דיפתריה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיפתריה (או דיפטרייה; באנגלית: Diphtheria; בעברית: קרֶמֶת או אסכּרה) הינה מחלה התוקפת בדרך כלל את דרכי הנשימה העליונות. מחלת הדיפיתריה הייתה בעבר, עד שהורכב לה חיסון, נפוצה וקטלנית ביותר.
תוכן עניינים |
[עריכה] פתוגניות
המחלה נגרמת על ידי החיידק [[Corynebacterium diphtheriae]], מתג גרם-חיובי. תת-מינים בלתי-מזיקים של C. diphtheriae שוכנים באופן תמידי בגרון ועל גבי העור. החיידק הפתוגני מתיישב באזור הגרון, הלוע, האף ובעיקר—השקדים. שם מפריש החיידק רעלן (אקסוטוקסין) חזק הגורם להרס תאי אפיתל; במקום נוצר פצע פתוח ומעליו מצטברים התאים המתים. הצטברות זאת יוצרת מעין "ממברנה מדומה" (פסאודוממברנה); ממברנה זו היא הגורמת לתסמיני המחלה, והיא המקנה למחלה את שמה העברי (קרמת, מ"קרוּם").
הממברנה הופכת בהדרגה לשחורה ומפיצה ריח רע. ניסיון להסירה גורם לדימום. במקום נוצרת דלקת ונפיחות, דבר העלול לגרום לצוואר כולו להתנפח מעט. התהליך כולו מלווה בכאבי גרון חזקים ובעליה בחום הגוף.
רעלן הדיפתריה הוא מהחזקים ביותר הידועים לנו; מולקולה בודדת של הרעלן מסוגלת להרוג תא שלם. תאי שריר הלב ותאי עצב (נוירונים) רגישים במיוחד לרעלן (ראו מטה) מסיבה שטרם הובררה.
רעלן הדיפתריה פועל באמצעות שיבוש יצור החלבונים בתא אותו הוא תוקף. הרעלן הוא אנזים המזרז תגובה כימית בין הקואנזים NAD ובין EF-2, אחד מגורמי ההתארכות בתהליך התרגום (תהליך סינתזת החלבונים בתא). תוצר התגובה הוא ניקוטינאמיד ו-EF-2 הקשור ל-ADP ולריבוז. השניים האחרונים נקשרים לחומצת אמינו ייחודית המופיעה ב-EF-2 בלבד: דיפתאמיד, נגזרת של היסטידין. גורם ההתארכות EF-2 מנוטרל כתוצאה מהתגובה וסינתזת החלבונים מופסקת. טרם הוברר כיצד גורמת הפסקת יצור החלבונים לתסמיני המחלה.
מבחינים בין שלושה סוגי דיפתריה, לפי מוקד הדלקת. דיפתריה של האף הקדמי הינה מחלה קלה בדרך כלל, והתסמין החמור ביותר שלה יכול להיות נזלת. דיפתריה של לוע האף (Nasopharynx) חמורה יותר ויכולה להביא לסיבוכים המוזכרים מטה. דיפתריה של העור הינה פחות שכיחה משני הסוגים האחרים, ותסמיניה (פריחה, בעיקר) אינם חמורים.
בשלושת הסוגים מדובר במחלה מדבקת ביותר. החיידק עובר מחולה לחולה דרך תרסיס (אירוסול טיפתי)—נזלת, התעטשות ושיעול—או, במקרה של מחלת העור—דרך מגע. חולים שהחלימו מהמחלה עלולים לשאת את החיידק הפתוגני אף שלושה חודשים לאחר ההחלמה.
[עריכה] סיבוכים
למחלה מספר סיבוכים אפשריים, העלולים להפכה לקטלנית:
- הסכנה הרצינית ביותר היא גדילת יתר של הממברנה המדומה, או התנפחות יתר של השקדים, דבר העלול לחסום את קנה הנשימה ולגרום למוות בחנק. עם הופעת קשיי נשימה יש לפנות מיד לקבלת טיפול רפואי; במקרים מסוימים נדרשת התערבות כירורגית (פתיחה של קנה הנשימה באמצעות ניתוח).
- הרעלן שמפריש החיידק עלול לחדור למחזור הדם ולמערכת הלימפה; יכולות להיות לכך מספר השפעות:
- עליה תלולה בחום הגוף, עייפות וחיוורון.
- דלקת בשריר הלב (מיוקרדיטיס). ניתן לאבחן תופעה זו באמצעות בדיקת אק"ג. אם הדלקת אינה מטופלת עלול החולה למות מאוטם שריר הלב.
- הרעלן עלול לחדור גם למערכת העצבים ולגרום להרס הנוירונים. דבר זה עלול לגרום לשיתוק, בדרך כלל באזור הצוואר, הפנים והפה. קשיי נשימה עלולים להיווצר גם כאן, בנוסף לקשיי אכילה ודיבור.
[עריכה] טיפול
הטיפול בדיפתריה הינו באמצעות אנטי-רעלן המנטרל את השפעות הרעלן. בהתפרצויות נרחבות ניתנת לחולים אנטיביוטיקה, בעיקר פניצילין ואריתרומיצין; זאת עוזרת רק במעט לריפוי המחלה, שכן הרעלן ממשיך לפעול גם כשהחיידקים מתים, אולם היא מונעת הדבקה והתפשטות המחלה. תינוקות שנולדו לנשים שקיבלו את החיסון הינם מחוסנים בעצמם למשך כמה חודשים מהלידה.
כיום המחלה כמעט ונעלמה לחלוטין במדינות המפותחות, זאת הודות לחיסון (המשולב בחיסון לצפדת ולשעלת) הניתן לכל הילדים. החיסון עשוי מתערובת של רעלנים מנוקים.
[עריכה] קרמת מדומה
קרמת מדומה, הקרויה גם סטרידור, היא תפיחות בריריות של דרכי הנשימה הנגרמת עקב זיהום. קרמת מדומה מתבטאת בקול נחירה או גניחה שמשמיע הילד בשעת שאיפת האוויר דרך הגרגרת או קנה הנשימה. התקפי הקרמת המדומה מופיעים בדרך כלל בלילה.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.
