ספר שופטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בספר שופטים שבתנ"ך. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו שופטים (פירושונים).

ספר שופטים הוא הספר השני בקבוצת ספרי הנביאים שבתנ"ך, אחרי ספר יהושע ולפני ספר שמואל. הספר מתאר את קורותיה של תקופת השופטים בתולדות עם ישראל, היא התקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ועד ימיו של שמואל הנביא וראשית המלוכה.

שמשון מנצח את האריה, תחריט גרמני, 1467

יעל מראה לברק את גופתו של סיסרא

[עריכה] שם הספר

שם הספר, שופטים, עתיק, ונמצא כבר בברייתא במסכת בבא בתרא, בה מנויים ומסודרים ספרי התנ"ך. השם נובע מהשופטים - מנהיגי העם בעת ההיא, עליהם נסוב חלקו העיקרי של ספר שופטים. בשם זה נקרא הספר גם בתרגום השבעים ובשאר תרגומי המקרא.

השם שופט, במובנו הרחב, מבטא לא רק את הדנים בין אנשים בעסקי ממונות, אלא גם מושלים ומצביאים, ההולכים בראש צבא עמם כדי להושיעו ולשפוט בינו לבין אויבו. שימוש כזה נמצא במספר מקומות במקרא, למשל בספר שופטים ג' ט': "ויקם ה' מושיע לבני ישראל... וישפט את ישראל ויצא למלחמה". גם תרגום יונתן מתרגם את המילה "שופטים" כ"נגידין" - כלומר מנהיגים. הפשיטתא מתרגם את שם הספר כ"ספר פרוקי" - ספר מושיעים. שימוש דומה בביטוי "שופט", אפשר לראות גם בפונית המכנה את המושלים בקרתגו וצפון אפריקה כ-Sufetes.

[עריכה] תוכן הספר

את ספר שופטים ניתן לחלק על פי תוכנו לשלושה חלקים עיקריים.

חלק ראשון, המסתיים בפרק ב' פסוק ה', עוסק בנושא התנחלות בני ישראל בארץ, כהמשך למסופר בספר יהושע. הכתוב מתאר את כיבוש נחלות יהודה ושמעון על ידי שני השבטים ואת חלוקת האדמות. בהנגדה לסיפור זה, מופיע פירוט של שבטים שלא סיימו ליישב את שטחי ארצם ולגרש מהם את השבטים הכנעניים, תושביה הקודמים של הארץ. בסופו של החלק, מופיע קטע תוכחה על ההזנחה של כיבוש הארץ, הנאמר על ידי מלאך ה', העולה אל העם מן הגלגל אל הבוכים.

בחלק השני, המסתיים בפרק ט"ז, מתוארת בצורה כרונולוגית ומסודרת תקופת השופטים. מובאים בה מעשיהם של השופטים - עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, יעל אשת חבר הקיני, גדעון, אבימלך, תולע בן פואה, יאיר הגלעדי, יפתח הגלעדי, אבצן מבית לחם, אילון הזבולוני, עבדון בן הלל הפרעתוני ושמשון. בראש חלק זה מופיעה סקירה קצרה על הדפוס ההיסטורי המרכזי של התקופה: עם ישראל עובד עבודה זרה, זעם ה' על עמו ושעבודם בידי עמים זרים, שוב העם אל ה', שליחת שופט ביד ה' שמושיע את העם, וחוזר חלילה.

החלק השלישי, הכולל את הפרקים י"ז-כ"א, כולל שני סיפורים מתחילת תקופת השופטים המשקפים את מצבו הרוחני של העם בתקופה זו, שבה "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (כ"א, כה). הסיפור הראשון, סיפור פסל מיכה, הוא מעשה של גזל ועבודה זרה, השם ללעג את עובדי העבודה הזרה, ההופכים כסף גנוב לאל, תוך כדי הונאה נוספת, ולבסוף האל עצמו נגנב מהם בכח הזרוע. הסיפור השני, מעשה פילגש בגבעה, הוא תיאור של ירידה מוסרית, שראשיתה בגילוי עריות וברצח, וסיומה במלחמת אחים, ובהיכחדו כמעט של שבט מישראל. שני סיפורים אלו, מצורפים לספר כנספח, בהקשר לתקופה ולנסיבות.

[עריכה] חיבור הספר

בספר שופטים נמצאים מוטיבים עתיקים בתולדות עם ישראל. השאלה אותה שואל העם "ויש ה' עמנו, ולמה מצאתנו כל זאת"^[1], שייכת לתקופה בה עוד לא ידע העם סבל רב, והיא סמוכה ככל הנראה לתקופת ההתנחלות והניצחונות על עמי הארץ. גם השאלה המופיעה בספר מספר פעמים^[2] האם זקוק העם למלך או שלטון קבוע אחר, עדיין לא באה על פתרונה כמו בתחילת ספר שמואל. עם זאת, מהפסוק החוזר על עצמו בחלקו השלישי של הספר "בימים ההם אין מלך בישראל - איש הישר בעיניו יעשה"^[3] נראה כי המחבר היה כבר בתקופה בה היה מלך, ככל הנראה בתקופתם של שאול, דוד או שלמה - מלכים שסביר שכותב הספר יהיה מרוצה משלטונם.

לפי חז"ל^[4], נכתב ספר שופטים על ידי שמואל הנביא, חותמה של תקופה זו. לדעתם של פרשנים חדשים, כוונת חז"ל בעניין זה כי הספר נכתב על ידי שמואל ותלמידיו, ולאו דווקא על ידי איש אחד.

פרשנים ביקורתיים מציינים את העובדה כי ניתן לחלק את הספר לשני נושאים: רובו של הספר בנוי על סיפור החוזר על עצמו, והמופיע גם בפתיחה לחלק השני של הספר - חטאי העם, הצקות של עמים אחרים כעונש, ישועה הבאה בעקבות חזרה בתשובה וקריאה אל ה', וחזרה לחטא לאחר תקופה לא ארוכה - הרואה בעבודה זרה את תמצית הירידה הרוחנית של הדור. חלקו האחר של הספר, משלים את התמונה ההיסטורית על ידי אזכור שופטים שלא הצטיינו במלחמה או באירוע מפורסם אחר, ומתייחס לאי כיבוש הארץ בשלמות כאל החטא העיקרי, ואל העדר השלטון כאל הגורם המרכזי לבעיות התקופה. לדעתם של חוקרים אלו, התחבר ספר שופטים בעיקר על ידי שני מחברים: הראשון כתב את חלקו האמצעי של הספר הכולל את ההקדמה וסיפורי השופטים הגדולים, ואילו השני הוסיף את תאורי השופטים הקטנים, את החלק הראשון על ההתנחלות ואת האחרון אודות פסל מיכה ופילגש בגבעה. עם זאת, מקובל על פי ניתוח הסגנון והתוכן לומר שגם החלקים השייכים למחבר מסוים אינם בהכרח פרי עטו, ולעתים הם העתקה ממקור אחר או שהמחבר השני ערך את דברי הראשון.

[עריכה] הכרונולוגיה של הספר

בספר שופטים מתוארים שופטי ישראל בסדר עוקב, כשמפורטות שנות שפיטתם ושנות השעבוד שביניהן. מחיבור זה, אפשר לקבוע את מספר השנים המדויק של התקופה. להלן יפורט החישוב:

שעבוד לכושן רשעתיים	8 שנים
שפיטת עתניאל בן קנז	40
שעבוד לעמון ועמלק	18
השקט שלאחר מעשה אהוד בן גרא	80
שעבוד לכנענים	20
דבורה וברק בן אבינעם	40
שעבוד למדין	7
שפיטת גדעון	40
אבימלך	3
תולע בן פואה	23
יאיר הגלעדי	22
שעבוד לפלשתים ועמון	18
שפיטת יפתח	6
אבצן	7
אילון הזבולוני	10
עבדון בן הלל הפרעתוני	8
שעבוד לפלשתים ושפיטת שמשון	40

לפי חישוב זה, אורכה הכולל של תקופת השופטים הוא כ-390 שנה.

ישנם חוקרים המצביעים על המספרים העגולים 20, 40 ו-80 הנמצאים בשנותיהם של עתניאל, אהוד, דבורה גדעון ושמשון, וטוענים כי אלו מספרים מעוגלים או מוערכים. כנגד דעה זו, יש המזכירים כי הכתוב מציין גם מספרים לא עגולים, הנותנים רושם כי מדובר במספרים מדויקים.

בנאומו של יפתח למלך בני עמון, מציין יפתח כי ארץ בני עמון כבר אינה בידיהם שלש מאות שנה^[5]. לפי החשבון לעיל, יוצא שמראשית תקופת השופטים עד לאותו מעמד עברו כ-319 שנה, ואם להוסיף זאת לכ-28 שנה של תקופת יהושע^[6], עולה החשבון ל-347 שנה, ולא לשלוש מאות. לשאלה זו ניתנים מספר תירוצים. יש המסבירים זאת בכך שדברי יפתח משוערים בלבד ולא מדויקים - תירוץ שלא מספק את חובבי הדיוק במקרא. ספר סדר עולם וכן מספר חוקרי מקרא טוענים כי שנות השעבוד לארם נהריים, לעמון ולכנענים, מובלעות בתוך שנות השפיטה של השופטים הקודמים להן וכי תולע בן פואה ויאיר שפטו יחד רק 44 שנה, ושנותיהם - 22 ו-23 מעוגלות כלפי מעלה. הסבר אחר גורס כי הסיכום של שלוש מאות השנה, שנכתב בידי מחבר החלק המרכזי של הספר, לא לוקח בחשבון את שנות שפיטתם של חלק מהשופטים שנוספו בידי העורך השני.

[עריכה] צורתו הספרותית של הספר

רובו של ספר שופטים כתוב בצורת פרוזה, אך יש בו גם מעט קטעי שירה.

לדעתם של חוקרי סגנון המקרא סגנונה של הפרוזה בספר שופטים נאה מאד, והוא בולט בייחודו גם מבין ספרי המקרא האחרים. התיאור חי ומפורט, עשיר בפרטים ריאליסטיים וקריא ביותר. בין השיטין ניתן להבחין גם ברוח וברגש הקשורים למעמד - סגנון ציני ומבודח בתאור מעשי שמשון^[7] וסיפור מלכותו של אבימלך^[8], וצער כבוש עם נפילתו של שמשון במות הגיבורים שלו^[9] ובהקרבת בת יפתח לעולה על מזבח שגיונותיו של אביה^[10]. לעתים, באירועים דרמטיים, הופכת הפרוזה לפרוזה שקולה^[11].

הנאומים בספר כתובים רובם בסגנון של תוכחה דתית, דומה לסגנון של ספר דברים. ראוי לציון מיוחד נאומו של יותם בן גדעון, ובו המשל המפורסם הלועג לאנשים הרודפים אחר השלטון בעוד הם ריקים מתוכן, חסרי יכולת להגן על עמם ואינם מסוגלים לשום מלאכה מועילה יותר.

בספר מספר פסוקי שירה קצרים כמו למשל חידת שמשון ופתרונה^[12] ושיר ההלל הפלישתי:

נתן אלהינו בידינו, את שמשון אויבנו.

נתן אלהינו בידנו, את אויבנו ואת מחריב ארצנו ואשר הרבה את חללינו.^[13].

חשובה במיוחד השירה הגדולה - שירת דבורה^[14]. רובה של השירה הוא הלל לה', ויש בו גם ביקורת על השבטים שלא סייעו בקרב, שבחים ליעל וברק, תאור ציפייתה הנכזבת של אם סיסרא לשוב בנה מהקרב וסיומת של קללה לאויבי ה' וברכה לאוהביו.

[עריכה] מגמות הספר

מגמותיו העיקריות של ספר שופטים, הנובעות מהמבט ההיסטוריוסופי שלו, ברורות מהכתוב עצמו. החלק הראשון מסתיים בפסוקי תוכחה על הזנחת כיבוש הארץ. פסוקים אלו מפרשים את עובדת הישארותם של שבטי כנען בארץ ישראל ואולי גם את היאחזותם של הפלשתים בארץ - עובדות שגרמו לחלק ניכר מהמלחמות בארץ בתקופת השופטים ובתקופות מאוחרות יותר - כעונש על זלזולם של בני ישראל בציווי ליישב את הארץ ולגרש את יושביה הקודמים. החלק השני פותח גם הוא בהסבר היסטוריוסופי, הרואה את חטאי העם, בעיקר עבודה זרה, כסיבה לשעבוד תחת עמים אחרים ואילו את חזרתם בתשובה כגורם שמביא לישועתם. בחלק השלישי, חוזר על עצמו הפסוק האומר כי ההפקרות והירידה המוסרית נבעו בעיקר מהעדרו של שלטון מסודר.

מחיבורו הכולל של ספר שופטים, נראה כי המחבר תולה את כל בעיות הדור המוסריות והדתיות בהשארת עמי הארץ ובהתבוללות עמם. הסדר מדורג - בתחילה עצם הזלזול במצוות ההורשה, לאחר מכן עבודה זרה, ולבסוף מעשה פילגש בגבעה. יש גם הרואים בשני הסיפורים האחרונים בספר מגמה של תמיכה במלכות יהודה, על ידי הנגדה בין מקרים אלו בהם מעורבים לוויים ואישים מהר אפרים ומבית לחם יהודה, ובין דוד המלך שהיה גם הוא מבית לחם ונמשח על ידי שמואל הנביא - לוי מהר אפרים.

[עריכה] הרקע ההיסטורי של תקופת השופטים

עם תחילת תקופת השופטים, מעט לאחר תום תקופת הכיבוש וההתנחלות, החלו תהליכים שונים שגרמו לשינויים אזוריים. שארית הכנעני יושב הארץ החלה מתחזקת בעמקים ודוחקת את בני ישראל לכיוון הר אפרים - אזור שלא נתיישב בתקופה הקודמת. על אף שהיישוב בהר אפרים ובהרי הצפון התחזק, נותרו שבטים רבים כשהם יושבים בעמקים, לעתים כמעט מעורבים עם תושבי הארץ הכנענים. הקשיים אותם עבר כל שבט לבדו - בין אם בבעיות של הקמת יישובים חדשים או בבעיות ביטחון - גרמו להפחתת הקשר בין השבטים, דבר שמנע התארגנות לשליט מסודר ואף הפחית את הסולידריות בין השבטים, כפי שהתגלה למשל במלחמת סיסרא. באזורים מסוימים נוצרה מתיחות בין ישראל לכנעני, ואילו באזורים אחרים נוצרה התקרבות מסוימת שכללה דו קיום ולימוד מערכיהם ותרבותם של העמים השכנים. חולשה זו של עם ישראל ככלל, הביאה את העמים שממזרח לישראל כעמון, עמלק ומדין לבוא לארץ ישראל לשם ביזה ומלחמה.

בשלב מאוחר יותר, נכנסו לארץ הפלשתים - לוחמים מאומנים בעלי צבאות סדירים שבאו מכיוון הים, לחצו את שבטי ישראל והדפום הרחק משפלת יהודה אל ההר. לעומת הכנעני שהובס פעם אחת ולא חזר יותר, ולעומת עמי המזרח שהיו באים רק לעתים, היוו הפלשתים איום קבוע על העם, והם הפכו להיות הגורם הצבאי המשמעותי ביותר במאות השנים הבאות. למעשה, עד ימי דוד לא ירד עולם של הפלשתים מצוואר בני ישראל. כנראה, היה האיום הפלישתי אחד הגורמים העיקריים לבקשת העם למנות להם מלך - ובכך גם לבוא תקופת השופטים אל קיצה.