נבוכדנצר השני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בנבוכדנצר השני. אם התכוונתם לשימושים נוספים בשם "נבוכדנצר", ראו נבוכדנצר (פירושונים).
נבוכדנצר השני (בערך 630–562 לפנה"ס), מלך בבל שהחריב את בית המקדש הראשון, בנו של המלך נבופלאסר.
נבוכדנצר השני כבש את סוריה ואת ממלכת יהודה, החריב את ערי הפלשתים ב־604 לפנה"ס והגלה את המלך יהויכין לבבל בשנת 597 לפנה"ס. בהמשך ערך מצור נוסף על ירושלים, בשנת 586 לפנה"ס, ובסופו נהרסה העיר, נחרב בית המקדש, והחלה גלות בבל.
למרות שכיבושי נבוכדנצר השני הגדילו את כוחה של בבל ואת השפעתה, הממלכה קרסה פחות מרבע מאה לאחר מותו.
משמעות שמו באכדית הוא "נבו שומר הגבול".(ואם "נעברת" זה ישמע נבו-כודורי-אוצור,Nabú-kudurri-uszur) השם מופיע בתנ"ך בכמה צורות איות שונות:
- "נְבוּכַדְנֶצַּר", בספרים דניאל, עזרא ונחמיה.
- "נְבוּכַדְנֶאצַּר", בספרים מלכים ב', ירמיהו, דברי הימים ודניאל.
- "נְבוּכַדְרֶאצַּר", בספר ירמיהו.
לנבוכדנצר מיוחסת גם בניית הגנים התלויים בבבל, שעל פי האגדה נבנו בשביל אשתו, שהתגעגעה לנוף ההרים בו גדלה.
[עריכה] נבוכדנצר באומנות
נבוכדנצר מופיע כדמות הראשית באופרה של ורדי, "נאבוקו". באופרה זו, לאחר שנבוכדנצר כובש את ירושלים ומגלה את היהודים, הוא מתחרט, מבקש את סליחת האלוהים, ומאפשר ליהודים את שיבת ציון. בכך חורג הסיפור מהמציאות ההיסטורית, ומייחס לנבוכדנצר מעשים שנעשו למעשה על ידי כורש, זמן רב לאחר מותו של נבוכדנצר.
