תנ"ך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערכים ביהדות
יהדות

פורטל יהדות
מושגים ביהדות
עיקרי האמונה אלוהים • שלושה עשר עיקרים עשרת הדיברות • תורה • מצוות • משיח ספרי קודש תנ"ך • תורה • משנה • תלמוד • משנה תורה • שולחן ערוך זרמים ביהדות אורתודוקסים • קונסרבטיבים • רפורמים • רקונסטרוקטיבים • קראים אישים מרכזיים אבות האומה ואִמותיה • משה • דוד נביאים • עזרא • הלל • תנאים • ריב"ז ר' עקיבא • אמוראים • סבוראים • גאונים ראשונים • רמב"ם • יוסף קארו • אחרונים תפילות, חגים ומועדים תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית שמע ישראל • קריאת התורה • מוסף קידוש • ברכה • רשימת תפילות וברכות ראש השנה/יום תרועה • יום הכיפורים • סוכות פסח/חג המצות • שבועות • תשעה באב חיי הקהילה היהודית תפקידים: רב • דיין • חזן • גבאי • מוהל • שוחט • קברן מוסדות: בית כנסת • מקווה • חדר • ישיבה • כולל • בית מדרש אתרים ומבנים המשכן • בית המקדש • הר הבית הכותל המערבי • מערת המכפלה קבר רחל • קבר יוסף • קברי צדיקים ירושלים • חברון • טבריה • צפת ראו גם גיור • שומרונים • מינים העם היהודי • מיהו יהודי • אנטישמיות

התנ"ך (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) הוא קובץ ספרים, המהווים את כתבי הקודש הקאנוניים של היהדות. שני חלקיו האחרונים, נביאים וכתובים, ידועים גם בראשי התיבות נ"ך.

מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות^[1], ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, אם כי הם לא נכתבו בזמן אחד. כתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך נסתיימה לפני למעלה מ-2000 שנה^[2] תהליך הקאנוניזציה של התנ"ך החל בתחילת תקופת בית שני והושלם סביב שנת 200 לספירה^[3]. על-פי החלוקה היהודית המסורתית, בתנ"ך 24 ספרים. רוב הספרים כתובים בעברית, ומיעוטם בארמית. התנ"ך מהווה מוקד לתרבות היהודית הדתית והחילונית גם יחד, והשפעתו גברה מאז תקופת ההשכלה.

לספר התנ"ך נודעה השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. התנ"ך הוא חלק מכתבי הקודש של הנצרות, אך בדת הנוצרית הוא מכונה הברית הישנה ונוסף עליו נדבך המכונה הברית החדשה. בדת האיסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות. התנ"ך הוא כיום הספר הפופולרי ביותר בעולם, ובנוסחו הנוצרי (יחד עם "הברית החדשה") הוא תורגם למספר השפות הרב ביותר.

[עריכה] מקור השם

המילה תנ"ך מייצגת בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. לעתים מכונה התנ"ך בשם ספר הספרים. ספרים שלא נכללו באוסף הספרים של התנ"ך (הקאנוניזציה של הספר), ידועים בשם הכללי "ספרים חיצוניים".

התנ"ך נקרא "מקרא" בלשון חז"ל (אז לא היו בשימוש רווח ראשי תיבות) וכמו שכתוב למשל בפרקי אבות^[4]: "בן חמש למקרא...", ובתיאור בקיאותו הרבה של רבן יוחנן בן זכאי (נשיא הסנהדרין בזמן חורבן בית שני ואחריו) בספרות היהודית ובחכמות רבות כתוב שהיה בקיא, בין השאר, במקרא, משנה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שיחת עופות, שיחת דקלים ^[5].

[עריכה] תוכן התנ"ך

אסופה ספרותית רחבת יריעה זו כוללת, בין השאר, סיפורים הנראים כמיתיים. לחלק מהסיפורים האלה יש מקבילות במיתוסים של עמים קדומים במצרים ובמסופוטמיה ולפיכך יש חוקרים הרואים בהם פולמוס עם דתות ואמונות אחרות שרווחו במזרח הקדום. בין הסיפורים האלה אפשר למנות את סיפור גן עדן, המבול, מגדל בבל ועוד. סיפורים אחרים הכלולים בתנ"ך הם סיפורי עלילה הכתובים בפרוזה (למשל: סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר או ספרי שופטים, ספר שמואל ומגילת רות), לצד תיאור ענייני של תקופות שונות בהיסטוריה האנושית והישראלית, כפי שאלו נתפסות במסורת העברית, למשל: תיאור שושלות של אישים ומלכים ופירוט של מִפקדים. חלק ניכר מהתורה עוסק בפירוט המצוות השונות שנצטוו בהן בני ישראל (בספרים: שמות, ויקרא, במדבר ודברים) וקורא לדבוק בהן. כמו כן התנ"ך מכיל פתגמים (משלי), הגות פילוסופית (איוב וקהלת), שירה (שיר השירים ושירת האזינו), מזמורים (תהילים) וקינות (איכה), נאומים רטוריים (ספר ירמיה, ספר ישעיה, ספר עמוס), דברי חזון ונחמה (ספר ישעיהו, ספר יחזקאל) ומוסר השכל (ספר יונה).

[עריכה] חלוקה לספרים

על פי המסורת החלוקה: תורה, נביאים, כתובים באה לציין רמות שונות של קדושה לטקסטים.

לתורה שגם נקראת מקרא או חומש, מיוחסת קדושה של נבואה עליונה של משה רבנו - אדון הנביאים.
לנביאים מיוחסת נבואה ממדרגה נמוכה יותר ("אספקלריא שאיננה מאירה" כתיאורם של חז"ל).
לכתובים מיוחסת רק רוח הקודש.

במסורת היהודית, לפחות מזמן התלמוד, כולל התנ"ך 24 ספרים בשלוש חטיבות: תורה, נביאים וכתובים. מניין הספרים וסידורם שונה בתרגום השבעים ובמסורות הנוצריות.

להלן שמות ספרי התנ"ך וסדרם בנוסח הרגיל של בעלי המסורה. בסוגריים מופיעים קיצורים מקובלים לשמותם של מרבית הספרים. (לפרטים על מסורות אחרות ראו: תרגום השבעים והברית הישנה.)

[עריכה] ספרי התורה (חמישה חומשי תורה)

1. בראשית (בר')

2. שמות (שמ')

3. ויקרא (וי')

4. במדבר (במ')

5. דברים (דב')

[עריכה] ספרי הנביאים

ספרים היסטוריוגרפיים בעיקרם, הידועים גם כנביאים ראשונים:

6. יהושע (יהו')

7. שופטים (שו')

8. שמואל (מחולקים ל: שמואל א', שמואל ב'; מכונים בקיצור ש"א, ש"ב; או: שמ"א, שמ"ב)

9. ספר מלכים (מחולקים ל: מלכים א', מלכים ב'; מכונים בקיצור מ"א, מ"ב; או: מל"א, מל"ב)

ספרי נבואה, הידועים גם כנביאים אחרונים:

10. ישעיהו (יש')

11. ירמיהו (יר')

12. יחזקאל (יח')

13. תרי עשר, המכילים שנים עשר ספרי-נבואה קצרים יחסית, שאוגדו יחדיו:

הושע (הו'), יואל (יו'), עמוס (עמ'), עובדיה (עו'), יונה (יו'), מיכה (מי'), נחום (נח'), חבקוק (חב'), צפניה (צפ'), חגי, זכריה (זכ'), מלאכי (מל').

[עריכה] ספרי הכתובים

קטע מתנ"ך עם תרגום על קלף

קטע מעשרת הדיברות, שמות פרק כ', פסוקים א'-ה'

שלושת ספרי אמ"ת (ראשי תיבות בסדר הפוך של שמות הספרים):

14. תהילים (תה')

15. משלי (מש')

16. איוב

חמש המגילות:

17. שיר השירים (שה"ש)

18. רות

19. איכה

20. קהלת (קה')

21. אסתר (אס')

ספרים נוספים:

22. דניאל (דנ')

23. עזרא (מחולק לשניים - עזרא ונחמיה; מכונים בקיצור עז' ונח', מכונים יחד עו"נ)

24. דברי הימים (מחולקים ל: דברי הימים א', דברי הימים ב'; מכונים בקיצור דה"א, דה"ב)

[עריכה] חיבור התנ"ך

כבר בתנ"ך עצמו נמצאות קביעות לגבי זהותם של מחבריו. לדוגמה, על פי הנאמר בספר דברים, משה כתב את שירת האזינו (דברים לב) בהדרכה אלוהית:

	וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
-- דברים ל״א, י״ט - כ״ב

על פי המסורת היהודית כל כתבי התנ"ך נכתבו על ידי אנשים שונים בתקופות שונות בהשראה אלוהית עליונה ששרתה על כותבי הטקסטים. בתלמוד הבבלי^[6] מובאת ברייתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, ובין השאר נאמר בו שמשה כתב את התורה, דעה המופיעה בעקביות בספרות חז"ל. ואולם, בגלל הקושי להניח שמשה כתב את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים את מותו שלו, כבר בתלמוד הבבלי מצויה הדעה שיהושע בן נון השלים פסוקים אלה.

בספרד של המאה ה-11 הקשה יצחק אבן ישוש, כי רשימת מלכי אדום המופיעה בספר בראשית (פרק לו), כוללת גם מלכים שחיו שנים רבות לאחר מותו של משה, ורצה לומר שאולי נכתבה על ידי מישהו שחי זמן רב אחרי משה (אולי בתקופת המלך יהושפט). פרשן המקרא אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) טען כנגדו כי "ספרו ראוי להישרף" (בפירושו שם) ופירש כי המלכים המופיעים בבראשית הינם מלכים מהתקופה הקודמת למשה (אפשר לפרש את שמות המלכים כמתייחסים לשושלות שונות).

אולם אבן-עזרא עצמו מצא בתורה רמזים לאיחור הטקסט: קטעים המספרים על משה בגוף שלישי, מונחים שבאופן טבעי לא היה ביכולתו של משה לדעת (אנכרוניזמים), תיאור מקומות שכנראה משה לא ביקר בהם ועוד, ועל כך אומר אבן עזרא: "ואם תבין - תכיר באמת", או העיר "והמבין יחריש" ובמקומות אחרים כתב "דברי יהושע" או "לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע". דעה זו של אברהם אבן עזרא מתיישבת עם הדעה האמורה בתלמוד שהוזכרה לעיל, אלא שהיא מרחיבה מעט את רשימת הפסוקים שהוסיף יהושע.

מאוחר יותר, הבעת ספק ביחס לכותבי התנ"ך נהייתה כרוכה בעימות עם הממסד הדתי-היהודי ואחר כך גם עם הנוצרי. ברוך שפינוזה כתב בספרו "מאמר תאולוגי מדיני" מהמאה ה-17 "ברור כשמש בצהריים... כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה", עמדתו זו הייתה אחת העילות לנידויו של שפינוזה מהקהילה היהודית של אמסטרדם, ועבודתו נאסרה לקריאה על ידי אנשי דת קתולים ופרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית (הרשימה בוטלה באופן רשמי ב-1966) ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי.

ההנחה שמחבר או מחברי התנ"ך נעזרו במקורות קדומים יותר, נתקלה בהתנגדות דתית עקבית. רק ב-1943 התיר האפיפיור פיוס ה-12 למפרשים להיעזר במחקר החדשני כדי "לקבוע את האופי המיוחד והנסיבות שבהם פעל המחבר הקדוש, את התקופה בה חי, את המקורות הכתובים או אלה שנמסרו לו בעל פה ואת צורות הביטוי שבהן השתמש". בשנים האחרונות, כותב החוקר ריצ'רד אליוט פרידמן בספרו "מי כתב את התנ"ך?": "קשה למצוא חוקר מקרא שיטען כי ספרי התורה נכתבו בידי משה, או בידי מחבר יחיד כלשהו."

[עריכה] תורת התעודות

ערך מורחב – ביקורת המקרא

מלבד הספקות הללו, מצאו חוקרים בתורה סיפורים כפולים, שבהם פרטים סותרים לכאורה: שני סיפורי בריאה, שני סיפורי מבול, וגם סיפורים שנראו כאילו הוטלאו משתי עלילות שונות או יותר, כמו סיפור קורח ועדתו. פרידמן מאמץ בספרו את התאוריה המחקרית המאתרת בחומש ארבעה מקורות שונים (תורת התעודות), שנערכו בתקופה מאוחרת יחסית לספר אחד. שניים מהמקורות חוברו, לדעתו, בתקופת הפילוג בין ממלכת ישראל ויהודה, וכל אחד מהם מספר את ההיסטוריה מנקודת מבטו של הציבור שבתוכו ישב. כך, למשל, בסיפור שנטען שמקורו ביהודה אין כמעט התייחסות לתפקידו המרכזי של יהושע בן נון, בגרסה שנטען כי מקורה בממלכת ישראל. וההסבר: יהושע הוא גיבור צפוני - הוא מזוהה כבן שבט אפרים, ולפי גרסה אחת של סיפורו (יהושע פרק כד) הוא נותן לעם "חוק ומשפט" בשכם - והוא נותן התורה, לא משה.

כיום מקובלת אצל מרבית מהחוקרים ההשקפה לפיה הועלו מרבית הטקסטים על הכתב מאותם ארבעה מקורות עיקריים, בתקופות שבין סוף ממלכת ישראל לתחילת תקופת בית שני, במאות השמינית עד הרביעית לפנה"ס. השקפה זו נקראת בפי החוקרים תורת התעודות.

כנגד תורת התעודות הועלו סייגים וטענות רבים, שלא הצליחו לשנות את הדעה המקובלת במחקר על קיומן של התעודות. ראשית נטען כי מעולם לא נמצא אף לא אחד מאותם ארבע מקורות וקיומם הוא השערה בלבד; שנית, תורת התעודות היא חסרת עקביות במקומות מסוימים; ולבסוף, מספר הבעיות שהיא יוצרת גדול לפעמים מאלו שהיא באה לפתור וכן העובדה שפעמים וישנן סתירות כה בולטות (כגון בהבדל בין נוסח עשרת הדיברות בספר שמות לבין הנוסח המצוי בספר דברים) עד שקשה מאוד להניח שהעורך (redacotor) הסופי היה מאפשר להם להישאר בנוסח הערוך ^[7]. יש לציין, עם זאת, כי על אף המחלוקות בעניין התעודות, דעת רוב ההיסטוריונים והארכאולוגים שהתורה לא נכתבה בידי משה ושקדמו לה מקורות שונים ומשונים (ראו למשל דבריו של קאסוטו בפירושו לספר שמות), שמעולם לא נמצאו גם הם, ולפי דעתם אין ביסוס עובדתי לאמונה הדתית כי הספרים נכתבו בידי משה.

פורץ דרך בעניין הינו הרב מרדכי ברויאר, מייסד שיטת תורת הבחינות שמיישב את טענות ביקורת המקרא באופן שלא סותר את האמונה הדתית. לטענתו, תורת משה אכן ניתנה מהשמים, אך הוכתבה באופן כזה, שתכלול אפיונים שונים וגם מנוגדים וסותרים. כך נראה לאדם המתבונן מבחוץ, כאילו כמה אנשים עסקו בכתיבת המקרא, ולכל אחד מהם היה סגנון אחר ותפיסה אחרת, אבל באמת אלוהים שיצר את התורה, עשאה באופן הזה, וכך הכתיב אותה למשה. אמנם לגבי שאר ספרי התנ"ך הוא בהחלט הסכים עם המתודה של תורת התעודות, ובמאמרו תורת התעודות של השאגת אריה טוען שהיו אף פרשני תלמוד מוקדמים שראו ספרים מסוימים בתנ"ך כליקוטי מקורות אחרים.

[עריכה] מסירת התנ"ך

סיפורי המקרא הועברו בכתב, בציור, ובעל פה במשך הדורות על ידי מקורות שונים, יהודים ולא יהודיים, אשר באופן טבעי מסרו את הדברים על פי הנרטיב שאפיין אותם, ומתוך ביטוי לרעיונותיהם או לעקרונותיהם. מקורות מסוימים אף שינו באופן מודע ובולט את סיפורי המקרא, תוך השמטת פרטים עיקריים בהם או הוספת אחרים, וזאת כדי לחדד את המסר או את המידע המסוים שביקשו להעביר.

[עריכה] חז"ל

הדבר בולט למשל אצל חז"ל, שמצאו בסיפורי התנ"ך כר נרחב להעברת מסריהם התאולוגיים או המוסריים, או דרך לנקות מכל שליליות דמות מופת, שניתן מפשט הכתובים לפקפק בה, או כדברי הֶר^[8] : "חכמים לא היו מעוניינים כלל ועיקר בדמויות ההיסטוריות הריאליות שבמקרא, אלא בלקח שאישיות מפורסמת עשויה או עלולה ללמד את בני הדורות הבאים." זאת אפשר למשל למצוא בסיפור ירידת אברם ושרי למצרים, שם התאמץ המדרש להציג את אברם כאיש אמת, שהחביא את אשתו בתוך תיבה והיה מוכן לשלם כל מכס שהוא, והעיקר שלא יצטרך חלילה לשקר, בניגוד לסצינה המקראית, בה שיקר למלך מצרים וסיפר לו ששרי היא אחותו.^[9]

חז"ל גם לא בחלו גם באמצעי ההפוך – הכפשת שמה של דמות מקראית, תוך שימוש ב"עוגן" לשוני, לעתים קלוש מאד, כדי לחדד את היותה "הרע", כך למשל בסיפור עשו ויעקב, שם מוצג עשו כרשע שעבר על כל העברות החמורות ביותר.^[10] חז"ל גם השתמשו ב"שתיקת הכתובים" כדי למלא את החלל בעולמם הרוחני. כך למשל, בסיפור עקדת יצחק, שם לא מוסר התנ"ך כמעט דבר על שהתרחש בשלושת הימים בהם צעדו אברהם ויצחק אל העקדה. חז"ל מילאו את החל שנוצר בתיאורי מפגשים שערך השטן עם אברהם ויצחק, ובשיחות שניהל עם האל. מטרת המדרש כאן לא סתם "לספר סיפור", אלא להעביר דרכו מסרים עקרוניים, כמו: אמונתם המוחלטת של אברהם ויצחק באל; הצגת האל כבעל חסד, שלא היה מעלה בדעתו לדרוש באמת מאברהם את בנו כקורבן; הנחייה לקורא כיצד לזהות נבואת אמת, ועוד.

חז"ל הניחו כנראה שכל השומע או קורא את דבריהם מכיר את הטקסט המקראי היטב, ויודע להבחין בין פשט הכותבים ובין דבריהם, כך שאלה הם רק תוספת לכתובים, ומטרתם לחדד רעיונות ומסרים העולים לכאורה מתוך הטקסט, עד כדי "זניחת" האירועים שהתרחשו בפועל לטובת תיאור פיקטיבי המעביר מסר ברור, או כדברי הר: "לא דוד ושאול, אף לא לאה ודינה ההיסטוריים הם שעמדו במרכז עניינם של החכמים, הללו כבר מתו – "מאי דהוה – הוה" (מה שהיה - היה) – ... הרבה יותר חשוב היה לחכמים לתאר את דמויותיהם בצורה שיהא בה כדי לאלף, ואין זה מעלה או מוריד מי ומה באמת היו."^[11]

[עריכה] יוסף בן מתתיהו

לא כן כותבים יהודיים "חיצוניים", שכתביהם הופנו לא פעם ליהודים שלא נתקלו באורח יומיומי בטקסט המקראי, או לגויים שפגשו באמצעותו לראשונה במידע המופיע בתנ"ך. בשל הכרת הקהל הקורא, הרשו לעצמם הכותבים להשמיט או להוסיף פרטים, על פי "הנחוץ" לדעתם לקורא לדעת, וכן בהתאם לז'אנר הכתיבה שהיה מקובל בימיהם.

הבולט בין מוסרי סיפורי התנ"ך הוא יוסף בן מתתיהו, שפנה לקהל נוכרי, ואף כתב בפירוש כי בעיניו סיפורי המקרא "אינם ידועים לרוב בני האדם מחמת עתיקותם."^[12] בספרו קדמוניות היהודים שם לו יוסף מטרה לתאר את כל קורות היהודים מבריאת העולם ועד ימיו לקהל הלניסטי-רומי. הוא נעזר בתנ"ך בכתבו את הספר, אך לקח ממנו סיפורים בודדים "מפה ומשם" באופן סלקטיבי, תוך וויתור כמעט לגמרי על ספרי הנביאים ועל ספרי השירה והמחשבה של המקרא. כן הרשה לעצמו "לגזור ולהדביק" כראות עיניו ציוויים אלוהיים וחוקים הלכתיים, ולהציג רק חלק מהם.

מטרתו המובהקת של יוספוס הייתה להציג טקסט תנכ"י "נקי וזך" ברוח אפולוגטית, שביקשה להציג את אבותיו ואת תרבותו באור חיובי ככל הניתן, ולהצדיק את מעשיהם, וזאת לעתים גם על חשבון דיוק בפרטים ההיסטוריים כפי שהם מוצגים בתנ"ך.^[13] כך למשל ראינו בתארו את סיפור ירידת אברם ושרי למצרים, שם מוצג אברם כאיש אמת, שרק "העמיד פנים כאילו הוא אחיה" של שרי. הוא גם מוצג כאיש משכיל, המלמד את המצרים את תורת החשבון ושאר חכמות, וכן כפלורליסט - המוכן לקבל כל רעיון, באם יוכח כנכון. אברהם מוכרז על ידו כראשון המונותיאיסטים, "שהעז להכריז שקיים אל אחד יוצר כל" – איש אמיץ ובעל חשיבה עמוקה. הוא הרשה לעצמו להשמיט סיפורים משמעותיים בתולדות עם ישראל המופיעים בתנ"ך, כמו מעשה העגל ושבירת הלוחות, מי מריבה, צרעת מרים ואחרים. יוספוס ביקש להציג בפני הקורא הזר חיבור מתוקן, הכתוב ברוח המקום והזמן, ולכן שיווה לו אופי הלניסטי-רומי מבוהק, הכולל תיאור פסיכולוגי של הנפשות הפועלות (רגשותיהן, מחשבותיהן וכו'), או ציטוט נאומים חוצבי להבות מפי גיבורים, המושתתים על מיטב הרטוריקה הרומית. דבר זה בא למשל לידי ביטוי בנאום ש"שתל" בפי יהודה בעמדו לפני יוסף, או בספרו מלחמות היהודים, שם ציטט "מילה במילה" את אלעזר בן יאיר על המצדה.

פרופ' אברהם שליט "מניח בביטחון גמור" כי יוספוס, שאולי לא סמך על שליטתו בשפה היוונית, נעזר ברטורים ובכותבים זרים, כדי להבטיח את איכותו החיצונית של הטקסט, ומכאן שזו הייתה חשובה בעיניו יותר מהעברת הפרטים המדויקים שאירעו בפועל. כן טוען שליט כי יוספוס "התאכזר ממש לצורה העברית של שמות המקרא, ושיווה להם צורה יוונית במידת האפשר והבלתי אפשר, והכניסם במיטת סדום של הנטייה היוונית בלי יוצא מן הכלל". מעשה זה מצביע אף הוא על חשיבות הצורה ועל "חיבוב" הטקסט על הקורא הנוכרי, על חשבון המסירה המדויקת. שינויים ודגשים אלה ואחרים מלמדים על עולמו התרבותי של יוספוס; על רצונו להגיש לקורא חומר קריא, מעמיק ו"זורם"; ועל שאיפתו לייקר את אבותיו ואת מקורותיו היהודיים בעיניו.

[עריכה] פילון האלכסנדרוני

פילון האלכסנדרוני שפעל לפני יוספוס, נקט גישה דומה לגישתו, אם כי כתיבתו מנוסחת באופן שונה, בהתאם לז'אנר הכתיבה ההלניסטי שהיה מקובל בסביבת מגוריו במצרים, וכלל דקדוק בפרטים, תיאורי טבע ונוף והבעת רגשות. ניתן לראות זאת בתיאור הארוך שמסר על ירידת אברם ושרי למצרים, וגם הוא כיוספוס ניקה את אברם מכל דבר שקר, והציגו כדמות מרשימה, בעלת חכמה וידע רב.

[עריכה] ספר היובלים

מחבר ספר היובלים הקדום בהרבה, הלך בדרך אחרת, ונראה כי דבריו כוונו לקורא היהודי דווקא. לא פעם הרשה לעצמו הכותב לשנות את סיפור התנ"ך כדי שיתאים למסרים החינוכיים הערכיים או הלאומיים שברצונו להעביר, לעתים עד כדי הוצאת "העוקץ" מהסיפור והעברתו למחוז אחר לגמרי. בסיפור עקידת יצחק למשל, אין לו כל בעיה "לגייס" דמות שאינה מופיעה כלל בסיפור – "שר המשטמה" – (בדומה לשטן שבספר איוב) רק כדי להוכיח כי האל לא היה יוזם ניסוי מתועב שכזה בעצמו. גם סיפור הירידה למצרים שונה בספר היובלים לבלי היכר: ביום בהיר אחד, לאחר חמש שנות מגורים במצרים, לקח לפתע המלך את שרי, ולכן נענש בנגעים. אברם לא שיקר ואינו אשם בכלום, וכל הכסף שהיה לו לא הגיע כלל מפרעה. אברהם מתואר בספר זה כמונותיאיסט הראשון שהתנגד לאלילות בכל מאודו, ושבשל כך זכה לכך שהאל בחר בו ובצאצאיו כעם הנבחר, כלומר בזכות אברהם הפכנו לעם סגולה.

[עריכה] היחס לתנ"ך

לעם ישראל יחס מיוחד לתנ"ך. התנ"ך מהווה את תשתית האמונה היהודית, מקור הערכים והתרבות היהודית. היהודים לדורותיהם הרבו לחקור ולדרוש בתנ"ך כמאמר הפסוק "והגית בו יומם ולילה"^[14]. הקפדה נוקשה והיעדר גמישות בשמירת הנוסח המקורי, הביאה לכך שבמהלך השנים נעשו בו אך מעט שינויים, אף על פי שהועתק רבות נשמרה הנאמנות למקור; כך למשל, בספרי התורה נמצאים רק שנים עשר הבדלים בין הגרסה המערבית של ארצות הים התיכון לבין הגרסה של יהודי תימן, כאשר אף אחד מהבדלים אלו אינו משנה את מובנה של המילה.

בישראל נלמד התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים כבר בכיתות הנמוכות. בבתי ספר עבריים חילוניים הוא נלמד החל מכיתה ב', תוך שימת דגש על הקשר של התנ"ך להיסטוריה ולתרבות של עם ישראל, על סגנונו הספרותי ועל ממצאים מביקורת המקרא. בבתי ספר עבריים דתיים נלמד התנ"ך בדגש על מעמדו בדת היהודית ועל הפרשנויות הדתיות שניתנו לו. בבתי ספר ערביים נלמד התנ"ך כחלק מלימודי השפה העברית שמתחילים בכיתה ג'.

בפי הנוצרים נקרא התנ"ך "הברית הישנה", והוא מהווה לצד "הברית החדשה", את אוסף הספרים המקודש לנוצרים, המכונה "ביבליה". ראשוני המוסלמים העריכו גם הם את ספר התנ"ך, וכינו בזכותו את היהודים ואת הנוצרים עמי הספר.

[עריכה] אילן יוחסין של דמויות מקראיות

תרשים זה מכיל את הדמויות המקראיות העיקריות הנכללות באילן היוחסין מתקופת תרח ועד שלמה המלך, ללא קשרים משפחתיים הידועים רק דרך המדרש.

תרח

הגר

אברהם

שרה

הרן

לוט

מילכה

נחור

בתואל

ישמעאל

יצחק

רבקה

לבן

עשיו

יעקב

לאה

רחל

בלהה

זלפה

לוי

יהודה

תמר

ראובן

יוסף

דן

גד

גרשון

קהת

מררי

פרץ

זרח

שמעון

בנימין

נפתלי

אשר

יוכבד

יששכר

זבולון

דינה

מרים

משה

אהרן

נחשון

נדב

אביהוא

אלעזר

איתמר

בעז

רות

שאול

ישי

איש בושת

יהונתן

מיכל

דוד

בת שבע

שלמה

אדוניה

אבשלום

יואב

אבישי

עשהאל

[עריכה] ראו גם

[עריכה] הערות שוליים

^ בין הספרים המרכזיים ביהדות מלבד התנ"ך אפשר למנות את המשנה, התלמוד וקובצי הלכות כגון שולחן ערוך.
^ התקופות שבהן נכתבו ספרים שונים מן התנ"ך הן נושא למחקר פילולוגי ענֵף. חלק ניכר מהקביעות בעניין זה שנויות במחלוקת בין החוקרים.
^ מסכת ידיים פרק ג' משנה ה'
^ פרק ה' משנה כ"א
^ סדר נזיקין, מסכת בבא בתרא פרק ח' דף קלד עמוד א'
^ בבא בתרא יב, א - יג, א
^ טענות נוספות אפשר למצוא בספרו של פרופ' קאסוטו "תורת התעודות" שמסביר את פשר כפילות הסיפורים באופי המספר הכנעני הכופל את דבריו, בספרו של פרופ' מ"צ סגל "מסורת וביקורת" וכן בספרו של יחזקאל קויפמן "תולדות האמונה הישראלית" בו מתפלא קויפמן על כך שהחוקרים כמעט ולא מתייחסים לטיעונים הקיימים כנגד השקפה זו
^ מ"ד הר, 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים תשל"ז, עמ' 138
^ מדרש תנחומא פרשת לך לך סימן ח'
^ בראשית רבה פרשה ס"ג
^ הֶר, הערה 4, עמ' 141
^ קדמוניות היהודים, תחילת הספר ה-14, א, א, 2
^ פרופ' אברהם שליט, ההקדמה למהדורה העברית עמ' L, LXI ו-LXIII
^ יהושע א, ח

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: תנ"ך
ציטוטים בוויקיציטוט: תנ"ך
טקסט בוויקיטקסט: מקרא
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תנ"ך

[עריכה] טקסט וחומר עזר

התנ"ך עם פירוש למילים הקשות בויקיטקסט
/ מילון מונחים בתנ"ך - מאת: יאיר בקר
מקראנט
- הטקסט המלא של התנ"ך- כולל קישורים מתוך הפסוקים לפרשנויות ולפריטי מידע רלוונטיים- מאמרים ותמונות
טקסט מלא של התנ"ך, באתר סנונית, כולל אפשרות לניווט לפי פרשות שבוע, הקראה של כל התנ"ך לפי פרקים ומילון עברי אנגלי.
אתר הניווט בתנ"ך, כולל מאמרים ופירושים נרחבים.
מקרא-גשר, פרויקט להוראת התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים

[עריכה] טקסט בלבד

הטקסט המלא של התנ"ך, באתר של מכון ממרא. כולל: תנ"ך מנוקד, תנ"ך בכתיב המסורה ללא ניקוד, תנ"ך בכתיב מלא ללא ניקוד, תנ"ך עם טעמי המקרא, תרגום אונקלוס - לארמית, משנה תורה להרמב"ם).
הטקסט המלא של התנ"ך על פי המסורה בכתב יד לנינגרד.
כתר ארם צובא
תרגום תנ"ך לאנגלית, רוסית וספרדית.
תנ"ך לקריאה חופשית