שיר הכבוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שיר הכבוד (נקרא גם אנעים זמירות לפי פתיחתו) הינו פיוט מבית מדרשם של חסידי אשכנז, שנכתב במאה ה-11 או ה-12 על ידי פייטן אנונימי. הפיוט מיוחס לעתים לרבי יהודה החסיד, אך על פי דבריו שמהם ניכר שהוא הכיר את הפיוט בעצמו, נראה שנכתב לפני תקופתו.

ברוב הקהילות האשכנזיות והחסידיות נהוג לומר אותו בכל שבת וחג, אולם יש האומרים אותו רק בליל יום כיפור לאחר שיר היחוד. בשאר קהילות ישראל הפיוט אינו מוכר ולא נהוג לאומרו.

הפיוט עוסק בדרך שבה יכול, או לא יכול, האדם לתאר את האלוהים. הוא מונה תיאורים רבים של הגשמת האל כפי שהופיעו במקרא, אך מדגיש כי תיאורים אלו אין בהם כדי להמשיג או לעמוד על גדלותו של האל. הדרך היחידה לאדם להכיר את האלוהים הוא באמצעות פעולות האל בעולם: "דִּמּוּ אוֹתְךָ וְלֹא כְּפִי יֶשְׁךָ וַיְשַׁוּוּךָ לְפִי מַעֲשֶׂיךָ".

הפיוט בנוי שורות שורות, ללא בתים או פזמון. בכל שורה חריזה פנימית, אך אין חריזה משורה לשורה. בגוף הפיוט יש אקרוסטיכון אלפביתי.

נהוג לומר זמר זה במניין כשארון הקודש פתוח. בענין זמן אמירת השיר קיימים שני מנהגים: מיד לאחר תפילת מוסף בשבת בבוקר או לפני הוצאת ספר תורה. בספר "שני לוחות הברית" של השל"ה נכתב שיש לומר זמר זה בנחת ולא בחיפזון, ולכן היו שנהגו לאמרו לאחר קידוש וטעימת דבר מה. וכשאין עושים קידוש בבית הכנסת, אומרים אותו לפני הקידוש ובלבד שיאמר בבית הכנסת.

קיימים שני מנהגים לקריאת השיר לפי מנהג אחד אומרים לפי הסדר הבא: החזן קורא שורה והקהל קורא אחריו את השורה הבאה בפיוט וכך הלאה עד סופו. לפי מנהג אחר כל הקהל קורא ביחד את כל הטקסט. בבתי כנסת הנוהגים שהחזן קורא שורה והקהל קוראים שורה, נהוג לתת את החזנות לילד קטן (מתחת לגיל בר מצווה). יש הטוענים כי הסיבה לכך היא שרק ילד קטן ותמים יכול לדבר אל הקב"ה בצורה כה ישירה.

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: שיר הכבוד

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מאמר על 'אנעים זמירות' באתר "ביכורים"