תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך. אם התכוונתם למשמעויות אחרות של המלה "תורה", ראו תורה (פירושונים).

ערכים ביהדות
יהדות

פורטל יהדות
מושגים ביהדות
עיקרי האמונה אלוהים • שלושה עשר עיקרים עשרת הדיברות • תורה • מצוות • משיח ספרי קודש תנ"ך • תורה • משנה • תלמוד • משנה תורה • שולחן ערוך זרמים ביהדות אורתודוקסים • קונסרבטיבים • רפורמים • רקונסטרוקטיבים • קראים אישים מרכזיים אבות האומה ואִמותיה • משה • דוד נביאים • עזרא • הלל • תנאים • ריב"ז ר' עקיבא • אמוראים • סבוראים • גאונים ראשונים • רמב"ם • יוסף קארו • אחרונים תפילות, חגים ומועדים תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית שמע ישראל • קריאת התורה • מוסף קידוש • ברכה • רשימת תפילות וברכות ראש השנה/יום תרועה • יום הכיפורים • סוכות פסח/חג המצות • שבועות • תשעה באב חיי הקהילה היהודית תפקידים: רב • דיין • חזן • גבאי • מוהל • שוחט • קברן מוסדות: בית כנסת • מקווה • חדר • ישיבה • כולל • בית מדרש אתרים ומבנים המשכן • בית המקדש • הר הבית הכותל המערבי • מערת המכפלה קבר רחל • קבר יוסף • קברי צדיקים ירושלים • חברון • טבריה • צפת ראו גם גיור • שומרונים • מינים העם היהודי • מיהו יהודי • אנטישמיות

התורה (או תורה שבכתב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, וקרויים גם "חמישה חומשי תורה":

בראשית - בריאת העולם והתרקמותו של עם ישראל.
שמות - יציאת מצרים, מתן תורה ובנין המשכן - עיצוב תרבותי של עם ישראל
ויקרא - מוקדש בעיקר לדיני הכהנים והמקדש
במדבר - סיפור מסעות ישראל במדבר לעבר ארץ ישראל.
דברים - חזרה כללית של נאומי משה על הספרים הקודמים.

לפי המסורת היהודית, התורה ניתנה למשה מפי אלוהים "כסופר המעתיק מספר קדמון" פרט לשמונת הפסוקים אחרונים, אודותם חלוקות הדעות של חז"ל מי כתבם, משה בעצמו או יהושע בן נון. הפסוקים הללו מספרים אודות מותו של משה, ולכן ייתכן כי יהושע כתבם אודות משה לאחר מותו (כדעת רבי יהודה), או שמשה כתבם לפני מותו, בדמע, על העתיד להתרחש (כדעת רבי שמעון).

התורה היא הבסיס של דרך החיים של קיום מצוות הנכללות בתרי"ג מצוות, כפי שעוצבו על ידי חז"ל.

[עריכה] כינוי הספרים

בספרות חז"ל, המדרשים ובמסורת היהודית לכל הספרים יש כינויים. ספר בראשית מכונה בחז"ל "ספר הישר", על שם האבות שהיו ישרים.^[1] ספר שמות מכונה בשם "ספר השני", על ידי בעל הלכות גדולות והמשנה ברורה, ומוסבר על פי הנצי"ב, מכיוון שהוא שני והמשך לספר בראשית. ספר ויקרא מכונה בחז"ל "תורת כהנים" מכיוון שהעיסוק בכהנים ומקדש תופס בו חלק מרכזי.^[2] ספר במדבר מכונה "חומש הפקודים" בשל המפקדים שנערכו במדבר.^[3] וספר דברים מכונה בחז"ל "משנה תורה" מכיוון שיש בו חזרה כללית על הספרים הקודמים.^[1]

[עריכה] חלוקת התורה

התחלה של עשרת הדיברות בתורה

ערך מורחב – חלוקת הפרקים בתנ"ך

התורה היא באופן בסיסי ספר אחד (אם כי יש הטוענים כי קובץ ממקורות שונים, ראה מקורות התורה, בהמשך), וכך מתייחסים אליה בדרך כלל במקרא ובמקורות מאוחרים יותר.

חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה נקרא "חומש", מופיעה בפירוש לראשונה בתלמוד הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה א). יש הטוענים כי חלוקת התורה לחומשים, הייתה עוד ידועה מתקופת המשנה, אולם אין לכך במשנה ראיות חד משמעיות. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת כי חלוקת התורה לחמישה הייתה ידועה עוד בתקופת נחמיה, ואילו אחרים מייחסים זאת לתרגום השבעים. לדעת ר' דוד צבי הופמן וחוקרים אחרים, החלוקה לחמשת החומשים מתבקשת מתוך המקרא עצמו, בהיות הספרים בראשית, ויקרא ודברים חטיבות מובהקות העומדות בפני עצמן.

היו מחז"ל שחילקו את התורה לשבעה חלקים, בכך שהעמידו את הפסוקים בבמדבר י, לה-לו ("ויהי בנסוע") כ"ספר בפני עצמו". עם זאת, אין זו חלוקה עיקרית, גם לדעה זו.

מקור החלוקה לפרקים בתוך ספרי התורה הינו בתרגום התורה ללטינית - הוולגטה, בעוד ביהדות מקובלות חלוקות אחרות. החלוקה לפרקים לא הייתה קיימת בזמן בעלי המסורה, אולם שולבה לבסוף בהערות המסורה בחלק מן החומשים המאוחרים.

על פי המסורת היהודית התורה (כמו שאר המקרא) מחולקת לסעיפים הנקראים "פרשיות". הן מתחלקות ל"פרשיות פתוחות" ול"פרשיות סתומות". הזיהוי תלוי בהתחלת הפרשה הבאה: אם מתחילה הפרשיה (במגילת ספר התורה) באותה שורה שבה הסתיימה הפרשה הקודמת היא נקראת "פרשה סתומה" ואם ההתחלה היא בשורה הבאה היא נקראת "פרשה פתוחה" (קיימת מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש באשר לצורת סימון הפרשה כאשר אין רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת; ההלכה שנקבעה היא כשיטת הרמב"ם, וכן עולה מכל כתבי היד העתיקים). נהוג להבין את הפרשיות פתוחות כמסמנות חלוקה ראשית של הטקסט, ואת הפרשיות הסתומות כמסמנות חלוקת משנה. במגילות קומראן התגלה כי שיטה זו של פרשות פתוחות וסתומות הייתה נהוגה גם במגילות הללו (אם כי לאו דווקא בהתאמה למסורה).

להבדיל מנושאים אחרים במסורה, יש שוני לא קטן בין כתבי היד העתיקים בשאלות הפרשות הפתוחות והסתומות, ולמעשה גם לא מוכרות כלל רשימות מסורה טברניות העוסקות בכך (אם כי מוכרות רשימות בבליות כאלה). מאידך, על פי ההלכה בתלמוד הבבלי, שינוי בין פרשה סתומה לפתוחה פוסל את ספר התורה. בעקבות מצב זה נחלץ הרמב"ם להכריע בשאלה זו והעתיק בספרו ההלכתי משנה תורה את כל הפרשות הפתוחות והסתומות מכתר ארם צובא המופתי, וכך קבע הלכה כמותו לדורות. כיום, כל ספרי התורה שווים באופן בסיסי לנוסחו של הרמב"ם, ולנוסחו של כתר ארם צובא (מלבד שינויים מזעריים). על פי נוסח זה, קיימות 290 פרשיות פתוחות, ו-379 סתומות, ובסך הכול, 669.

חלוקה נוספת והידועה יותר היא החלוקה לסדרים או בשמם הידוע יותר, פרשות. התורה מחולקת ל-54 פרשות הנקראות בבתי הכנסת במחזור של שנה; קריאה זו הייתה נהוגה בעיקר בבבל, ומשם התפשטה לכלל הציבור (אם כי יש הסבורים כי גם בארץ ישראל נהג מחזור זה בזמנים קדומים).

בארץ ישראל הייתה מקובלת חלוקה אחרת ל-155 פרשות שקריאתן מתמשכת על פני שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. חלוקה זו מסומנת בכמה ממהדורות התנ"ך, והיא משמשת לפעמים בסיס לקריאת התורה בבתי כנסת קונסרבטיבים ורפורמיים.

[עריכה] קריאה בתורה

ספר תורה ויד, מתוך תערוכה בבית הכנסת הגדול בולודבה שבפולין.

בבתי כנסת קוראים כיום בתורה, בימי שני, חמישי ובשבת את פרשת השבוע, בספר תורה שנכתב על גבי קלף על ידי סופר סת"ם. המקור למנהג הקריאה בתורה הוא קדום, ונזכר בתנ"ך.

בנוסף לפרשת השבוע ישנם קטעי קריאה מיוחדים לחגים, ואם חל החג בשבת, קוראים בו את הקטע המיועד לחג.

טקס קריאת התורה הינו מן הטקסים המרכזיים ביהדות.

בתלמוד הירושלמי (מגילה ד' א') מובאת מסורת לפיה "משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה".

בתלמוד הבבלי (בבא קמא פ"ב ע"א) מובאת מסורת אחרת המייחסת את התקנה הזו לנביאים של דור המדבר: "עמדו נביאים שביניהם (בימי משה) ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת". התלמוד הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של הנביאים במדבר אלא שתקנתם הייתה שיקרא רק אדם אחד שלשה פסוקים או שלושה אנשים שלושה פסוקים (כלומר כל אדם פסוק!) ואילו עזרא בא ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים.

ההתפתחות ההיסטורית של מוסד הקריאה בתורה הייתה כנראה כדלקמן:

בימי מלכי יהודה, גלות בבל בתקופת שיבת ציון, השלטון הפרסי ובתקופת החשמונאים הייתה כנראה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובאירועים מיוחדים - "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל - מצוותן יהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א).

קריאה של קטעים מהתורה על פי הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן - כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.

סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמישה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי, ואילו בארץ ישראל סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. בשלב זה החלוקה לסדרים ופרשיות לא הייתה אחידה בכל המקומות - כך נראו פני הדברים בתקופת האמוראים. יש המשערים שהחלוקה הבבלית היא המקורית, והחלוקה הארצישראלית נוצרה עקב התארכות התפילה (על ידי דרשות ופיוטים), שהצריכו לקצר את קריאת התורה.

חלוקת התורה לחמישים ושלוש פרשיות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה עיקרית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי הסבוראים לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשיות וחלוקתן.

חלוקת התורה ל-54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתים שתים בכל שבת. חלוקה זו התפשטה עם התפשטות קובץ הפסיקה ההלכתי ארבעת הטורים של רבנו יעקב בן אשר "בעל הטורים", ויצרה מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל באותה פרשה.