פילוסופיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בתחום ידע. אם התכוונתם לכתב עת ישראלי בשם זה, ראו Philosophia.
 |
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בפילוסופיה, ראו פורטל הפילוסופיה |
פילוסופיה (מיוונית φιλοσοφία, "אהבת חכמה") היא תחום ידע העוסק במהות העולם (והאדם), באופן ההכרה של האדם את העולם, במהות המוסריות ובביצוע הערכות מוסריות.
באקדמיה, הפילוסופיה מחולקת לענפים העיקריים הבאים:
- תורת ההגיון, או הלוגיקה - עוסקת בהבחנה בין הסקה נכונה ולא נכונה.
- מטאפיזיקה - עוסקת בלספק תיאור כולל למאפיינים הכלליים ביותר של המציאות כמכלול ובשאלה איך לספק תיאור כזה.
- תורת ההכרה, או האפיסטמולוגיה - חוקרת את אפשרות הקיום, המקורות, המהות והיקפו של מאגר הידע האנושי.
- תורת המידות, הנקראת גם אתיקה, או הפילוסופיה של המוסר - עוסקת במהות המוסריות ובביצוע הערכות מוסריות.
- מטאפילוסופיה - עוסקת במהות הפילוסופיה עצמה, בתכליתה ומטרותיה של הפילוסופיה, ובשיטות בהן משתמשת הפילוסופיה.
שני ענפים חשובים נוספים שלגביהם אין הסכמה שיש לכלול אותם בין הענפים הראשיים ביותר של הפילוסופיה הם:
- אסתטיקה - תורה העוסקת באמנות ובמושג היופי. בפילוסופיה ישנו עיסוק רב ביופיו של הטבע בנקודות בהן הוא מגיע לשלמות המעוררת רוממות רוח ופליאה באדם, ובאומנות כאשר היא מנסה להתקרב אל אותן נקודות. ישנם פילוסופים המעדיפים לסווג את תחומי העיסוק של האסתטיקה כחלק מהאפיסטמולוגיה ומהאתיקה.
- פוליטיקה - תורה העוסקת באתיקה של קבוצות, ובאומנות הממשל. בתקופות מסוימות ההתדיינות הפילוסופית בפוליטיקה היוותה חלק מרכזי בעולמם של הפילוסופים של אותה תקופה.
[עריכה] היסטוריה
אפשר לומר בוודאות שתמיד אנשים שאלו את עצמם שאלות על העולם שהם חיים בו. היו בוודאי פילוסופים גדולים שאיננו יודעים עליהם דבר, מפני שהרעיונות שלהם מעולם לא תועדו. לכל חברה היו פילוסופים משלה, ורעיונותיו של כל פילוסוף משקפים את התרבות בה הוא חי. מן התזות האלה התפתחו מסורות שונות של פילוסופיה, כגון: הפילוסופיה המזרחית, הפילוסופיה המערבית או הפילוסופיה האפריקנית.
ערך זה סוקר את הפילוסופיה המערבית, שתחילתה באירופה לפני למעלה מ – 2,500 שנה. ראשוני הפילוסופים הגדולים של המערב חיו באזורים הנמצאים היום בתחומי יוון, איטליה וטורקיה. בזמנים ההם היה סחר ימי נרחב בין הארצות השוכנות לחופי הים התיכון, וקשרי המסחר הובילו גם לחילופי רעיונות. ההוגים הראשונים הושפעו מרעיונות בבליים ומצריים, כך שאת שורשי הפילוסופיה המערבית אפשר למצוא במזרח התיכון ובצפון באפריקה.
[עריכה] סוקרטס אבי הפילוסופיה המערבית
סוקרטס (399 – 469 לפנה"ס) לא היה הפילוסוף הראשון במערב. ואולם על חשיבותו בפילוסופיה המערבית אפשר ללמוד מן העובדה שההוגים היוונים שקדמו לו נקראים פרה–סוקרטים, כלומר: "לפני סוקרטס". סוקרטס לא כתב שום ספר, רוב מה שידוע לנו עליו מצוי בכתביו של תלמידו אפלטון. מותו של סוקרטס למען עקרונותיו היה מופת לכל הפילוסופים אחריו שהעזו לקרוא תיגר על המצב הקיים. סוקרטס היה שונה מההוגים היוונים שלפניו. הם התענינו בעיקר בשאלה מהו החומר הראשוני שממנו עשוי היקום הפיזי, ואילו הוא התעניין בתורת המוסר, כלומר בשאלה "מהו טוב?". סוקרטס רצה למצוא הגדרות כוללות למושגים כגון טוב, צדק וחוכמה ולא להסתפק בתיאורים. הוא חשב שכל אחד מן המושגים המופשטים האלה מציין איזושהי מהות, איזה מכנה משותף המתאר דברים בעולם. הוא ידע שאם אנשים יכולים לתאר, למשל, מעשה של אומץ, הם ודאי יוכלו לזהות את מהות האומץ שנמצאת במעשה הזה. שאיפתו הייתה לבודד את המהות הזאת, להגדיר אותה בדייקנות וכך להתקרב אל ידיעת האמת. הוא נהג לחקור את אמונותיהם של האנשים בדרך של שאילת שאלות והטלת ספק. השאלות נועדו לחשוף את חוסר העקביות ברעיונות שאנשים מאמינים בהם ולעזור להם לפתח רעיונות מדויקים ובהירים יותר.
[עריכה] אסכולות בפילוסופיה
אסכולה: בית מדרש, בית לימוד, בית ספר, השקפת עולם, שיטה, דרך, שיטתיות, אמונה. ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית מתחילה ביוון העתיקה. בזמן ההוא הייתה יוון אוסף של ערי מדינה משגשגות ולוחמניות. היוונים הקדמונים הצטיינו כמעט בכל דבר. התעניינותם הנלהבת במדעי הטבע סיפקה להם חומר למחשבה. ניסיונם להסביר את העולם באופן מדעי הוא שהפך אותם לפילוסופים. לפני כן ייחסו המיתוסים והאגדות ביוון את כל הנעשה בעולם לרצון האלים ולמעשיהם.
כבר לפילוסופים היוונים היו דעות ושיטות שונות ומגוונות. מאז פילוסופים רבים הגו רעיונות דומים, לעתים קרובות מפני שהושפעו מקודמיהם לכן אפשר לקבץ פילוסופים לאסכולות שונות. יש מאות או אפילו אלפי אסכולות חשיבה כאלה.
[עריכה] אסכולת הפרה-סוקרטים
הפרה–סוקרטים היו הפילוסופים הראשונים במערב. היוונים בעת העתיקה האמינו שמשפחה של אלים חיה בארמונות בפסגתו של הר האולימפוס, ההר הגבוה ביותר ביוון. הם חשבו שהעולם כולו וכל ההתרחשויות הם תוצאות מעשיהם של האלים האלה. תלס, אנכסימנדרוס, אנכסימנס, פיתגורס, הרקליטוס, פרמנידס ואמפדוקלס היו חלק מקבוצה מגוונת של הוגים פרה–סוקרטיים. דבר אחד היה משותף לכולם: הרצון להבין מהו העולם. הם העזו לחפש את ההסבר מחוץ לתחום הדת והמיתולוגיה. הפילוסופים הקדומים האלה השתמשו בכוח המחשבה וניסו לגלות את האמת שמאחורי המציאות הנראית. החיפוש הזה הוא תחילתה של הפילוסופיה המערבית.
פרמנידס (520 – 430 לפנה"ס) היה הפילוסוף הראשון שהסתמך על השכל ולא על החושים.
[עריכה] אסכולות יווניות אחרי סוקרטס
אחרי מות סוקרטס נוסדו באתונה שלוש אסכולות פילוסופיות: הציניקנים, הסטואיקנים והאפיקוראים. כולן הושפעו מניסיונותיו של סוקרטס לענות על השאלה "מהו הטוב".
מורם הראשון של הציניקנים היה אנטיסתנס תלמידו של סוקרטס. דיוגנס, תלמידו של אנטיסתנס אמר שהדרך היחידה המובילה אל האושר היא חיים של פשטות ומעשים טובים. הוא בז לעושר החומרי וחי בחבית כמו כלב.
מיסד האסכולה הסטואית היה זנון מקיטיון. זנון אמר שמעשיהם של בני האדם הם שמגלים את אופיים האמיתי ויש לחקור את המניעים והמעשים שלהם כל יום, כדי שיוכלו לעמוד על שגיאותיהם ולתקן את התנהגותם בעתיד. אדם החי חיים ראויים הוא אדם המתעלה מעל תשוקותיו, מתייחס בשוויון נפש לכאב ולעונג כאחד ועוזר לזולת. זוהי הדרך לאושר האמיתי. הסטואיקנים היו הפילוסופים הראשונים שטענו שלכל דבר ביקום יש סיבה ושום דבר אינו מתרחש במקרה. הם היו הדטרמיניסטים הראשונים והאמינו שאין לאדם רצון חופשי כלל ושהכול כבר נקבע מראש.
כמו זנון מורה האפיקוראים הפילוסוף אפיקורוס, האמין שאפשר להגיע לשלווה פנימית על ידי אורח חיים טוב וראוי. הוא ותלמידיו דחו את התפיסה שהעתיד קבוע מראש. בעיני אפיקורוס העונג הוא פשוט הימנעות מכאב. הוא רצה לשחרר אנשים מהפחד שיוצרות בערות ואמונות תפלות.
[עריכה] אסכולת האידאליסטים
האידאליסטים מאמינים שהרוח או האידיאות הן שיוצרות את העולם החומרי, החיצוני, ושהוא אינו קיים בלעדיהן. המציאות מתחילה בתוך הראש ולא בחוץ, ברחוב.
תלמידו של סוקרטס, אפלטון (354 – 428 לפנה"ס) חשב שכל דבר בעולם החומרי הוא השתקפות של אידיאה מושלמת, נצחית ובלתי משתנה הקיימת בעולם בלתי נראה, עולם האידיאות. הוא קרא לאידיאות בשם "צורות". אלה הן התבניות המושלמות שלפי הן מעוצבים הדברים בעולמנו. יש אידיאה של פרח, של סוס, של אדם וגם של אומץ, אהבה וכו'. לפי אפלטון עולם האידיאות הוא הממשות העליונה. רוב בני האדם אינם שמים לב שהעולם החומרי הוא בעצם עולם של השתקפויות בלבד. ידועים במיוחד רעיונותיו של אפלטון על החברה האידאלית, שהציג בחיבורו המדינה.
היפאטיה (370 – 415) הייתה נאו–אפלטונית, מן הפילוסופים שחיו במאות הראשונות אחרי הספירה והושפעו מרעיונותיו של אפלטון. היא הייתה שותפה לדעתו של אפלטון שהעולם החומרי ממשי פחות מעולם הרוח. במרכז תורתה עמדה האמונה בישות אלוהית, שהיא כינתה "האחד". היא הבחינה הבחנה ברורה בין גוף לנפש, בין חומר לרוח. נפשו של אדם היא חלק השייך לעולם הרוח. הנפש דומה לאור קטן המאיר בחושך ומדריך את האדם לקראת ההארה האמיתית, שיכולה להימצא רק ב"אחד".
ג'ורג' ברקלי (1753-1685) טען שהעולם החומרי אינו קיים כלל. הכול נמצא ברוחנו. בתודעה שלנו יש רשמים שונים ונדמה לנו שהם מיצגים את העולם שמחוץ לנו, אבל אין לנו דרך לדעת שבאמת קיים דבר מה מחוץ לתודעה שלנו. ברקלי אמר "להיות פירושו להיות נתפש". כלומר, הדברים קיימים רק דרך התודעות התופסות אותם. אם איש אינו מסתכל בהם מבטו של האל מבטיח את קיומם.
גאורג וילהלם פרידריך הגל (1770 – 1831) פיתח שיטה פילוסופית מקיפה המסבירה את העולם. הוא האמין שאלוהים אינו נמצא מחוץ לעולם, אלא שאלוהים והיקום הם אותה ישות עצמה. הוא טען שאלוהים, הממשות המוחלטת, יוצר את עצמו באמצעות ההיסטוריה האנושית. ההיסטוריה היא התגלמות של אידיאה קוסמית, רצף מתפתח של רעיונות ורעיונות נגד.
[עריכה] האסכולה המטריאליסטית
המטריאליסטים מחזיקים בדעה המנוגדת לחלוטין לדעתם של האידאליסטים על טבעו של העולם. המטריאליסטים מאמינים שכל מה שקיים הוא חומר או תלוי בחומר לשם קיומו. העולם האמיתי אכן נמצא שם בחוץ, ולא בראשנו.
אריסטו (322 – 384 לפנה"ס) היה תלמידו של אפלטון והמבקר הגדול הראשון שלו. הוא חשב שאפלטון הפך את היוצרות כשאמר שהאידיאה, ה"צורה", של דבר כל שהוא קודמת לו וממשית יותר ממנו. הוא אמר שהדברים החומריים הם הממשות וש"הצורה" שלהם היא חלק מן הממשות שלהם. אריסטו אמר שהמציאות מורכבת מהרבה עצמים שונים. כל עצם הוא מזיגה של חומר (הדבר שממנו הוא עשוי) ומהות (צורתו, או מה שהוא). למשל, החומר של כיסא עץ הוא העץ שממנו הוא עשוי. העץ מעוצב או מקבל צורה, שהיא המהות ההופכת אותו לכיסא. אריסטו מצא פגם בתפיסתו של אפלטון בדבר עולם האידיאות - היא איננה מסבירה איך הדברים בעולם משתנים. הוא אמר שלכל עצם יש "פוטנציאל" שטבוע בו, כלומר כל עצם מכיל בתוכו את הכוח להשתנות. אריסטו חלק על דעתו של אפלטון שהנפש מתקיימת בנפרד מן הגוף. הוא טען שבכל הדברים החיים יש נפש. הנפש היא מה שנותן להם חיים ועושה אותם שונים מעצמים כמו אבן או מים. לכל דבר יש נפש מן הסוג המתאים למעשיו ולצרכיו. אריסטו חשב שלמחשבות ה"מעצבות" את הנפש אין שום בסיס חומרי ולכן מניח שהן בלתי תלויות בחומר. תכליתו של האדם היא אושרו ורווחתו הפנימית. על ידי התבונה האדם יכול לכוון את עצמו אל ההתנהגות הנכונה והטובה, שתביא לאושרו. כמו אפלטון גם אריסטו חשב שהמוסריות של האדם יכולה להגיע למימוש מלא רק בחיי הקהילה. אין חיים מוסריים מושלמים מחוץ לקהילה או למדינה. אריסטו טען שהמידה הטובה האמיתית היא דרך האמצע שבין עשייה מוגזמת לבין העדר עשייה מספקת. למשל, אומץ לב הוא הממוצע שבין פזיזות לפחדנות. אריסטו פיתח את תורת ההיגיון (הלוגיקה) הראשונה בפילוסופיה המערבית.
קרל מרקס (1818 – 1883) הושפע מאוד מהאידאליסט הגל. ואולם הוא לא הסכים שההיסטוריה היא תוצאה של התפתחות והתקדמות של "רוח העולם" – כלל המחשבה והתרבות של המין האנושי, שהוא חלק מההוויה האלוהית. מרקס חשב שההיסטוריה היא תהליך חומרי. הוא טען ששינויים באורך חייהם של בני האדם מובילים אותם לפתח רעיונות חדשים, ולא להפך. מרקס חלם על חברה טובה יותר, שבה לא ישלוט הכסף והכול יחולק שווה בשווה בין בני האדם. בספרו המפורסם המניפסט הקומוניסטי טען שהקפיטליזם הופך את בני האדם לעבדים. הוא כינה את האנשים שעובדים בשביל כסף "עבדים בשכר".
[עריכה] האסכולה הסכולסטית
הסכולסטים היו הוגים נוצריים שניסו להבין ולהסביר את עקרונות האמונה של הנצרות על פי הפילוסופיה היוונית העתיקה. ההוגים הנוצריים שחיו במאות הראשונות שאחרי הולדת ישו נקראו אבות הכנסייה. הסכולסטים שלטו בפילוסופיה המערבית מאות שנים.
אוגוסטינוס (354 – 430) הושפע מתורתו של אפלטון ורצה לשלב את האמונה שלו, הנצרות, עם הפילוסופיה של אפלטון. הוא אמר שאין סתירה בין השתיים, כי האידיאות הנצחיות נמצאות באלוהים. הוא האמין שדרך האמונה מתגלות האמיתות המוחלטות והנצחיות החבויות בנפש האדם. כך האמונה מובילה אל הידיעה האמיתית, המשחררת את האדם משלטון היצריות והתאוות. אוגוסטינוס אמר שהזמן התחיל כשאלוהים ברא את העולם. אלוהים שרוי בהווה נצחי, מחוץ לזמן הארצי. רק ה"עכשיו" קיים באמת העבר הוא זיכרון בהווה, והעתיד הוא רגש של ציפייה או תכנון שמרגישים בהווה.
אנסלם מקנטרברי (1033 – 1109) ייסד את הזרם בפילוסופיה הסכולסטית שניסה להוכיח את קיום האל באמצעות טעונים הגיוניים. אלוהים הוא הדבר הגדול ביותר שהמחשבה יכולה להשיג.
תומאס אקווינס (1225 – 1274) למד את הפילוסופיה של אריסטו מהחיבורים של הפילוסופים הערבים שהעריצו מאוד את אריסטו. תומאס אקווינס ביטל לגמרי את ההוכחה של אנסלם לקיום האלוהים. הוא טען שידיעת מהותו של האל היא מעבר לתבונה האנושית. הוא הביא חמש הוכחות משלו לקיום האל: יש שינוי בכל מקום ומשהו גורם את השנוי, דברים קורים ומוכרחה להיות סיבה ואלוהים הוא הסיבה הראשונה, כל דבר בטבע תלוי בדבר אחר, ויש אלוהים שהוא בלתי תלוי, בטבע יש הרמוניה ויש רמות שלמות שונות ולפיכך אלוהים הוא הישות המושלמת.
[עריכה] האסכולה הרציונליסטית
הרציונליסטים חשבו שאמיתות על טיבו של העולם יכולות להתגלות אפריורית, כלומר באמצעות ההגיון ותוך שימוש בשכל הישר ולא דרך אמונה במה שהחושים מספרים לנו.
היווני הקדמון פרמנידס יכול להחשב לרציונליסט הראשון מפני שהוא חשב שהעולם החומרי יכול להיות מובן רק באמצעות השכל והמחשבה ולא באמצעות הנתונים שהחושים מביאים לנו. פרמנידס טען שהמחשבה וההוויה (הקיום) הן אותו דבר עצמו. אי אפשר לחשוב על משהו שאינו קיים. אפשר לחשוב על "אין" רק אם חושבים עליו כעל "יש". לכן ה"אין", ה"אי קיום", אינו אפשרי. אפשרי רק "היש". הזמן הוא אשליה. העבר והעתיד אינם קיימים מאחר ואפשר לחשוב עליהם רק בהווה. המציאות כפי שהיא נקלטת בחושים שלנו היא אשליה, שהרי השכל מלמד אותנו שהשינוי והתנועה הם בלתי אפשריים.
רנה דקרט (1596 – 1650) נחשב לפילוסוף המודרני הראשון. הוא התנתק מהשפעת הפילוסופיה הסכולסטית והטיל ספק בכל מה שלימדו אותו. דקרט היה מדען. הוא רצה לפתח שיטה אינדוקטיבית, כלומר המבוססת על היקשים מן הפרט אל הכלל, שבעזרתה יוכל להגיע לאמיתות הגיוניות והכרחיות על העולם. דקרט החליט לא לתת אמון במידע שמוסרים החושים ולהטיל ספק בכל מה שנדמה לו שהוא יודע. נותרה לבסוף רק ידיעה ודאית אחת – קיומה של עצם המחשבה, אפילו כשנידמה לו שהוא חולם. אם יש מחשבה, בוודאי יש מי שחושב אותה. "אני חושב, לכן אני קיים" (לטינית: "cogito ergo sum"). דקרט ביסס את כל ידיעותינו על קיומו של ה- "אני" החושב ברגע המחשבה. ואם אלוהים קיים – מכאן שהחושים, שהם חלק מבריאתו של האלוהים מוסרים לנו מידע על העולם.
ברוך שׂפינוזה (1632 – 1679). כמו דקרט, האמין שההיגיון והשימוש בשכל הישר הוא המקור האמיתי של כל ידיעה. גם הוא, כמו דקרט, הצטיין במתמטיקה ובגאומטריה וחשב שהפילוסופיה צריכה לאמץ את השיטות שלהן. מטרתו הייתה לבנות "גאומטריה של הפילוסופיה". בספרו המפורסם, Ethica ordine geometrica demonstrata, שפינוזה ניסה לבנות תורת מוסר, כלומר תורה המסבירה איך לחיות חיים נכונים. הוא פיתח את תורתו כבנייה מתמטית, המתקדמת בעקביות מהוכחה להוכחה. בבסיס השיטה של שפינוזה נמצאת ההנחה שקיומו של אלוהים הוא אמת בלתי מעורערת. הוא הסיק שאלוהים אינו נפרד מן היקום, כמו שחשב דקרט (ובעצם כמעט כולם חושבים כך), אלא שאלוהים והיקום הם אחד. היקום הוא אלוהים, ואלוהים הוא היקום. שפינוזה חשב שיש לאלוהים אינסוף היבטים שבהם הוא מתגלה, אבל יכולת התפיסה של האדם מוגבלת. האדם יכול לתפוס רק את שני אלה: הרוח והחומר. תורתו של שפינוזה, שלפיה קיים רק עצם אחד ויחיד, היא תורה מוניסטית. שפינוזה תפס את המושג "חופש" באופן שונה. הוא הרחיב את מושג החופש וטען שהדרך היחידה של האדם להיות חופשי היא לקבל את עצמו כמו שהוא.
גוטפריד לייבניץ (1646 – 1716) היה הפילוסוף הרציונליסט הגדול האחרון. לייבניץ האמין שיש ביקום מספר אינסופי של עצמים ייחודיים, יחידות בעלות אנרגיה פנימית שאינן ניתנות לחלוקה נוספת, בניגוד לשפינוזה. הוא קרא לישויות האלה מונדות. לכל דבר בעולם בין אם זה דומם, צמח, בעל חיים, או אדם יש מונדה נפרדת משלו, השונה מן האחרות לייבניץ חשב שכל המונודות שבעולם קשורות זו בזו. אין מונדה מנותקת.
[עריכה] האסכולה האמפיריציסטית
האמפיריציזם הוא היפוכו המוחלט של הרציונליזם. האמפיריציסטים מאמינים שידיעה אמיתית של העולם מושגת דרך החושים ולא דרך השכל הם טוענים שכל ידיעה מבוססת על התנסות. המושגים שנוצרים בהכרתנו מקורם בתחושות, ובלי תחושות לא היו המושגים קיימים.
ג'ון לוק (1632 – 1704) חלק על הרציונליזם של דקרט. הוא גם לא התכוון להשתמש באלוהים בתור תמיכה להגותו. לוק ניסה להראות איך בני האדם רוכשים ידע. הוא ניסה לברר אם כשאדם נולד כבר נמצאות בשכלו אידיאות, או שהאידאות נרכשות רק דרך ההתנסות, כלומר באמצעות החושים. לוק בחר בהתנסות. הוא אמר ששכלו של תינוק שזה עתה נולד הוא כמו לוח חלק.
דייוויד יום (1711 – 1776) השתמש בשיטה דו זרועית בבדיקת האמת. בצד אחד נמצאות כל האמיתות שהן מסקנות לוגיות של התבונה, של החשיבה ההגיונית. בצד שני נמצאות כל העובדות שאנו לומדים על העולם באמצעות התנסות ישירה. באמצעות הגישה הדו זרועית בדק יום את כל הרעיונות האפשריים בחיפוש אחר האמת על המציאות. השיטה שלו הובילה אותו להטיל ספק בכל מה שלא עבר את המבחן שלו, כולל חוקי הטבע.
עמנואל קאנט (1724 – 1804) לקח רעיונות מהרציונליזם ומהאמפיריציזם וחיבר אותם לתורה פילוסופית אחת. חוקי הטבע הם חלק ממבנה ההכרה האנושית עצמה. בני האדם מצוידים במערכת כללים הטבועה בהם מלידה, והיא המעצבת את ההתנסות שלהם בעולם החיצוני. לכן לחוקי הטבע יש תוקף. הם קבועים מראש בהכרה של האדם ולא תיתכן שום התנסות אנושית מחוץ להם.
קרל פופר (1902 – 1994) אמר שאומנם המדע אינו יכול להגיע לתשובות מוחלטות אבל בכל זאת יכול להיות שימושי. באמצעות שיטת ההפרכה שלו הראה פופר שאפשר להוכיח שטענות מדעיות מסוימות אינן נכונות. בכל פעם שהמדע מגלה שהוא טועה, הוא הולך ומתקרב אל האמת.
[עריכה] האסכולה הפרגמטיסטית
פרגמטיזם הוא גישה מעשית לפילוסופיה. הפילוסופים הפרגמטיסטים מתייחסים לאו דווקא לאמיתותו של רעיון אלא לתועלת שהוא יכול להביא בחיי היומיום. אסכולה זו הייתה הזרם הפילוסופי הראשון שהתפתח באמריקה הצפונית.
צ'ארלס סנדרס פירס (1839 – 1914) היה אבי אסכולת הפרגמטיזם, והוא שנתן לה את שמה. אסכולה זו שמה לה למטרה להבהיר את היחסים בין המחשבה למעשה. לפי פירס, רעיונות שאין להם ערך ממשי בהתנסות היום יומית הם חסרי משמעות.
ויליאם ג'יימס (1842 – 1910) הושפע מרעיונותיו של פירס. הוא הפך את הפרגמטיזם מתורה מופשטת לשיטה מעשית ושימושית. הוא חשב שאמיתותו של רעיון קשורה בערכו במזומן, כלומר רעיון הוא אמיתי אם הוא שימושי. אותו רעיון עצמו יכול להיות שימושי לאדם אחד ובלתי שימושי לאדם אחר.
ג'ון דיואי (1859 – 1952) ראה את התודעה כחלק מהטבע ולא כיכולת נבדלת. דיואי חשב שהתודעה היא כלי לפתרון בעיות המסתגל לסביבה בתהליך מתמשך, כשם שיצורים חיים מפתחים לעצמם תכונות שונות לצורך הסתגלות לסביבתם.
[עריכה] האסכולה הפנומנולוגית
פנומנולוגיה היא חקר התופעות כפי שהן נתפסות בתודעתנו. הפנומנולוגים ניסו לחדור אל מתחת לפני השטח ולגלות את טבעה של התודעה עצמה.
אדמונד הוסרל (1859-1938) רצה להחזיר את הוודאות לפילוסופיה. השיטה שלו הייתה לתאר בדייקנות איך המציאות מציגה את עצמה בתודעה. נקודת המוצא של הוסרל הייתה מה שהוא מכנה "נקודת המבט הטבעית" – העולם היומיומי כפי שחווה אותו כל אחד מאתנו. הוסרל נקט שיטה המכונה הצמצום הפנומנולוגי. הוא ניסה לבודד את ההנחות האישיות, הפילוסופיות ואפילו המדעיות שאנחנו מניחים באופן טבעי על דבר כלשהו ואז לבדוק מה נשאר, וכך לחשוף איך בדיוק פועלת התודעה. הוסרל האמין שאפשר לצעוד צעד אחד לאחור ולבצע צמצום פנומנולוגי על התודעה עצמה. את התודעה הטהורה הזאת, שיכולה להתבונן בתודעה ה"רגילה" בזמן פעולתה, כינה אגו טרנסצנדנטלי. זו תהיה נקודת ההתחלה של כל הידיעה.
מרטין היידגר (1889-1976) משתמש בשיטת הצמצום הפנומנולוגי של הוסרל כדי לתאר את הקיום האנושי. לדעתו העולם החיצוני אינו נבדל מהתודעה. איננו יכולים לנתק את עצמנו מהעולם. בני אדם הם בראש ובראשונה "הוויה בתוך העולם", ישות שתודעתה משתנה ומתהווה כל הזמן.
מוריס מרלו-פונטי (1908 – 1961) טען שהאופן שבו אנו משתמשים בגופנו קובע את האופן שבו אנו מתנסים בעולם. כל המושגים שלנו מקורם בחושים שמעוצבים לפי חוקים מסוימים. החוקים המעצבים האלה מקורם לא רק בהכרה אלא גם בגוף. לכן התודעה שלנו נקבעת גם על פי חוקיו של הגוף.
[עריכה] האסכולה האקזיסטנציאליסטית (קיומית)
האקזיסטנציאליסטים מאמינים שאין בעולם סדר כלשהו וגם לא טוב ורע אובייקטיביים. הפרט חופשי לברוא לעצמו את חייו לפי הבחירות שהוא בוחר ועליו להיות אחראי למעשיו.
סרן קירקגור (1813 – 1855) אבי האקזיסטנציאליזם טען שהפילוסופיה מתחילה ונגמרת בקיום של האדם היחיד. הוא סבר שבני האדם חופשיים לבחור את התנסויותיהם וכי מבחינה מוסרית לא נכון להתחמק מהאחריות הזאת.
ז'אן פול סארטר ( 1980-1905) טען שהאקזיסטנציאליסטים האמיתיים הם האנשים האותנטיים. הם מתייצבים מול המציאות פנים אל פנים ושולטים בחייהם. היכולת לבחור ולפעול היא הבסיס לחירות האנושית. סארטר דחה את הרעיון שסמכות חיצונית כלשהיא, כגון אלוהים או תבונה קוסמית, מדריכה את בני האדם. הוא ראה ברעיון הזה אשליה שנוצרה כדי לנחם נפשות נואשות. קבלת אחריות על החלטות הופכת את ההכרעה לעניין שיש בו גם חרדה רבה. בעיני סארטר, זהו מחירו של החופש. רוב בני האדם פועלים כאילו הם אבנים על החוף, בלי יכולת לשנות את עצמם או את העולם סביבם. האקזיסטנציאליסטים קוראים תיגר על הגבולות שמציבות נסיבות החיים וחיים למען עצמם.
[עריכה] האסכולה הפמיניסטית
על פי הפילוסופיה הפמיניסטית החברה מבוססת על חוסר שוויון בין גברים לנשים. הפמיניסטיות הראשונות עסקו בשוויון בין המינים. הפמיניסטיות הבאות מעוניינות שהמאפיינים הייחודיים לנשים יזכו בהכרה ובהערכה של כלל החברה.
מרי וולסטונקראפט (1759 – 1797) קראה לביטול חוסר השוויון בין גברים לנשים וטענה שלרוח האדם אין מין ולכן האישה זכאית לחופש אישי כלכלי מוחלט.
סימון דה בובואר (1908 – 1996) טענה שההשקפה בחברה שהגברים נחשבים לנורמליים ואילו הנשים נחשבות למין "האחר", או ה"שני" מוטעית. ההשקפה הזאת שולטת בכל תחומי החברה והמשפיעה על ההתייחסות אל הנשים וגם על האופן שבו הן מתייחסות לעצמן. היא אמרה ש"לא נולדים אישה אלא נעשים אישה".
לוס איריגרי (נולדה ב- 1930) סברה שדיכוי הנשים בא לידי ביטוי לא רק במערכות הכלכליות והחברתיות בעבר ובהווה. היא טוענת שגם לשפה יש מגמה גברית, ולכן שפה לעולם לא תוכל לבטא את העמדה הנשית. הנשים נאלצות לדבר בשפה שאינה מעריכה אותן ואינה מייצגת אותן. יש צורך בשפה חדשה שתשתף את טבעה הרב ממדי של האישה.
[עריכה] האסכולה הפוסט מודרניסטית
הפוסט מודרניזם הוא זרם חדש יחסית בפילוסופיה. הוא נקרא כך משום שהתחיל כתגובת נגד מול העידן המודרני בפילוסופיה, שתחילתו בדקרט. הפילוסופים של העידן המודרני היו עסוקים במציאת דרכים לגילוי אמיתות על המציאות שאינן ניתנות להפרכה. ואילו הפילוסופים הפוסט מודרניסטים טוענים שאין אמיתות מוחלטות ושהפילוסופיה משלה את עצמה. הפוסט מודרניזם הוא אסכולה רחבה, ולא הכול מסכימים אילו פילוסופים משתייכים אליה.
הרקליטוס (536 – 470 לפנה"ס) חיי לפני יותר מאלפיים שנה אבל רעיונותיו הם פוסט מודרניים. הרקליטוס האמין שהכול משתנה בלי הרף, והדבר היחיד שנשאר קבוע מעולם הוא השינוי. הרקליטוס היה הפילוסוף המערבי הראשון שטען שלעולם לא תוכל להיות לנו ידיעה שתחזיק מעמד לאורך זמן.
פרידריך ניטשה (1844 – 1900) דחה את הרעיון שקיימת אמת מוחלטת. הוא אמר "העולם הנראה לעין הוא העולם היחיד. 'העולם האמיתי' אינו אלא שקר". יש רק זרימה מתמדת וכאוס, והרצון האישי יכול לעצב אותם באופן יצירתי.
לודוויג ויטגנשטיין ( 1889 – 1951 ) בבגרותו חשב שמשמעויות בשפה תלויות באופן השימוש במילים. לכל שפה יש כללים משלה, בדיוק כשם שלכל משחק יש כללים משלו. אם הכללים מופרים המשמעויות יכולות להשתנות. לדעתו, כל טענה פילוסופית המתיימרת להיות אמת מוחלטת היא שטות, כדוגמת שפה שכלליה הופרו. על הפילוסופיה לחקור את כללי המשחק ולהראות איך המשמעות משתנה בהקשר. הפילוסופיה צריכה להיות פעילות המבהירה את אופני השימוש בשפה ולא תורה הקובעת אמיתות על הממשות.
תומאס קון ( 1922 – 1996) טען שהאמת שהמדענים מגלים היא תמיד אמת יחסית, התלויה בתקופה שהם חיים בה. קון טען שהמדענים אינם יכולים להימלט מהתניית תקופתם, כמו "משקפיים", החשיבה שלהם מוגבלת בגבולות הידע העומד לרשותם באותו הזמן. החלפת "משקפיים" עם התקופות אינה מקרבת את המדע יותר לאמת.
מישל פוקו (1926 – 1984) האמין שהשקפתנו על העבר משתנה בכל תקופה. לעולם איננו חושבים על העבר באופן נייטרלי, בלי דעות קדומות. יש השפעה גדולה לכוח על הבנת העבר, לתפיסת המנצחים. רק בעלי הכוח יכולים להשמיע את גרסתם לאירועים. אין המשכיות להיסטוריה. כללי עיצוב החברה משתנים, וקובעי הכללים נמצאים בעמדות הכוח.
ז'ק דרידה (1930 - 2004) מסכים שהמשמעות של המילים תלויה באופן שבו הן נאמרות או נכתבות. דרכנו להבין את עצמנו ואת השפה שלנו משתנה במשך הזמן, שום דבר אינו קבוע. הפילוסופים החושבים שגילו אמיתות קבועות ומוחלטות אינם מודעים להשפעת השפה על כתביהם. בעזרת שיטת הדקונסטרוקציה שלו הוא מפרק את כתבי הפילוסופים ומראה את השפעות השפה.
[עריכה] ראו גם
- פרסומים חשובים בפילוסופיה
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: פילוסופיה |
- אוניברסיטת תל אביב, אתרי פילוסופיה באינטרנט
- מבחר סרטונים בנושא, באתר הערוץ האקדמי
- ארכיון הכתבים הקלסיים
- ארכיון הכתבים המרקסיסטיים
- "אנציקלופדית הפילוסופיה של האינטרנט", באתר אוניברסיטת טנסי
- האנציקלופידה לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד
- אתר אקרופוליס החדשה - בית ספר לפילוסופיה בדרך הקלאסית
- מאגר קישורים בנושא
- המדריך לפילוסופיה באינטרנט
- המדריך לאוהב החוכמה, מאת אריה קיזל
- ספרי פילוסופיה להורדה חינם
- מבוא לפילוסופיה, הספרייה הגלילאית
- קישורים לאתרים בעברית העוסקים בפילוסופיה, מכללת ליפשיץ
- רשימת ערכים בעברית בפילוסופיה, הספרייה הווירטואלית של מטח
