פנומנולוגיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פנומנולוגיה היא זרם פילוסופי במאה העשרים החוקר את התופעות כיישות. לדוגמה- האופן שבו הראיה שלנו מעצבת את תפיסת העולם. את התפיסות הבסיסיות של הפנומנולוגיה פיתח אדמונד הוסרל, ולאחר מכן הוסיף רבות מרטין היידגר.
פילוסופים מרכזיים בזרם הפנומנולוגי:
[עריכה] הזרם הפנומנולוגי בפסיכולוגיה
החיבור שבין הפסיכולוגיה לפילוסופיה הוליד בשנות ה 60 את הזרם הפנומנולוגי בפסיכולוגיה.
אדמונד הוסרל היה אבי הגישה הפנומנולוגית שהינה אחת מהגישות במחקר האיכותני. גישה זו מחפשת אחר מהות (essence) של תופעה/מושג. התופעה/מושג כמושא החקירה. הפנומנולוגיה עסוקה בחקירת הדבר 'כפי שנתפס', תוך אדישות לשאלת קיומו מחוץ לתודעה. השאלה העומדת בבסיס גישה זו היא, כיצד מצטיירת תופעה מסוימת בתודעת האדם או בתודעת קבוצה של אנשים (תודעה=מחשבות, זיכרונות, חלומות וכדומה). בשנות השישים גובשה הגישה הפנומנולוגית בכתביהם של מספר תאורטיקאנים, אשר בקרו את הגישות הדטרמניסטיות של אותם ימים - במיוחד, גישתו של זיגמונד פרויד. ההבדל המהותי, הוא ויתור על ההנחה שניתן להגיע לפתרון בעיות ההווה מתוך התבוננות במקורות הבעיה בעבר. לחלופין - להכיר את האופן בו באות לידי ביטוי התופעות והאופן בו ניתן להכירן בהווה - במה שמכנה פרידריקס ס. פרלס - ה"כאן ועכשיו". אחת הדילמות המרכזיות בפנומנולוגיה, היא האם ניתן להשאר "חוקר טהור" בתחום הנפש או - כמו שבטאה עמדה שניצניה מופיעים כתוצאה מתורת הקוואנטים - כי עצם התצפית כבר משנה את התוצאות. כאן נכנס הפער שבין הגישה של הוסרל והיידגר - האם ניתן להגיע למהות הטהורה, או שעצם ההשתתפות של האדם הצופה, יוצרת מהות דינאמית -ועל כן, במקום לנסות לטהר את המציאות מה"הפרעה" של מרכיבי התצפית, יש להכיר בסובייקטיביות של המהות.
