כתר ארם צובא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כֶּתֶר אֲרָם צוֹבָא הוא כינוי לכתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב על פי כל כללי המסורה הטברנית. חוקרי המקרא רואים בכתר זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בגלל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. משערים כי הכתר נכתב סביב שנת 920 לספירה ושהנוסח שלו הוא אשר קבע את נוסח התנ"ך מאז כתיבתו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחאלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חאלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. על כתב היד מופקד חבר נאמנים שבראשו עומד ראש מכון בן צבי, ומאז שנות השמונים הוא מוצג בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים. מאז הגיעו לארץ פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".

תוכן עניינים 1 תוכנו 2 נדודי הכתר 2.1 ארץ ישראל ומצרים 2.2 חאלב 3 הפּרעות בחאלב 4 הצלת הכתר 5 הכתר במחקר 6 כתר ירושלים 7 הערות שוליים 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] תוכנו

הכתר נכתב בטבריה על ידי שלמה בן-בויאעא הסופר בצורת "מִצְחָף". לאחר כתיבת נוסח האותיות על ידי ה"סופר", הוסיף ה"מסרן" אהרון בן אשר את שלושת המרכיבים המובהקים של המסורה הטברנית: ניקוד, טעמים, וציוני מסורה, וגם תיקן את נוסח האותיות (שכתב הסופר בן-בויאעא) על פי הערות המסורה.

כמאה שנה לאחר שנכתב הכתר, נוסף בתוכו קולופון (הערת בעלות) בנוסח זה:

	זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב... שלמה הנודע כבן-בויאעא הסופר... וניקד ומסר אותו... החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים... מר רב אהרן בן מר רב אשר... [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון... קודש לה' לא ימכר ולא יגאל... ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

[עריכה] נדודי הכתר

[עריכה] ארץ ישראל ומצרים

הספר נכתב כאמור בטבריה, אך נקנה כמאה שנה לאחר מכן על ידי יהודי קראי, שהעבירו לבית הכנסת של הקראים בירושלים. כמאה שנים לאחר מכן, בסוף המאה ה-11, נשדד הספר על ידי השלטון המוסלמי, שהכיר בערכו, והוא הוצע למכירה לכל המרבה במחיר. הכתר הועבר למצרים, שם נפדה תמורת סכום כסף עצום על ידי הקהילה היהודית.

הכתר נשמר בהיכל שבבית הכנסת העתיק בקהיר העתיקה, ונראה ששם ראהו הרמב"ם, שהעיד:

	וספר שסמכנו עליו בדברים אלו (=לגבי קביעתן של פרשיות פתוחות וסתומות) הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה, והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו.
-- משנה תורה, ספר אהבה, הלכות ספר-תורה, פרק ח' הלכה ד'

יצוין שאין הסכמה גורפת שהספר אליו מתייחס הרמב"ם הוא הכתר וישנם הטוענים שהרמב"ם התייחס לספר אחר.

[עריכה] חאלב

בשנת 1375 יצא דוד בר יהושע, נכד נינו של הרמב"ם, לסוריה, ומסיבות שאינן ידועות לקח אתו את "הכתר". יהודי חאלב הטמינו את הספר היקר ב"היכל אליהו הנביא" - אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת, וכינוהו "כתר אֲרָם צוֹבָא" על שם קהילתם. הוא שכן יחד עם "כתרים" עתיקים נוספים של המקרא, ביניהם "כתר דמשק" ו"כתר" שיוחס לעזרא הסופר שם, בהיכל שבבית הכנסת העתיק נשמר "הכתר" בקפדנות במשך כ-600 שנה. יהודי חאלב האמינו שביום שבו יֵצֵא מרשותם יבואו עליהם חורבן ופורענות. מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר: "קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!". לשם כך הם אף נעלו אותו בדורות האחרונים בכספת, ולא נתנו כמעט לאיש להביט בו. חכם יצחק שחייבר, בן הקהילה, סיפר על השמירה ההדוקה של הכתר: "אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מפתחות, שלא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה." בין הבודדים שזכו "לגעת מרחוק" בכתר היה החוקר יעקב ספיר, שהתכתב עם הרב מנשה סתהון, מראשי קהילת חאלב וקיבל תשובות לשאלות על נוסח המקרא, אותן כתב בספרו "אבן ספיר". חוקר נוסף שזכה אף להעתיק חלקים מהכתר, היה ר' שלום שכנא ילין (מחכמי ירושלים באמצע המאה ה-19 ואביו של בעל היפה עיניים על הש"ס), שקיבל מכתב המלצה מרבני ירושלים, אך בגלל זקנתו לא נסע בעצמו אלא שלח את חתנו ר' יהושע קמחי עם ספר תנ"ך שעליו רשם את הערותיו ואת השינויים בנוסח המקרא.^[1]

על כך כתוב בספר עמודי שש (שמואל שלמה בויארסקי, ירושלים תרנ"א-1891):

	"וכאשר שמעתי פה (=בירושלים) שבארם צובה נמצא העתק כתר תורה הנכתב מבן-אשר, אשר רמב"ם ז"ל הגיה ממנו איך לכתוב ספר תורה... ושלחתי מהם איש אחד (=שלום שכנא ילין) לארם צובה להעתיק גם איך 'כתובים' נכתב בשירה... וכתבתי גם ה'כתובים' בקלף... והעמדתי בבית הכנסת הגדול אשר בחורבת רבי יהודה החסיד (ברובע היהודי בירושלים)"

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים "מפעל המקרא", שמטרתו הייתה להוציא לאור מהדורת תנ"ך מדויקת ומושלמת. חוקרי "מפעל המקרא" חיפשו כתב יד מוסמך, עליו יוכלו לבסס את הנוסח המדויק ביותר, ובחרו בכתר ארם צובא העתיק והמהימן. לביצוע המשימה הוחלט לשלוח לחאלב שני חוקרים חשובים - את משה דוד קָאסוּטוֹ ואת יצחק שָמוֹש (יליד חאלב, ואחיו של הסופר אמנון שמוש), במטרה לצלם את דפי הכתר. בשנת 1943 יצאו קָאסוּטוֹ ושָמוֹש לסוריה, אך נתקלו בסירוב מוחלט לבקשה לצלם את הספר ^[2], ובוודאי להוציאו מתחום בית הכנסת. הדבר היחיד שהקהילה הסכימה לו היה שקָאסוּטוֹ לבדו יעיין בכתר בהשגחת אדם מן הקהילה. בחוסר ברירה הסכים קאסוטו, ובמשך כשבוע ימים עיין בכתר ורשם לעצמו רשימות. בינתיים החריפו היחסים בין המוסלמים ליהודים, ובמהרה נסגרו שעריה של סוריה בפני מבקרים יהודיים.

[עריכה] הפּרעות בחאלב

היחס כלפי יהודי סוריה החל להסלים, כאשר בשנת 1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק; בשנת 1936, במקביל לפרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, התחוללו מהומות נגד יהודי סוריה שהואשמו בציונות. במלחמת העולם השנייה הפכה סוריה לבסיס תעמולה נאצית, ובמשך כל שנות הארבעים ידעו יהודי סוריה פרעות הולכות ונשנות. בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות.

יומיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 נהר אספסוף ערבי לרובע היהודי בחאלב, והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הקונסול הבריטי בחאלב שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק כי "קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי". הרב הראשי של קהילת חאלב, חכם משה טָווִיל, שגר מול בית הכנסת העתיק, סיפר: "בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת, והכריזו: "פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא" (פלסטין היא ארצנו והיהודים - כלבינו)'. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס אותו, כשהצבא מסייע לו. אחר חצי שעה נשרף הכל. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן". במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חאלב הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. לא היו, אמנם, נפגעים בנפש, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה.

[עריכה] הצלת הכתר

כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחאלב ליצחק בן צבי, כי בניגוד לשמועות, הכתר לא נשרף ולא אבד, אלא ראשי הקהילה הפיצו את השמועה, כדי שהערבים לא יחפשו את הכתר ויזיקו לו. לגבי השאלה - כיצד ניצל הכתר? - היו העובדות סותרות: היו שטענו כי שמָּש בית הכנסת, אשר בגדאדי, הוא ששלף את "הכתר" מהאש תוך סכנת חייו. אחרים טענו כי "הכתר" הוצא מההיכל כמה ימים לפני הפרעות והוחבא בביתו של חכם משה טָווִיל. כך או כך, ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחאלב, שם קיים חשש לגורלו.

יצחק בן צבי פנה בקריאה נרגשת לעולים מחאלב לסייע לו בהבאת הכתר לחוף מבטחים. שרה חָבֵר, אחת העולות, הסכימה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להציל את "הכתר", אך כל ניסיונותיה להסתנן לארץ הנעולה עלו בתוהו. בתחילת שנות ה-50 ביקש יצחק בן-צבי משגרירי מדינת ישראל ברחבי העולם לעורר את היהודים יוצאי חאלב בארצותיהם להצלת הכתר והבאתו לישראל. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה אז הראשון לציון כתב לראשי הקהילה בחאלב:

	"מאז נודעתי על דבר הריסת בית הכנסת העתיק והקדמון אשר בארם צובא ועקירת 'הכתר' ממקומו, נתמלאתי חרדה לגורלו של כתב יד יקר זה. שמעתי אומרים שבני קהילת ארם צובא יראים לשלוח ידם בספר הקדוש הזה, מפני האָלָה [הקללה] הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו, אבל עתה אסור להשאירו בחאלב בידיים זרות! המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר הוא מדינת ישראל. הריני פונה בזה אל אנשי קהילת חאלב ונכבדיה: עשו כל מה שבכוחכם להציל 'כתר' קדוש זה מאובדן".

בב' בשבט ה'תשי"ח (1958), יותר מעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים. גואלו של הכתר היה מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חאלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר היקר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחאלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סלינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים".

הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כדברי המבריחים) שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר.^[3]

[עריכה] הכתר במחקר

לא כל "הכתר" שרד: רק 294 דפים מתוך 487 הדפים המקוריים שהיו בו הגיעו ארצה. ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה חסרים לגמרי, והספר החמישי - ספר דברים - מתחיל רק בפרק כ"ח. גם חמשת הספרים אחרונים בקובץ - קהלת, איכה, אסתר, דניאל ועזרא - נעלמו ואינם. שאלות רבות נותרו עד היום בלתי פתורות, כמו: היכן שהה הכתר במשך עשר השנים שבהן היה מוחבא? לאן נעלמו הדפים החסרים? האם נתלשו או אבדו בשריפה? התעלומה הלכה והתחזקה כאשר דפים בודדים מ"הכתר" החלו להופיע במהלך השנים בשוק העתיקות ונמכרו בסכומי עתק. היו מיהודי חאלב שהשתמשו בדפים כקמעות.^[4] ב-3 בדצמבר 2007 פרסמו חוקרי יד בן צבי על פיסה נוספת של הכתר שהוחזרה, הכוללת מילים מספר שמות, שנחשבה אבודה עד כה. החוקרים פרסמו קריאה ליוצאי חאלב להעביר את חלקי "כתר ארם צובא" הנמצאים ברשותם.^[4]

חוקרים רבים בדקו את הכתר מאז שהגיע לישראל והוא שימש יסוד לכמה מהדורות של התנ"ך, ובהן המהדורות שהגיה הרב מרדכי ברויאר (להלן) והמהדורה שהוציאה אוניברסיטת בר-אילן.

יש חוקרים הסבורים כי הכתר שנשתמר בחאלב אינו הספר המקורי של בן-אשר, שעליו העיד הרמב"ם. בין חוקרים אלה היו משה דוד קאסוטו (שהתבסס בכך על נוסח מוטעה ברמב"ם), וכן אהרן דותן, שסבר שדווקא כתב יד לנינגרד הוא כתרו של בן אשר, ועל פיו הוציא את מהדורת התנ"ך שלו (מהדורת עדי; ידוע גם בכינוי "התנ"ך הצה"לי"). עם זאת, חוקרים אלו הם בגדר מיעוט, וכיום מקובל על רוב החוקרים שזהו אכן ספרו של בן-אשר.

[עריכה] כתר ירושלים

בשנת 1976, לאחר שהושלמה עבודת המחקר על כתר ארם צובא, פנתה האוניברסיטה העברית לנחום בן צבי, בעל בית דפוס ותיק בירושלים, בבקשה להדפיס צילום של הכתר. ב-1989, בעקבות פיתוח תוכנת מחשב מתאימה, הצליח בן צבי בשיתוף המעצב הגראפי צבי נרקיס, ליצור גּוּפָן (פוֹנְט) זהה לגופן היפה והאמנותי של הכתר, וכך יצא לדרך פרויקט התנ"ך "כתר ירושלים" - עיצוב ספר תנ"ך זהה כמה שאפשר ל"כתר ארם צובא", שחזור הפרקים החסרים. הפרויקט התעכב כמה שנים בשל קשיים טכנולוגיים, ורק בשנת 1996 הצליח בן צבי להתגבר על הקשיים. "הייתי מאושר. הקשיים הרבים שעמדו בפניי לא הרתיעו אותי כלל, והייתי נחוש להדפיס את 'כתר ארם צובא' בירושלים. רציתי שהתנ"ך היהודי המקורי ביותר בעולם ייהפך לנחלת הכלל ויהפוך לספר התנ"ך המקובל ביותר בישראל". האוניברסיטה העברית פרשה חסות אקדמית, נדבן יהודי מבאזל תרם את הכסף, והמומחה לתנ"ך - הרב מרדכי ברויאר, שעבד על השלמת הדפים החסרים במשך שנים, ברר את הנוסח המתאים ביותר מבחינה מדעית. הוא נעזר גם בתנ"ך של ר' שלום שכנא ילין שבחן את הכתר ורשם את הערותיו בתנ"ך שלו. התנ"ך נשאר בידי משפחת ילין עד שנת 1987, כאשר ביתה בשכונת קריית משה בירושלים עמד להיהרס, והתנ"ך כמעט ונזרק לפח. הוא ניצל ברגע האחרון על ידי תלמיד מישיבת הר עציון, שהעבירו לידי החוקר יוסף עופר.^[5][6]

"כתר ירושלים" ראה אור בשנת 2001 לאחר שנות עמל ארוכות, ונבחרה לו כריכה בצבע אדום עז ומלכותי, כיאה ל"כתר".

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ יוסי פרץ, 'קריאות כפולות' כאמצעי לפתרון בעיות טקסטואליות בנוסח המקרא, טללי אורות, ט', ה'תש"ס.
2. ^ ידועים היום שני תצלומים מחלק התורה החסר בכתר, ושניהם צולמו עשרות שנים לפני ביקורו של קאסוטו: עמוד אחד מפרשת תולדות ושני עמודים מפרשת ואתחנן
3. ^ סימונו הרשמי של כתב היד הוא "מכון בן צבי 1".
4. ^ ^{4.0 4.1} 60 שנה לאחר שריפת בית הכנסת בחאלב, הדף חוזר ל"כתר ארם צובא", הארץ, 6 בנובמבר 2007
5. ^ מתיה קם, העתקי כתר ארם צובה, באתר מקראנט.
6. ^ מרדכי ברויאר, מקראות שיש להם הכרע, מגדים י', 97-112.

[עריכה] לקריאה נוספת

• אמנון שמוש, הכתר - סיפורו של כתר ארם-צובה, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, תשמ"ז.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• כתר ארם צובה - האתר מכיל צילומים איכותיים של יצירתו החשובה ביותר של אהרן בן אשר (כתב היד כולו), וכן מידע היסטורי רב. מכון בן צבי.
• יוסף עופר, מאמרים על כתר ארם צובא, ספונות תשמט; ספר היובל לרב מרדכי ברויאר תשנ"ב
• יוסף עופר, ספרות המסורה של דורנו, המעיין, תשרי תשנ"ה
• כתר ארם צובא באתר מוזיאון ישראל
• אנשיל פפר, קריאה ליוצאי חאלב להחזיר חלקי "כתר ארם צובא": פיסה זעירה הושבה, אך השלמת הפאזל רק החלה, בעיתון הארץ, 3.12.07
• הערך כתר ארם צובא ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת
• נחשף כתב יד עתיק של כתר ארם צובא אתר ערוץ 7, פרסום ראשון: 02/12/07