פרידריך ניטשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרידריך ניטשה
תאריך לידה	15 באוקטובר 1844
תאריך פטירה	25 באוגוסט 1900
זרם	אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין	אתיקה, אסתטיקה, מטפיזיקה, תורת ההכרה
הושפע על ידי	הרקליטוס, מישל דה מונטיין, עמנואל קנט, יוהן וולפגנג פון גתה, ארתור שופנהאואר, ראלף ואלדו אמרסון, פול ריי
השפיע על	זיגמונד פרויד, ז'אן פול סארטר, ז'אק דרידה, מישל פוקו, איין ראנד, מקס ובר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, אלבר קאמי, מרטין היידגר

פרידריך וילהלם נִיטְשֵׁה (גרמנית: Friedrich Wilhelm Nietzsche) ‏ (15 באוקטובר 1844 - 25 באוגוסט 1900) - פילוסוף גרמני בן המאה התשע-עשרה.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 1.1 צעירותו 1.2 פרופסור בבאזל 1.3 פילוסוף מן השורה 1.4 התמוטטות ומוות 2 הגותו 2.1 מות האלוהים 2.2 על־אדם 2.3 הרצון לעוצמה 2.4 מוסר עבדים-אדונים 2.5 ביקורת נגד הנצרות 2.6 האדם האחרון 3 השוואה עם סרן קירקגור 4 כתיבה ספרותית 5 ניטשה והנאצים 6 ביקורת 7 ניטשה בעברית 8 מבחר מיצירתיו 9 הערות שוליים 10 ראו גם 11 לקריאה נוספת 12 קישורים חיצוניים

[עריכה] קורות חייו

[עריכה] צעירותו

נולד בשנת 1844 בעיר רויקן שליד לייפציג אשר בסקסוניה הפרוסית, למשפחה נוצרית אדוקה. הוא קרוי על שם המלך פרידריך וילהלם הרביעי מלך פרוסיה שחגג את יום הולדתו ה־49 ביום לידתו של ניטשה (ניטשה נטש את שמו האמצעי וילהלם בסופו של דבר^[1]). אביו, קרל לודוויג, כומר לותרני ומורה לשעבר, נשא לאישה את אמו פרנציסקה אולר בשנת 1843. אחותו הצעירה אליזבת נולדה בשנת 1846, ואחיו הצעיר לודוויג יוסף נולד בשנת 1848. אביו של ניטשה מת ממחלת מוח כשהיה בן 6. אחיו הצעיר שנולד רק שנתיים קודם מת בשנת 1850. לאחר מכן המשפחה עברה לעיר נוּמבורג, שם הם גרו עם אם-אביו של ניטשה ושתי האחיות הלא נשואות של אביו.

לקראת גיל תשע החל ניטשה לנגן בפסנתר וכתב מספר פנטזיות ומזורקות. בנוסף, כתב ניטשה שירה ושתי טרגדיות (אלי האולימפוס, אורקדל), אותן הציג עם חבריו. התקבל ללימודים לבית-הספר היוקרתי Pforta, שם למד משנת 1858 עד 1864.

לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1864, החל ניטשה ללמוד תאולוגיה קלאסית ופילולוגיה באוניברסיטה של בון. חרף התנגדותה של אמו הוא הפסיק את לימודי התאולוגיה לאחר סמסטר אחד, זאת עקב איבוד אמונתו בקיום אלוהים. אפשר שהדבר נגרם בחלקו בהשפעת הספר "חיי ישו" מאת דויד שטראוס, השולל את הטבע האלוהי שמייחסת הנצרות לישו ורואה בו דמות היסטורית. לאחר זמן מה עבר ניטשה לאוניברסיטה של לייפציג יחד עם מרצהו, הפרופסור פרידריך וילהלם ריטשל. שנה לאחר מכן החל ניטשה להתעניין בכתבי הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שנפטר כחמש שנים לפני כן. ניתן למצוא הד לרעיונות המטאפיזיים של שופנהאואר בכתביו המוקדמים של ניטשה, במיוחד ב"הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה".

בשנת 1867 חתם ניטשה לשנת התנדבות באוגדת הארטילריה הפרוסית שבנומבורג. אולם עקב תאונת פרשות במרץ 1868 הוא נעשה בלתי כשיר לשירות וחזר להקדיש שוב את כל מרצו ללימודים.

לאחר פרישתו מהצבא הוא החל להיפגש עם המוזיקאי והמלחין ריכרד וגנר בלייפציג, ומאוחר יותר אף עם אשתו, קוזימה (בתו של פרנץ ליסט).

[עריכה] פרופסור בבאזל

בעזרתו של מורו ריטשל, קיבל ניטשה הצעה יוצאת מן הכלל, לכהן כפרופסור לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת באזל לפני סיום תואר הדוקטור שלו ואף לפני סיום הסמכתו למורה, והוא רק בן 24. ניטשה השיב להצעה זו בחיוב והחליט לעבור לבאזל, שם ויתר על אזרחותו הפרוסית לשארית חייו. מעט חוקרים טוענים שניטשה קיבל במקום אזרחותו הפרוסית אזרחות שווייצרית, אם כי רוב החוקרים סבורים כי מרגע זה הוא הפך לחסר-לאום. למרות זאת שרת בכוחות הפרוסיים בזמן מלחמת צרפת פרוסיה (1870-1871) בתור חובש. במהלך הקרבות היה עד לאירועים טראומתיים ואף סבל מדיפתריה ודיזנטריה. בשנת 1870 חזר ניטשה לבאזל ועקב אחר תקומתה של האימפריה הגרמנית ואחר ראשה, אוטו פון ביסמרק בספקנות רבה.

עם חזרתו לאוניברסיטה כפרופסור, החל להרצות, כשהרצאתו הפותחת עסקה ב"הומרוס והפילולוגיה הקלאסית".

בנוסף, חזר להיפגש עם ידידיו ריכרד וקוזימה ואגנר ואף ביקר את שניהם בביתם אשר בטְרִיבְּשֵׁן שבלוצרן. בשנת 1870 נתן לקוזימה ואגנר את כתב היד של "בראשית הרעיון הטראגי" כמתנת יום הולדת. בשנת 1872 פרסם ניטשה את ספרו הראשון, "הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה" שזכה לשבחים מהקולגות הפילולגיות שלו, ומורו ריטשל אף ציין את התלהבותו הרבה מהספר.

בין השנים 1873 ו־1876 פרסם ניטשה ארבע מסות בנושא ביקורת התרבות הגרמנית תוך שהוא מושפע מהפילוסופיה של שופנהאואר ומדעותיו של ואגנר: דוד שטראוס- האדוק והסופר, כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, שופנהאור כמחנך, ריכארד וואגנר בבירות'. מסות אלו קובצו ופרסמו מאוחר יותר בשם "עיונים שלא בעִתם". באותו זמן כתב את הספר פילוסופיה בעידן הטראגי של היוונים, שעסק בחמישה פילוסופים קדם-סוקרטיים, ספר זה לא הושלם. בזמן פסטיבל ביירוית שנערך ב־1876 ובו הופיע ידידו וגנר, ראה ניטשה את ניוונו של הקהל האירופאי של אותה תקופה וחש את רעיונותיו האנטישמיים הנוצריים של ואגנר. בגלל שני הדברים האלו, ניטשה ניתק קשריו מואגנר בצורה מהירה ופרסם את טעמיו לעשות כן. ב־1878 פרסם את הקובץ אנושי, אנושי מדי שהכיל מסות שעוסקות במגוון נושאים: מטאפיזיקה, מוסריות, דת ואף יחסי מין. בספר הזה התנתק ניטשה מהפילוסופיה השופנהאוארית והוואגנרית שאפיינה את חיבוריו הקודמים.

בשנת 1879 נאלץ ניטשה לעזוב את עמדת ההוראה בבאזל בעקבות בעיות בריאותיות חמורות שסבל מהן בילדותו, והתעצמו בעקבות תאונת הרכיבה ובעקבות המלחמה שבה השתתף.

לאחר פרישתו מההוראה, הקדיש ניטשה את רוב זמנו לכתיבה ונכנס לתקופה הפורה ביותר בחייו. לאחר כתיבת "אנושי, אנושי מדי" בשנת 1878 החל ניטשה לפרסם חיבור מרכזי אחד בכל שנה עד שנת 1888, שהייתה שנת כתיבתו האחרונה; במהלך שנה זו הוא סיים את כתיבתם של חמישה ספרים.

[עריכה] פילוסוף מן השורה

בשנת 1882 פרסם ניטשה את החלק הראשון של ספרו "המדע העליז", ספר אותו הגדיר כ"אישי ביותר מכל ספריי". בשנה זו הוא פגש גם את לו אנדריאס סלומה דרך חברו פול ריי (פאול ראה). ניטשה וסלומה בילו את הקיץ יחד בתורינגיה כשאחותו של ניטשה, אליזבת, מבלה איתם כבת לוויה. ניטשה התאהב בסלומה והתעלם מידידם המשותף, ראה. לטענת סלומה ניטשה הציע לה נישואין, אך היא הגיבה בשלילה. כתוצאה מכך ניטשה נפל לדיכאון עמוק ונפרד מראה וסלומה בחורף של 1883/1882. פרשה זו היוותה את הבסיס לספר כשניטשה בכה.

לאחר פרידתו מהם עזב ניטשה לעיר ראפאלו שבצפון מערב איטליה, שם החל לכתוב את ספרו המפורסם ביותר, "כה אמר זרתוסטרא", במהירות יוצאת מן הכלל. בשנת 1885 יצא הספר בסופו של דבר. ספר זה היה פרוזאי כמעט לחלוטין והגותי מאוד, בשונה מספריו הקודמים שכללו בעיקר שירה, מסות או טקסטים פילולוגיים. בתקופת יציאתו לשוק נדפסו רק 40 עותקים, אך כיום הוא נחשב לרב-מכר בינלאומי.

בשנת 1886 הודפס ספרו "מעבר לטוב ולרוע" בהוצאה עצמית והודפסו מהדורות שניות לכל ספריו המוקדמים. "מעבר לטוב ורע" מהווה יחד עם ספרו הבא, "לגניאולוגיה של המוסר", את ספריו המבקרים את המוסר שהיה נפוץ בתקופתו. בשנת 1887 החל ניטשה סובל יותר מהתקפי כאב וחולי, אך בכל זאת הוא כתב את ספרו הבא, "לגניאולוגיה של המוסר".

בזמן זה, החל להתרועע עם הסופרים קרל שפיטלר וגוטפריד קלר. בשנת 1886 התחתנה אחותו אליזבת עם האנטישמי ברנרד פארסטר שהיה ממבשרי האנטישמיות הגזעית ונסעה עמו לפרגוואי כדי להקים את "גרמניה החדשה". תגובתו של ניטשה לחתונה ולמסע הייתה בוז ויחסיו עם אחותו הידרדרו והגיעו למצב של קונפליקט.

ניטשה החל לקרוא ולהתפעל מעבודותיו של הסופר פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי ובזכותם החל להתכתב עם המרצה הדני גאורג ברנדס. ברנדס, שבאותו זמן התחיל ללמד את הפילוסופיה של סרן קירקגור, המליץ לניטשה באחד ממכתביו לקרוא חלק מכתביו של קירקגור. ניטשה התלהב מההצעה וב־1888 נסע לקופנהגן, עירו של ברנדס ואף של קירקגור, כדי לקרוא עם ברנדס ולהיפגש עמו.

שמו של ניטשה כמעט ולא נודע בעולם הפילוסופיה של אותו תקופה, אך ברנדס העביר על ניטשה הרצאה ראשונה ועולם הפילוסופיה היה כמרקחה בעקבות רעיונותיו המרדניים של ניטשה שהחלו להתפשט באירופה. ניטשה רכב על גלי ההצלחה ושקד על כתיבת חמישה ספרים. בריאותו השתפרה והוא בילה את קיץ 1888 במצב רוח מרומם, מכתבים מהסתיו הראו אמונה עצמית רבה ותקווה להמשיך. ניטשה התנקם בחברו לשעבר ואגנר בספרים פרשת ואגנר ושקיעת האלילים (פארודיה על שם יצירתו של ואגנר, "שקיעת האלים"), ספרים שזכו להצלחה רבה.
ביום הולדתו ה־44 השלים את ספרו "אנטיכריסט", ספר אנטי דתי שמאשים את הנצרות בפשעים נגד האנושות. לאחר השלמת ספר זה החל לעמול על כתיבת אוטוביוגרפיה שיצאה בשם "הנה האיש", מטרתו של ספר זה לפי ניטשה הייתה פקודה לקוראיו: "שמעו אותי! כי אני אדם כזה וכזה. מעל הכל, אל תחשבוני לאדם אחר". בדצמבר החל ניטשה להתכתב עם יוהן אוגוסט סטרינדברג וניסה לקנות בחזרה את כתביו המוקדמים מהמוציא לאור כדי לתרגמם לשפות אירופאיות אחרות.
באותו הזמן שקד על פרסומם של הספרים "ניטשה נגד וגנר" ו"דיתיראמבוס דיוניסוסי".

[עריכה] התמוטטות ומוות

ב-3 בינואר 1889 עבר ניטשה התמוטטות מוחית. שני שוטרים הגיעו אליו לאחר שעורר התגודדות ציבורית בטורינו. מה שגרם להתמוטטות נותר לא ידוע עד היום, אם כי לרוב מסופר כי ניטשה היה עד לפרש המכה את סוסו בקצה השני של כיכר קרלו אלברטו. ניטשה רץ אל הסוס והגן על צוואר הסוס בעזרת ידיו, ואז התמוטט אל האדמה. סיפור זה זהה לחלוטין לחלום אותו חולם רסקולניקוב בספר "החטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי (חלק אחד, פרק חמש).

בימים הראשונים שלאחר ההתמוטטות שלח מכתבים קצרים למספר ידידים (ביניהם אף קוזימה וגנר), שהכילו מספר סימני אזהרה אודות ההתמוטטות.

ב-6 בינואר 1889 הראה בורקארדט, קולגה של ניטשה, מכתב שקיבל ממנו לאוברבק, פרופסור לתאולוגיה שהיה ידיד של ניטשה מתקופת לימודיו בבאזל. אוברבק קיבל מכתב דומה והחליט לנסוע לטורינו כדי להביא את ניטשה לקליניקה פסיכיאטרית בבאזל. באותו זמן החל ניטשה להראות סימנים של שיגעון, ואמו פרנציסקה החליטה לשלוח אותו לקליניקה אחרת באיטליה. מנובמבר 1889 עד פברואר 1890, ג'וליוס לנגבן ניסה לרפא את ניטשה בטענה ששיטותיהם של הרופאי אין ביכולתן לשנות את מצבו של ניטשה. במרץ 1890 הוציאה פרציסקה את ניטשה מהקליניקה ובמאי 1890 העבירה אותו לביתה בנאומבורג. באותו הזמן אוברבק וגסט שקלו מה לעשות עם כתביו הלא גמורים של ניטשה; הם החליטו להמשיך להדפיס את "שקיעת האלילים" ואת "ניטשה נגד וגנר", אך לעצור את הדפסתם של "האנטיכריסט" ו"הנה האיש".

בשנת 1893 חזרה אליזבת מפרגוואי אחרי התאבדותו של בעלה. עם חזרתה קראה ולמדה את עבודותיו של אחיה ואט אט השתלטה על פרסומם. היא הרחיקה את אוברבק וגסט מכתביו עד שהשתלטה לחלוטין גם על כתביו. בשנת 1897 מתה אמו של ניטשה, פרנציסקה, וניטשה עבר עם אחותו לויימאר, שם אחותו נתנה לאנשים, כולל רודולף שטיינר, לבקר את אחיה הלא-מתקשר.

רוב המבקרים הבחינו בכך שניטשה כנראה סובל מעגבת (שלטענת וולטר קאופמן, אותה קיבל בזמן שירותו במלחמת צרפת פרוסיה) ובגללה התמוטט מלכתחילה. חלק מהסימפטומים שהראה ניטשה לא התאימו ממש לעגבת אלא יותר לסרטן המוח. בעוד שרוב רובם של המבקרים לא קישרו בין הפילוסופיה של ניטשה להתמוטטותו, חלקם, כולל ז'ורז' בטאיי ורנה ז'ראר, טענו שההתמוטטות הייתה סימפטום לאי הסתגלות פסיכולוגית לפילוסופיה המרדנית שלו עצמו.

ב-25 באוגוסט 1900 נפטר ניטשה מדלקת ריאות. לבקשת אחותו אליזבת הוא נקבר ליד אביו בכנסיית רויקן. חברו גסט נשא בהלוויה את המילים הבאות: "קדוש יהיה שמך בכל הדורות הבאים!" (ניטשה עצמו הבהיר בספרו "הנה האיש" שאין הוא רוצה להיקרא קדוש).

אחותו של ניטשה, אליזבת פארסטר-ניטשה, השלימה את הספר "הרצון לעוצמה" מכתבי יד ופתקים שניטשה כתב בעבר ולא פרסם. מכיוון שאחותו ארגנה את הספר, רוב המומחים מסכימים שאין זה ספר ניטשאני אותנטי, ואף עורכו של ניטשה, מצינו מונטינרי, קרא לספר זה "זיוף". תוכנו של "הרצון לעוצמה" הראה תמיכה רחבה באנטישמיות, לאומיות ונתן בבסיסו תמיכה ברעיונות נאציסטים, וזאת בניגוד לספריו הקודמים, בהם התנגד ניטשה קשות ללאומיות הגרמנית.

[עריכה] הגותו

הגותו של פרידריך ניטשה החלה כאנטיתזה לרעיונותיו של פרידריך הגל ששלטו באותה תקופה. ניטשה, בהשפעת שופנהאואר פיתח פילוסופיה רדיקלית שעוסקת במוסר, דת, פסיכולוגיה, תורת ההכרה, תורת ההוויה ומטאפיזיקה מנקודת מבט אקסזיסטנציאליסטית.

[עריכה] מות האלוהים

	האם האדם הוא טעות אומללה של האל, או האם האל הוא טעות אומללה של האדם?
-- כה אמר זרתוסטרא

רעיון מות האלוהים (מגרמנית: "Gott ist tot") של ניטשה מופיע לראשונה בספרו המדע העליז בפיו של המשוגע:

האם לא שמעתם על המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות: "היכן אלוהים? היכן אלוהים?" מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב… "אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?… מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מדרדרים היישר מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו נסחפים דרך כלום אין סופי?… מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה, וכל הנולד אחרינו יהיה שייך, בזכות מעשה זה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שעד כה".

ניטשה אינו מדבר על קיומו האובייקטיבי של האל במציאות, אלא האל כמכונן מוסר בנפש האדם. לטענתו, בזמן המודרני מת האלוהים, והאדם המודרני נותר ללא מוסר שידריך אותו. לטענת ניטשה, "מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה", אין מדובר רק בשינוי אמונה, אלא מהפך ביסודות המחשבה האנושית.

מוות זה של האל מוביל את האדם להיות ניהיליסט, בעיה שניטשה ניסה למצוא לה פתרון על ידי חיפוש אחר ערכים חדשים, עמוק יותר מערכי הנצרות, שבהם האדם יכול להאמין ולחיות.

ניטשה האמין שבני האדם רק הרוויחו ממותו של אלוהים. לטענתו, האלוהים הנוצרי רק כובל את בני האדם, ועכשיו שהאל לא עומד בדרכם של בני האדם, הם יוכלו למצות את כל העולם הזה.
הוא דימה את המצב החדש לים פתוח שיכול להיות מרגיע אך גם מבהיל, רק האדם שיצליח להסתדר עם מצבי הים יתקדם בחייו לעומת השאר שיאלצו לחיות כל חייהם בים שקט.

ניטשה מנסה להוכיח את אלו המאמינים באמונות הייחוד השונות, שמסתירים מאחורי אמונתם את מאוויהם ואת המוסר האינדיבידואלי. על ידי מעשה הריגת האל אותו מגדיר ניטשה כ"מעשה גדול", מוסרת ה"גיבנת" של הדת ונפתח פתח ליצירת תורות מוסר חדשות מנותקות מהדת, לטענתו המוסר הנובע מהדת המונותאיסטית גורם לניוון ואינו מאפשר את החופש ליצירת מערכות מוסר טולראנטיות (זו הסיבה שהוא גם מעודד ריבוי אלים, אף על פי שאינו מאמין בכך).

ניטשה, בסוף הקטע "תופס את עצמו" ומבחין שקהל שומעיו עדיין לא בשל למהפך המוסרי שהוא מדבר עליו. והוא מסיים בכך שאכן האל מת, אך הוא הקדים את זמנו בכך שסיפר על כך.

[עריכה] על־אדם

	אני מלמדכם את העל־אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו. מה עשיתם כדי להתגבר עליו?
-- כה אמר זרתוסטרא

על־אדם (מגרמנית, Übermensch) הוא שמו של המצב העליון לאדם על פי ניטשה. הרעיון הובא לראשונה בספר כה אמר זרתוסתרא, שם הדמות זרתוסתרא טוענת שהאדם הוא גשר, אמצעי, שבקצהו האחד נמצאת החיה ובקצהו השני נמצא העל־אדם. זרתוסתרא מונה את הדרכים להתקרב לעל-אדם:

1. על ידי רצונו לעוצמה יתגבר האדם על הניהיליזם שנוצר וייצור מוסר חדש.
2. על ידי רצונו לעוצמה יתרחק האדם מהמוסר החברתי וימרוד נגדו.
3. על ידי תהליך ממושך של התעלות עצמית.

העל-אדם מהווה ניגוד ל"אדם האחרון", ומדגיש את עליונותו של העל-אדם. לדעת ניטשה לא היו אנשים שהגיעו לרמת על-אדם בזמנו, אבל היו מספר דוגמאות כאלו בעבר.

[עריכה] הרצון לעוצמה

	כי גאולת האדם מן הנקמה, הלוא הוא בעיני הגשר לתקווה העילאית והקשת בענן שלאחר סערות ממושכות.
-- כה אמר זרתוסטרא

הרצון לעוצמה (מגרמנית, "Der Wille zur Macht") הוא רעיון חלקי שניטשה לא הצליח לסיים במהלך חייו השפויים. כשכתב על הרצון לעוצמה התכוון ניטשה ל"שאיפה לעוצמה", רצונו של האדם להשיג עוצמה מחשבתית, ולא התכוון לעוצמה פיזית ופוליטית, כמו שהנאצים שבאו אחריו טענו שכתב.

כדי להבין את הרצון לעוצמה, יש להבין את רעיונו של שופנהאואר, ה"רצון לחיות", כל יצור חיי מונע על ידי הרצון לשאת ולפתח את חייו שלו עצמו. ניטשה לקח את רעיונו של שופנהאואר צעד אחד קדימה, והוא טוען שיצורים חיים לא מונעים רק על ידי הרצון להישאר חיים, אלא על ידי כוח חזק ופראי יותר, הכוח לגדול, להתחזק ולהתפתח. ניטשה הוריד את הרצון לחיות לדרגה משנית בעוד את הרצון לעוצמה לדרגה העליונה. הוא ראה את האדם המסתגל כאדם חלש לעומת האדם שמסגל את המציאות לטובתו.

[עריכה] מוסר עבדים-אדונים

	האדם האציל חש את עצמו כערך קבוע; הוא לא צריך אישור; הוא שופט, "מה שמזיק לי הוא מזיק כשלעצמו"; הוא יוצר הערכים.
-- לגניאולוגיה של המוסר

לטענת ניטשה קיימים שני סוגים של מוסר: מוסר אדונים שקשור לאדם האציל, ומוסר עבדים ששייך לאנשים הנחותים. שני סוגי מוסר הם מערכות מוסר שונות: בעוד מוסר האדונים מתאים פעולות ל"טוֹב או רע" (good or bad) מוסר העבדים מתאים פעולות ל"טוּב או רוע" (good or evil). ניטשה בז לשני סוגי המוסר האלו, אך בבירור פחות למוסר האדונים ביחס למוסר העבדים.

מוסר האדונים הוא מוסר של עוצמה. לאדם עם מוסר כזה "טוב" פירושו אצילי, חזק ועוצמתי, בעוד "רע" פירושו חלש, עלוב ופחדן. מוסר העל־אדם מתחיל באדם האציל עם רעיון בסיסי למהו טוב, אשר ממנו מתפתח הרע. מוסר העבדים מתחיל באנשים חלשים, אנשים שלא בטוחים בעצמם. מוסר העבדים הוא מוסר של תועלתנות: הטוב הוא הדבר השמיש ביותר לקהילה כקהילה. הרשע לעומת זאת הוא הדבר שגורם לסבל.
מכיוון שיש יותר עבדים מאדונים, המוסר השולט בחברה על פי ניטשה הוא מוסר עבדים.

[עריכה] ביקורת נגד הנצרות

ניטשה ביקר את עולם הערכים האירופי והנוצרי של זמנו וטען כי עקרונות המוסר הנוצריים השיגו ההפך ממה שביטאו, ו"דת האהבה" היא היא שגרמה לשפיכת דמים הגדולה ביותר. הוא לעג והתגרה בממסד הנוצרי באומרו "אלוהים מת, אני הייתי בהלויה שלו". הוא הוקיע את הפרישות הנוצרית וראה אצל רבים שאוחזים בה מעשה של צביעות: "אמנם מתנזרים הם, אך הכלבה חושנות מציצה בקנאה מכל מעשה אשר יעשו...לא מעטים הם אלה, אשר ביקשו לגרש את שטנם מקרבם ונקלעו לתוך החזירים". בספרו אנטיכריסט ביקר ניטשה את התפתחות הנצרות, ולטענתו הקשר בין הנצרות לתורת ישו הוא אפסי.

דוגמה לביקורתו של ניטשה על הנצרות:

	ב"ברית הישנה" היהודית, זה ספר הצדק האלהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם, ואתה מהרהר את הרהוריך הנוגים על אסיה הזקנה ועל אותו חצי-אי המשתרבב ממנה, זו אירופה, הרוצה, ויהי מה, להיראות לגבי אסיה ל'התקדמות האדם". אכן: מי אשר הוא עצמו אינו אלא חיה מבויתת, בהמה דקה, ואין לו בעולם אלא צרכיה של בהמת בית כנועה (בדומה למשכילים של ימינו, כולל הנוצרים של "הנצרות המשכלת'), אינו צריך להתמלא לא פליאה ולא עצבות בעמדו בין חורבות אלה - הטעם שאתה טועם בה, בברית הישנה, הוא אבן הבוחן ל'גדולות" ו"קטנות": אולי רק זאת, ייתכן שימצא כי קרובה יותר לטעמו הברית החדשה, זה ספר החסד (שעומד בו הרבה מאוד ריח ניחוח חסוד ודחוס של צליינים וענווי נפש). הצמדת "הברית החדשה", שהיא מכל הבחינות מין רוקוקו של הטעם, ל"ברית הישנה", להיותם ספר אחד, "ביבליה", "ספר הספרים", ייתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו"חטא כלפי הרוח" הכבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית.
-- מעבר לטוב ולרוע

[עריכה] האדם האחרון

האדם האחרון (מגרמנית, der letzte Mensch) הוא מונח בספר כה אמר זרתוסטרא שמתאר את האנטיתזה לעל־אדם. האדם האחרון לפי זרתוסתרא הוא אינדיבידואל חלש שעייף מחייו, לא לוקח סיכונים ומחפש רק אחר נוחות וביטחון. האדם האחרון הוא ניהיליסט אך עדיין לא הצליח לעכל לגמרי את מות האלוהים.

לטענת ניטשה אין עתיד לאדם האחרון, אך מסיבה כלשהי כל החברה האירופאית מתקדמת לכיוון האדם האחרון, לחברה בלי יכולת לבצע גדולות, בלי יכולת לחלום או בלי סיבה להתקיים.

[עריכה] השוואה עם סרן קירקגור

נהוג להאמין שניטשה (1900-1844) ידע מעט על הפילוסוף סרן קירקגור (1855-1813). אך במהלך המאה העשרים נכתבו השוואות בין ניטשה לקירקגור שכן מראות על קשר ביניהם, הן נכתבו על ידי מספר רב של פילוסופים מערביים כגון קרל יספרס, גאורג ברנדס ואפילו ז'אן-פול סארטר.

גאורג ברנדס, ביקש מניטשה ב־1888 באחד ממכתביו שילמד את עבודותיו של קירקגור. ניטשה השיב שהוא יקרא, אך בגלל ההתמוטטות שהייתה ב־1889 הוא לא הספיק לקרוא. ניטשה לעומת זאת כן קרא ספר של האנס מארטנסן שבו מארטנסן מצטט את קירקגור וכותב אודותיו.

השוואה:

• בחייהם האישיים:
  • חברתו של קירגקגור - פיאנסה רגינה, וחברתו של ניטשה - לו אנדריאס סלומה.
  • לשניהם הייתה תקופת כתיבה פורייה בחיים בה הם הוציאו ספר בשנה. לקירקגור ב־1850-1843 ולניטשה ב־1888-ב-1878.
• שניהם נחשבים למבשרי האקזיסטנציאליזם.
• אביר האמונה של קירקגור לעומת העל אדם של ניטשה.
• עיסוקם המשותף בפסיכולוגיה. קירקגור בפילוסופיית אמונה וניטשה בפילוסופיית כוח.
• עיסוק משותף בדת. קירקגור שם את הדת למרכיב חשוב בחיים עם השלב הדתי, וניטשה שמתרחק מהדת וטוען שאלוהים מת.
• כתיבה על אבות דתיים. קירקגור בחיל ורעדה על אברהם אבינו, וניטשה בכה אמר זרתוסטרא על זרתוסטרה.
• אהבת האמונה אצל קירקגור ואהבת החיים אצל ניטשה.
• התרחקות משותפת מהאספסוף. קירקגור מתרחק מה"קהל" וניטשה מה"עדר".

[עריכה] כתיבה ספרותית

ניטשה משתמש בכתיבתו בדמויות רבות ושונות עד שקשה לזהות עם מי הוא מזדהה. נטייה זו מהותית לשיטתו וכנראה שבדרך כלל היא משקפת את האמביוולנטיות שלו עצמו. ניטשה מפקפק ביכולת של מילים לתאר במהימנות מציאות ממשית, באפשרות להחיל הגדרות מוסריות על העולם ולבסוף בעצם האפשרות להכיר את המציאות האמיתית. במשך כל עבודתו ניטשה מעלה עמדות שונות ומנוגדות שהוא איננו יכול להכריע ביניהן, אך אינו מעודד אדישות ביחס לאמירות שונות. להיפך, בספר "כה אמר זרתוסטרא" הוא מכריז "ועתה תלמידי, הולך אני לבדי. עליכם ללכת עכשיו גם אתם, לבדכם. זהו רצוני. מוכיח אנוכי אתכם באמת: סורו ממני ואל תישמעו לזרתוסטרא. טוב מזה, היו בושים בו. אפשר שהוליך אתכם שולל". לנוכח הבלבול והניגודים יש לבדוק לעומק כל עמדה לפני שמקבלים אותה.

[עריכה] ניטשה והנאצים

רעיונותיו של ניטשה אומצו בהתלהבות על ידי הפשיסטים והנאצים. אחותו של ניטשה, שערכה מתוך קטעי עזבונו את הספר "הרצון לעוצמה", נישאה לאחד ממבשרי הנאציזם והאנטישמיות המודרנית, ברנרד פארסטר. תחת השפעתו קירבה את רעיונותיו של ניטשה לחוגים לאומניים ואנטישמיים בניגוד לדעת אחיה, שהיה ממתנגדי הלאומנות. ניטשה לא היה שונא יהודים, אבל ראה אותם כאשמים ביצירת "מוסר העבדים" (לדוגמה, "מעבר לטוב ולרוע", אפוריזם 95). בנוסף, הוא ראה את היהודים כראשית הנצרות, שאותה כה תיעב. לעומת זאת, ניטשה רואה בעם היהודי כ"גזע החזק ביותר, היציב ביותר, הטהור ביותר מכל הגזעים החיים כיום באירופה"^[2], כמתנגד לאנטישמיות הוא קורא לקבל את היהודים אל האומה הגרמנית ולהוציא ממנה את ה"צרחנים האנטישמיים" במקום. בנוסף, ניטשה ניתק את יחסיו עם המלחין ריכרד וגנר בגלל דעותיו האנטישמיות.

ניטשה נתן לרעיונותיו ביטוי מליצי בספריו, תוך מתן דמות שירית ומטאפורית לרעיונותיו במקום ניסוח טיעונים פילוסופיים לשמם. מליצותיו, הניתנות לפרשנויות שונות, מצאו הד בלבם של הנאצים ובלבו של היטלר. שלילת המוסר הקיים (ניהיליזם), הרצון לעוצמה, "על-אדם", קידושה של המלחמה וביזויו של השלום, כל אלו הדהדו בתורתם של הנאצים תוך עיוות, לרוב, של רעיונותיו של ניטשה, ריקונם מתוכן, ורידודם עד דק, והשלכת עיקרים כגון המאבק הפנימי והשליטה העצמית, אשר לא תאמו את אופי תורתם.

לסיכום נקודה זו, לא ניתן לראות בתורתו של ניטשה מבשרת לתורת הנאצים באותו מובן של התאוריות הגזעניות נוסח יוסטון סטוארט צ'מברליין וארתור דה גובינו. אדם ההולך על פי ערכי המוסר של ניטשה לא יגיע בהכרח לשפל המדרגה המוסרי אליו הגיעו הנאצים. עם זאת, אין ספק כי בתורה זו מרכיבים רבים הנראים בעייתיים לקורא שלאחר השואה ומלחמת העולם השנייה, ואלו מצאו דרך ללבם של הנאצים.

אחותו הייתה אנטישמית נלהבת ופרסמה לאחר מותו את הספר "הרצון לעוצמה", שהכיל עיוותים אנטישמיים משלה לתורתו של אחיה ניטשה.

[עריכה] ביקורת

רעיונותיו של ניטשה מהווים עד לימינו מוקד לביקורת. חלק ממבקריו השתמשו בטיעוני אד הומינם המופנים נגדו, כבסיס לפסילת תורתו כולה. אחרים ביקרו תימות ספציפיות, ובהן רעיון ה"על-אדם" וביטול רגש הרחמים והדאגה לזולת.
עם מבקריו בקרב ההוגים היהודים נמנה א"ד גורדון, אשר הסכים עם רבים מרעיונותיו של ניטשה וסבר כי ביקורתו, תעוזתו וגאוניותו של ניטשה מבריקות - אך לצד זה טען כי שרבות ממסקנותיו - חרף ניסוחן הגאוני - שגויות, ואינן אלא ביטוי של אישיותו ואמונותיו של ניטשה. לדעת גורדון, המופת האמיתי שיש ללכת לאורו הוא ניטשה האדם, ולא המסקנות האישיות שביטא בתורתו.

[עריכה] ניטשה בעברית

לטענת מתרגם כתביו של ניטשה לעברית, ישראל אלדד, היהודים בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נמשכו לסגנון הנבואי של ספרו הראשי "כה אמר זרתוסטרא". תוכן הספר שבירת "הלוחות הישנים של המוסר" ושבירת מוסכמות לא מתוך ניהיליזם אלא לשם שמים (לדוגמה, שיחת זרתוסטרא עם האפיפיור המפוטר.) בתחילת המאה העשרים תורגמו אפוריזמים אחדים לעברית על ידי יעקב קלצקין. הספר הראשון של ניטשה שתורגם לעברית היה "כה אמר זרתוסטרא" שתורגם על ידי דוד פרישמן. חלק נכבד מכתבי ניטשה תורגמו אחר-כך על ידי ישראל אלדד ויצאו בהוצאת שוקן, ביניהם: "כה אמר זרתוסטרא", "מעבר לטוב ולרוע", "לגניאולוגיה של המוסר", "אנטיכרייסט", "המדע העליז", "פרשת ואגנר", "הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה", "דמדומי שחר", "שקיעת האלילים" ועוד. הספר "אנושי, אנושי מדי" יצא בהוצאת מאגנס בתרגומם של יעקב גוטשלק ואדם טננבאום (עם עריכה מדעית מאת יעקב גולומב.) החיבור "מסות על חינוך לתרבות" יצא אף הוא בהוצאת מאגנס בתרגומו של יעקב גולומב.

[עריכה] מבחר מיצירתיו

• הולדת הטרגדיה, 1872
• אנושי, אנושי מדי, 1878
• דמדומי שחר, 1881
• המדע העליז, 1882 ו1887
• כה אמר זרתוסטרא, 1883-5
• מעבר לטוב ולרוע, 1886
• לגניאולוגיה של המוסר, 1887
• אנטיכריסט, 1888
• הנה האיש, 1888
• שקיעת האלילים, 1888
• אחותי ואני (דפים אחרונים)

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ קאופמן, וולטר, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט.
2. ^ ניטשה, פרידריך, מעבר לטוב ולרוע, אפוריזם 251 עמוד 171, הוצאת שוקן

[עריכה] ראו גם

• כשניטשה בכה - רומן היסטורי מאת ארווין יאלום

[עריכה] לקריאה נוספת

• בריאן מגי, הפילוסופים הגדולים - מבוא לפילוסופיה המערבית, הוצאת פרוזה, 1997.
• וולטר קאופמן, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט, תירגם ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1982.
• יעקב גולומב, הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד, הוצאת מאגנס, 1987.
• יעקב גולומב (עורך), ניטשה בתרבות העברית, הוצאת מאגנס, 2001.
• רידיגר ספרנסקי, ניטשה חיי הגות, הוצאת כרמל, 2003.
• רונלד היימן, ניטשה חיים של ביקורת, הוצאת דביר, 1992.
• ירמיהו יובל, חידה אפלה - הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996.
• אריה י. לייב, החזרה הנצחית בפילוסופיה של ניטשה, הוצאת רזיאל, 1991.
• רחל שיחור, ניטשה, עיונים בתרבות המערב, הוצאת משרד הביטחון, 1989.
• גאורג ברנדס . פרידריך ניצ'ה, חליפת מכתבים, הוצאת מחברות לספרות, 1949.
• שלמה קאלו, התנצלות, הוצאת דע"ת, 2007

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פרידריך ניטשה
טקסט בוויקיטקסט: פרידריך ניטשה (אנגלית)
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרידריך ניטשה

• ארכיון יצירות של פרידריך ניטשה (באנגלית)
• קג'טי נגהי, ניטשה: השאיפה לעוצמה ומוסר
• ניטשה כמבקר וכשבוי של ההארה, עבודת דוקטורט של לואיס קול
• אריה קיזל, ניטשה, האדם היוצר והיצירה העצמית, באתר אימגו
• אתר המתמקד בניטשה (בצרפתית)
• ציטוטים מפורסמים של פרידריך ניטשה, באתר "בין המרכאות"
• אבנר שפירא, אופסימיות זהירה, בעיתון הארץ
• יניב איצקוביץ, עוצמת השחרור ואימת החופש, בעיתון הארץ