איראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרפובליקה האסלאמית של איראן (בפרסית: جمهوری اسلامی ايران, גֻ'מְהוּרִי-יֶה אֶסְלַאמִי-יֶה אִירַאן) היא רפובליקה אסלאמית שיעית הנמצאת באסיה. היא גובלת באפגניסטן ובפקיסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בעיראק ובטורקיה במערב. למדינה קו חוף עם הים הכספי בצפון, ועם המפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומאן בדרום. עד 1935 נקראה איראן בשם פרס על שם האוכלוסייה הפרסית המתגוררת באזורים אלה.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 משבר 1946 2 פוליטיקה 2.1 יחסי חוץ 3 צבא וביטחון 3.1 תוכנית הגרעין האיראנית 4 כלכלה 5 שלטון מקומי 6 גאוגרפיה 7 דמוגרפיה 7.1 יהודי איראן 7.1.1 כלכלת יהודי איראן 8 ראו גם 9 קישורים חיצוניים 10 לקריאה נוספת

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של איראן

איראן הייתה מיושבת עוד מתקופת האבן, ויש עדויות לתרבות בהרים הגובלים במסופוטמיה בכתבים שומריים. שיא הפריחה של האזור החל עם כיבושי כורש הגדול (אמצע המאה ה-6 לפנה"ס), שהקים את ממלכת פרס. הממלכה החזיקה מעמד עד שנת 331 לפנה"ס, כאשר נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון. במשך תקופה מסוימת הייתה תחת שלטון הלניסטי.

בסביבות 250 לפנה"ס נכבש האזור על ידי הפרתים. תחילה קיבלו את מרותו של בית סלאוקוס, אך כעבור 100 שנה מרדו וזכו בעצמאות. במאה הראשונה לפנה"ס ובמאה הראשונה אחרי הספירה ניהלו הפרתים מלחמות עם רומא.

משנת 226 עד 651 לספירה שרר באיראן שלטון האימפריה הפרסית-סאסאנית. שליטי השושלת הסאסאנית נלחמו ללא הפסקה עם האימפריה הביזנטית אך ללא הצלחה ממשית לצד כלשהו. במאה ה-8 נכבשו על ידי המוסלמים מחצי האי-ערב וקיבלו עליהם את דת האסלאם. למרות שהיו מוסלמים, שמרו הפרסים על עצמאות לאורך מרבית תקופת ח'ליפות אומיה ועבאס, ולא נכללו במסגרת אימפריה זרה זו או אחרת לאחר פירוק הח'ליפות.

במאה ה-18 ירדה איראן מגדולתה והייתה לחצי קולוניה מערבית. המצב המשיך עד המחצית השנייה של המאה ה-20.

[עריכה] משבר 1946

ברית המועצות ראתה באיראן נכס אסטרטגי ורצתה לרכוש בה השפעה. כבר באוגוסט 1941 השתלטו כוחות בריטים וסובייטים במבצע משותף על איראן כדי להבטיח אספקת נפט למערב לברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. הסובייטים השתלטו על צפון המדינה והבריטים והאמריקנים על הדרום, בעוד שטהראן הייתה תחת שלטון משותף. לקראת 1946 הבטיח סטלין כי תוך שישה חודשים ייסוגו הכוחות אך לברית המועצות היו תכניות ארוכות טווח לגבי איראן תוך תמיכה במפלגה הקומוניסטית האיראנית, מפלגת ה"תודה".

בתחילת 1946 הגיע המועד המוסכם של נסיגת הכוחות מאיראן. הכוחות האמריקנים נסוגו ב-1 בינואר והבריטים היו מחויבים לסגת עד ה-2 במרץ. הסובייטים לעומת זאת לא הראו כל כוונות נסיגה. הסובייטים אף תמכו בניסיונות להקמת רפובליקות עצמאיות בצפון איראן ("אזרביג'אן האיראנית" ו"הרפובליקה העממית הכורדית של מאהאבאד") תוך דרישה מהממשלה המרכזית להכיר בהן. מנהיגי ברית המועצות סברו כי מדינות המערב לא תחלצנה לעזרת איראן, משום שלא ראו בה חשיבות אסטרטגית. אולם איראן פנתה בינואר 1946 למועצת הביטחון של האו"ם בתמיכת בריטניה וארצות הברית. ארצות הברית איימה במשלוח כוחות לאיראן ועל כן החליטה ברית המועצות לסגת שכן היא הכירה במגבלות כוחה. ברית המועצות נסוגה ואיראן חיסלה את הרפובליקות הקומוניסטיות שהקימו הסובייטים בצפון המדינה, כולל מנהיגיהן. גם ניסיונות הסובייטים להשתלט על הנפט האיראני באמצעות הקמת חברות משותפות סובייטיות-איראניות לא צלחו וכך נותר סטלין ללא דבר מהמשבר האיראני. לא זאת בלבד שהוא לא רשם אף הישג, אלא שמעתה והלאה נשענה איראן בעיקר על המערב והחלה לראות בברית המועצות אויב. האוריינטציה המערבית של איראן נמשכה עד הפלת השאה בשנת 1979.

ב-1951 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות לראשות הממשלה ולפרלמנט. ראש הממשלה הנבחר, מוחמד מוסאדק, פעל להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית מלאה מהאימפריה הבריטית, בראש ובראשונה באמצעות החלטתו להלאים את חברת הנפט האנגלו-פרסית, אשר החזיקה במונופול על ייצור הנפט במדינה שהייתה בבעלות בריטית. מהלך זה, אשר פגע קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה באזור, הביא בסופו של דבר לכך שב-1953, במבצע שתוכנן והוצא לפועל על ידי ארגוני המודיעין של ארצות הברית (ה-CIA) ובריטניה (ה-MI6), ממשלתו של מוסאדק הופלה בהפיכה צבאית.

לאחר ההפיכה הושב השאה לשלטון, והוא ביטל את הלאמת תעשיית הנפט והנהיג משטר דיקטטורי פרו-מערבי. בשנת 1979 שלטונו של השאה הופל במהפכה עממית, והשלטון עבר לידיהם של אסלאמיסטים קיצונים, אשר מחזיקים בו עד היום.

[עריכה] פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של איראן

במהפכה האיסלאמית בשנת 1979 הודח השאה מוחמד רזה שאה פהלווי מהשלטון והוקמה הרפובליקה האיסלאמית של איראן - משטר דתי שהונהג על ידי האייתוללה ח'ומייני, המנהיג העליון הראשון של הרפובליקה. ברבות הימים תפס את מקומו עלי ח'מנאי, והוא מכהן בתפקיד המנהיג העליון בימים אלה.

איראן היא רפובליקה אסלאמית, משטר איסלאמי שיעי, ובראשו "המנהיג העליון", אשר שולט במדינה בצורה מוחלטת. תפקידו לפקח על הפוליטיקה במדינה, הוא הממונה על הכוחות המזוינים האיראניים, ממונה על הצבא ועל המבצעים הביטחוניים והוא בעל הסמכות להכריז מלחמה.

על פי החוקה האיראנית, הנשיא הוא הדמות החזקה ביותר במדינה לאחר המנהיג העליון. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים ולפני היבחרו, מועמדותו חייבת להיות מאושרת על ידי מועצת המומחים. תפקידו לפקח על מועצת השרים (הממשלה) ולקבוע מדיניות שתונח לפני המחוקק. נשיאה הנוכחי של איראן הוא מחמוד אחמדינג'אד שהחליף ביוני 2005 את מוחמד ח'אתמי.

[עריכה] יחסי חוץ

גורמים רשמיים באיראן מצהירים כי המדינה שואפת להיות כוח אזורי מוביל במזרח התיכון. למן המהפכה ועד 2003 התייחסה איראן לעיראק בתור האיום המשמעותי ביותר עליה באזור. במקביל התייחסה איראן לארצות הברית ולישראל כאל מדינות אויב, והפגינה עוינות דיפלומטית אשר התגברה עם הרחבת נוכחות כוחות אמריקנים במפרץ הפרסי. מדיניות העוינות כלפי ישראל שונה מאוד מהיחסים הטובים אשר שררו בין שתי המדינות בתקופת השאה.

כחלק ממדיניות מוצהרת של "מהפכה מתגלגלת" או "הפצת המהפכה" שולחת המדינה כוחות לוחמים ומימון מחוץ לגבולות המדינה. במסגרת זו איראן מעורבת במידה רבה בטרור המוסלמי. היא מממנת, מאמנת ומדריכה מספר רב של ארגוני טרור, ביניהם החמאס עם זאת, הארגונים המזוהים ביותר עמה - ואשר נשלטים על ידיה במידה מסוימת - הם החזבאללה והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שנתונים גם להשפעה רבה מהמשטר הסורי. בסוף 2005 פורסם כי איראן מסייעת לסוריה לפתח נשק כימי.

המשטר באיראן הצהיר בעבר על עוינותו העמוקה כלפי ישראל, מייסד הרפובליקה, ח'ומייני היה זה שטבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" מיוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי מלא בהוצאתם להורג של יהודים בגלל קיום קשרים עם בני משפחתם בישראל. הנשיא אחמדינג'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 וועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "יש למחוק את ישראל מהמפה", וכי הקמת מדינת ישראל הייתה צעד תוקפני כלפי האסלאם. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.

[עריכה] צבא וביטחון

ערך מורחב – צבא איראן

[עריכה] תוכנית הגרעין האיראנית

ערך מורחב – תוכנית הגרעין האיראנית

החל מהשנים הראשונות של המאה ה-21 נעשים מאמצים של ארצות הברית, מדינות אירופה וגורמים נוספים למנוע מאיראן את היכולת לבנות פצצת אטום. באיראן קיימת תוכנית גרעין במסגרתה קיימים כורים גרעיניים ואתרים נוספים כמו מפעל מים כבדים. איראן מצויה בשלב מתקדם של פיתוח יכולת להעשרת אורניום. איראן אינה מספקת מידע מלא על היקף תוכנית הגרעין שלה, ומידת שיתוף הפעולה של איראן עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם משתנה, ולטענת גורמי מודיעין מערביים ישנם אתרים ופרויקטים בתוכנית הגרעין אשר אינם מדווחים לפקחיה. מומחים לנושא חלוקים בדעותים באשר למועדים הצפויים של התפתחות טכנולוגית בלתי הפיכה בתהליך השלמת פיתוח נשק גרעיני והמועד הצפוי ליכולת פרקטית להפעיל נשק כזה. ב-4 בפברואר 2006 הסכימו רוב מדינות מועצת הנגדים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית להעביר את התיק האיראני למועצת הביטחון של האו"ם, אשר בסמכותה להטיל סנקציות נגד המדינה. ב-23 בדצמבר 2006 לאחר משא ומתן שארך כחצי שנה וריכוך הטיוטה לבקשת מוסקבה ובייג'ינג, הסכימו חברות מועצת הביטחון על קבלת החלטה מס' 1737. ההחלטה הקפיאה את נכסיהם של מספר גורמים וחברות איראניות בעלי קשרים לתוכניות הגרעין והטק"ק של איראן. מאחר שאיראן סירבה להשעות את העשרת האורניום, לאחר הארכה בת החודשיים שניתנה לה בהחלטה 1737, ב-24 במרץ 2007 קיבלו 15 מדינות מועצת הביטחון את החלטה 1747 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההחלטה הרחיבה במקצת את הסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן, אסרה על רכישת אמצעי לחימה ממנה וקראה למדינות לא לייצא לאיראן אמל"ח[1].

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלת איראן

כלכלת איראן היא כלכלה ריכוזית בה המדינה שולטת על מרבית המשאבים העיקריים. המדינה מחזיקה במשאבי הנפט ברשותה, וכן שולטת על רוב המיזמים הגדולים בשטחה; יש לה שליטה בחקלאות הכפרית ובעסקים הקטנים שעוסקים במסחר ושירותים. לאיראן המודרנית יש מעמד ביניים איתן וכלכלה שנמצאת בצמיחה, אולם היא ממשיכה להיות מושפעת מאינפלציה ואבטלה.

איראן היא מדינה עשירה במשאבים טבעיים כגון נפט וגז טבעי. היא נחשבת כמפיקת הנפט השנייה בגודלה בארגון המדינות החברות באופ"ק, ועתודות הנפט המוכחות שלה מכילות כ-10% מכלל עתודות הנפט בעולם. כמו כן, איראן היא המדינה השנייה בגודלה בעתודות הגז שלה (אחרי רוסיה).

המדינה משקיעה רבות כדי לגוון את מקורות ההכנסה שלה ולהקטין את התלות בנפט. השלטון מנסה לעודד תהליך זה על ידי השקעה בענפים כמו ענף ייצור הרכב, ענף החלל, אלקטרוניקה צרכנית, טכנולוגיה פטרוכימית וטכנולוגיה גרעינית.

בין השותפים העסקיים הגדולים של איראן: צרפת, גרמניה, איטליה, רוסיה, סין, יפן וקוריאה הצפונית. מאז שנות התשעים הגבירה איראן את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם מדינות מתפתחות רבות, כגון סוריה, הודו, קובה, ונצואלה ודרום אפריקה. כמו כן, איראן מגדילה את המסחר שלה עם שכנותיה טורקיה ופקיסטן, ויחד עם מדינות אלה היא תומכת ברעיון ליצירת שוק כלכלי מאוחד באזור המערבי של מרכז אסיה.

במונחי תוצר מקומי גולמי המדינה ממוקמת בעשרים המדינות בעלות התל"ג הגבוה ביותר בעולם, עם תוצר לאומי בסך של 560,348 מיליון דולרים בשנת 2005 , רובו קשור להיכנסות מיצוא נפט. אולם בגלל האוכלוסייה הגדולה שלה במושגי תוצר לנפש (מדד כלכלי המחשב את עושר האוכלוסייה) היא ממוקמת הרחק במקום ה-75 בעולם.

עד ראשית המאה ה-20 לא נוצלו משאביה הכלכליים של איראן בשיטתיות. הגורמים לכך היו מגוונים. השלטון המרכזי,ובעקבותיו מושלי הפרובינציות, החזיקו חצרות בזבזניות שמומנו מרכוש המדינה וממיסוי כבד. המיסוי הסחטני של המדינה ופקידיה פגע באוכלוסייה ושימש תמריץ שלילי להתפתחות כלכלית של הפרט. נוסף על כך דלדלו מלחמות, בצורות, מגפות ורעב את האוכלוסייה והקטינו את המקורות הכלכליים. גורם נוסף היה העדר תשתיות לפיתוח תעשיית הון, כוח אדם משכיל ומיומן, טכנולוגיה מתקדמת ונתיבי תחבורה. חברות כלכליות ממעצמות אירופה, בעיקר מרוסיה ומבריטניה, שהחלו לחדור לאיראן בצורה מאסיבית במחצית הראשונה של המאה ה-19, מוכנות היו לספק את המשאבים הדרושים לכך, אך בתנאים שהן קבעו. תנאים אלה כללו הענקת יתרונות בזיכיונות לסוחרים ולתעשיינים זרים. המאבק בין המעצמות בלם לעתים פיתוח כלכלי, שהן ניסו למנוע מיזמים זו מזו. התוצרת המערבית שיובאה לאיראן הייתה איכותית וזולה יותר מזו המקומית. לעתים הייתה התוצאה התמוטטות של ענפי מלאכה מקומיים. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו שינויים כלכליים שנבעו מיזמות פרטיות ושלטוניות אשר נשענו על הון, על ידע ועל טכנולוגיה מערביים.

[עריכה] שלטון מקומי

ערך מורחב – מחוזות איראן

איראן מחולקת ל-30 מחוזות (ostan-haa , יחיד: ostan):

1. טהראן 2. קום 3. מַרְכַזי 4. קאזווין 5. גילן 6. טרדביל 7. זנג'ן 8. מזרח אזרבייג'ן 9. מערב אזרבייג'ן 10. כורדיסטן

11. המדאן 12. כרמנשאה 13. עילם 14. לורסטן 15. חוזיסטן 16. צ'הר מהל ובאח'תיארי 17. קוחקילויי ובוייר אחמד 18. בושהר 19. פארס 20. הורמוזגן

21. סיסטן ובולוצ'יסטן 22. כרמאן 23. יזד 24. אספהאן 25. סמנאן 26. מזנדרן 27. גולסטאן 28. צפון ח'ורסאן 29. רזבי ח'ורסאן 30. דרום ח'ורסאן

המחוזות נשלטים ממרכז מקומי, לרוב מדובר בעיר הגדולה ביותר במחוז. הסמכות המחוזית נמצאת בידי המושל (استاندار: ostāndār) והוא ממונה על ידי משרד הפנים בכפוף לאישור המג'לס (הפרלמנט).

עד שנת 2004 היו במדינה 28 מחוזות, אולם חוק שעבר בשנה זו פיצל את מחוז ח'ורסאן לשלושה מחוזות חדשים: צפון ח'ורסאן, רזבי ח'ורסאן ודרום ח'ורסאן.

[עריכה] גאוגרפיה

ערך מורחב – גאוגרפיה של איראן

איראן שוכנת באזור הדרום-מערבי של אסיה, על גדות הים הכספי אשר נמצא בצפון המדינה, והמפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומן אשר נמצאים בדרום. היא גובלת בפקיסטן ובאפגניסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בטורקיה ובעיראק במערב. אורך גבולותיה מסתכם במעל 2,000 ק"מ.

שטחה הכולל של המדינה מגיע ל-1,648,000 קמ"ר והיא מדורגת כמדינה ה-17 בגודלה בעולם. לשם השוואה, שטחה שווה ערך לחמישית מארצות הברית, או לשטחן הכולל של בריטניה, צרפת, ספרד וגרמניה.

הנוף של איראן מורכב ברובו מרכסי הרים מחוספסים המפרידים מספר משקעים ומישורים אחד מהשני. החלק המערבי המאוכלס הוא ההררי ביותר עם רכסים כהרי זגרוס והרי אלבורז; זה האחרון מכיל את הנקודה הגבוהה ביותר במדינה, הדמבנד, שמגיעה לגובה של 5,607 מטר. החצי המזרחי מכיל ברובו שקעים מדבריים בלתי מיושבים שבהם זורמים מספר נחלי מלח.

המישורים הגדולים היחידים בשטחי המדינה מצויים לאורך החוף של הים הכספי והחלקים הצפוניים של המפרץ הפרסי, שם גובלת איראן בנהר שט אל ערב. מישורים קטנים ומקוטעים ניתן למצוא גם לאורך החוף של המפרץ הפרסי, מצר הורמוז, ומפרץ עומן.

אקלימה של איראן הוא בעיקר יבש או יבש למחצה, ולמרות זאת קיים מזג אוויר חצי טרופי לאורך חופי הים הכספי. החורף האיראני מתון יחסית, ואילו הקיץ לח וחם.

[עריכה] דמוגרפיה

ערכים מורחבים – דמוגרפיה של איראן, דת באיראן

איראן היא מדינה גדולה עם אוכלוסייה בת כ-70 מיליון תושבים, והתפלגות אתנית גדולה מאוד של כ-80 קבוצות אתניות שונות זו מזו, ועם זאת דומות מבחינה תרבותית. בעוד מספר התושבים המדויק וההתפלגות האתנית שנויים במחלוקת, ידוע כי הרוב השולט הם הפרסים (51%), ואחריהם מספר מיעוטים כמו האזרים (24%), גילקים ומזנדרנים (8%), כורדים (7%), ערבים (3%), בלוצ'ים (2%), לורים (2%), טורקמנים (2%) וכן ארמנים, יהודים ואחרים.

ההתפלגות האתנית והשטחים הנרחבים של המדינה יצרו מצב מיוחד בו קיימות כמה עשרות שפות מדוברות, למרות שהשפה הרשמית היא השפה הפרסית.

מרבית העם האיראני הוא מוסלמי: 89% משתייכים לזרם השיעי התריסרי(הדת הרשמית במדינה), ועוד 10% משתייכים לזרם הסוני, המהווה רוב במרבית במדינות המוסלמיות. המיעוטים הדתיים ה"לא-מוסלמים" הם הבהאים, זורואסטרים, יהודים ונוצרים. שלושת המיעוטים האחרונים הם מיעוטים רשמיים במדינה, ועל כן יש להם מושבים שמורים בפרלמנט.

הקהילה היהודית באיראן הצטמצמה מכ-85,000 איש בסוף תקופת השאה עד לכ-25,000 בשנת 2006. למרות יחסה העוין במוצהר של איראן למדינת ישראל, הקהילה אינה מאוימת באופן ישיר.

[עריכה] יהודי איראן

ערך מורחב – יהדות איראן

ראשית היישוב היהודי באזור הוא ב-720 לפנה"ס, עם הגליית עשרת השבטים על ידי שלמנאסר מלך אשור. חלק מגולי יהודה, שהגיעו לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הגיעו גם הם לאיראן. עם זאת, אין ידיעות ברורות על רציפות שבין גולים אלה לבין הקהילות היהודיות המאוחרות יותר באיראן. עד המאה ה-7 לספירה, נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, וכמובן עם היישוב היהודי בבבל. יהודי איראן סרו למרותם של ראש הגולה בבבל ושל מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225, עם הכיבוש הסאסאני, מעמד כוהני הדת של זרתוסטרא הקנאית התחזק ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הן סבלו מגזירות ורדיפות ורבים מתו על קידוש השם.

בשנת 651, עם השתלטות הערבים, היהודים קבלו לגיטימציה ואוטונומיה מוגבלת (אם כי מופלית לרעה) תמורת מס גולגולת. ב-1221, עם כיבוש המונגולים בהנהגת ג'ינג'יס חאן, הושמדו קהילות יהודיות שלמות. במאה ה-16, כשהאסלאם השיעי השתלט על איראן, הגבלות וחוקים מגבילים רבים הוטלו, וגל מעשי קנאות עבר על קהילות ישראל בפרס. שושלת קג'אר (1796 - 1925) הגבירה את ההתעללויות ביהודים: קהילת טבריז נטבחה כולה, יהודי משהד הפכו אנוסים, ויהודי טהראן הושפלו. משנות ה-60 של המאה ה-19 החלו המוסדות היהודים באירופה להתערב בחיי היהודים באיראן.

זיקתם של יהודי פרס לארץ ישראל באה לידי ביטוייה הרבים ללא כל קשר לפעילות התנועה הציונית המודרנית, אלא היא דתית מעיקרה. שלוחי ארץ ישראל פקדו מאז ומתמיד את איראן והתקבלו בהערצה, ויהודים מאיראן עלו לרגל לירושלים וקיבלו את התואר חאג'.

[עריכה] כלכלת יהודי איראן

הבנת הפעילות הכלכלית של יהודי איראן חורגת מנתונים כמותיים ומתיאור עיסוקיהם המקצועיים. התמונה הכלכלית מקיפה וכוללת מרכיבים נוספים. ראשית, עיסוקיהם ביטאו את מעמדם החברתי ואת מידת השתלבותם בחברה האיראנית. שנית, פעילותם הכלכלית השליכה על חוסנם של מוסדות הקהילה: קהילות אמידות יכולות היו לממן פעילויות קהילתיות מגוונות. שלישית, מצבם הכלכלי הושפע מהשכלתם. נערים רבים הצטרפו לכוח העבודה המשפחתי והפסיקו ללמוד. יסודם של בתי הספר של "כל ישראל חברים" פתח בפני הצעירים אפיקים מקצועיים וכלכליים חדשים. לבסוף, מצבם הכלכלי קבע את רמת חייהם החומרית והקרין על זמנם הפנוי ועל יכולתם לעסוק בפעילות תרבותית ולעודדה.

השינויים בעיסוקם של יהודי איראן חלו בעקבות תהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים. במקומות מסוימים הייתה התמורה מהירה יותר מאשר במקומות אחרים. בפרספקטיבה נראה שהשינוי הכולל בבסיס הכלכלי של היהודים במרוצת 150 השנים האחרונות היה משמעותי. הוא שיקף את השיפור במצבם הכלכלי, ולא פחות חשוב מכך את מגבלות השיפור המהוסס במעמדם החברתי-פוליטי.

בהיעדר נתונים מהימנים על מצבם הכלכלי של היהודים לאחר מהפכת 1979 אפשר להניח כי הם נפגעו מן המשבר הכלכלי שליווה את הולדת הרפובליקה האסלאמית ומלחמת איראן-עיראק. תעשיינים יהודים גדולים הוצאו להורג בהאשמות שונות, כגון שיתוף פעולה עם "האויב הציוני", ורכושם הוחרם לטובת הרפובליקה האסלאמית. יהודים רבים עזבו את איראן טרם המהפכה, במהלכה ובשנים שלאחריה, ורק חלק מהם הצליח להציל משהו מרכושו ולהוציאו עימו. חלק מאלה שברחו מכרו לעתים את רכושם ליהודים שנשארו מאחור, וכך שיפרו את מעמדם הכלכלי של היהודים שנותרו במדינה.

[עריכה] ראו גם

• יחסי ישראל-איראן
• תוכנית הגרעין האיראנית
• מיתולוגיה פרסית
• צבא איראן

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
דיווח חדשותי בוויקיחדשות: איראן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: איראן

• אנציקלופדיה איראניקה
• תרגום מידע על איראן מספר העובדות של אתר הסי.אי.איי
• קישורים רבים לאתרי עיתונים ומקורות מידע על איראן (פרסית ואנגלית)
• "מלחמת האייתוללות" - מאבקי כוחות בהנהגה האיראנית, באתר "סיקור ממוקד"
• מהותו של האיום האיראני על ישראל - באתר "אומדיה"
• הטרור האיראני והשלכותיו, באתר "אומדיה"
• Persepolis Recreated - Documentary Movie - Reconstruction of Persepolis
• תרומתה של איראן לטרור האנטי-ישראלי, זיו מאור, באתר "אומדיה"
• Iran, its Neighbours and the Regional Crises דו"ח של תוכנית המזרח התיכון של מכון המחקר הבריטי "Chatham House"
• סקירת הזירה הדיפלומטית הבינלאומית לאור משבר הגרעין עם איראן, רן פורת, באתר "אומדיה"
• יהונתן דחוח הלוי, איראן חושפת כוונותיה להשתלט על המפרץ הפרסי, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

[עריכה] לקריאה נוספת

• דוד מנשרי - איראן: בין אסלאם ומערב. הוצאת משרד הביטחון, 1996.