פריז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בפריז, בירת צרפת. אם התכוונתם לפאריס, גיבור המיתולוגיה היוונית, ראו פאריס (מיתולוגיה); לערכים אחרים ראו פריז (פירושונים).

פריז (בצרפתית: Paris, להאזנה (מידע · עזרה)) היא בירתה של צרפת ובירת מחוז איל דה פרנס. היא ממוקמת בעיקול של נהר הסן, במרכזו של האגן הפריזאי, בין מפגש נהרות מארן והסן במעלה הזרם, ובין נהר אואז והסן במורד הזרם. תושבי העיר נקראים פריזאים ופריזאיות.

המיקום של פריז בצומת בין נתיבים מסחריים יבשתיים וימיים בלב אזור חקלאי עשיר הפך אותה לאחת הערים המרכזיות של צרפת במהלך המאה העשירית, עם ארמונות מלכותיים, מנזרים עשירים וקתדרלה; במשך המאה ה-12 הפכה פריז לאחד המרכזים הראשיים באירופה ללימוד האמנויות. הכתר המלכותי קבע את מושבו בעיר, וחשיבותה הכלכלית והפוליטית לא חדלה מלגדול. כך הפכה פריז, בתחילת המאה ה-14, לעיר החשובה ביותר בעולם הנוצרי. במאה ה-17 העיר הייתה בירתו של הכוח הפוליטי החזק ביותר באירופה, במאה ה-18 הייתה המרכז התרבותי של היבשת, ובמאה ה-20 הייתה בירת האמנות והתענוגות.

פריז היא הבירה הכלכלית והמסחרית של צרפת, האתר הראשי לפעילות פיננסית ובורסאית. צפיפות רשת הרכבות, הכבישים המהירים ומערכת שדות התעופה שלה, הופכים את העיר לנקודת התכנסות תחבורתית בינלאומית. מצב זה הוא תוצר של התפתחות ארוכה, ששורשיה בעיקר בתקופת השלטון האבסולוטי, ואחריו השלטון היעקוביני המהפכני. התפיסה בבסיס צורת ארגון זו היא צנטרליזם מונרכיסטי ולאחריו רפובליקני, שהעניק לבירה תפקיד מרכזי בהתנהלות המדינה, ונטה לרכז בה את מרבית עוצמתו.

פריז, הידועה בעולם בעיקר באנדרטאות ובחיי התרבות והאמנות שלה, מילאה תפקיד חשוב גם בהיסטוריה העולמית, ולה השפעה פוליטית וכלכלית מרכזית. כסמל של התרבות הצרפתית, היא מהווה מוקד משיכה לשלושים מיליון תיירים בקירוב בשנה.^[2] כמו כן, פריז נחשבת לבירת האופנה והמותרות.

פריז היא העיר דוברת הצרפתית הגדולה בעולם, ומהווה מרכז הכלכלה והפיננסים של צרפת, ומרכז הכלכלה והפיננסים השני בגודלו באירופה (אחרי לונדון). בשנת 2005 אוכלוסיית פריז עמדה על 2,153,600 תושבים על פי אומדן של הלשכה הארצית לסטטיסטיקה של צרפת (INSEE). יחד עם זאת, באזור המטרופולין (פריז רבתי) התגוררו 12,067,000 תושבים.^[3] אזור המטרופולין של פריז הוא ה-20 בגודלו בעולם. פריז היא גם אחת משלוש הערים בעלות צפיפות האוכלוסין הגדולה ביותר באירופה, יחד עם לונדון ומוסקבה. שטחה של העיר ללא יער בולון ויער ונסן הוא 86.928 קמ"ר.

בעיר ממוקמים מטות הארגונים אונסק"ו ו-OECD.

תוכן עניינים 1 מקור השם 2 תולדות העיר 2.1 פרהיסטוריה והעת העתיקה 2.2 פריז בימי הביניים 2.3 מהרנסאנס ועד למאה השמונה-עשרה 2.4 המהפכה הצרפתית והקיסרות 2.5 מתקופת הרסטורציה ועד הקומונה הפריזאית 2.6 מה"בֶּ‏‏ל אפּ‏וֹ‏ק" ועד מלחמת העולם השנייה 2.7 פריז בימינו 3 גאוגרפיה 3.1 שטח 3.2 גובה מעל פני הים 3.3 אקלים 4 ארגון אדמיניסטרטיבי 4.1 סטטוס 5 דמוגרפיה 5.1 צפיפות האוכלוסין 6 הרכב חברתי 6.1 עוצמת ההבדלים החברתיים 6.2 מגורים 6.3 הגירה 7 מוסדות השכלה 7.1 חינוך יסודי ועל-יסודי 7.2 חינוך גבוה 7.2.1 היסטוריה 7.2.2 המצב כיום 7.3 מוסדות לימוד נוספים בפריז 8 אתרים 8.1 אדריכלות ואנדרטאות 8.2 פארקים ומדשאות 8.3 בתי קברות 8.4 כנסיות 9 תרבות 9.1 מוזיאונים וגלריות לאמנות 9.1.1 מוזיאונים וגלריות נוספים 9.2 ספריות 9.3 פריז, בירה ספרותית ואינטלקטואלית 9.4 קפה, מסעדות 9.5 בתי קולנוע 9.6 פסטיבלים ואירועים 9.7 ספורט 10 תחבורה 10.1 מטרו 10.2 רכבת פרברית 10.3 תעופה 10.4 מכוניות וכבישים 10.5 אופניים 11 הערות שוליים 12 לקריאה נוספת 13 ראו גם 14 קישורים חיצוניים

[עריכה] מקור השם

פריז מבוטאת בצרפתית כפארי (paRi). מקור השם בשבט הגאלי פאריזי (Parisii) ששהה במקום לפני הכיבוש הרומי. העיר שנקראה לוטטיה או בשמה המלא לוטטיה פאריזיורום (Lutetia Parisiorum) לאורך מרבית התקופה בה נשלטה על ידי האימפריה הרומית, החלה להיקרא בשמה הנוכחי לקראת סוף העידן הרומי. מאז ראשית המאה ה-20 מכונה העיר בסלנג הפריזאי פנאם (Paname). שם נוסף לו זכתה פריז הוא "עיר האורות" (La Ville-lumière), הודות לשימוש המוקדם שנעשה בה בתאורת-רחוב.

[עריכה] תולדות העיר

[עריכה] פרהיסטוריה והעת העתיקה

עדויות מצביעות על קיומו של מקום ישוב קבוע באזור פריז בתקופה הנאוליתית התיכונה, בין השנים 4,000 ל-3,800 לפני הספירה הנוצרית. תרבות זו, המכונה שסאן (בצרפתית: Chasséen), ונמצאה בגדה השמאלית, בסביבות הרובע השנים-עשר של העיר כיום. נראה שנוכחות אנושית נותרה במקום לאורך כל התקופה הנאוליתית.^[4]

ערפל סמיך מכסה את תולדות האזור מאותה תקופה ועד לעידן הגאלי-רומאי. ידוע בוודאות כי שבט גאלי-גרמני בשם פריזי ישב במקום בעת הגעת צבאו של יוליוס קיסר לשם, בשנת 52 לפנה"ס. פריז הייתה אז כפר דייגים ששכן על אי באמצע נהר הסן, אך מיקומו היה על צומת דרכים חשוב בגאליה. קיסר הקים על האי ובאזור גבעת סנט ז'נבייב שבגדה השמאלית את העיר הרומית לוטטיה (בלטינית: Lutetia, בצרפתית: Lutèce). העיר הוכפפה לשליטת לוגדונום (כיום אזור ליון). אין ודאות באשר למיקומה המדויק של העיר הגאלית; האם הייתה על האיל דה לה סיטה, על איל סן לואי, על אי אחר שמחובר כיום לגדה השמאלית, או באזור ננטר (Nanterre).^[5] העיר הגאלו-רומית התרחבה במאות הבאות והפכה למרכז משגשג בו ארמונות, פורום, מקדשים, מרחצאות, תיאטראות ואמפיתיאטרון. בתקופה הרומאית אוכלוסיית העיר מנתה 8,000 תושבים ונבנתה מאבן שמקורה במחצבות גיר סמוכות.

בדומה לערים רומיות אחרות, לוטטיה הקדומה נבנתה בצורת גריד בעל ציר צפון-דרום מרכזי (Cardo maximus) שהיום נמצא עליו רחוב סן ז'אק, וציר מזרח-מערב (decumani) המקביל כיום לרחובות סן ז'רמן ורחוב דז-אקול. "נקודת האפס", ה"גרומה" (groma), של הגריד העירוני מוקמה ככל הנראה בנקודה הדרום מערבית של הפורום, במקום בו נמצאים כיום בתים מספר 172 ו-174 ברחוב סן ז'אק; הנקודה הגבוהה ביותר בגבעת סנט-ז'נבייב.

נפילת האימפריה הרומית והפלישות הגרמאניות במאה השלישית לספירה הביאו על העיר תקופת שפל: בתחילת המאה החמישית ננטשה לוטטיה מתושביה, והעיר, שהייתה גדולה אך במעט מעיר חיל-מצב מבוצרת, נסוגה חזרה אל האיל דה לה סיטה ("אי העיר"). בתקופה זו העיר נוצרה על ידי הבישוף סן דני וקיבלה את שמה הנוכחי, פריז.

במאה החמישית סבלה גליה מפלישות, ובמיוחד זו של אטילה ההוני, שהרס את הארץ אך לא כבש את אגן פריז (שהייתה מדינה גאלית-רומאית עצמאית). לפי האגדה, פריז ניצלה בזכות רועת כבשים בשם ז'נבייב, שהפכה לקדושה המגינה של העיר. אף על פי שניצלה מידי ההונים, העיר נפלה קרבן לפלישה הפרנקית. היא הייתה לבירת הממלכה המרובינגית של כלוביס הראשון, ויורשיו בנו בעיר מספר כנסיות ובזיליקות (למשל, כנסיית ז'נבייב הקדושה). בתקופתם העיר התפשטה אל שתי גדות הנהר.

[עריכה] פריז בימי הביניים

כלוביס הראשון, מלך הפרנקים, הפך את פריז לבירת ממלכתו בסביבות שנת 508 לספירה. היא נותרה עיר הבירה עד תחילת המאה השביעית בערך. במאה השישית, כנסיית סן-ז'רבה הפכה למקום הפולחן הראשון שנבנה בגדה הימנית, וסמנה את תחילת התרחבות העיר לאזור זה. ^[6] עם מותו של כלוביס נחלקה ממלכת הפרנקים, ופריז הפכה לבירתה של מדינה ריבונית קטנה בהרבה.

הויקינגים בעזרת סירותיהם הקלות, בזזו לראשונה את העיר שננטשה מיושביה בשנת 845. פלישותיהם נמשכו עד לתחילת המאה העשירית. פשיטותיהם הגיעו לסיומן עם חתימת הסכם סן קלייר-סור-אפ (Saint Clair-sur-Epte) בשנת 911 בין שארל התם לרולו, מנהיג הויקינגים. ^[7]

השושלת הקרולינגית, שמלכה החל משנת 987, העדיפה את אורליאן על פני פריז, שהיו שתי הערים הגדולות שבבעלותם. רוזני פריז התבלטו עם הזמן והחזיקו לבסוף בכוח רב מזה של פרנקיה המערבית (Francia occidentalis). אודו רוזן פריז נבחר למלך במקומו של המלך המודח קרל השמן, בעיקר הודות לתהילה בה זכה בשל הגנתו על פריז בזמן המצור שהטילו על העיר הנורמנים בין השנים 885-886. על אף שהאיל דה לה סיטה שרד את המתקפה הנורמנית, רוב רובה של הגדה השמאלית החשופה של העיר נהרסה; במקום לשוב ולבנות את האזור ההרוס, פריז החלה להתרחב צפונה, לעבר הגדה הימנית, לאחר ייבוש אזורי הביצות שם. בשנת 987 לספירה, איג קאפה, רוזן פריז ואבי שושלת בית קאפט, נבחר למלך צרפת, אך ביכר לשהות באורליאן ומיעט לבקר בפריז. יורשו, רובר השני ("החסיד"), שהה בעיר לעתים דחופות יותר. במאה האחת-עשרה הפכה פריז למרכז חשוב להשכלה ולימודי דת. הכס המלכותי קיבע יותר ויותר את מושבו בעיר, שהפכה לבירת הממלכה החל מימיו של לואי השישי (1108-1137), וביתר שאת תחת פיליפ אוגוסט (1179-1108).

לאחר 1190, הקיף פיליפ אוגוסט את שתי גדותיה של פריז בחומה, כשבגדה הימנית נבנה הלובר כמצודה המערבית. בנוסף בשנת 1200 הקים פיליפ אוגוסט ברובע הלטיני את אוניברסיטת פריז, שהביא לעיר מבקרים מכל רחבי אירופה. בתקופתו התפתחה בעיר חלוקת פעילות שמאפיינת אותה עד היום: באי המרכזי שוכנים מוסדות ממשל וכנסייה, הגדה השמאלית הפכה למרכז השכלה ולמידה עם האוניברסיטה והקולז', בעוד הגדה הימנית מתפתחת כמרכז מסחרי.

המסחר העשיר את פריז, שנצלה את מיקומה כצומת דרכי מסחר ראשיות. החיטה הגיעה לעיר דרך רחוב סנט-אוֹנוֹרֵה‏‏, הבדים הגיעו מהצפון דרך רחוב סן דני ודגי הים הצפוני ותעלת למאנש מרחוב פּ‏וּאַסוֹנְיֶיה‏‏‏. השוק של פריז, שחשיבותו והיקפו גדלו, לא יכול היה להמשיך ולפעול באיל דה לה סיטה, ונדרש לעבור למקום מוגדר וברור יותר: לואי השישי מיקם אותו בסביבות שנת 1137 באתר שכונה "השדות הקטנים" (Les Champeaux); אזור זה, שנקרא מאוחר יותר לה האל, המשיך לשמש כשוק המרכזי של העיר מעל לשמונה מאות שנה.

בשנת 1163, הבישוף מוריס דה סולי החל בבניית קתדרלת נוטרדאם באיל דה לה סיטה. מפעל גדול זה הושלם רק ב-1345. הבנייה האינטנסיבית, הביצורים והגשרים של האי עמדו בניגוד למצב בגדה השמאלית, שעמדה בשממונה והפכה לשטח חקלאי פתוח. חשיבותה של העיר התעצמה, הן בשל מעמדה הפוליטי והכלכלי והן בשל היותה מרכז עסקי.

בשנת 1257 הוקם הסורבון, שאחד מאנשים הרוח הראשונים שפעלו בו היה תומאס אקווינס.

בסביבות שנת 1328 מנתה אוכלוסיית פריז כ-200,000 תושבים, והייתה לעיר המאוכלסת ביותר באירופה.^{[8] [9]} ואולם, ב-1348, המגפה השחורה רוקנה חלק גדול מאוכלוסיית העיר. במאה ה-14 הקיף שארל החמישי (1371-1380) בחומה את אזור הרובע השלישי והרביעי של ימינו, והרחיב את גבולות העיר לעבר פון רויאל ושער סן דני.

במהלך מלחמת מאה השנים מורת הרוח הציבורית הזינה את שאפתנותו של מנהיג הסוחרים והפרווט (prévôt) של פריז אטיין מרסל, והביאה להתארגנות הגדולה של שנת 1357, הניסיון הראשון לכפות שליטה כספית וכלכלית על המלוכה, ולאחר מכן למרד הז'אקרי ולמהומות הפוליטיות הגדולות הראשונות בפריז, ב-22 בפברואר 1358, שסימנו משבר חדש בין הכתר לבין העיר.^[10] המלך לא המשיך להתגורר עוד במרכז העיר, והעדיף לדור בקצוותיה, תחילה באוֹ‏טֶ‏ל סָ‏ן פּ‏וֹ‏ל, ולאחר מכן באוטל דֶ‏ה טוּ‏רנֶ‏ל, מהם קל היה לחמוק בעיתות מצוקה. בשנת 1407 (בעקבות רציחתו של לואי דוכס אורליאן), פרצה מלחמת אזרחים בין קבוצת ארמניאק ובני בורגונדי, שנמשכה עד 1420. לאחר שהעיר נתפסה בידי דוכסי בורגונדיה, שותפי האנגלים במלחמת מאה השנים, אבדה פריז את מעמדה כמקום מושבם של מלכי צרפת.

פריז יצאה חבולה ממלחמת מאה השנים: בשנת 1429 הביאה ז'אן דארק, במסגרת מאבקה בכיבוש האנגלי, לסיום שליטת בני בריתם הבורגונדים בעיר. שארל השביעי ובנו, לואי העשירי שמרו מרחק מהעיר, העדיפו להתגורר בעמק הלואר, ושהו בפריז רק לעתים נדירות. העיר זכתה שוב להפוך לבירה כאשר שארל השביעי חזר אליה בשנת 1437. ואולם, אף ששימשה כעיר הבירה, מרבית המלכים העדיפו להתגורר בטירות עמק הלואר. בין השנים 1422 ל-1500 גדלה אוכלוסיית העיר, וצמחה ממאה אלף למאה וחמישים אלף. צמיחה כלכלית צנועה התרחשה בסביבות אמצע המאה ה-15, אך העיר סבלה מהעדר החצר המלכותית. פריז הפכה לעיר אדמיניסטרטיבית ומשפטית.

[עריכה] מהרנסאנס ועד למאה השמונה-עשרה

עידן הרנסאנס, שזכה לציון בידי המלך וחצרו באזור עמק הלואר, לא השפיע לפיכך רבות על פריז. למרות ריחוקה, המונרכיה לא הוטרדה מהוצאותיה הלא מסודרות של העיר. הסדרה אורבנית ראשונה נכנסה לתוקף בצו משנת 1500, אגב בניית גשר נוטרדאם, שהורה לקרות את הבתים בצורה אחידה בלבנים ואבנים בסגנון לואי השנים עשר.^[11]

בשנת 1528, פרנסואה הראשון קבע רשמית את מגוריו באזור פריז. המהלך השפיעה על הצמיחה האינטלקטואלית: ללימודים האוניברסיטאיים (תאולוגיה והאמנויות החופשיות) נוספו לימודים מודרניים, שעסקו במדעי הרוח ובמדעים המדויקים ורוכזו בקולז' דה פראנס, וזכו לתמיכת המלך. תחת מלכותו של פרנסואה הגיעה אוכלוסיית פריז ל-280,000 איש והפכה לעיר הגדולה ביותר בעולם הנוצרי. ^[12]

ב-28 באוגוסט 1572, תחת מלכותו של שארל התשיעי, התחולל טבח ליל ברתולומאוס הקדוש. מספר הקורבנות נאמד בין אלפיים לעשרת אלפים.^[13] הליגה הקתולית, שעוצמתה בבירה הייתה רבה ביותר, התקוממה נגד אנרי השלישי ב"יום המתרסים" (Journée des barricades) בשנת 1588. המלך נמלט לפני כיתור העיר.^[14] לאחר הירצחו, אנרי דה נווארה, יורש העצר החוקי, הפך למלך אנרי הרביעי. העיר, למרות ההתרוששות והרעב, פתחה לו את דלתותיה רק בשנת 1594, לאחר שהמיר את דתו.

"יום המתרסים" בשנת 1648 מציין את תחילת הפרונד שעורר משבר כלכלי גדול ומשבר אמון במלך בעיר הבירה.^[15] על אף שהתמותה בעת הלידה הייתה גדולה, אוכלוסיית העיר מנתה 400,000 איש הודות להגירה אליה מהכפרים. פריז הייתה עיר עלובה בה שלט חוסר ביטחון רב, עד הקמתו של כוח השיטור תחת גבריאל ניקולא דה לה רייני (Gabriel Nicolas de La Reynie), מפקד המשטרה הראשון של פריז.^[16]

בשנת 1677 בחר המלך לואי הארבעה עשר את ורסאי כמקום משכנו של הכתר, ולשם העביר מאוחר יותר, ב-1682, גם את מושב הממשלה. ז'אן בטיסט קולבר לקח לידיו את ניהול פריז ונע על ציר פריז ורסאי. בזמן שלטונו, מלך השמש הגיע לפריז עשרים וארבע פעמים בלבד, בעיקר לטקסים רשמיים, והפגין בכך את עוינותו לעיר ולתושביה. ^[17]

מעבר הכס המלכותי לורסאי במאה ה-18 לא הוביל לנישול פריז ממעמדה האינטלקטואלי; להיפך, הוא תרם באופן אירוני לפתיחות גדולה כלפי רעיונות עידן האורות. הייתה זו התקופה של הסלונים הספרותיים, כזה של מאדאם ז'ופרן (madame Geoffrin). המאה ה-18 הייתה גם עידן של צמיחה כלכלית שאפשרה גם גידול דמוגרפי. בעיר התגוררו 640,000 תושבים בזמן המהפכה הצרפתית.^[18]

בשנת 1715 העוצר פיליפ מאורליאן עזב את ורסאי לטובת הפלה רויאל שבפריז. לואי החמישה עשר הצעיר עבר להתגורר בארמון טווילרי והעביר את בית המלוכה לזמן מה אל פריז. לאחר 1722 חזר לואי החמישה-עשר לארמון ורסאי וקלקל את הפיוס השביר ששרר בינו לבין הפריזאים.^[19]

העיר התרחבה מעט מעבר לגבולותיה, שמצוינים כיום כששת הרבעים הראשונים של העיר, כשגני לוקסמבורג מהווים את גבולה המערבי. לואי החמישה-עשר גילה עניין אישי בעיר, והתערב בהחלטה על הקמת כיכר על שמו (כיום, כיכר הקונקורד), בייסוד האקול מיליטר ב-1752,^[20] ובעיקר, בהקמת כנסייה שתוקדש לז'נבייב הקדושה ב-1754, ומוכרת כיום כפנתאון של פריז.^[21]

[עריכה] המהפכה הצרפתית והקיסרות

ערך מורחב – המהפכה הצרפתית

בורסאי החלה המהפכה הצרפתית בעת כינוס אספת המעמדות (États généraux) ומאוחר יותר, בשבועת מגרש הטניס, ב-20 ביוני 1789. אך הפריזאים, שנפגעו מהמשבר הכלכלי (שבא לידי ביטוי במחירי הלחם), קישרו בין הבעיה הפוליטית לבין פילוסופית הנאורות, והונעו מתוך שטנה לכוח המלכותי, שנטש את העיר לפני למעלה ממאה, נתנו כיוון חדש למהלך הדברים.^[22] כיבוש הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, היה השלב הראשון. ב-15 ביולי 1789, האסטרונום ז'אן סילוויאן בלי קיבל באוטל דה ויל את הפיקוד על העירייה הראשית של פריז. בערב ה-5 באוקטוברה ההפגנות שפרצו על ידי נשות השווקים של פריז, הגיעו לורסאי. בבוקר השישה בחודש, פרצו המורדים לארמון והמלך חויב להגיע ולהתגורר בפריז, בארמון טווילרי, ולכנס שם את האספה המכוננת הלאומית, שיצאה אל הפועל ב-19 באוקטובר, במנז' (le Manège) של הטווילרי.^[23]

בליל ה-9 באוגוסט 1792, השתלטה קומונה פריזאית מהפכנית על האוטל דה ויל. בזמן אירועי העשירי באוגוסט 1792, ההמון כיתר את ארמון טווילרי בתמיכת הממשל העירוני החדש. המלך לואי השישה עשר והמשפחה המלכותית נכלאו במצודה טור די טמפל. המונרכיה הצרפתית (שהושבה על כנה ב-1814) התבטלה. לאחר הבחירות של שנת 1792, נציגי הקומונה הפריזאית הרדיקליים, התייצבו באסיפה הלאומית נגד הז'ירונדינים (שייצגו את הדעה המתונה יותר של בורגנות הפרובינציה), שנדחקו לשוליים ב-1793.^[24]

הפריזאים חוו שנתיים של מהומות. הטרור שלט בתקופת הוועדה לשלום הציבור. שוטרי פריז, תחת סמכות העירייה, הקדישו את כל מרצם לכליאת כל אלו שנתפסו בעיר כאצילים, בורגנים עשירים, כמרים או אינטלקטואלים. מסיבה זו, ראש עיריית פריז, גם כיום, הוא היחיד בצרפת שאינו אוחז בסמכות על המשטרה. מפקד המשטרה בפריז כפוף למדינה, בשונה מיתר ערי צרפת שבה הוא כפוף לראש העיר.^{[25] [26]} ב-21 בינואר 1793 הועלה לגיליוטינה לואי השישה עשר וראשו נערף בכיכר לואי החמישה-עשר, ששמה שונה ל"כיכר המהפכה" (place de la Révolution).תוך שבועות ספורים בלבד הועלו לגרדום 1,119 איש, בהם מארי אנטואנט, דנטון, לבואזייה, ולבסוף גם רובספייר ותומכיו, לאחר הפיכת התשעה בתרמידור (ב-27 ביולי 1794).^[27]

המהפכה לא הייתה זמן שהיטיב עם התפתחות העיר (מעט אנדרטאות נבנו בה באותו עידן), בה התגוררו כ-548,000 תושבים בשנת 1800. מנזרים וכנסיות רבים הוחרבו ופינו מקום לפיתוחים שנעשו ללא תכנון-על, דבר שהוביל לצמצום האזורים הירוקים בעיר ולציפוף מרכזה. בזמן שלטון הדירקטואר (1795-1799) נבנו בתי מגורים בסגנון נאו-קלאסי.

בשנת 1806, זכתה פריז לאיזון ופיצוי על שנות האובדן בזמן המהפכה, ואוכלוסייתה מנתה כ-650,000 איש.^[28] צמיחה זו התרחשה הודות להגירה מאזורי הפרובינציה, שכן שיעור הילודה נותר נמוך כבעבר. מאז אמצע המאה ה-18, העיר נותרה מאחור בהשוואה לתפוצה הכלכלית והדמוגרפית של לונדון, בה התגוררו 1,096,784 איש.^[29]

נפוליאון בונפרטה, שתפס את השלטון בשנת 1799, הוכתר כקיסר ב-2 בדצמבר 1804, בידי האפיפיור פיוס השביעי בקתדרלת נוטרדאם. הוא החליט להפוך את פריז לבירת קיסרותו.

[עריכה] מתקופת הרסטורציה ועד הקומונה הפריזאית

נפילת האימפריה בשנים 1814-1815 הביאה לפריז את הצבאות האנגלים והקוזאקים, שהתמקמו בשאנז אליזה. לואי השמונה עשר, שחזר מהגלות, שב לפריז, הכתיר עצמו למלך והתיישב בארמון טווילרי.

בתקופת הרסטורציה - בזמנם של לואי השמונה עשר, שארל העשירי - ובתקופת המונרכיה של יולי שאחריה, לא הרבו השליטים לעסוק בפיתוח האורבאני של פריז. מעמד הפועלים, שעבר גידול חד באותה התקופה, הצטופף בעליבות ברבעים המרכזיים של העיר. צפיפות האוכלוסין הרבה, שהגיע ל-100,000 תושבים לקמ"ר, היוותה גורם מרכזי בהתפרצותן של מגפות: מגיפות כולרה בשנים 1832 ו-1849 השפיעו על אוכלוסיית פריז – המגפה של שנת 1832 גבתה לבדה 32,000 קורבנות מאוכלוסיית העיר, שמנתה 650,000 איש (La Petite Gazette Généalogique, Amicale Genealogie. "Le Cholera". Retrieved on 2006-04-10). ההתרוששות ההמונית של העם הפשוט, המופקר והזועם, הצמיחה מרידות חוזרות ונשנות אותן לא חזה השלטון: הבריקאדות של מהפכת יולי הפילו את שלטונו של שארל העשירי וב-1848 גם את שלטונו של לואי פיליפ. החברה של אותה תקופה תוארה בהרחבה בידי בלזק, הוגו ואז'ן סי.

ערך מורחב – תוכנית אוסמן להתחדשות פריז

המהפכה התעשייתית, הקיסרות השנייה והעידן היפה הביאו לפיתוח הגדול ביותר בהיסטוריה של פריז. מאז שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה מסילות הרכבת אפשרו לשטף של נוודים להגיע לעיר, בחיפוש אחר מקומות העבודה באזורי התעשייה החדשים שהוקמו באזורי הפרוורים. העיר עברה שיפוצים נרחבים בתקופת שלטונו של נפוליון השלישי, תחת הנהגתו של מושל מחוז הסן, הברון אוסמן, שמחק מהעיר אזורים שלמים של בנייה ימי-ביניימית צפופה ורחובות צרים כדי לבנות תחתיהם רשת שדרות רחבות ובתים בעלי חזיתות נאו-קלאסיות מפוארות, שהפכו לסימן ההיכר של פריז המודרנית.

במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, מצור הוטל על פריז במשך מספר חודשים, אך למרות הקשיים לא נכנעה העיר ולא נפלה בידי הצבא הפרוסי. הפריזאים, שהתנגדו לחתימת הסכם שביתת הנשק הפרנקו-צרפתי מה-26 בינואר 1871, וכן לתוצאות הבחירות שבאו בעקותיו וחזקו את האגף המלוכני, ששאף לשים קץ למלחמה, התמרדו ב-18 במרץ 1871, באירוע שסימן את תחילת שלטון הקומונה הפריזאית. האסיפה המונרכיסטית התמקמה זמנית בורסאי, בזמן קרבות הרחוב של ה-22 וה-28 במאי, שכונו השבוע העקוב מדם. אלפים נהרגו, ומרכזים אדמיניסטרטיביים רבים (כולל הארכיבים העירוניים) הועלו באש. הייתה זו מלחמת האזרחים האחרונה שידעה פריז עד ימנו.^{[30] [31]}

[עריכה] מה"בֶּ‏‏ל אפּ‏וֹ‏ק" ועד מלחמת העולם השנייה

פריז התאוששה במהירות מאירועים אלו. בזמן התקופה שזכתה לכינוי לה בל אפוק ("La Belle Époque" - העידן היפה), המהפכה התעשייתית השנייה שעברה על העיר הייתה בעלת חשיבות מרכזית. ב-1913 היו בעיר כחמשת אלפי מפעלים, שהעסיקו כמיליון עובדים. בין 1900 ל-1913, 175 בתי קולנוע נפתחו בעיר, חנויות כל-בו גדולות הוקמו, ותרמו להאדרת "עיר האורות". שני ירידים עולמיים התארחו בפריז והותירו בה חותם משמעותי; מגדל אייפל נבנה לרגל יובל המאה למהפכה הצרפתית במסגרת היריד העולמי של שנת 1889, כמוצג "זמני" ליכולות אדריכליות והנדסיות, שהיה המבנה הגבוה ביותר בעולם עד שנת 1930, והפך לנקודת הציון המפורסמת ביותר בעיר. קו המטרו הראשון של פריז נחנך במסגרת היריד העולמי של שנת 1900, והפך למוקד משיכה בזכות עצמו, עם 53 מיליון מבקרים מרחבי העולם. באותה שנה נערכו בפריז גם המשחקים האולימפיים. התעשייה התמקמה יותר ויותר באזורי הפרברים הסמוכים לפריז, שם היו די שטחים עבורם: מפעלי רנו מוקמו בבּוֹלוֹניֶה-בִּילַנְקוּר‏‏‏‏‏‏‏ ומפעל סיטרואן בפרבר סורסן (Suresnes). נדידה זו הייתה מקורם של "הפרברים האדומים". יחד עם זאת, פעילות תעשייתית רבה נותרה עדיין בגבולות העיר, בעיקר זו של העיתונות והדפוס.^[32]

הבל אפוק, במיוחד בשנות העשרים העליזות, היווה את נקודת השיא בהשפעה התרבותית של פריז (מוקדיה העיקריים היו ברובעי מונפרנאס ומונמארט), ובעיר התגוררו אמנים חשובים כפיקאסו, מאטיס, בראק ופרנאן לז'ה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נמצאה פריז בחזית המאמץ המלחמתי, לאחר שנחסכה ממנה פלישה גרמנית הודות לניצחון צרפתי ובריטי בקרב הראשון של המרן (Marne) בשנת 1914. בשנים 1918-1919 שימשה העיר אתר למצעדי ניצחון בעלות הברית ולמשא ומתן על הסדרי השלום. בתקופה שבין מלחמות העולם זכתה פריז בתהילה הודות לקהילות התרבות והאמנות שבה, והודות לחיי הלילה שלה. העיר הפכה לכור היתוך עבור אמנים מכל רחבי העולם, כגון המלחין המהגר הרוסי סטרווינסקי, והציירים הספרדים פיקאסו ודאלי, או הסופר האמריקאי המינגווי. ביוני 1940, כחמישה שבועות לאחר תחילת המתקפה הגרמנית על צרפת, נפלה פריז המפונה חלקית מתושביה לידי הכוחות הכיבוש הגרמניים, שהחזיקו העיר עד לשחרורה בידי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של צרפת (2e DB) בפיקודו של פיליפ לקלרק בשלהי אוגוסט 1944. מרכז העיר נותר כמעט ללא פגע במשך מלחמת העולם השנייה, משום שלא היו בה מטרות אסטרטגיות להפצצה ובשל סירובו של מפקדה הגרמני של פריז, הגנרל דיטריך פון קולטיץ, למלא את פקודתו של היטלר (מה-23 באוגוסט 1944) להפוך את פריז לתל חורבות לפני הכניעה הגרמנית.

[עריכה] פריז בימינו

בתקופה שאחרי המלחמה חוותה פריז את פיתוחה הגדול ביותר מאז ימי הבל אפוק. הפרברים החלו להתרחב למכביר, עם בניית אזורי דיור חברתי שכונו "סיטה" (cités) ועם התחלת הבנייה של מחוז העסקים לה דפנס. רשת מקיפה של רכבות אקספרס תת-קרקעיות, ה-RER, נבנתה בנוסף לרכבות המטרו, ושימשו את דיירי הפרברים המרוחקים, בעוד שרשת כבישים מהירים התפתחה בפרברים, סביב הכביש הטבעתי "פריפריק" שסובב את פריז.

בשנת 1956 כרתה פריז ברית ערים תאומות עם רומא, כסמל לדינמיקה רחבה יותר של התפייסות ושיתוף פעולה לאחר מלחמת העולם השנייה.^{[33] [34]}

בתקופת שלטונו של גנרל דה גול, בשנים 1958 עד 1969, מספר רב של אירועים פוליטיים עברו על הבירה. ב-17 באוקטובר 1961, הפגנה למען עצמאות אלג'יריה דוכאה באלימות. על פי אמדנים שונים, בין 32 ל-325 איש נטבחו בידי המשטרה של פריז, תחת הנהגתו של מוריס פאפון.^[35] החל מה-22 במרץ 1968, תנועת סטודנטים חשובה הניעה את הקמת אוניברסיטת ננטר. התנועה עוררה והלהיבה הפגנות ברובע הלטיני, שהידרדרו לאלימות. הפולמוס, שקיבל את צורתו על רקע תנועות אחווה בינלאומיות של צעירים ואידאליסטים שרצו "לשנות את העולם", הפך במהרה למשבר פוליטי וחברתי לאומי. ב-13 במאי תהלוכה גדולה בת 800,000 איש נאספה כדי למחות נגד האלימות המשטרתית. ב-30 במאי, בהפגנת תמיכה בממשלת דה גול, נאספו כמיליון איש בין כיכר האטואל לכיכר הקונקורד. לאחר שני חודשי המולה ואי סדר, הפריזאים הצביעו בהמוניהם לטובת הגנרל דה גול, בהצבעה שנערכה ב-22 וב-29 ביוני, והסדר הושב על כנו.

יורשו של שארל דה גול, ז'ורז' פומפידו, גילה עניין בפיתוח הבירה. שמו וחותמו חקוקים במבנה בו שוכן המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית והספרייה הציבורית למידע, וכן בדרך המהירה העוברת בגדה הימנית. ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הנשיא הבא, לא חלק עם קודמו את השאיפה למודרניזציה רדיקלית של העיר; הוא הטיל ספק בנחיצות הפרויקט שתוכנן עבור אזור לה האל, וקטע חלקית את פרויקט הכביש המהיר שתוכנן לגדה השמאלית. בשנת 1976 הסכימה המדינה, לראשונה מאז 1871, להעניק אוטונומיה מוניציפלית לבירה. ב-1977 נבחר הגוליסט ז'אק שיראק לכהונה כראש העיר של פריז, משרה אליה נבחר עוד מספר פעמים, ובה החזיק עד 1995. בקדנציה הראשונה של הנשיא מיטראן עברה העיר רפורמה בהתאם לחוק הביזור, מה-31 בדצמבר 1982: החוק העניק לכל רובע בבירה עירייה ומועצה מוניציפלית עצמאיות, שאינן נבחרות עוד על ידי עיריית פריז.

בשנת 1991, גדות הסן, מגשר סולי ועד גשר יינה, סווגו כאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו, תחת הכותרת של משלב ייחודי של נהר ועיר, עם אנדרטאות שרובן יצירות מופת אדריכליות בקנה מידה עולמי.^[36]

לאחר ז'אק שיראק, שנבחר לנשיא הרפובליקה במאי 1995, כיהן ז'אן טיברי כראש העיר, ותקופת כהונתו זכורה בעיקר במעורבותו בפרשיות שחיתות פוליטית שפשו בצרפת באותן שנים.

בשנת 2001 נבחר הסוציאליסט ברטרן דלנואה לכהן כראש העיר. הוא נבדל מקודמיו בשאיפתו לצמצם את זיהום האוויר ותנועת כלי הרכב בבירה, לטובת תחבורה ציבורית. דלנואה ארגן בפריז אירועים תרבותיים גדולים וססגוניים, דוגמת "לילה לבן" (Nuit Blanche ) או "חוף פריז" (Paris-Plage), בו נהפך חלק מגדות הסן לחוף ים מאולתר.

פנורמה של פריז לאחר השקיעה, מתצפית מגדל מונפרנאס. בצידה הימני של התמונה, מגדל אייפל וארמון האינווליד

[עריכה] גאוגרפיה

פריז שוכנת בצפון מערב צרפת, בלב מישור האגן הפריזאי הגדול, על גדות נהר הסן, כ-375 ק"מ משפכו של תעלת לה מנש. שני איים בנהר הסן מהווים את ליבה ההיסטורי של העיר: איל דה לה סיטה במערב ואיל סן לואי במזרח. משם מתפרשת פריז בצורה לא שווה, כשהאזור הצפוני, שבגדה הימנית, תופס שטח כפול כמעט מזה הדרומי, שבגדה השמאלית.

השטח המיוער של פריז משתרע על פני רמה שלישונית, המגיעה לשיאה בגבעות הנמשכות מצפון מערב לדרום מזרח, ומתנשאות לגובה של 200 מטרים. בתחום העיר מצויות כמה גבעות, אשר הגבוהה מביניהם היא גבעת מונמארטר (168 מטרים).

מיקומה של פריז הינו 48°52′ צפון, 2°19′59″ מזרח.

[עריכה] שטח

שטחה של פריז הוא 105.397 קמ"ר. כאשר אין כוללים את יער בולון ויער ונסן, שטח העיר הינו 86.928 קמ"ר. המרחק הארוך ביותר ממזרח למערב: 18 ק"מ ומצפון לדרום: 9.5 ק"מ.

פריז הינה העיר ה-113 בגודלה בצרפת, מבחינת שטח, מבין 36,782 ערים, דבר המסביר את צפיפות האוכלוסין בה (ראו בהמשך). לשם השוואה, שטחה של ניו יורק הינו 786 קמ"ר ושטחה של לונדון רבתי הינו 1,572 קמ"ר.

[עריכה] גובה מעל פני הים

• המקום הנמוך ביותר נמצא ליד הסן (26 מטרים מעל גובה הים) והמקום הנמוך ביותר הפתוח לציבור הוא בגובה 30.5 מטרים מעל פני הים (ברובע ה-15, בפינת הרחובות לה-בלנק וסאן שרל).
• המקום הגבוה ביותר בעיר, 148.48 מטרים מעל פני הים נמצא ברובע ה-20, ברחוב טלגרף.

גבעות נוספות ידועות בעיר הן:

• מונמארטר - 130 מטרים מעל פני הים (ברובע ה-18)
• בלוויל - 122 מטרים מעל פני הים (ברובע ה-19, ליד Place des Fêtes)
• בוט דה-שומון Buttes de Chaumont - בגובה 101 מטרים מעל פני הים (ברובע ה-19)
• בית הקברות פר לה שז Père Lachaise ליד הקולומבריום 95 מטרים מעל פני הים
• מונפרנאס - 65 מטרים מעל פני הים
• גבעת סנט ז'נבייב - 61 מטרים מעל פני הים (כיכר הפנתיאון, ברובע ה-5)
• כיכר שארל דה גול - 58 מטרים מעל פני הים (שער הניצחון, ברובע ה-8)

העיריה פרסמה מדריך התנהגות למצב של הצפה. עבור כל רובע (פרט לארבעה, ראה מטה) קיימת מפה מפורטת לסיכויי הצפה של הרחובות והמרתפים (קבצים ניתנים להורדה באתר העיריה). ארבעה רובעים אינם מועדים להצפה והם ה-14, ה-17, ה-18, וה-19.

[עריכה] אקלים

בפריז האקלים אוקיינוסי (Oceanic climate): השפעת האוקיינוס מאוזנת ומתרגמת לקיצים קרירים יחסית (°18 צלזיוס בממוצע), חורפים מתונים (עם °6 צלזיוס בממוצע), עם גשם לעתים דחופות בכל עונות השנה ושינויים במזג האוויר. הגשמים אינם חזקים באזור זה (641 מילימטרים).

הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה בפריז ב-10 בדצמבר 1879 - 23.9°- צלזיוס.

הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה 40.4° צלזיוס ב- 28 ביולי 1947.

[עריכה] ארגון אדמיניסטרטיבי

מאז שנחקק חוק ה-10 ביולי 1964 ^[37], שארגן מחדש את האדמיניסטרציה של אזור פריז, ונכנס לתוקפו ב-1 בינואר 1968, העיר פריז היא בו זמנית מחוז וקהילה (קומונה). בראש מינהל העיר עומד ראש-עיר נבחר ובראש מינהל המחוז מעמידה הממשלה מושל מחוז (Préfet de Paris) וכן נציב משטרה (préfet de police). מאז 1790 פריז היא העיר הראשית (chef-lieu) של מחוז הסן.

בניגוד למטרופולינים צרפתיים אחרים, אין מערכת מיסוי משותפת לפריז ולפרבריה. יש להדגיש את העובדה ששטח העיר פריז כולל את מרכז המטרופולין הפריזאי בלבד, בניגוד למטרופולינים אחרים בעולם.

למחוז העיר פריז את תת-חלוקה נוספת מעבר לקונומה שמרכיבה אותו. הקומונה מחולקת ל-20 רובעים מוניציפליים שנוצרו בזמן הרחבת גבולות העיר בשנת 1860, והחליפה את החלוקה הקודמת של פריז ל-12 רובעים.

[עריכה] סטטוס

הסטטוס של פריז השתנה מספר פעמים. בין ה-26 במרץ ל-22 במאי 1871 היא הייתה מקום מושבו של כוח מהפכני: הקומונה הפריזאית, יחד עם המועצה שנבחרה באופן דמוקרטי, שלטו בעיר. הרפובליקה השלישית נוהלה בתחילה בידי שמרנים שחששו מפני ניהול דמוקרטי. אלו חוקקו את חוק ה-5 באפריל 1884, שהעניק את הכוח הביצועי בעיר למושל-המחוז ואת כוח השיטור לנציב המשטרה. מועצת העיר, שנבחרה בבחירות מוניציפליות, מנתה בכל שנה נשיא, שתפקידו ייצוגי בעיקרו. לפריז לא היה, לפיכך, ראש עיר. תקציבה של העיר אושר ישירות על ידי המדינה.

מועצת העיר פריז כוננה על פי החוק של ה-31 בדצמבר 1975 (שנכנס לתוקפו לאחר הבחירות המוניציפליות של 1977). מועצה זו משמשת בו זמנית כמועצת העיר וכמועצת המחוז, והיא מונה 109 איש, שממנים את ראש העיר.

תפקידן של ועדות של הרובעים, שלראש העיר ולמועצת העיר כוח שווה בבחירת חבריהן, תפקיד מייעץ. נציב המשטרה, שמתמנה בידי המדינה, אחראי על כוחות המשטרה של העיר.

[עריכה] דמוגרפיה

ההתפתחות הדמוגרפית של פריז בין השנים 1801 ו-1926
1801	1851	1881	1926
547,800	1,053,000	2,240,000	2,871,000

[עריכה] צפיפות האוכלוסין

לפי סקר שנערך בשנת 1999, צפיפות האוכלוסין בעיר פריז היא 20,164 תושבים לקמ"ר. כאשר אין מחשבים בשטח העיר את הפארקים יער בולון ויער ונסן צפיפות האוכלוסין בפועל הינה 24,448 תושבים לקמ"ר. לשם השוואה, צפיפות האוכלוסין במנהטן הינה 25,846 תושבים לקמ"ר (לפי סקר משנת 2000). פריז הינה אחת הצפופות בערי אירופה ואמריקה, וצפיפותה דומה יותר לזו של ערי המזרח הרחוק.

הרובע הצפוף בפריז הינו הרובע האחד-עשר, שצפיפות האוכלוסין בו (נכון לשנת 1999) היא 40,672 נפשות לקמ"ר, ובשכונות מסוימות ברובע זה הצפיפות מגיעה ל-100,000 נפשות לקמ"ר.

[עריכה] הרכב חברתי

[עריכה] עוצמת ההבדלים החברתיים

העלייה הרציפה במחירי הדיור בפריז מסבירה את התחלופה הנמשכת של האוכלוסייה הענייה והמעמד הבינוני במעמד חדש ומבוסס יותר. תהליך זה של החלפת אוכלוסיות ניכר במגלופוליסים רבים בעולם, כגון לונדון או ניו יורק. המונח בּוֹבּוֹ - הלחם של המילים בורגני בוהמייני - מציין את המעמד העליון החדש של העיר ואת הקצנת הפערים החברתיים ברובעים שנחשבו עד לא מזמן לעממיים: הרובע העשירי, למשל, או קומונות סמוכות באזור הפרברים, כמונטרויי או סֶן-סָן-דֶ‏ני‏‏.

אך אם לפריז דבק דימוי של "עיר של עשירים", עם שכבה חברתית מבוססת, מצבה החברתי בפועל נותר קוטבי ביותר. ההבדלים הסוציאליים באים לידי ביטוי, כבעבר, בין תושבי מערב העיר (המבוססים) לבין אלו שבמזרח. כך, הצהרת ההכנסה הממוצעת ליחידת צריכה ברובע השביעי בשנת 2001, הרובע העשיר ביותר של פריז, עמדה על 31,521 אירו, כמעט כפליים מול זו של הרובע התשעה-עשר, שעמדה על 13,759 אירו בלבד, וקרובה להכנסה בפרבר סן-סן-דני; 13,155 אירו. הרבעים השישי, השביעי, השמיני והשישה-עשר מדורגים בין עשר הקומונות בעלות ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר, לעומת הרבעים העשירי, השמונה-עשר, התשעה-עשר והעשרים, שמשובצים גבוה ברשימת הקמונות העניות באזור איל דה פראנס. ‏‏^[38]

לעוני בפריז נוכחות בולטת: 12% מהמשפחות הפריזאיות, כ-210,000 איש, חיים מתחת לסף העוני, שעומד על 670 אירו לחודש, כפי שנקבע על ידי הלשכה הארצית לסטטיסטיקה (INSEE).

ניתן להיווכח, כמו כן, בתהליך גטואיזציה אתנית וחברתית של מספר רובעים. למעשה, ההרכב החברתי של מספר רובעים עניים במזרח העיר (כמו הרובעים ה-18 וה-19) זהה להרכב הפרברים הסמוכים להם, המהווים מעין הארכה שלהם; באופן דומה, הרובע השישה-עשר ממשיך בפרברים העמידים שממערב לו. ברובעים השמונה-עשר, התשעה-עשר והעשרים מרוכזים כ-40% מעניי העיר.

[עריכה] מגורים

בלמעלה ממחצית הדירות בפריז אין יותר משני חדרים (58.1% מהדירות, על-פי נתונים משנת 1999). ‏‏^[39] עובדה זו מסבירה חלקית את המספר הגבוה של רווקים ומשפחות שאין בהם ילדים שמאפיינים את העיר. שטח הדירות הקטן ומחירן הגבוה מקשים על רכישתן, ומשפחות רבות מעדיפות בשל כך לגור בפרברים. זאת משום שיופיים של כמה מהרובעים אינו מצליח לפצות על חוסר הנוחות שבמגורים בהם: הלחץ, הצפיפות, זיהום האויר, הלכלוך ברחובות, חוסר הביטחון, יוקר המחיה וכדומה.

המגורים הציבוריים המוגנים (logement social) תופסים מעט יותר מ-17% מנפח הבנייה העירונית אך כמות זו מפוזרת בצורה לא שוויונית בעיר: בעשרת הרבעים הראשונים שבמרכז פריז, רק 6% מהמבנים שייכים למגורים ציבוריים של העיר, שהם 23% מסך הדיור הציבורי בה. ברובעים ה-13, ה-19 וה-20 היו 96,000 יחידות בשנת 1999, כלומר, 47% מהמגורים הציבוריים מרוכזים בשלושה רבעים בלבד. אם מצרפים אליהם את הרובעים ה-12, ה-14, ה-15 וה-18 נוכחים לדעת ש-81% מהדיור המוגן מרוכז בפריפריה הדרומית והצפון-מזרחית של פריז. ‏‏^[40]

פריז ממוקמת במקום התשיעי במדד הערים היקרות בעולם, ‏‏^[41] ביחס למגורי היוקרה שבה: 12,600 אירו למ"ר בשנת 2007 (לעומת 36,800 אירו בלונדון, היקרה ביותר). ‏‏^[42]

[עריכה] הגירה

מפקדי האוכלוסין הצרפתיים אינם מעלים כל שאלה הנוגעת להשתייכות האתנית או הדתית, כפי שנקבע בחוק הצרפתי, אלא הם אוספים מידע על מדינות המוצא. ניתן לפיכך לקבוע שאזור המטרופולין של פריז הוא מהמגוונים ביותר באירופה מבחינה אתנית: ממפקד האוכלוסין של שנת 1999 עולה ש-19.4% מהאוכלוסייה הכללית נולדו מחוץ לשטחי צרפת שבאירופה. ‏‏^[43] על פי אותו מפקד, 4.2% מאוכלוסיית המטרופולין הפריזאי הייתה של מהגרים שמקרוב באו (כלומר, הגיעו לצרפת בין המפקד של 1990 לזה של 1999), והיו ברובם מסין או מאפריקה. ‏‏^[44] על פי מקור אחר, כ-15% מהאוכלוסייה של פריז הנה מוסלמית. ‏‏^[45] ‏‏^[46]

גל ההגירה הבינלאומי הראשון אל פריז התרחש בשנות השמונים של המאה ה-19, עם איכרים שנמלטו מגרמניה בעקבות המשבר החקלאי שם. גלי הגירה נוספים רבים באו בעקבותיהם ללא הפסקה עד ימינו: איטלקים ויהודים ממרכז אירופה הגיעו במשך המאה ה-19, רוסים הגרו לאחר מהפכת אוקטובר, תושבי הקולוניות הגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה, פולנים הגיעו בין מלחמות העולם, ספרדים, פורטוגזים וצפון אפריקאים משנות החמישים של המאה ה-20 ועד שנות השבעים, יהודים ספרדים לאחר שמדינות צפון אפריקה קבלו עצמאות, אפריקאים ואסייתים אחריהם. ‏‏^[47]

פיזור המהגרים ברחבי העיר מגוון ומתפקד על פי ההשתייכות הקהילתית: ברובעים ה-18 וה-19 מרוכז חלק גדול ממהגרי אזור דרום הסהרה שבאפריקה, בעיקר בשכונה שאטו-רוז', בעוד שבבלוויל נמצא ריכוז חשוב של מהגרים שמוצאם מאסיה. ברובע ה-13 נמצאת השכונה האסיאתית של פריז, שהיא הצ'יינהטאון החשוב ביותר באירופה. ‏‏^[48]

[עריכה] מוסדות השכלה

מוסדות הלימוד בפריז מהווים את האקדמיה של פריז.

[עריכה] חינוך יסודי ועל-יסודי

במהלך שנת הלימודים האקדמית 2005-2006, כ-263,812 תלמידים למדו במגזר הציבורי, מתוכם 135,570 תלמידי ביתי-ספר יסודיים ו-128,242 תלמידי תיכון, יחד עם 138,527 סטודנטים במגזר הפרטי. בפריז מוסדות המסווגים כאזור חינוך מועדף (zone d'éducation prioritaire) או רשת חינוך מועדפת (réseau d’éducation prioritaire) : 214 בתי-ספר ו-32 קולז'ים (בהם לעתים רק תלמיד אחד מתוך חמישה הוא פריזאי) נכללים בסיווג זה.^[49]

בשנת 2007 היו בעיר כולה 881 מוסדות לימוד ציבוריים, מהם 323 בתי-ספר לגילאי 5-7, 334 בתי-ספר יסודיים, שישה מוסדות מיוחדים (בתי ספר בבתי-חולים), 110 קולז'ים, 72 תיכונים כלליים וטכנולוגיים, 34 תיכונים מקצועיים ושני תיכונים ציבוריים נסיוניים. בנוסף להם ישנם 256 מוסדות חינוך פרטיים תחת חוזה: 110 בתי ספר לגילאי 5-7, בית-ספר מיוחד אחד, 67 קולז'ים, 73 תיכונים כלליים וטכנולוגיים וחמישה תיכונים פרטיים מקצועיים תחת חוזה.

בחינוך העל-יסודי, בתי הספר לואי-לה-גראן, אנרי הרביעי והתיכון הבינלאומי של סן-ז'רמן-אן-ליי הם בעלי שעור קומה לאומי ואף בינלאומי.

[עריכה] חינוך גבוה

החינוך הגבוה כלל בשנת 2004 כ-60,000 סטודנטים בערך באזור איל דה פרנס, שמהווים כרבע מסך הסטודנטים בצרפת כולה.^[50] מתוכם, כמחצית לומדים בפריז עצמה. ^[51]

מאז שנות התשעים של המאה העשרים ישנו ניסיון לבזר את הלימודים בצרפת, שבא לידי ביטוי בהעברת האקול נסיונל ד'אדמיניסטרסיון (ENA) לסטרסבורג ופיצול האקול נורמל סופרייר לסניף נוסף בליון. ואולם, מרבית המוסדות הלאומיים היוקרתיים ביותר נמצאים עדיין באזור פריז.

[עריכה] היסטוריה

מאז המאה ה-12, פריז היא אחד המרכזים האנטלקטואליים הגדולים של אירופה, בעיקר בתחומי התאולוגיה והפילוסופיה. מקובל לראות באופן סמלי בשנת 1200 את תאריך ייסודה של אוניברסיטת פריז, כאשר פיליפ אוגוסט העניק מעמד ייחודי לאיגוד (גילדת) המורים והתלמידים בצורת פטור משפטי ומשטרתי, והציב אותם כך תחת המשפט הכנסייתי. הקולז'ים, מקום מגורי המורים והתלמידים, שהפכו להיות גם אזור ההוראה המרכזי, אורגנו בפקולטות. ייסוד הסורבון מתוארך לשנת 1257. האוניברסיטה פעלה בעיקר סביב גבעת סנט-ז'נבייב, שבגדה השמאלית. רובע זה, שכונה הרובע הלטיני משום שלטינית הייתה שפת ההרואה באוניברסיטה, משמש גם כיום כמרכז אוניברסיטאי חשוב.

מאז המאה ה-18 בתי-ספר ייחודיים נוסדו עבור מקצועות מסוימים. אלו יסודות הגראן אקול של היום. האקול פוליטכניק והאקול נורמל סופרייר נוסדו בזמן המהפכה הצרפתית. אוניברסיטת פריז המודרנית נוסדה במאה ה-19 עם שש פקולטות: משפטים, רפואה, רוקחות, ספרות, תאולוגיה ומדעים. במאה ה-20 גדל משמעותית מספר התלמידים. לאחר מרד הסטודנטים במאי 1968, בה היה הסורבון אחד המוקדים הראשיים, אורגנה מחדש אוניברסיטת פריז בשלושה-עשר מוסדות אוטונומיים (אוניברסיטאות פריז 1 עד פריז 13), כשכל אחת מתמחה בתחום מוגבל יחסית.

[עריכה] המצב כיום

פריז היא המרכז האוניברסיטאי הצרפתי הראשי גם כיום. לרובע הלטיני נותר תפקיד חשוב, ובו מרוכזים המוסדות העתיקים ביותר; הסורבון, האקול נורמל סופרייר והקולז' דה פראנס. באופן כללי, האתרים הדומיננטיים נמצאים בצפון הגדה השמאלית (סיאנס פוליטקניק, אסס (פריז-2), קמפוס ז'וסיו, בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (EHESS) ועוד). ישנה שאיפה להרחיב את הרובע מזרחה, לכיוון הרובע ה-13, לשם הועבר חלק נכבד מהספרייה הלאומית של צרפת וכן מספר מבנים אוניברסיטאיים.

מאז שנות השישים של המאה ה-20 הוקמו מספר אוניברסיטאות בפרברי העיר, כשהוותיקה ביותר מביניהם היא זו של ננטר, שהוקמה ב-1964. באותו הזמן הועתק מקומם של מספר בתי-ספר גדולים ממרכז פריז, בעיקר כדי לקבל שטחים ירוקים יותר. מדרום לפריז נוצר מתחם חשוב, המאכלס את אוניברסיטת פריז-11 ואת בתי הספר הגדולים, האקול פוליטכניק, בית הספר לניהול (HEC), וכן מספר מעבדות ציבוריות ופרטיות.

[עריכה] מוסדות לימוד נוספים בפריז

• מכון פסטר
• אקול נסיונל סופרייר דה בוזאר (בית הספר הגבוה לאמנות)

גינת האקול נורמל סופרייר

הבניין הראשון של מכון פסטר בפריז

אקול נסיונל סופרייר דה בוזאר

אקול פוליטכניק

[עריכה] אתרים

פריז, גדות נהר הסן
אתר מורשת עולמית
קתדרלת נוטרדאם וגדות נהר הסן בלילה
מדינה	צרפת
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1991, לפי קריטריונים 1, 2, 4

פריז הייתה תמיד מרכז לסוחרים, סטודנטים ועולי רגל דתיים, אך "תיירות" במובן המקובל של המילה ובקנה מידה גדול, החלה רק עם הופעת תנועת הרכבות, בעיקר לאחר שנת 1848. אחד ממוקדי המשיכה ה"המוניים" הראשונים של פריז, שמיקדו אליה עניין בינלאומי החל מ-1855, היו התערוכות העולמיות. אלו הביאו לבניית מונומנטים חשובים בעיר, בהם מגדל אייפל המפורסם, בתערוכה של שנת 1889. אלו, יחד עם הבנייה העיטורית שאפיינה את תקופת הקיסרות השנייה, הפכו את העיר עצמה למוקד תיירותי מרכזי.

[עריכה] אדריכלות ואנדרטאות

המוזיאונים והאנדרטאות של פריז הם מוקד המשיכה העיקרי של העיר, והמוני התיירים שנוהרים לראותם הניעו את העיר והמדינה ליצור עוד אתרים עבורם. מרבית האנדרטאות של פריז נמצאות במרכז העיר, לאורך נהר הסן. גדות הנהר, מגשר סולי ועד גשר ביר חכים, מהוות את אחד הנופים העירוניים היפים ביותר בעולם, והם סווגו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. באזור זה ניתן למצוא, בין השאר, את קתדרלת נוטרדאם, כנסיית סנט שאפל, הלובר, האינווליד, גשר אלכסנדר השלישי, הגראן פלה, מוזיאון קה ברנלי, מגדל אייפל וגני טרוקדרו. מזרחה משם הוקמו מבנים עכשוויים חשובים; משרד האוצר הצרפתי, אתר פרנסואה מיטראן של הספרייה הלאומית של פריז, ועוד.

באיל דה לה סיטה נמצאים המונומנטים הישנים והסמליים ביותר של פריז: קתדרלת נוטרדאם, נבנתה בסגנון הגותי בין המאות ה-12 וה-13; היא עברה שיפוץ יסודי במאה ה-19 וחזיתה המערבית נוקתה בסוף המאה ה-20. הקתדרלה היא המרכז הסמלי של פריז, וממנה נמדדות כל הדרכים בצרפת. ארמון הקונסיירז'רי הישן היה מקום מושבו של הכתר עד לימיו של שארל החמישי, במחצית השנייה של המאה ה-14. חלק מהמבנה הפך אז לבית סוהר, והמקום שימש כבית מעצר עבור אנשי מעלה מהמשטר הישן, טרם הוצאתם להורג, בזמן המהפכה הצרפתית. כנסיית סנט שאפל, שנבנתה בסמוך לקונסיירז'רי, נחשבת כמופת של אדריכלות גותית. פון נף, בקצהו המערבי של האי, נבנה בסוף המאה ה-16, וכיום הוא הגשר העתיק ביותר של פריז.

במרכז פריז הותירו את חותמן גם אנדרטאות בסגנון הקלאסי. קפלת הסורבון, בלב הרובע הלטיני, נבנתה בתחילת המאה ה-17. הלובר, ששימש למגורי המלוכה, שופץ ועוטר מחדש מספר פעמים במאה ה-17, ונוספו לו תוספות גם לאחר מכן. האינווליד, עם כיפת הזהב המפורסמת שלו, נבנה בפרברי העיר בידי לואי הארבעה-עשר בסוף אותה מאה, כדי כהוספיס לחיילים פצועים. מאז ה-15 בדצמבר 1840 משמש המבנה כמקום קבורתו של נפוליון הראשון. הפנתאון של פריז נבנה ככנסייה בשלהי המאה ה-18 בסמוך לסורבון, והפך בזמן המהפכה הצרפתית למקדש אזרחי בו נטמנים בניה המהוללים ביותר של צרפת.

שופעת מאוד היא מורשת המאה ה-19 בפריז, עם מבנים כשער הניצחון והפסאז'ים המקורים, האופרה גרנייה , שנבנתה בשלהי הקיסרות השנייה ותחילת הרפובליקה השלישית, ומגדל אייפל, שנבנה "באופן זמני" בידי גוסטב אייפל עבור היריד העולמי של שנת 1889, אך מעולם לא פורק. המגדל הפך לסמלה של פריז, וניתן לראותו ממרבית רבעיה של העיר.

במאה ה-20 גדולי האדריכלים בנו מבנים רבים ברחובות פריז: הקטור גימאר, שארל פלומה (Plumet)^[52], או ז'ול לווירוט (Lavirotte), פתחו את סגנון האר נובו בצרפת, ואחריהם, רובר מאלה-סטוון (Mallet-Stevens), מישל רו-ספיץ (Roux-Spitz), ווילם מרינוס דודו (Dudok), אנרי סובז' (Sauvage), לה קורבוזייה, אוגוסט פרה (Perret) ועוד, פעלו בה בתקופה שבין מלחמות העולם.

ביטוי מובהק לאדריכלות העכשווית בפריז ניתן למצוא במרכז פומפידו, מבנה משנות השבעים של המאה ה-20, בו שוכן המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית יחד עם הספרייה הציבורית של העיר; במגדל מונפרנאס שהיה לגורד השחקים הגבוה ביותר בצרפת; במכון העולם הערבי שנפתח בשנת 1987; ובמפעלי הבנייה שקידם הנשיא הצרפתי פרנסואה מיטראן: האתר החדש של הספרייה הלאומית של צרפת, האופרה בסטיליה ופירמידת הלובר, שתכנן איי אם פיי בחצר המוזיאון המפורסם. בשנים האחרונות נבנה מוזיאון קה ברנלי – מוזיאון המוקדש לאמנות תרבות אפריקה, אסיה, אוקיאניה ויבשת אמריקה – שנחנך בשנת 2006 בתכנונו של האדריכל ז'אן נובל שתכנן גם את מכון העולם הערבי.

בטבורו של הלובר מתחיל האקס היסטוריק של פריז: ציר ארוך של מבנים ואנדרטאות ונקודות מבט שנמשך ממרכז העיר מערבה. הציר מתחיל בפסלו של לואי ה-14 בחצר המרכזית של ארמון הלובר, עובר משם דרך גני טווילרי, כיכר הקונקורד, שדרות שאנז אליזה, וחוצה את כיכר שארל דה גול דרך שער הניצחון, לכיוון הגרנד ארש.

[עריכה] פארקים ומדשאות

פריז ידועה בשלל הגנים והפארקים רחבי הידיים המצויים בה. בבניית ושכלול ריאותיה הירוקות של העיר הושקע עמל רב,רובה במסגרת הבנייה מחדש של פריז על ידי הבארון אוסמן. ברבים מהפארקים והגנים קיים אגם מלאכותי או טבעי ופסלים רבים מוצבים בהם.

שני הגנים הישנים והמפורסמים ביותר של פריז הם גני טווילרי, שבגדה הימנית של נהר הסן, מערבית לארמון הלובר, אשר נוצרו בסמוך לארמון טווילרי החל מהמאה ה-16, וגני לוקסמבורג שבגדה השמאלית, אף הם גני פרטיים בעבר, שהיו שייכים לארמון שנבנה במקום עבור מארי דה מדיצ'י בשנת 1612. זַ‏'רְדַּן דֶּה פְּלַנְט‏‏‏‏‏‏ (גן הצמחים), שנוצר בידי רופאו של לואי השלושה עשר, גי דה לה ברוס (Guy de La Brosse) עבור טיפוחם של צמחי מרפא, היה הגן הציבורי הראשון של פריז.

כמה מגניה הגדולים של פריז כיום נוצרו בתקופת הקיסרות השנייה: פארקים, בהם פארק מונסורי, פארק דה בוט שומון ופארק מונסו (שנקרא בעבר "פולי דה שארטרה"), שהיו בעבר באזורי הפרברים אך סופחו לעיר בשנת 1860, נוצרו בידי נפוליון השלישי תחת ידי המהנדס ז'אן-שארל אלפן, והיו פתוחים לכל. פרויקט אחר, שבוצע תחת הברון אוסמן, היה עיצובו מחדש של יער בולון שבמערבה של העיר; יער ונסן שבמזרח זכה לטיפול דומה מספר שנים מאוחר יותר.

תוספות חדשות יותר לגניה של פריז הם פארק לה וילט, שתוכנן בידי ברנר צ'ומי בשטח שהיה בעבר אזור המשחטות של פריז, והגנים שנוספו לאורך מסלולה הישן של מסילת הרכבת ההיקפית, "פטי סינטור" (Petite Ceinture).

הגנים מתוחזקים על ידי עיריית פריז באופן שוטף, ופתוחים לשימוש הציבור הרחב בכול ימות השבוע. בחלק מהגנים מוצבת שמירה דרך קבע, לפיקוח ותחזוקת הגן. תושבי פריז ותיירים רבים נוהגים לשהות דרך קבע בגנים, למטרות פיקניק, ריצה ומשחקים שונים.

הוקמו לפני הקיסרות השנייה	נוצרו בזמן הקיסרות השנייה	הוקמו ברבע האחרון של המאה ה-20	נוסדו במאה ה-21
זַ‏'רְדַּן דֶּה פְּלַנְט‏‏‏‏‏‏ גני טווילרי גני לוקסמבורג שאן דה מארס	יער ונסן יער בולון פארק בוט שומון פארק מונסו פארק מונסורי	פארק בלוויל פארק לה וילט פארק אנדרה סיטרואן (Parc André Citroën) פארק דה ברסי (Parc de Bercy)	ז'רדן ל'אאול

[עריכה] בתי קברות

בתי הקברות של פריז היו באזורי הפרברים מאז שלטון הרומאים בעיר, אך מצב זה השתנה בעת עליית הנצרות קתולית והופעת בתי הקברות שבכנסיות העירוניות. צמיחת העיר הביאה למילוי בתי הקברות האלו במהרה, ואלו עלו על גדותיהם ויצרו מצב תברואתי לקוי; החל משנת 1786, תוכנם של בתי הקברות העירוניים הועבר לאזור מחצבות אבן, שהיה באותם ימים פרבר מרוחק מחוץ לעיר, מעברו של "שער הגהנום" (Porte d'Enfer) של פריז (כיום ניצבת במקום כיכר דנפר-רושרו, שברובע הארבעה עשר של פריז, ומשם ניתן להיכנס לחלק ממחילות הקבורה האלו).‏‏^[53] לאחר הקמתם של מספר בתי קברות קטנים באזורי הפרברים, הוציא נפוליון בונפרטה צו במטרה לספק פתרון קבוע יותר לבעיה, והורה על הקמתם של שלושה בתי קברות גדולים מחוץ לחומות העיר; בתי קברות אלו, שנפתחו החל משנת 1804, היו פר לשז, בית הקברות של מונמארט, בית הקברות של מונפרנאס, ומאוחר יותר, בית הקברות של פאסי.

כאשר פריז צירפה לתחומה את אזורי הפרברים שסביב לה בשנת 1860, שוב נכללו בתי הקברות בתחומה של העיר. בתי קברות חדשים נפתחו בפרברים המרוחקים יותר בראשית המאה ה-20: הגדולים ביותר מצויים בבית הקברות של סן-אואן, בית הקברות של בוביני-פנטן, בית הקברות של איברי ובית הקברות של באנו.

[עריכה] כנסיות

• קתדרלת נוטרדאם
• כנסיית סן-סולפיס
• כנסיית סן ז'רמן דה פרה
• כנסיית מדלן
• בזיליקת סקרה קר
• בזיליקת סן דני
• כנסיית סנט אסטאש
• בזיליקת סן קלוטילדה

[עריכה] תרבות

פריז היא מרכז תרבותי מהמעלה הראשונה. העיר, שמהווה יעד תיירותי עבור כ-26 מיליון תיירים זרים מדי שנה, מפעילה מעל ל-210 מוזיאונים, בראשם הלובר, ואתרים ייחודיים, כשאנז אליזה ומגדל אייפל. פריז היא בירת כינוסי העסקים (5% מהפעילות העולמית בירידים וקונגרסים נערכת על פני 600,000 מ"ר בעיר וסביבתה), בירת האופנה, המותרות, הגסטרונומיה והאהבה (מעט אחרי ונציה, ומציעה בנוסף מבחר רב ומגוון של מופעי תיאטרון, אופרה ובעיקר, היצע נדיר של סרטים מהעולם כולו, עבור חובבי הקולנוע.

אזורי הבילוי העיקריים הם: שדרות שאנז אליזה, מכיכר הקונקורד ועד שער הניצחון, אזור כיכר הבסטיליה, אזור פיגאל, רחוב מופטאר, רחוב אוברקאמף - המפורסם בבארים שבו, אזור המארה, בוט או קיי, כיכר הרפובליק, תעלת סן מרטן, הרובע הלטיני, רובע לה האל, מונפרנאס, ורחוב דה לאפ.

[עריכה] מוזיאונים וגלריות לאמנות

בפריז ובאזור איל דה פראנס נמצא הריכוז המוזיאלי הגדול ביותר בצרפת. בפריז גופה ניתן למנות מעל למאה מוזיאונים, אליהם יש להוסיף עוד מאה ועשרה מוזיאונים שבסביבתה הקרובה. אך מעבר למספרים, בגיוון הרב של האוספים ניתן למצוא את העושר הייחודי.

פריז, מושכת אליה כל שנה מספר רב של מבקרים. המוזיאון העתיק והגדול ביותר, הן בשטח התצוגה והן באוספים, הוא מוזיאון הלובר. עם שיא של 8.3 מיליון מבקרים בשנת 2006, הלובר ממוקם היטב כראשון בעולם ביחס למספר המבקרים בו. נמצאות בו יצירות מופת כמונה ליזה וונוס ממילו. המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, השוכן בבנין הצינורות המוזר למראה של מרכז ז'ורז' פומפידו (המכונה גם "בובורג"), ומוזיאון ד'אורסה, בו מרוכזות יצירות מופת של האמנים האימפרסיוניסטיים, נחשבים גם הם למוזיאונים בעלי שם עולמי. בסמוך לפריז, ארמון ורסאי מושך מיליוני מבקרים כל שנה, והוא הוכרז, יחד עם הגנים שלו, כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979.^[54]

בעיר נמצאים מוזיאונים בעלי סטטוס מוניציפלי מגוון: המוזיאונים המפורסמים ביותר הם המוזיאונים הלאומיים (musées nationaux), השייכים למדינה. אחרים שייכים למשרדי ממשלה, כמו מוזיאון הצבא שבאינווליד, ומוזיאון האוויר והחלל, ששייכים למשרד ההגנה הצרפתי.ישנם מוזיאונים ששייכים למכון הצרפתי, וישנם מוזיאונים פרטיים.

עיריית פריז מחזיקה ומטפלת בעצמה בארבעה-עשר מוזיאונים ואתרים עירוניים, שהמפורסם בהם הוא מוזיאון קרנוולה (Carnavalet), ששוכן בבית מידות במארה, לא רחוק מבית ויקטור הוגו, ומוקדש לתולדות העיר פריז; המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית שוכן בפלה דה טוקיו, לצד חלל תצוגה לאמנות עכשווית. בחללים אלו מוצגות לעתים תערוכות נושא מתחלפות.^[55]

[עריכה] מוזיאונים וגלריות נוספים

במוזיאון קלוני ניתן לראות שכיות חמדה וחפצים שונים מימי הביניים, שהמפורסמת ביניהם היא הגבירה והחד-קרן; מוזיאון פיקאסו ומוזיאון רודן מוקדשים ליצירותיהם שני האמנים הדגולים; מוזיאון מונפרנאס מציג את אמני אזור מונפרנאס, ממוקדי האמנות הגדולים של המאה ה-20; במארה נמצא המוזיאון לאמנות יהודית, וכמו כן, מוזיאון האֻמּנוּיוֹ‏ת והמקצועות; באזור מונמארטר שבצפון נמצאים מוזיאון מונמארטר ומוזיאון דאלי, ומעט דרומית אליהם, מוזיאון הארוטיקה.

• המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע
• מוזיאון הביוב של פריז
• הגלריה הלאומית ז'ה דה פום

[עריכה] ספריות

פריז מארחת מספר רב של ספריות, בעיקר ציבוריות. ספריית מזראן, שנוסדה על בסיס ספרייתו הפרטית של הקרדינל מזראן, היא הספרייה הציבורית העתיקה ביותר בצרפת; היא נפתחה לציבור בשנת 1643.

הספרייה הלאומית של צרפת נמצאת ברובה בפריז, בשני אתרים ראשיים: אתר "רישלייה", ששוכן ברובע השני של פריז, אך בעיקר באתר "פרנסואה מיטראן", שברובע השלושה-עשר. הספרייה, שאוספיה כוללים מעל לשלושים מיליון כרכים, נחשבת לאחת החשובות בעולם. זוהי גם ספריית ההפקדה של צרפת, מאז ימי פרנסואה הראשון.

בעיר ישנן חמישים וחמש ספריות עירוניות כלליות.^[56] ותריסר ספריות עירוניות ייעודיות (תמטיות), מהן ניתן לשאול פריטים מסוימים. מביניהן בולטות הספרייה ההיסטורית של העיר פריז (bibliothèque historique de la ville de Paris), שנוסדה בשנת 1871, ובה מיליון ספרים, עלונים, תצלומים, כרטיסים ומפות הקשורים להיסטוריה של העיר, וספריית הקולנוע פרנסואה טריפו, שבה מסמכים חשובים על הקולנוע. בניגוד לכניסה המוגבלת לספרייה הלאומית של צרפת ולספריית מזראן, הכניסה לספריות העירוניות היא חופשית לחלוטין, למעט הגבלות על כניסת קטינים לספריות היעודיות.

ישנו סוג נוסף של סיפריות בפריז, דוגמת ספריית המידע הציבורית שבמרכז פומפידו, שהן שיתופיות או פרטיות. מספר ספריות אוניברסיטאיות פתוחות אף הן לקהל.

[עריכה] פריז, בירה ספרותית ואינטלקטואלית

במאה ה-12, קרנה של אוניברסיטת פריז הפכה את העיר לאחד המרכזים האינטלקטואליים הגדולים של העולם הנוצרי. אימוץ הדיאלקט הפריזאי בידי חצר המלוכה הדגיש מעמד זה. במהלך הרנסאנס הפכה העיר למוקד ההומניזם. עם התעצמות ריכוז הכוח במוקדים ספורים, חוזק מעמדה התרבותי של פריז בצרפת. לקראת אמצע המאה ה-17, פריז והסלונים שלה היו המרכז הבלעדי כמעט של הספרות הצרפתית. לקראת סוף המאה, יוקרתה של חצר המלך לואי ה-14 שבורסאי האפילה מעט על זו של פריז. אם זאת, החיים האינטלקטואליים הפריזאיים נותרו שוקקים.

במהלך המאה ה-18 חזרה פריז להיות המרכז התרבותי של הממלכה. הסלונים הפריזאים הרקיעו לאחת התקופות היפות ביותר שלהם. וולטיר, בקלילות והאירוניה שלו, הוא הסופר הפריזאי המובהק. בניגוד לו, ז'אן-ז'אק רוסו נמלט מעיר זו "של רעש, עשן ולכלוך" ומצא מפלט במונמורנסי, בטרם חזר להשתכן בעיר בשנת 1770.

לאחר המהפכה הצרפתית, העולם הספרותי התרחב והפך למורכב יותר. פריז לא איבדה את מקומה כליבם של החיים האינטלקטואליים הצרפתיים, וקיבלה אליה אנשי רוח ותרבות כשופן ומשוררים וסופרים פרוגרסיביים (כגון היינה) שנרדפו או גורשו ממדינות מוצאם, שנותרו באופן כללי די שמרניות. בשנות העשרים של המאה ה-20 סופרים זרים רבים הגיעו לגלות את פריז ולשאוב ממנה השראה ליצירותיהם: ארנסט המינגווי, הנרי מילר, גרטרוד סטיין ועוד רבים. אחרים באו לעיר למצוא תיקווה חדשה, כד.ה. לורנס, ג'יימס ג'ויס ועוד. מונפרנאס, ששימש כרובע אמנים עוד משלהי המאה ה-19, זכה לתקופה הזוהר שלו. לאחר מלחמת העולם השנייה, אזור סן ז'רמן דה פרה הפך לאכסדרה הספרותית המפורסמת ביותר בעיר, והעולם האנטלקטואלי והספרותי התרכז סביב דמויות כז'אן-פול סארטר, סימון דה בובואר, בוריס ויאן או ז'אק פרוור‏‏^[57]. ואולם, מאותה תקופה דעך זוהרה האנטלקטואלי של פריז בעולם, אך היא נותרה העיר המרכזית בפעילות הספרותית וההוצאה לאור של ספרות צרפתית. כיום, בכל רובע בעיר מוצגים לוחות לזכר אנשי ספר שהתגוררו במקום.

[עריכה] קפה, מסעדות

בתי הקפה הפכו במהרה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית, במיוחד מאז חנוכתם של קפה רֵזָ‏'נְס (café Régence) בפלה רויאל בשנת 1688, וכשנה מאוחר יותר של קפה פּ‏רוֹ‏קוֹ‏פּ‏ (café Procope) בגדה השמאלית. בתי הקפה שבגני הגדה השמאלית הפכו פופולריים במיוחד במרוצת המאה ה-18, וניתן לראות בהם את "טרסת הקפה" הראשונה של העיר. טרסות אלו התרחבו עם סלילת השדרות והמדרכות הרחבות באמצע המאה ה-19.

שמו הטוב של המטבח הפריזאי נובע מהמקורות השונים של תושבי העיר. עם הופעת מסילות הרכבת באמצע המאה ה-19, ועם המהפכה התעשייתית שבאה בעקבותיה, רבים הגיעו מהפרובינציה לעיר הבירה, והביאו עימם את הגיוון הגסטרונומי הרב של אזוריה השונים של צרפת. בפריז נוסדו מסעדות המתמחות במטעמים מקומיים: "שֶה זֶ'נִי" (Chez Jenny) היא דוגמה אופיינית למסעדה שהתמחתה במטבח אלזסי, ואילו "אוֹ לִיאוֹנֶ‏ה" (Aux Lyonnais) ‏‏היא דוגמה אופיינית למטבח מויל אֶווֹקֵה. הגירה ממקומות מרוחקים יותר הביאה עימה גיוון קולינרי רב נוסף, וכיום ניתן למצוא מספר גדול של מסעדות בעלות מטבח אסיאתי או מאזור המגרב.

[עריכה] בתי קולנוע

כמו במקומות רבים באירופה, ההפקות ההוליוודיות תופסות את הנתח הגדול ביותר של צופי הקולנוע בפריז, ואם זאת במאים כקלוד ללוש, ז'אן לוק גודאר, קלוד שברול ולוק בסון, ואף במאים פופולריים יותר כקלוד זידי, ממשיכים לייצג את הקולנוע הצרפתי. גם הקולנוע האירופאי והאסייתי זוכים לתפוצה רחבה בבתי הקולנוע שבעיר.‏‏ בפריז ישנם, נכון לשנת 2007, לא פחות מ-374 בתי קולנוע, בהם מבקרים מעל לשלושים מליון צופים בשנה (הנתונים משנת 2004), והם מתייחדים גם בבתי קולנוע קטנים ובהיצע מגוון של בין 450 ל-500 סרטים שמוצגים בהם בכל שבוע.‏‏^[58] מאז שנות התשעים של המאה ה-20 נבנו בעיר מספר רב-קולנועים בעלי עשרה עד עשרים חדרי צפייה (באזור לה האל, ברסי ועוד). בית הקולנוע הגדול ביותר בפריז כיום הוא ה"גראן רקס", עם 2,800 מושבים, בעוד שאר אולמות הקולנוע מכילים כאלף מושבים ומטה. מספר חברות גדולות זוכות לעוצמה גוברת בשוק ומחלישות את הקולנוע העצמאי.^[59]

ב"מרכז האמריקאי" הישן, בתכנונו של פרנק גרי, שוכן עתה הסינמטק הצרפתי, מצפון לגשר הולכי הרגל סימון דה בובואר, מול אתר פרנסואה מיטראן של הספרייה הלאומית של צרפת.

[עריכה] פסטיבלים ואירועים

פריז מארחת לאורך כל השנה מספר רב של פסטיבלים, מהם כמה ראויים לציון מיוחד. בסוף ינואר, רחובות הרובע השלושה-עשר מתעוררים לחיים עם חגיגות השנה הסינית החדשה, ואילו התהלוכה המסורתית של הקרנבל של פריז עוברת ברחבי העיר בכל שנה בחודש פברואר; בסוף פברואר מתקיים הסלון הבינלאומי לחקלאות; בחודש מרץ מתקיים סלון הספרים של פריז; המרתון של פריז מתקיים במהלך אפריל ומצעד הגאווה בחודש יוני.

ה-14 ביולי הוא המועד המסורתי של המצעד הצבאי בשנז אליזה, ובסוף אותו החודש מגיע הטור דה פרנס לסיומו בעיר. בנוסף, בין יולי לאוגוסט מתקיים, מאז שנת 2002, פסטיבל פארי פלאז' בעיר, בו הופך קטע מגדות נהר הסן לחוף-ים מלאכותי. באוקטובר מתקיים בכל שנתיים מונדיאל הרכבים; מאז שנת 2002 פסטיבל לילה לבן (Nuit Blanche) מאפשר לציבור לצפות בחינם בתצוגות האמנות העכשווית השונות ברחבי העיר, וזאת בליל יום שבת או ראשון הראשונים של חודש אוקטובר.

[עריכה] ספורט

בהיסטוריה של פריז שמור מקום מיוחד לספורט. מאז משחקי הז'ה דה פום במאה ה-12, דרך משחקי הכדורגל במאה ה-16 ועד למרוצי הסוסים והאופניים במאה ה-19, פריז נהנתה קרוב לאלף שנים מאירועי ספורט. בעיר ישנם כ-360 מתקני ספורט: 172 מגרשי טניס, 131 אולמות התעמלות עירוניים, 36 בריכות (אליהם נרשמו כ-3.4 מליון כניסות בשנת 2006) ו-10 בריכות לימודיות, 32 אצטדיונים עירוניים, ושישה פארקים אותם חולקת פריז עם פריז עם המחוזות הסמוכים לה. ‏‏^[60]

מועדוני הספורט המרכזיים של פריז הם פריז סן ז'רמן (בכדורגל), פרי לוולואה בסקט (בכדורסל), פרי הנדבל (בכדור יד), ומועדון הרוגבי, סטד-פרנסה.

פארק דה פראנס הוא אצטדיון שנבנה בשנת 1897 בדרום-מערב פריז, ושופץ ב-1972. יש בו 45,500 מושבים. מועדון הבית שלו הוא פארי סן ז'רמן.

פאלה אומניספורט דה פארי-ברסי הוא אתר גדול ותחום במזרח פריז, שנחנך בשנת 1984 ומארח תחרויות ספורט רבות, אך משמש במקביל גם כאולם תצוגות עבור מופעים שונים; קונצרטים, החלקה על קרח, וכדומה. אצטדיון שארלטי, שהוקם בשנת 1939 ושופץ ב-1994, מפורסם כמקדש הספורט החובבני של פריז; האו מורכב מאצטדיון אתלטיקה בן 20,000 מושבים ואולם ספורט כללי בן 1,500 מושבים.

הסטאד דה פראנס, בו כ-80,000 מושבים, נבנה בפרבר סן דני הסמוך לפריז, עבור משחקי מונדיאל 1998, ומשמש במשך השנה עבור משחקי הבית של קבוצת הרוגבי הצרפתית, בטורניר ששת הלאומים ולעתים עבור משחקים חשובים של קבוצת הרוגבי סטאד פראנסה. בשנת 2007 משחקים רבים בגביע העולם ברוגבי התקיימו באצטדיון זה.

פריז ארחה את המשחקים האולימפיים, ב-1900 וב-1924, והייתה מועמדת לאירוח המשחקים גם ב-1992, 2008 וב-2012, אך לא נבחרה. העיר ארחה, כמו כן, את גביע העולם בכדורגל ב-1938 וב-1998.

בעוד שנקודת המוצא של מרוץ הטור דה פראנס המפורסם משתנה מדי שנה, השלב הסופי מתקיים תמיד בפריז, ומאז 1975 נקודת הסיום היא בשדרות שנז אליזה. הטניס הוא ספורט פופולרי נוסף בפריז ובצרפת כולה. אליפות צרפת הפתוחה (הרולאן גרוס) מתקיימת כל שנה על משטח החימר של אצטדיון רולאן גרוס בסמוך ליער בולון, והיא אחד מארבעת השלבים בגראנד סלאם.

[עריכה] תחבורה

[עריכה] מטרו

ערך מורחב – הרכבת התחתית של פריז

הרכבת התחתית של פריז (מכונה גם המֶ‏טְרוֹ‏ של פריז, או פשוט מטרו) הינה הרכבת התחתית העירונית של העיר, ומשמשת ככלי התחבורה המרכזי בה. בשנת 2005 כללה הרכבת 14 קווים "ארוכים" ו-2 קווים לטווח קצר, מספר התחנות הפעילות היה 297. אורכה של מערכת הרכבת התחתית הוא 211 ק"מ (כולל 62 תחנות בהן עובר יותר מקו אחד) והיא הסיעה 4.5 מיליון איש ביום.

המטרו פעיל החל מהשעה 5.30 בבוקר ועד השעה 00.30 בלילה.

[עריכה] רכבת פרברית

ערך מורחב – RER

בנוסף לרשת של אוטובוסים ורכבות מטרו, ניתן להגיע אל ולנוע בפריז באמצעות רשת רכבות ה-RER שמכסות את אזור הפרברים של פריז ומקלות על הגישה אליהם. שש תחנות רכבת ראשיות וחמישה-עשר קווים (המכונים Transilien) מקשרים את העיר עם אזור הפריפריה ועם יתר ערי צרפת. רכבות ה-TGV מקשרות את העיר גם עם המדינות השכנות.

ה-RER מהווה אמצעי תחבורה מהיר, ויש לו מספר תחנות משותפות עם המטרו. החלק המרכזי של ה-RER הושלם בשנים 1962-1988, במבצע הנדסי עצום; אז נחפרו קווים ותחנות עמוקים ורחבים במיוחד. 33 מבין 246 התחנות של רשת RER נמצאות בתוך פריז. בשל אופיה המשולב, מופעלים חלקים מה-RER על ידי חברת התחבורה העירונית של פריז (שמנהלת גם את המטרו) - RATP, וחלקים אחרים על ידי חברת הרכבות הלאומית - SNCF.

[עריכה] תעופה

אחרי לונדון, פריז היא העיר האירופאית עם ההתנהלות האווירית הגדולה ביותר, עם 82.5 מיליון נוסעים בשנת 2006, שעברו דרך שני שדות התעופה המרכזיים של העיר: אוֹ‏רְלִי ורוּ‏אֵסי-שארל-דה-גוֹ‏ל.

[עריכה] מכוניות וכבישים

כמו בכל המגלופוליסים בעולם, תנועת כלי הרכב בפריז דחוסה מאוד ולעתים קשה, למרות השדרות הרחבות שנסללו בידי הברון אוסמן במאה ה-19, שהשפעתן על קלות התנועה היחסית בעיר ניכרת עד היום. העיר מוקפת בשדרות פריפריק, כביש מהיר טבעתי שהוא העמוס ביותר בצרפת. מערכת של כבישים בין-עירוניים טווה רשת קורי עכביש שמקשרים את העיר עם פרבריה הסמוכים ועם שאר המדינה.

החנייה בפריז מוכיחה את עצמה כסבירה יחסית למצב במטרופולינים גדולים אחרים.

[עריכה] אופניים

העירייה מקדמת שימוש בתחבורה ציבורית ובאופניים, ולפיכך הסדירה, מאז סוף שנות ה-90 של המאה ה-20, רשת של שבילי אופניים, שממשיכה לגדול כל הזמן. בסוף 2006, 317 קילומטרים של שבילים נפרשו לרוחב פריז, כולל נתיבי אוטובוסים ומדרכות שהורחבו.^{[61] [62]} בעקבות הערים רן וליון, חנכה עיריית פריז ב-15 ביולי 2007 מערכת השכרת אופניים בשימוש חופשי (vélos en libre-service), שמכונה "וֶ‏לִיבּ‏'" (Vélib', חיבור של המילה ווֶ‏לוֹ, אופניים בצרפתית, עם המילה לִיבְּ‏רֶ‏ה‏, חופשי), עם המערך הגדול ביותר באירופה של אופניים, מעל ל-20,000 נכון לסוף 2007, ותחנות השכרה, כ-1,400 מהן פרוסות בעיר במרחקים שאינם עולים על 300 מטרים זה מזה.^[63] בעיר ישנם, כמו כן, כ-15,500 מוניות, נכון לתחילת 2007.^[64]

פנורמה של פריז ממרפסת קתדרלת נוטרדאם

[עריכה] הערות שוליים

[עריכה] לקריאה נוספת

• ענבר, אביטל. התענוגות של פריז, 2003.
• מטרופוליס פריז. עורכת דיטה קול. תל אביב, קבוצת טבע וארץ, 2006.

[עריכה] ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל פריז הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות פריז. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בפריז על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות ועוד.

• תוכנית אוסמן להתחדשות פריז
• הקומונה הפריזאית
• שחרור פריז
• הטבח בפריז (1961)
• המהומות בצרפת (2005)

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פריז
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פריז

• האתר של עיריית פריז
• פריז- מידע שימושי ומאמרים מתוך מסע אחר
• שדה התעופה שארל דה גול הסמוך לפריז
• שדה התעופה אורלי הסמוך לפריז