רא"ש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבנו אשר בן יחיאל המכונה הרא"ש (1250 - 1327) - מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.

תוכן עניינים

1 תולדות חייו
- 1.1 באשכנז
- 1.2 בספרד
2 יצירתו ופסיקתו
3 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חייו

תקופת חייו של רא"ש על ציר הזמן

[עריכה] באשכנז

מסופר שאמו נהרגה על קידוש השם. אביו יחיאל, שהיה מחנכו הראשון, היה בין חסידי אשכנז. למד גם אצל מהר"ם מרוטנברג. משנאסר המהר"ם ירש את מקומו בהנהגה בוורמס. פרנסתו הייתה על הלוואה בריבית לגויים, והוא הסכים ליתן ממון רב כדי לפדות את רבו, אך הדבר לא יצא לפועל כיוון שהמהר"ם לא הסכים שיפדו אותו בסכום כה גבוה על בסיס ההלכה ש"אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן" (ראו עוד בערך מהר"ם מרוטנברג).

[עריכה] בספרד

ב-1304 הגיע לספרד, אחרי שעזב את גרמניה, מעבר שרושש אותו כספית. הסיבה למעבר הייתה חשש שגם לו יתנכלו השלטונות, כפי שהתנכלו לרבו. המעבר לספרד דווקא התבצע כיוון שהכיר את הרשב"א וביקש ממנו עזרה. הרשב"א קיבלו בכבוד גדול. הוא מונה לרב בטולדו, מה שמעיד על יוקרתו העצומה, שכן לא היה זה מקובל למנות אדם בן אשכנז לרב ביהדות ספרד.

הימצאותו של הרא"ש בספרד יצרה תקדים מעניין של ראשון אשכנזי המכיר היטב את דרכיהם ומנהגיהם של הספרדים.

גם יוקרתו בעיני השלטון הייתה גדולה, והתייעצו עמו בענייני משפט.

בנו הוא רבי יעקב בעל הטורים.

[עריכה] יצירתו ופסיקתו

יצירתו החשובה ביותר כוללת דיון בקטעי תלמוד והוצאת הפסק מהם והיא מצויה ברוב ספרי התלמוד המודפסים בימינו כנספח לספר. רבי יוסף קארו עשה שימוש בפסקיו כבסיס לשולחן ערוך, יחד עם פסקי הרמב"ם והרי"ף.

בין כתביו נמצא גם חיבור בענייני מוסר ויראת שמים הנקרא בשם "אורחות חיים". על אף שהשתייך כאמור למשפחה של חסידי אשכנז, לא ברור האם אכן ראה עצמו מחויב להוראותיו של רבי יהודה החסיד. לרא"ש יוחס ספר שו"ת המכיל דעות הקרובות לרוח ההשכלה, ולמעשה עד ימינו חלוקים האם ספר זה זיוף גמור שנוצר על ידי שאול ברלין במאה ה-18 או שמא אכן הרא"ש כתבו.

[עריכה] רדיפת האמת וסגנונו החריף

באחד מוויכוחיו בהלכה התנצל לפני זה שעימו התווכח:

"מעיד אני שמים וארץ שאיני חוקר וחופש (ומחפש) וחוטט (ומחטט) לבטל דבריך, אך אם הייתי יכול לקיימם, היו חביבים עליי מאוד. אך מה אעשה, תורתנו תורת אמת, ואין אדם רשאי להחניף בה".

לעתים הגיע לחריפות גדולה מאוד באכיפת דעותיו. כאשר החליט רבה של עיר אחת לאסור על שימוש בעירוב חצרות המקובל בקהילות ישראל, האשימו הרא"ש שמאחר שיהודים יטלטלו בכל זאת, הוא גורם בכך שיחללו שבת. הוא דרש "שינהגו בו נידוי באותו המשוגע", ואם לא יחזור בו, "ידונו אותו למוות בדין זקן ממרה".

[עריכה] יחסו לרמב"ם ולכתביו

הרא"ש נקט עמדה ברורה כנגד פסיקה המסתמכת על היד החזקה של הרמב"ם ללא בקיאות בתלמוד.

נקודה חשובה שבה חלק על הרמב"ם היה בזכותה של אישה לתבוע גט בטענה שאינה חפצה בבעלה עוד. בעוד שהרמב"ם מצא זכות כזו, הרא"ש התנגד לה: "בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה ויש לחשוש שמא נתנה עיניה באחר".

בוויכוח שבין מצדדי מורשתו הרציונלית של הרמב"ם לבין מתנגדי הפילוסופיה נקט עמדה חד משמעית בעד האחרונים. הצטרף לחרם של הרשב"א על לימוד החוכמות בידי צעירים.

[עריכה] דיני נפשות

בין השאר דן בעונשי נפשות והמשיך את המנהג להטיל עונשים של חיתוך איברים במקרים חמורים (פופולרי היה חיתוך לשון למקלל, כריתת אף לנואפת ומוות למלשינים). עם זאת בתחילה הביע הסתייגות מה בעניין זה: "איך היו דנין דיני נפשות בלי סנהדרין".

[עריכה] יחסו לפסקים מתקופת הגאונים

בפסיקתו האמין כי רק על התלמוד אין לחלוק, אולם מימרות מתקופת הגאונים אינן מחייבות, בכך הייתה שיטתו מנוגדת לזו של פוסקים אחרים בני זמנו.

[עריכה] שימוש בתקנות קהל שנכתבו בערבית

אחד מפולמוסיו הגדולים היה סביב שימוש בתקנות הקהל שנכתבו בערבית. הרא"ש לא ידע ערבית ספרותית, אך התעקש שרב כוחו, כמי ששולט ביצירה התורנית, לפסוק במשפטים הקשורים אליהן (אחרי שיתורגמו עבורו), מכוח מי שבקיא בקיאות גדולה בערבית ויכול להעמיק בעיון בלשון התקנות, אך אינו בעל שליטה במקורות ההלכתיים.