יהודה החסיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק ברבי יהודה החסיד, ראש המדברים בחוג חסידי אשכנז. אם התכוונתם לרבי יהודה החסיד, שעלה מפולין לירושלים בסוף המאה ה-17, ראו יהודה החסיד (ירושלים).

רבי יהודה (ב"ר שמואל) החסיד היה ממייסדי חוג חסידי אשכנז והדמות המרכזית בו. חי בגרמניה בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13. נפטר בשנת 1217.

בנו של רבי שמואל החסיד, וצאצא למשפחת קלונימוס, שהיגרה במאה ה-10 מאיטליה לגרמניה. הוא עצמו ישב בתחילה בשפיירא, ועבר לרגנסבורג ב-1195. היה ראש ישיבת רגנסבורג. בין תלמידיו ניתן למנות את רבי אלעזר מוורמס, בעל "הרוקח", יצחק בן משה בעל האור זרוע, משה מקוצי בעל ספר מצוות גדול ועוד.

חיבורו הידוע ביותר הינו ספר חסידים, יצירה בעלת חשיבות רבה המכילה הלכות, מנהגים, דעות ומוסר המשקפים את עולמם של חסידי אשכנז. למרות שהספר איננו חתום בשם, כתיבתו מיוחסת לרבי יהודה החסיד.

בנוסף ליצירה זו מיוחסת לו כתיבת הפיוט שיר הכבוד, וכן חיבור בשם "ספר הכבוד" שלא הגיע לידינו.

נפטר בי"ג באדר שנת ד'תתקע"ז.

[עריכה] צוואת רבי יהודה החסיד

צוואתו של רבי יהודה החסיד, היא אחד החיבורים המרתקים ומעוררי הפולמוס ביותר מתקופתו. הצוואה מכילה רשימה של הנהגות וכללים, מיסטיים בחלקם. בין האיסורים אפשר למנות איסור לאדם לשאת אישה ששמה כשם אמו, או ששמו כשם אביה. איסור על קריאת שמות שונים ומגורים במקומות שונים. שאלת טיבה והסמכות ההלכתית של הצוואה שנויה במחלוקת בעולם הרבני עד היום, בין השאר משום שבמקורות יש דוגמאות רבות לחכמים שלא הקפידו על קיום הדינים המופיעים בצוואה, ואף לסתירות בינה ובין הלכות ידועות. לדעת חלק מהפוסקים רבי יהודה ייעד את הצוואה רק לצאצאיו, או לאנשים מסוימים מצאצאיו, אך מבחינה סטטיסטית ניתן להניח, כי רוב היהודים ממוצא אשכנזי הם מצאצאיו, כשם שהם צאצאים של רוב היהודים שחיו בדורו של רבי יהודה החסיד.

[עריכה] פירושו של רבי יהודה החסיד לתנ"ך

בשנת 1975, פרסם הרב החוקר יצחק שמשון לנגה מתוך כתבי יד, את החיבור "פרושי התורה לר' יהודה החסיד" מתוך כתבי יד עתיקים. הפירוש מכיל מעט עמדות ביקורתיות כלפי המקרא ועורר סערה בעולם החרדי. בעקבות לחצים של רבנים חרדיים, הוצאת הספרים נאלצה להוציא מחדש את הספר, כשהקטעים הביקורתיים נמחקו.^[1]

למרות שנהוג ליחס את ראשית ביקורת המקרא לשפינוזה, פירושו של רבי יהודה החסיד מצביע על מגמה ביקורתית שהייתה קיימת בקרב חסידות אשכנז במאה ה-11 עד המאה ה-13, וניתן למוצאה גם אצל אבן עזרא ואצל הוגים נוספים מהתקופה.