פלשתים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפלשתים היו עם שישב באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען החל מסוף האלף השני לפנה"ס. אזור מגוריהם נקרא פלשת בהקשרים מאוחרים יותר. מוצאם של הפלשתים שנוי במחלוקת במחקר, אך ממצאים ארכאולוגים מצביעים על קשרים קדומים עם התרבות המיקנית.

ארץ הפלשתים מסומנת בצהוב, למטה משמאל

[עריכה] היסטוריה

אם מקבלים את זיהויים של הפלשתים עם חלק מגויי הים, יש להניח כי התיישבותם של הפלשתים בארץ כנען התרחשה במהלך ימי שלטונו של רעמסס השלישי בין השנים 1180 ו-1150 לפנה"ס בערך.

הפלשתים מזוהים עם העם הקרוי PRST במונומנטים המצריים. ארץ פלשתים (פלשת) מכונה פאלאסטו ופיליסטו במסמכים אשוריים.

חמש ערי הפלשתים הראשיות היו: עזה, אשקלון, אשדוד, עקרון וגת, ביחד עם רצועת החוף של דרום מערב כנען, שהייתה שייכת למצרים עד תום שלטון השושלת ה-19 (שהסתיימה ב-1185 לפני הספירה). מתוך התיאור התנכ"י, חמש ערים אלה נשלטו על ידי חמשת סרני הפלשתים.

שבט חזק זה ביצע מתקפות תכופות נגד העברים. הייתה למעשה מלחמה מתמדת בין העמים. לעתים שלטו הפלשתים על כמה משבטי ישראל, במיוחד הדרומיים שבהם, ולעתים הם הובסו על ידי העברים. לשיא כוחם הגיעו הפלשתים לקראת סוף מלכות שאול המלך, שאף נהרג עם בניו בקרב עמם בהר הגלבוע.

לפי המסופר בתנ"ך, לאחר הבסתם בידי דוד המלך, החליפו מלכים את הסרנים וההיסטוריה שלהם היא של ערים עצמאיות, ולא של עם מאוחד. נבוכדנצר השני מלך בבל כבש את סוריה ואת ארץ ישראל, והערים הפלשתיות כחלק מהאימפריה הנאו-בבלית. מאז היו הערים תחת שליטה של פרסים, יוונים ורומאים.

לפלשתים היה מונופול ארוך על חרשות הברזל, מיומנות שהם רכשו במהלך מסע הכיבושים שלהם באנטוליה. הם נקראו אלופילי (זרים) בתרגום השבעים. בספר שמואל הם מכונים ערלים, ככל הנראה על רקע היותם מרוחקים מבחינה תרבותית מהעמים השמיים הנימולים שסביבם. לאחר דיכוי המרד והחרבת בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה הם שינו את שם הפרובינציה מיהודה לפלסטינה, שנגזר מהשם פלשת, והשם הזה כלל את כל הארץ ולא רק את החלקים שהיו בעבר בידי הפלשתים.

[עריכה] מוצאם של הפלשתים

מוצאם של הפלשתים שנוי במחלוקת. על פי לוח העמים שבספר בראשית פרק י', הפלשתים נמנים בין בני מצרים. הפלשתים מוזכרים גם על ידי עמוס (פרק ט פסוק 7) וירמיהו (פרק מ"ז פסוק 4) כבני כפתור (המזוהה עם האי כרתים או לחלופין עם האי קפריסין).

ממצאים ארכאולוגים מצאו קשר בין התרבות החומרית הפלשתית לתרבות המיקנית של אזור הים האיגאי, וכיום מקובלת התאוריה כי הפלשתים נטלו חלק בנדידת גויי הים שפלשו לאזור מזרח הים התיכון בתחילת המאה ה-13 לפנה"ס. משנהדפה פלישת גויי הים על ידי מצרים, הפלשתים התיישבו לאורך מזרח הים התיכון בערך באותה התקופה שבה יישבו הישראלים את הרי יהודה והשומרון. כך למשל פפירוס האריס, המתאר את הישגיו הצבאיים של רעמסס השלישי, מוסר תיאור קצר של תוצאות המלחמה בגויי הים בשנה השמינית למלכותו. על פי המסופר הוביל רעמסס השלישי את גויי הים למצרים, ויישב אותם במבצרים הנקראים על שמו. בפפירוס טוען רעמסס השלישי "מיסיתי את כולם בבגדים ובתבואה מהמחסנים והמתבנים מדי שנה". יש הסבורים כי אותם מבצרים היו למעשה ערים בדרום כנען, הערים שהיו בהמשך חמש ערי פלשתים.

[עריכה] עקרון - עיר פלישתית

רחוב פלישתי משוחזר מעקרון העתיקה - היום בקיבוץ רבדים

שרידים של העיר פלישתית עקרון נמצאו ליד קיבוץ רבדים. עקרון היא הצפונית מבין חמשת ערי הפלשתים. היא הייתה עיר חשובה ומקום מושבו של אחד מסרני הפלשתים. מיקומה של העיר המקראית זוהה בחפירות ארכאולוגיות באתר תל-מקנה ליד הקיבוץ .

במשך שנים ארוכות הייתה מחלוקת לגבי מיקומה המדויק של עקרון הקדומה. חבר קיבוץ רבדים נתן אידלין ששוטט בשדות הקיבוץ, הביא לזיהוי המקום כעקרון. לאחר החפירות בחרבת אל מוקנע, ובשמה העברי - תל-מקנה, הספיקות נעלמו: נמצאה כתובת עקרון המתארת בנייה של מקדש, ובה מופיע התואר "שר עקרון". החפירות נערכו החל משנת 1981 בראשות טרודה דותן במשך מספר עונות. במסגרת החפירות נחשפו בתי בד רבים, שהיקנו לעיר הפלשתית מעמד של מעצמת ייצור שמן.

השם המקראי נשתמר בשמו של הכפר הערבי "עאקיר", שננטש במלחמת העצמאות, שעל חורבותיו נבנתה קרית עקרון. המושבה מזכרת בתיה הסמוכה שנוסדה בשנת 1883 נקראה בעבר גם בשם "עקרון".

לאחר שהתיישבו בארץ כנען, הם אימצו את השפה השמית של התושבים הוותיקים באזור. לפי סברות מסוימות, נטמעו בסופו של דבר הפלשתים בקרב הישראלים.

[עריכה] לקריאה נוספת

D. B. Redford, Egypt, Canaan and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992
Trude Dothan, Moshe Dothan, People of the Sea: The Search for the Philistines, 1992 An introduction by the archaeologists of Ashdod.
Ancient Ashkelon, National Geographic, January 2001, pp. 66-90.