ברית המועצות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ברית המועצות (ברוסית: Сою́з Сове́тских Социалисти́ческих Респу́блик (סוֹיוּז סוֹבְיֶצְקִיך סוֹצְיָלִיסְטִיצֵ'סְקִיך רֶסְפּוּבְּלִיק), ידועה גם בראשי התיבות СССР. בתרגום לעברית: ברית הרפובליקות הסובייטיות [המועצתיות] הסוציאליסטיות) הייתה מעצמת על שהשתרעה על פני כ-15% מכלל היבשה בכדור הארץ, על פני מזרח-אירופה, וצפון-מרכז אסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה היא הייתה אחת משתי מעצמות העל בעולם (יחד עם ארצות הברית). המשטר בברית המועצות היה קומוניסטי ריכוזי והיא הורכבה מ-15 יחידות משנה שנקראו "רפובליקות סוציאליסטיות".

ברית המועצות נחשבה למנהיגת הגוש הקומוניסטי בעולם. היא הוקמה ב-30 בדצמבר 1922 בעקבות ניצחון הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה, כאיחוד בין רוסיה הסובייטית לרפובליקות הסובייטיות של עבר הקווקז, אוקראינה, ובלארוס, שהוקמו אף הן בזמן המלחמה, והתקיימה עד להתפרקותה ב־16 בדצמבר 1991. בשטחי ברית המועצות חיו כ-100 עמים שונים.
ב־1991 התמוטט המשטר הקומוניסטי, וברית המועצות התפרקה למספר מדינות עצמאיות, רובן בעלות משטר דמוקרטי או דמוקרטי למחצה. את מקומה במוסדות הבינלאומיים, לרבות מקומה באו"ם, תפסה רוסיה, הגדולה ברפובליקות של ברית המועצות ומרכזה הפוליטי. לשתיים מן הרפובליקות שנכללו בברית המועצות (אוקראינה ובלארוס) היה ייצוג נפרד באו"ם עוד לפני פירוקה של ברית המועצות.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 ממהפכת פברואר עד מלחמת העולם השנייה 1.2 מניצחון במלחמת העולם השנייה עד נפילת ברית המועצות 2 פוליטיקה וממשל 2.1 יחסי חוץ 2.2 רפובליקות סובייטיות 3 כלכלה 4 גאוגרפיה 5 דמוגרפיה 5.1 דת 5.2 לאומים 6 ראו גם 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ברית המועצות

[עריכה] ממהפכת פברואר עד מלחמת העולם השנייה

ברית המועצות נחשבת כיורשת האימפריה הרוסית, שהשליט האחרון שלה, הצאר ניקולאי השני, הודח ב-1917. ברית המועצות נוסדה ב-30 בדצמבר 1922.

הקמתה של המדינה החדשה הייתה שיאה של ההרפתקה הפוליטית, שרוסיה עברה מהפלת המלוכה ועד ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים. המשטר המלוכני הופל בהתקוממות עממית ספונטנית בבירה, שנודעה בשם מהפכת פברואר. התקוממות זו אירעה בזמן מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917. היא נגרמה עקב הירידה במוראל החיילים בחזית ותנאי המחייה הקשים ברחבי האימפריה הרוסית. האוטוקרטיה הוחלפה בידי ממשלת המעבר הרוסית, שמנהיגיה התכוונו לייסד ברוסיה דמוקרטיה בנוסח המערב ולהמשיך במלחמה לצד בעלות הברית.

באותו זמן, מעמד הפועלים החל להתארגן במסגרת מועצות הפועלים (הסובייטים) במטרה להגן על זכויותיו. מועצות אלו קמו בכל רחבי רוסיה. חלקם נשלטו על ידי הבולשביקים - חברי הפלג הקיצוני בתנועה הסוציאליסטית. בראש הבולשביקים עמד ולדימיר איליץ' לנין, שהוביל אותם למהפכה קומוניסטית נגד הממשלה הזמנית. הבולשביקים הפילו את הממשלה הזמנית בנובמבר 1917 בהפיכה שנודעה לימים כמהפכת אוקטובר. לאחר תפיסת השלטון, הקומוניסטים הלאימו את אמצעי הייצור. רק לאחר מלחמת האזרחים הרוסית (1918-1921), שהתערבו בה גם מספר מדינות זרות, הממשל הקומוניסטי התייצב. ב"הסכם ריגה" ב-1921 רוסיה הסובייטית נאלצה לוותר על שטחים במערב אוקראינה ובלארוס לטובת פולין. בדצמבר 1922 ברית המועצות נוסדה באופן רשמי.

לאחר מותו של לנין התרחשה מלחמת ירושה בין לאון טרוצקי - היורש המקובל יותר, לבין יוסיף סטלין. באמצעות תככים פוליטיים ובידולו של טרוצקי, סטלין השתלט בסופו של דבר על המפלגה הקומוניסטית ונהיה לשליטה של ברית המועצות. ב-1928 הגה סטלין את תוכנית החומש שהביאה לתיעוש מהיר של המדינה ולהפיכת החוות החקלאיות הפרטיות לקולחוזים שיתופיים או לסובחוזים בשליטת המדינה. בעקבות מהלך זה עשרות מיליוני חקלאים איבדו את רכושם, חלקם נשלחו לעבודת כפייה בגולאגים בסיביר ומיליונים נוספים (בעיקר בדרום-מרכז אוקראינה) מתו מרעב. במשך 5 השנים אוכלוסיית אוקראינה קטנה במספר מיליוני אנשים. התפוקה התעשייתית עלתה באותו זמן ב-400% והאוכלוסייה בערים ובסיביר גדלה מאוד.

[עריכה] מניצחון במלחמת העולם השנייה עד נפילת ברית המועצות

בתקופה שלאחר המלחמה, ביססה ברית המועצות את מעמדה בזירה הבינלאומית כמעצמת-על לצידה של ארצות הברית. המאבק בין השתיים קיבל את השם "המלחמה הקרה". למרות השם, התפרצו מדי פעם מעשי איבה חריפים בין בנות החסות של המעצמות, דוגמת מלחמת וייטנאם ומלחמת קוריאה. במהלך תקופה זו דיכאה ברית המועצות מספר התקוממויות אלימות ולא אלימות בגוש המזרחי, דוגמת המרד בהונגריה ב-1956 והאביב של פראג ב-1968.

בסוף בשנות ה-70 נכנסה ברית המועצות למיתון כלכלי שהלך והחריף. הוא הגיע לשיאו במהלך שנות ה-80. במטרה להבריא את הכלכלה יזם שליטה החדש של ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, מספר רפורמות (גלאסנוסט ופרסטרויקה). הרפורמות לא עזרו להבריא את הכלכלה הסובייטית.

ברית המועצות קרסה ויחד איתה קרסו גם המשטרים שסרו למרותה במזרח אירופה; לאירוע זה, קריסת השלטון הקומוניסטי במדינות אירופה רבות, ניתן הכינוי סתיו העמים. הרפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות הפכו ברובן למדינות עצמאיות. זכויותיה של ברית המועצות בזירה הבינלאומית עברו לידיה של רוסיה.

[עריכה] פוליטיקה וממשל

ערך מורחב – פוליטיקה של ברית המועצות

הממשלה הסובייטית הייתה כלי שלטוני בידיה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ששלטה על החברה והכלכלה במדינה. הממשלה יישמה את ההחלטות שהתקבלו על ידי המפלגה היחידה במדינה.

להלכה, היה דמיון רב בין הממשלה של ברית המועצות לבין מערכות פוליטיות מערביות דמוקרטיות. לדוגמה, חוקה מיסדה את כל זרועות השלטון והעניקה לאזרחים מגוון רחב זכויות פוליטיות ואזרחיות. בית המחוקקים, הסובייט העליון, ייצג את העיקרון של ממשל עצמי עממי. הסובייט העליון, שהיו"ר הנבחר שלו היה ראש המדינה, פיקח על מועצת השרים, שפעלה כרשות המבצעת. יושב ראש מועצת השרים, שבחירתו אושרה בידי הגוף המחוקק, פעל כראש הממשלה. בחוקה היה מעוגן גם גוף שיפוטי, הכולל מערכת בתי משפט ובראשה בית משפט עליון לחוקה, שהיה אחראי על כך שהגופים הממשלתיים יפעלו על פי חוק. על פי החוקה הסובייטית מ-1977, לברית היה מבנה פדרלי, דבר שנתן לרפובליקות סמכות מסוימת ביחס ליישום מדיניות, וכן איפשר למיעוטים להרגיש כי הם משתתפים בניהול של ענייניהם.

למעשה, היה הבדל רב בין הממשלה הזו לבין מערכות מערביות. למעשה, המפלגה הקומוניסטית הייתה אחראית על פונקציות רבות שבארצות אחרות הממשלה בדרך כלל אחראית עליהם. לדוגמה, המפלגה היא שהחליטה על המדיניות שהממשלה לבסוף יישמה. הממשלה פשוט אישרה את ההחלטות של המפלגה כדי שיראו כלגיטימיות יותר. המפלגה השתמשה במגוון של שיטות כדי להבטיח שהממשלה דובקת במדיניותה. המפלגה הציבה את הנאמנים לה בעמדות שליטה בממשלה. המפלגה עקבה בדריכות אחר הפעולות של משרדי הממשלה והגופים המחוקקים שלה.

היו הבדלים רבים בין החוקה הסובייטית לבין חוקות מערביות טיפוסיות. היא בדרך כלל תיארה את היחסים הפוליטיים הקיימים, כפי שהמפלגה קבעה אותם, במקום לקבוע את היחסים הפוליטיים האידאליים. החוקה הייתה ארוכה ומפורטת, וכללה פירוט טכני של גופי הממשלה השונים. החוקה כללה הצהרות פוליטיות, כמו מטרות מדיניות חוץ, וכן סיפקה הגדרה תאורטית של המדינה במסגרת האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית. המפלגה יכלה לשנות את החוקה או לנסח אותה מחדש, כפי שעשתה מספר פעמים.

מועצת השרים פעלה כגוף הביצועי של הממשלה. התפקידים החשובים ביותר היו קשורים לניהול הכלכלה. המועצה הייתה תחת שליטתה של המפלגה, ויושב הראש שלה – ראש הממשלה הסובייטי – היה תמיד חבר בפוליטביורו. המועצה, שב-1989 כללה יותר ממאה חברים, הייתה גדולה מכדי לפעול כגוף מאוחד. נשיאות המועצה, שהורכבה מהשרים הכלכליים הראשיים ובראשה היושב ראש, היא ששלטה למעשה במועצת השרים.

על פי תיקון לחוקה משנת 1988, הגוף המחוקק הגבוה ביותר בברית המועצות היה הקונגרס של נציגי העם, שהתכנס בפעם הראשונה במאי 1989. המשימות העיקריות של הקונגרס היו בחירה בגוף מחוקק קבוע, הסובייט העליון, ובחירה של יושב ראש לסובייט העליון, שפעל כראש המדינה. מבחינה תאורטית, לגופים אלה היו סמכויות חקיקה רבות; למעשה, הקונגרס של נציגי העם התכנס רק למספר ימים ב-1989 על מנת לאשר החלטות שנעשו בידי המפלגה, מועצת השרים, והסובייט העליון. לסובייט העליון, לנשיאות מועצת השרים, וליושב ראש של הסובייט העליון, הייתה סמכות רבה בביצוע וחקיקת חוקים, החלטות, ופקודות שניתן היה לכפות על האזרחים. לקונגרס היה הסמכות לאשר את ההחלטות האלה.

הגוף השיפוטי לא היה עצמאי. בית המשפט העליון לחוקה פיקח על בתי המשפט הנמוכים יותר ויישם את החוק על פי החוקה או כפי שהסובייט העליון פירש אותו. ועדת החוקה החליטה האם חוקים תואמים לחוקה או לא. על פי החוק הסובייטי, שמוצאו בחוק הרומאי, הקטיגור פעל יחד עם השופט והסניגור על מנת להבטיח שהמשפט מצליח לגלות את האמת; זאת בניגוד לשיטה הנהוגה במערב, שבה יש פרקליטים בעד ונגד הנאשם.

ברית המועצות הייתה מדינה פדרלית שהורכבה מחמש עשרה רפובליקות, שהיו, באופן תאורטי, מאוגדות יחד מרצון. ברפובליקות התקיימו מערכות משפט שהותאמו לבני הלאומים המקומיים. לרפובליקות גם היו חוקות משלהן, שיחד עם החוקה הכללית, ביזרו באופן תאורטי את הכוח בברית המועצות. למעשה, עד 1989 המפלגה והממשלה המרכזית שלטו למעשה ללא עוררין, כשהן קובעות את המדיניות שיושמה על ידי הממשלות של הרפובליקות, המחוזות והנפות.

[עריכה] יחסי חוץ

ערך מורחב – יחסי חוץ של ברית המועצות

בראשיתה ברית המועצות הייתה מדינה מנודה, שלא זכתה להכרה דיפלומטית מרוב המדינות. היא גם לא זכתה להיות חברה בארגונים בינלאומיים רבים, אלא הסתפקה בתפקיד הצד המפשר ביחסים שבין מדינות אחרות. כל זה השתנה עם תום מלחמת העולם השנייה, כאשר ברית המועצות החלה לקבוע את עתידה של אירופה. ברית המועצות גם הייתה חברה באומות המאוחדות עם ייסודו ב-1945; היא אף זכתה להיות אחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, מה שהעניק לה זכות וטו בהחלטות הבינלאומיות. עד שנות ה-80, כבר היו לברית המועצות יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם.

ברית המועצות נעשתה לאחת משתי המעצמות העולמיות בזכות היותה אחת המנצחות הגדולות במלחמת העולם השנייה. היא החזיקה במעמד זה למשך ארבעה עשורים על ידי ההגמוניה שלה במזרח אירופה, כוחה הצבאי, פטרונותה על המדינות המתפתחות שנזקקו לעזרתה והמחקר המדעי, בעיקר בתחומי טכנולוגיית החלל וכלי הנשק. נסיונה של ברית המועצות להרחיב את השפעתה או שלטונה על מדינות ועמים רבים הביאה להיווצרותה של מערכת מדינות סוציאליסטיות. המועצה לסיוע כלכלי הדדי הוקמה ב-1949 על מנת להוות גוש חוסם של מדינות קומוניסטיות, והיוותה מסגרת לשיתוף פעולה בין הכלכלות המתוכננות של ברית המועצות, בעלות בריתה במזרח אירופה, ולאחר מכן עם בעלות בריתה בעולם השלישי (הקומיקון). המקבילה הצבאית לקומיקון הייתה ברית ורשה.

בשנות ה-70, ברית המועצות הצליחה להגיע לשיווי משקל גרעיני עם ארצות הברית, ועד סוף אותו עשור אף עברה אותה עם פריסתם של טילי ה-18-SS. ברית המועצות ראתה כהכרחית את מעורבותה בכל בעיה בינלאומית. בינתיים, המלחמה הקרה פינתה את מקומה ל"דטאנט" ולדפוס מורכב יותר של יחסים בינלאומיים, שבה העולם כבר לא היה מחולק לשני גושים מנוגדים ברורים. למדינות חלשות יותר היה יותר מקום להפעיל את השפעתן, ושתי המעצמות הכירו באינטרס ההדדי שלהן בניסיון להפסיק את התפשטות הנשק האטומי.

עד תחילת שנות ה-70, ברית המועצת כבר הגיעה להסכמי שלום ושיתוף פעולה עם כמה מדינות בעולם הלא-קומוניסטי, במיוחד בעולם השלישי ובמדינות הבלתי מזדהות. למרות כמה מכשולים אידאולוגיים, מוסקבה הצליחה לקדם את האינטרסים שלה על ידי רכישת מאחזים צבאיים בכמה אזורים חשובים בעולם השלישי. מעבר לכך, ברית המועצות המשיכה לספק סיוע צבאי לתנועות מהפכניות בעולם השלישי. בשל כל הסיבות האלה, מדיניות החוץ הסובייטית הייתה בעלת חשיבות רבה לעולם הלא-קומוניסטי, והיה לה חלק חשוב בקביעת המגמה ביחסים הבינלאומיים.

אם כי מערכות ביורוקרטיות רבות היו מעורבות בגיבוש ובביצוע של מדיניות החוץ הסובייטית, הקווים העיקריים נוסחו בידי הפוליטבורו של המפלגה הקומוניסטית. המטרות העיקריות של מדיניות החוץ הסובייטית היו לשמור ולהגביר את הביטחון הלאומי ולשמור על ההגמוניה במזרח אירופה. היחסים עם ארצות הברית ועם אירופה המערבית היו גם הם בעלי חשיבות רבה לקובעי מדיניות החוץ, והיחסים עם מדינות עולם שלישי נקבעו (לפחות בחלקם) לפי הקירבה של המדינה לגבול הסובייטי, ועל פי הערכות סובייטיות של החשיבות האסטרטגית שלה.

עלייתו של מיכאיל גורבצ'וב כיושב ראש המפלגה ב-1985 סימנה שינוי משמעותי במדיניות החוץ הסובייטית. גורב'צוב ניסה ליישם מדיניות פייסנית עם המערב במקום לשמור על הסטטוס קוו של המלחמה הקרה. ברית המועצות סיימה את השלטון הצבאי שלה באפגניסטאן, חתמה על אמנות להשמדת נשק גרעיני עם ארצות הברית, ואיפשרה למדינות הלוויין שלה במזרח אירופה לשלוט בענייניהן.

לאחר התפרקותה של ברית המועצות ב-1991, הפדרציה הרוסית ראתה את עצמה כיורשת החוקית של ברית המועצות בזירה הבינלאומית, למרות שאיבדה את מעמד המעצמה שהיה לה. רוסיה העצמאית ביטלה את השפעתה של האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית על עיצוב מדיניות החוץ שלה; היא אף ביקשה סיוע מערבי בעת ביצוע רפורמות ליברליות בכלכלתה.

[עריכה] רפובליקות סובייטיות

ערך מורחב – רפובליקות ברית המועצות

ברית המועצות הייתה פדרציה של רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות. הרפובליקות הראשונות נוסדו זמן קצר לאחר מהפכת אוקטובר. באותו זמן, הרפובליקות היו עצמאיות אחת מהשנייה מבחינה עקרונית, אך למעשה ממשלותיהן פעלו בתיאום, כפי שהמפלגה המרכזית הורתה להן. ב-1922, ארבע רפובליקות (הרוסית, האוקראינית, הבלארוסית, והטרנס-קווקזית) הצטרפו לברית המועצות. בין 1922 ל-1940, מספר הרפובליקות גדל ל-16. כמה מהרפובליקות החדשות נוצרו מהשטחים שנכבשו בידי ברית המועצות, ואחרות על ידי חלוקה של רפובליקה אחת לכמה חלקים. הקריטריונים לייסוד רפובליקה חדשה היו כדלהלן:

1. שתהיה על גבולה של ברית המועצות, כך שתוכל לפרוש אם תרצה,
2. שתהיה חזקה מספיק מבחינה כלכלית לפרוש אם תרצה בכך,
3. שתקרא על שם הקבוצה האתנית הדומיננטית ברפובליקה, שתהיה בת מיליון אנשים לפחות.

המערכת נותרה כמעט ללא שינוי לאחר 1940. לא נוספו רפובליקות חדשות. רפובליקה אחת, הקרלו-פינית, פורקה ב-1956. שאר 15 הרפובליקות שרדו עד ל-1991. פרישה נותרה אופציה תאורטית, ולא מסתברת במיוחד בהתחשב במרכוז הסובייטי, עד להתפרקות ב-1991. באותו זמן, הרפובליקות נעשו למדינות עצמאיות, שחלקן עדיין היו מאורגנות תחת "חבר העמים של המדינות העצמאיות".

לכמה רפובליקות חלקו היסטוריה ואזור גאוגרפי משותף, ולכן נקראו לפי שמות קבוצתיים. אלה היו הרפובליקות הבלטיות, הרפובליקות הטרנס-קווקזיות, והמרכז אסייתיות.

רפובליקות ברית המועצות
	דגל	רפובליקה	עיר בירה	מדינה עצמאית יורשת
1		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית	ירוואן	ארמניה
2		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית	באקו	אזרבייג'ן
3		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית	מינסק	בלארוס
4		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האסטונית	טלין	אסטוניה
5		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הגאורגית	טביליסי	גאורגיה
6		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקזחית	אלמטי	קזחסטן
7		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקירגיזית	בישקק	קירגיזסטן
8		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית	ריגה	לטביה
9		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית	וילניוס	ליטא
10		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובית	קישינב	מולדובה
11		הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית הרוסית	מוסקבה	הפדרציה הרוסית
12		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטג'יקית	דושנבה	טג'יקיסטן
13		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית	אשגאבט	טורקמניסטן
14		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית	קייב	אוקראינה
15		הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית	טשקנט	אוזבקיסטן

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלה של ברית המועצות

לפני התמוטטותה, לברית המועצות הייתה המדינה עם הכלכלה המתוכננת הגדולה ביותר בעולם. השלטון קבע את סדר הקדימויות הכלכלי שלו בתכנון מרכזי, כך שהחלטות אדמניסטרטיביות הן שקבעו את חלוקת המשאבים ואת המחירים, ולא כוחות השוק.

מאז המהפכה הבולשביקית ב-1917, המדינה גדלה מחברת איכרים לא מפותחת עם תעשייה מינימלית למעצמה התעשייתית השנייה בגודלה בעולם. לפי הסטטיסטיקה הסובייטית, החלק של ברית המועצות בייצור התעשייתי העולמי גדל מ-4 אחוזים ל-20 אחוזים בין 1913 ל-1980. אם כי אנליסטים מערביים רבים חושבים כי טענות אלה מוגזמות, ההצלחה הסובייטית היא עדיין מרשימה. לאחר האירועים הקשים של מלחמת העולם השנייה, כלכלתה של המדינה המשיכה לגדול, אם כי בשיעור לא אחיד. מדדי איכות חיים, אם כי עדיין צנועים יחסית למערב, השתפרו, ולאזרח הסובייטי בסוף שנות ה-80 היה ביטחון כלכלי מסוים.

אם כי ההישגים האלה היו מרשימים, בשנות ה-80 מנהיגים סובייטים עמדו בפני בעיות רבות. הייצור של מוצרי צריכה במגזרי החקלאות והצריכה לא היה תמיד מספיק. משברים במגזר החקלאי הביאו לאסון בשנות השלושים, כאשר קולקטיביזציה נתקלה בהתנגדות של הקולאקים, דבר שהביא למאבק של איכרים רבים כנגד השלטונות, לרעב, ולמוות של כ-5-10 מיליון איש, בעיקר באוקראינה, אך גם באזור נהר הוולגה ובקזחסטן. במגזרי השירותים והצריכה, חוסר בהשקעות הביא לשוק שחור באזורים מסוימים.

בנוסף, מאז שנות ה-70, שיעור הגדילה של הכלכלה פחת באופן ניכר. פיתוח כלכלי רחב, המבוסס על שימוש בכמות גדולה של עובדים וחומרים כבר לא היה אפשרי, והפריון של הנכסים הסובייטיים היה עדיין נמוך יחסית למדינות מתועשות אחרות. איכות המוצר הייתה ירודה. מנהיגים סובייטיים עמדו בפני דילמה משמעותית: השליטה המרכזית החזקה שהדריכה את הפיתוח הכלכלי זה זמן רב לא הצליחה להביא ליצירתיות ולפריון, שכלכלה מפותחת ומודרנית כה צריכה.

המנהיגים של סוף שנות ה-80 הודו בכך שהגישות הכלכליות הישנות לא מועילות לפתרון בעיות חדשות, והם ביקשו ליצור תוכנית של רפורמה כלכלית על מנת לעורר את הכלכלה מחדש. המנהיגות, שבראשה מיכאיל גורבצ'וב, ניסתה פתרונות חדשים לבעיות הכלכליות באופן פתוח ("גלאסנוסט"), דבר שמעולם לא נעשה בברית המועצות. שיטה אחת לשיפור הפריון הייתה הייתה להגדיל את כוחם של כוחות השוק. אך רפורמות שיגדילו את השפעתן של כוחות השוק יסמנו פיחות בסמכות והשליטה של ההיררכיה התכנונית.

הבנה של התפתחויות בכלכלה היה תפקיד מסובך עבור משקיפים מערביים. במדינה היו פערים כלכליים ואזוריים גדולים מאד, וניתוח של מידע סטטיסטי לפי אזור היה תהליך איטי ומסורבל. מעבר לכך, הסטטיסטיקה הסובייטית לא הייתה תמיד בת השוואה לסטטיסטיקה המערבית, שכן הם השתמשו במושגים סטטיסטיים וכלכליים שונים. רוב האנליסטים המערביים, וגם חלק מהסובייטיים, הטילו ספק בדיוקם של הסטטיסטיקות שפורסמו, ואמרו כי שיעורי הגדילה התעשייתית היו בדרך כלל גדולים יותר משהיו באמת.

[עריכה] גאוגרפיה

ערך מורחב – גאוגרפיה של ברית המועצות

ברית המועצות הייתה בחלק המזרחי של היבשת האירופאית, ובחלק הצפוני של אסיה. רוב המדינה הייתה צפונית ל-50 מעלות צפון, והקיפה שטח של 22,402,200 קמ"ר. בשל הגודל העצום של המדינה, האקלים היה מגוון – מאקלים תת-טרופי וקונטיננטלי לתת-ארקטי וקוטבי. 11 אחוז מהאדמה הייתה ראויה לעיבוד, 16 אחוז ראויה למרעה, 41 אחוז יערות, ו-32 אחוז אחרים, כולל טונדרה.

[עריכה] דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של ברית המועצות

ערך מורחב – יהדות רוסיה

ברית המועצות הייתה אחת המדינות המגוונות ביותר מבחינה אתנית, עם יותר ממאה לאומים אתניים שונים. האוכלוסייה הכללית הוערכה ב-293 מיליון נפש ב-1991. רוב האוכלוסייה הייתה רוסית (כ-53.4 אחוז, מפקד 1970), וכן היו אוקראינים (16.9 אחוז), אוזבקים (3.8 אחוז), ולאומים רבים אחרים. רוסיה גדולה, הן בשטחה והן באוכלוסייתה, מכל יתר הרפובליקות של ברית המועצות שקיבלו עצמאות גם יחד, והיא עדיין מגוונת למדי מבחינה אתנית, וכוללת מיעוטים של טאטארים, אודמורטים, וקבוצות אתניות רבות אחרות.

[עריכה] דת

ערך מורחב – דת בברית המועצות

המדינה הובדלה מהכנסייה בצו של מועצת הקומיסרים העממיים (ממשלת המהפכנים הזמנית) ב-23 בינואר 1918. נתונים רשמיים על מספר המאמינים בברית המועצות לא היו קיימים עד ל-1989. אך לפי מקורות סובייטיים ומערביים, מעל שליש מאזרחי המדינה, שרשמית הייתה אתאיסטית, האמינו בדת כלשהי. נצרות ואיסלאם היו הדתות הגדולות ביותר. הנוצרים השתייכו לכמה כנסיות: האורתודוקסית המזרחית, הגדולה ביותר; הקתולית; הבפטיסטית וכמה כתות פרוטסטנטיות אחרות. היו כנסיות רבות במדינה (7500 כנסיות רוסיות אורתודוקסיות ב-1974). רוב המאמינים המוסלמיים היו סונים, וכן היו יהודים רבים. דתות אחרות, שלהן היו מספר מועט של מאמינים, כללו בודהיזם, למאיזם, ושאמאניזם, דת שמבוססת על ספירטואליזם פרימיטיבי. תפקידה של הדת בחיי היומיום של האזרח הסובייטי השתנה מאדם לאדם. בגלל שהאמונה והערכים החברתיים המוסלמיים היו קשורים מאוד זה לזה, נדמה שלדת הייתה השפעה גדולה יותר על המוסלמים מאשר על הנוצרים או על המאמינים האחרים. אך כשני שלישים מהאוכלוסייה הסובייטית לא היו מאמינים. כחצי מהאוכלוסייה, כולל פקידים גבוהים במפלגה ובממשלה, הצהירו כי הם אתאיסטים. כל חברי המפלגה הקומוניסטית נדרשו, בהתאם לאידאולוגיה הקומוניסטית, שטענה כי "הדת היא אופיום להמונים", להיות אתאיסטים. לפיכך, לרוב האוכלוסייה הסובייטית, הדת הייתה נושא לא רלוונטי.

[עריכה] לאומים

ערך מורחב – לאומים בברית המועצות

האימפריה הרב-לאומית הגדולה שהבולשביקים ירשו לאחר המהפכה שלהם נוצרה על ידי התפשטות של הצארים במשך כארבע מאות שנה. כמה קבוצות לאומיות הגיעו לאימפריה מרצונם החופשי, אך רובם צורפו אליה בכוח. בצורה כללית, היה מעט מן המשותף לרוסים ולשאר הלאומים באימפריה מבחינה תרבותית, דתית או לשונית. פעמים רבות היו שני לאומים על אותה הטריטוריה. לפיכך, מתיחויות לאומיות נבנו במשך השנים לא רק כנגד הרוסים אלא גם בין הלאומים השונים לבין עצמם.

למשך קרוב לשבעים שנה, המנהיגים הסובייטיים טענו כי החיכוכים בין הלאומים הרבים שהרכיבו את ברית המועצות נמחקו, וכי ברית המועצות היא משפחת לאומים שחיים יחד באופן הרמוני. אך התסיסה הלאומית שהרעידה כמעט כל פינה מברית המועצות בסוף שנות ה-80 הוכיחה כי שבעים שנה של שלטון קומוניסטי לא הצליחו למחוק את ההבדלים הלאומיים והאתניים, וכי התרבויות והדתות הלאומיות יצוצו מחדש ברגע שיוכלו. משמעותה של המציאות שגורבצ'וב וחבריו עמדו מולה הייתה, שאלא אם כן ישתמשו בכוח, עליהם למצוא פתרונות אלטרנטיביים על מנת למנוע את התפרקותה של ברית המועצות.

הוויתורים שניתנו לתרבויות הלאומיות והאוטונומיה החלקית שניתנה לרפובליקות בשנות ה-20 הביאו להתפתחותן של אליטות לאומיות ולתודעה לאומית מוגברת. לאחר מכן, דיכוי ורוסיזציה הביאו להתנגדות להשתלטותה של מוסקבה ולהתפתחות נוספת בתודעה הלאומית. רגשות לאומיים גם התפתחו במדינה הסובייטית על ידי תחרות מוגברת על משאבים, שירותים ועבודה.

[עריכה] ראו גם

• מלחמת האזרחים ברוסיה
• מהפכת אוקטובר
• הצבא האדום
• האימפריה הרוסית
• טוטליטריזם
• המלחמה הקרה
• מדינות חבר העמים

[עריכה] קישורים חיצוניים

• תומר ריבל, התפרקות ברית המועצות
• סדרת תצלומים מחיי היומיום בברית המועצות
• התרשמויות מרוסיה הסובייטית, מאת ג'ון דיואי
• פוסטרים סובייטיים