מלחמת וייטנאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה מועמד לפיצול פיצול הערך לערכי משנה יקל על הקריאה ועל איתור מידע רלוונטי. כדי להציע דרכים לפצל את הערך או לדון בהצעה, עברו לדף השיחה.

מלחמת וייטנאם (מלחמת הודו-סין השנייה)
חלק מהמלחמה הקרה
מסוקי UH-1D "יואי" בוייטנאם בשנת 1966
תאריך: 1957–1975 מקום: דרום-מזרח אסיה תוצאה: ניצחון של צפון וייטנאם על דרום וייטנאם בשנת 1975, איחוד וייטנאם בשלטון קומוניסטי
הצדדים הלוחמים
צפון וייטנאם, וייטקונג, ברית המועצות סין.	דרום וייטנאם, ארצות הברית, דרום קוריאה, תאילנד, אוסטרליה, ניו זילנד הפיליפינים
מפקדים
גנרל נגאיין גיאפ (1957-1972), גנרל טיין דאנג (1972-1975)	גנרל ויליאם וסטמורלנד (1964-1968), גנרל קרייטון אברמס (1968-1972)
כוחות
כ-420,000 בשנת 1968	כ-1,200,000 בשנת 1968
אבדות
כ-1,100,000 הרוגים	230,000 הרוגים לדרום וייטנאם, 58,191 הרוגים לארצות הברית, 5,000 הרוגים לדרום קוריאה, 500 הרוגים לאוסטרליה

"מלחמת וייטנאם" הוא הכינוי המקובל בארצות הברית ובחלקים של העולם המערבי למלחמה שהתנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והווייטקונג (אשר נתמכו על ידי ברית המועצות וסין) לדרום וייטנאם ולצבא ארצות הברית. (המלחמה מכונה גם מלחמת הודו-סין השניה, ובוייטנאם היא ידועה בשם המלחמה האמריקאית). המלחמה הסתיימה בניצחון הצפון בשנת 1975, ובאיחודה של וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי. מלחמה זו נחשבת לחוליה בולטת במלחמה הקרה בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי.

מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה היה מעל ארבעה מיליון נפש, כמחציתם אזרחים וייטנאמים. במלחמה נהרגו גם כ-58 אלף חיילים אמריקנים.

תוכן עניינים 1 הרקע למלחמה 1.1 מלחמת הודו סין 1.2 סיבות לפרוץ המלחמה 2 פרוץ המלחמה (1957) 3 המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ג'ון קנדי (1961-1963) 4 התקרית במפרץ טונקין (1964) 5 מבצע רעם מתגלגל(1965) 6 חיזוק המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון (1965-1968) 7 מתקפת טט (1968) 8 המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ריצ'רד ניקסון (1969-1973) 9 טקטיקות לחימה וייטנאמיות 10 טקטיקות לחימה אמריקאיות 11 סיום המלחמה 12 ההתנגדות למעורבות האמריקנית 13 קרבות עיקריים 14 מניין אבדות כולל (בשנים 1960 - 1975) 15 מלחמת וייטנאם בקולנוע 16 ראו גם 17 קישורים חיצוניים 18 לקריאה נוספת

[עריכה] הרקע למלחמה

במחצית השנייה של המאה ה-19, צרפת כבשה את הודו-סין והפכה אותה למושבה צרפתית. במהלך מלחמת העולם השנייה יפן כבשה את וייטנאם, ואחרי סיום המלחמה וכניעת יפן חזרה השליטה בוייטנאם לצרפת.

במהלך מלחמת הודו-סין בשנים 1946-1954, נלחמו המדינות וייטנאם, לאוס וקמבודיה שנקראו אז "הודו-סין" על קבלת עצמאות מהשלטון הצרפתי.

[עריכה] מלחמת הודו סין

ערך מורחב – מלחמת הודו-סין הראשונה

בספטמבר 1945, תנועה לאומנית שהנהיג הו צ'י מין דרשה לקבל עצמאות מצרפת, וציפתה לקבל תמיכה מארצות הברית - שהבהירה את התנגדותה לאימפריאליזם האירופאי. אך בעקבות מותו של הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט, היווצרות המלחמה הקרה ונטיותיו הקומוניסטיות של הו צ'י מין - ארצות הברית בחרה לתמוך בצרפת.

צרפת ביקשה מבריטניה, שלחמה באזור בתקופת מלחמת העולם השנייה, לנהל את הזירה הצבאית - ופתחה במלחמה. צרפת ניסתה לכבוש מחדש את וייטנאם ולהפוך אותה למושבה צרפתית, ולחמה נגד המחתרת הלאומנית שהפכה לצבא - הוייט מין. הוייט מין הצליח לכבוש את וייטנאם באופן הדרגתי, ואחרי הקרב האחרון שבו הביס את צרפת - קרב דיין ביין פו (בצפון מערב המדינה) במאי 1954 - צרפת נאלצה להעניק עצמאות למדינות הודו-סין: וייטנאם, לאוס וקמבודיה.

[עריכה] סיבות לפרוץ המלחמה

בוועידת ז'נבה שכונסה עם סיום המלחמה הוחלט לחלק באופן זמני את וייטנאם לשני חלקים כשהגבול נקבע כקו הרוחב 17 מעלות. בחלק הצפוני הוקמה על ידי הוייט מין מדינה קומוניסטית שבירתה האנוי, ובחלק הדרומי הוקמה מדינה אנטי-קומוניסטית שבירתה סייגון בהנהגת הקיסר באו דאי, נצר לשושלת קיסרים. הוועידה קבעה שהחלוקה נעשית באופן זמני, עד לקיומן של בחירות למנהיג לאומי, שנקבעו ליולי 1956.

נגו דין דיים הדיח את הקיסר דאי, הפך לשליט דרום וייטנאם וסירב לקיים מערכת בחירות, מתוך הבנה כי בבחירות אלו יעלו הקומוניסטים לשלטון. לצעדו זה זכה בתמיכת ארצות הברית, שחששה מהתפשטות הקומוניזם באזור. במקביל, הפך הו צ'י מין לשליט צפון וייטנאם. דיים לא היה פופולרי בארצו מכמה סיבות:

• להבדיל מהרוב הבודהיסטי היה דיים קתולי.
• ייצג את האינטרסים של בעלי האדמות והעשירון העליון במדינה בה רוב התושבים חקלאים פשוטים.
• במטרה לנצל מאגר ידע וניסיון, שילב בממשל כאלו שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים.
• הקים ממשל מושחת שבעלי הממון היו יכולים להטות כרצונם

ההתנגדות לדיים הובילה להתאבדות טקסית פומבית של מספר נזירים בודהיסטים שהציתו עצמם ברחובות סייגון.

בשנת 1957 פרצה בדרום וייטנאם מלחמת אזרחים - בין תומכי האיחוד למתנגדיו. במהלך המאבק התגבשה תנועת הוייטקונג (החזית לשחרור לאומי), שאיחדה את מצדדי האיחוד מתוך אזרחי דרום וייטנאם ופעלה בתמיכתה של צפון וייטנאם.

בעקבות מעורבות ארצות הברית, ברית המועצות וסין המלחמה הסלימה, וגלשה למדינות השכנות קמבודיה ולאוס.

[עריכה] פרוץ המלחמה (1957)

ארצות הברית שהונעה על ידי תאוריית הדומינו וממשלת דרום וייטנאם טענו שמטרתן במלחמה היא מניעה עקרונית ואסטרטגית של התפשטות הקומוניזם. צפון וייטנאם טענה שמטרתה היא איחוד המדינה וסילוק הכוח הזר (ארצות הברית), כהמשך למלחמת העצמאות שסילקה את צרפת.

המחתרת קומוניסטית שפעלה בדרום וייטנאם במטרה לכונן משטר קומוניסטי בדרום, החלה לבצע פעולות גרילה נגד ממשלת הדרום משנת 1957. משנת 1959 המחתרת כונתה "חזית השחרור הלאומית" (NLF), והחלה לקבל סיוע מסיבי מממשלת הצפון, דרך נתיב הו צ'י מין - מסלול שעבר דרך לאוס וקמבודיה. ממשלת דיים נעזרה ביועצים צבאיים אמריקנים, בפיקודו של הגנרל פול הרקינס, אך איבדה שליטה על אזורים רבים. בשנת 1963 החלה מתקפה מוצלחת של המחתרת נגד צבא הדרום, שפרצה בקרב אפ בק בחודש ינואר. צבא הדרום הובס בקרבות, וממשלתו של דיים עמדה בפני פירוק.

[עריכה] המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ג'ון קנדי (1961-1963)

בשנת 1961 - בעקבות כישלון הפלישה לקובה במפרץ החזירים, בניית חומת ברלין בגרמניה והתחזקות התנועה הקומוניסטית בלאוס - הנשיא קנדי היה נחוש למנוע ניצחון קומוניסטי בוייטנאם, כדי למנוע נזק לתדמית הממשל ולגוש המערבי. מנהיג הדרום דיים התגלה כמנהיג בלתי ראוי, אחרי שהורה לפזר באלימות קשה הפגנה של מתנגדי שלטון בודהיסטים. שני שלישים מתושבי הדרום היו בודהיסטים, ודיים הנוצרי-קתולי נתפס כדיקטטור. ארצות הברית הביעה את סלידתה מדיים בשיחות עם הגנרלים בצבאו, והם ביצעו הפיכה צבאית והרגו אותו ב-1 בנובמבר 1963. השלטון הצבאי החדש היה לא יציב, והתחלף במספר הפיכות. במקביל, הוייטקונג הקומוניסטי הגביר את פעולותיו, במטרה לנצל את המצב הכאוטי. קנדי הורה לחזק את צוות היועצים הצבאיים ביחידות מיוחדות, שביצעו פעולות קומנדו ברחבי המדינה.

הנשיא קנדי נרצח ב-22 בנובמבר 1963, ומחליפו - הנשיא לינדון ג'ונסון - הבהיר שארצות הברית תמשיך לתמוך בדרום וייטנאם. ביולי 1964 ג'ונסון הורה לשלוח 5,000 יועצים צבאיים נוספים לוייטנאם, ומספר האמריקנים במדינה עלה ל-21,000.

[עריכה] התקרית במפרץ טונקין (1964)

ב-31 ביולי 1964, המשחתת האמריקנית "מדוקס" סיירה במפרץ טונקין, מול חופי צפון וייטנאם. היא הותקפה על ידי שלוש סירות טורפדו של צבא הצפון, וספגה נזק שטחי. בסיוע מטוסים מנושאת המטוסים הסמוכה "טייקונדרוגה" הושמדה סירת טורפדו אחת, ונפגעו שתי האחרות. ב-4 באוגוסט, במהלך סיור דומה במפרץ, המשחתת "מדוקס" ומשחתת נוספת דיווחו על התקפת טורפדו שנייה - דיווח שהתגלה בדיעבד כמוטעה. בעקבות התקריות במפרץ, הסנאט האמריקני אישר לנשיא ג'ונסון ב-7 באוגוסט לחזק את הכוח האמריקני בוייטנאם, ללא הגבלה. בהמלצת יועציו, ג'ונסון אישר תוכנית תקיפה אווירית רחבה בצפון וייטנאם. אוסטרליה, בת בריתה הצבאית של ארצות הברית, נאלצה לחדש את גיוס החובה בלחץ אמריקני, ונדרשה לשלוח חיילים וציוד צבאי לוייטנאם.

[עריכה] מבצע רעם מתגלגל(1965)

מבצע "רעם מתגלגל" (Rolling Thunder) היה שם הקוד לפעולות התקיפה האוויריות שביצע הצבא האמריקני בצפון וייטנאם, בשנים 1965-1968. המטרות העיקריות של המבצע היו פגיעה מוראלית בצבא הצפון, השמדת מטרות צבאיות לרבות פעולות לדיכוי הגנת נ"מ (טילי קרקע-אוויר) ופגיעה בנתיב הו צ'י מין.

התקיפות החלו במרץ 1965, והחריפו בהדרגה במטרה לכפות על הצפון כניסה למשא ומתן על הפסקת הלחימה. למרות הנזק העצום שנגרם לצפון בתקיפות, הוא המשיך להילחם בזכות סיוע שקיבל מברית המועצות ומסין הקומוניסטיות. המבצע הופסק במרץ 1968, בעקבות הסכמת הצפון לגשת למו"מ אחרי מתקפת טט.

[עריכה] חיזוק המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון (1965-1968)

מפברואר 1965 הצבא האמריקני החל לבצע תקיפות אוויר עצמאיות בצפון וייטנאם ובדרום וייטנאם, במבצע שכונה "חץ בוער" (Flaming Dart), והחל כתגובה לפגיעה בבסיס צבאי. בעקבות המבצע, הוצבו בצפון וייטנאם סוללות רבות של טילי קרקע-אוויר מתוצרת ברית המועצות.

במרץ 1965 הוצבו בדרום וייטנאם 3,500 חיילים מחיל הנחתים - הכוח הלוחם הגדול הראשון שנשלח לאזור. באותו חודש שהו במדינה כ-25,000 יועצים צבאיים אמריקנים. ביולי 1965 הופל מטוס פנטום ראשון בטיל נ"מ, ובאותו חודש הנשיא ג'ונסון הורה להגדיל את הכוח הצבאי במדינה מ-75 אלף חיילים ל-125 אלף.

ב-18 באוגוסט 1965 החל המבצע הקרקעי הראשון של הצבא האמריקני, מבצע "סטארלייט". במהלך המבצע נכבש בסיס של הוייטקונג על ידי 5,500 נחתים, ובעקבותיו הוייטקונג החל להתמקד בלחימת גרילה בלבד.

צבא צפון וייטנאם לחם מול צבא הדרום מסוף שנת 1964, וב-14 בנובמבר 1965 ניסה לכבוש את הדרום בפעולה רחבה - אך הובס על ידי הצבא האמריקני, ונאלץ להתמקד בעיקר בפעולות גרילה.

בהמלצת משרד ההגנה, הנשיא ג'ונסון הורה להגדיל את מספר החיילים באזור ל-184 אלף עד סוף שנת 1965. בפברואר 1966 ג'ונסון נפגש עם מפקד כוחות הצבא האמריקני באזור, גנרל ויליאם וסטמורלנד והורה להציב בוייטנאם 429,000 חיילים עד אוגוסט 1966, במטרה להסלים את הפעילות ולהגיע להכרעה. משנת 1966 הצבא האמריקני ניהל מבצעים רבים, בעיקר נגד מטרות הוייטקונג.

במטרה לאיים על נתיב האספקה הו צ'י מין בלאוס, הוקם בסיס של חיל הנחתים בגבול לאוס, ליד העיר קה סאן. הבסיס שימש כנקודת מוצא לתקיפות הנתיב, ונבחר כמטרה מרכזית לתקיפה על ידי צבא הצפון. צבא הצפון ניסה לכבוש את הבסיס בקרב קה סאן מה-21 בינואר עד ה-8 באפריל 1968, ונאלץ לסגת אחרי שספג כ-8,000 הרוגים. הבסיס זכה לאספקת ציוד ותחמושת שוטפת, בזכות מטוסי תובלה ומסוקים.

[עריכה] מתקפת טט (1968)

לקראת חג השנה החדשה, חג הטט - שהוא החג החשוב ביותר בלוח השנה הוייטנאמי - הושגה הסכמה זמנית להפסקת אש בין הצפון לדרום, במטרה לאפשר לשני הצדדים לחגוג את החג ללא לחימה. אך צבא הצפון בחר לתקוף את הדרום בערב החג, בליל ה-30 בינואר 1968. מתקפת הפתע של הצפון, בסיוע הוייטקונג, נערכה במטרה לעודד מרד של תושבי הדרום נגד הממשלה והצבא האמריקני, וכללה תקיפות של מעל 100 הערים הגדולות בדרום, בהן 36 מתוך 44 ערי הבירה. המתקפה כללה כ-80,000 לוחמים והייתה המבצע הצבאי הגדול ביותר שנערך עד אז בשני הצדדים הלוחמים. המתקפה הרחבה אמנם נכשלה לחלוטין אך הצבא האמריקני ספג אבדות קשות. הצבא האמריקני וצבא הדרום, בסיוע תושבי הדרום, הצליחו להדוף את התוקפים. הקרב על עיר הבירה סייגון נמשך שלושה ימים, והקרב בעיר העתיקה הואה (Hue) נמשך כחודש, במהלכו נהרגו כ-2,800 תושבים על ידי הוייטקונג. מספר שבועות לאחר מכן, ב-16 במרץ, פעולה שגרתית של כוח אמריקאי לחיסול לוחמי וייטקונג בכפר סון מי שבמחוז קואנג נגאי, הסתיים בטבח מי ליי.

למרות הכישלון המוחלט של המתקפה, הייתה לה השפעה חזקה על דעת הקהל בארצות הברית. המלחמה בוייטנאם החלה להיתפס כעימות חסר פתרון, שגובה קורבנות מיותרים. בעקבות דרישתו של גנרל וסטמורלנד לכוחות צבא נוספים - שר ההגנה של ארצות הברית, קלארק קליפורד, הביע התנגדות מוחלטת להמשך המעורבות האמריקנית באזור. ביוני 1968 מונה הגנרל קרייטון אבראמס, סגנו של וסטמורלנד, לתפקיד מפקד הכוח האמריקני. אבראמס נחשב למפקד שקול וזהיר יותר, הגדיל את חופש הפעולה של התקשורת והידק את שיתוף הפעולה עם צבא הדרום.

באוקטובר 1968 נשלחו 24,000 חיילים אמריקנים לתקופת שירות חובה שנייה בוייטנאם. באותו חודש הודיע הנשיא ג'ונסון שהמו"מ לשלום בפריז עומד להביא סיום מיידי למלחמה, אך המו"מ נכשל והלחימה נמשכה.

[עריכה] המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ריצ'רד ניקסון (1969-1973)

בנובמבר 1969 הודיע הנשיא החדש ריצ'רד ניקסון שבכוונתו לסיים את המעורבות במלחמה באופן הדרגתי, על ידי חיזוק צבא הדרום והעברת סמכויות הלחימה אליו, עד ליציאת האמריקנים. מדיניותו זאת הייתה אבן הפינה למה שיקרא אחר כך דוקטרינת ניקסון. בנושא שנוגע לוייטנאם הדוקטרינה נקראה "Vietnamization". המטרה הייתה לאפשר לצבא דרום וייטנאם יותר ויותר להחזיק לבדו מול "חזית השחרור הלאומית" וצבא וייטנאם הצפוני. במשך אותה תקופה הוציא צבא ארצות הברית חלק מכוחות הלחימה שלו מוייטנאם תוך נסיגה. ניקסון המשיך להחזיק במקום כוח תקיפה אווירי להפצצת צבא הצפון, ביחד עם כוח תקיפה בקמבודיה.

[עריכה] טקטיקות לחימה וייטנאמיות

הוייטנאמים לחמו את רוב הלחימה בשימוש בטקטיקת מלחמת גרילה מסועפת שבו הם בנו בונקרים ומנהרות רבות מתחת פני השטח, אשר רובו מורכב מיער עד.יתר על כן כל היציאות מהבונקרים האלו מולכדו והוסוו, מכיסוי עלים ועד יציאות מגזעי עצים. ולא פעם אחת קרה שבלב מחנה צבא אמריקאי יצאו מתוך גזעי העצים כמה לוחמים וייטנאמים אשר החלו במתקפת קומנדו. בהמשך, לאחר שחיילי ארצות הברית שילמו מחיר דמים יקר בנסיונות כניסה לבונקרים התת-קרקעיים, הוחלט על הקמת יחידת קומנדו מיוחדת אשר אומנה להיכנס למקומות אלו ולפוצצם. במקרים רבים רשמה היחידה הזו הצלחות טקטיות. נעשה גם נסיון לשחרור גזים ועשן לתוך המנהרות אך הוייטנאמים הקדימו תרופה למכה ובודדו את המנהרות על ידי אגמים תת-קרקעיים, אשר דרכם נאלצו הלוחמים האמריקאים לצלול כדי להגיע לצד השני. עוד נסיון לפגיעה בבונקרים היה הפצצה אווירית של נפלם בעיקר, אשר גרם לשריפות מרובות ופיצוצים רבים על פני השטח.

[עריכה] טקטיקות לחימה אמריקאיות

כניסתם של המסוקים הקלים ללחימה, הצריכה פיתוח מהיר של טקטיקה יעילה אשר תמצה את היתרון הטכנולוגי. המענה לצורך הזה בא מפיו של הגנרל ווסטמורלנד, אשר פיתח את הטקטיקה "אתר והשמד" (Search & destroy). המהות הטקטית הייתה סיורים אוויריים של חטיבות באזורים נרחבים בג'ונגל הדרום וייטנאמי, במטרה לאתר מטרות של הצבא הצפון וייטנאמי והווייטקונג. כשאותרה יחידה מקומית, הנחיתו המסוקים כוחות רגליים והחלה חתירה למגע עם הווייטנאמים במטרה להשמיד אותם.

ההיגיון האסטרטגי שמאחורי הטקטיקה הזו, היה להתיש את הווייטנאמים. הנחת היסוד הייתה שהרג נרחב בקרב האוכלוסייה, יביא לכניעתה. תוצאות המלחמה הוכיחו שהן הנחת היסוד, והן הטקטיקה שהיא הולידה, היו טעות: האמריקאים אכן גרמו להרג נרחב, של כמה מיליוני ווייטנאמים. בכל זאת, לא הייתה כניעה.

בנוסף, טקטיקה זו עוררה מספר בעיות פנימיות בתוך הצבא האמריקאי: אחד המאפיינים של הטקטיקה היה נסיגה מיידית משטח שנכבש. מאפיין זה, גרם לעתים לכיבוש חוזר ונשנה של שטח. כך לדוגמה, באתר שכונה המבורגר היל, נערכו קרבות מרים כעשר פעמים, באף אחד מהם לא נשאר הצבא האמריקאי במקום לאחר הניצחון הטקטי. בעקבות כך, הוציאו החיילים חוזה על מפקד הקרבות בהמבורגר היל, מלווין צייז (יש הטוענים כי דמותו של קולונל וולטר קורץ, מהסרט אפוקליפסה עכשיו, עוצבה בהשראתו של צייז). לקראת סוף המלחמה, עת הגיעה המוטיבציה של הלוחמים לשפל, הגיעו הלוחמים האמריקאים להסכמה עם הלוחמים הווייטנאמים, שכאשר מתבצע סיור בשטח, והחיילים האמריקאים צועדים כשנשקם מופנה לעבר הקרקע, יש להימנע מעימות. תופעה זו כונתה על ידי הלוחמים "אתר והימנע" (Seek & avoid).

[עריכה] סיום המלחמה

עם השנים, התגברה התנגדות העם האמריקאי למלחמה. הפגנות וסרבנות גיוס נעשו נפוצות יותר ויותר. בשל גל המחאה ההולך וגובר, הוכרזה הפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון ב-31 במרץ 1968. אך ההסלמה במלחמה לא אחרה לבוא כאשר הורה ריצ'רד ניקסון, נשיאה החדש של ארצות הברית, על הפצצות בלאוס ופלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין בשנת 1970.

הסכם שביתת הנשק הושג בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מוייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי.

צפון וייטנאם ודרום וייטנאם המשיכו להילחם אחת בשנייה למרות הפסקת המעורבות האמריקאית. בתחילת 1975 פתחה צפון וייטנאם במתקפה מאסיבית על הדרום. כוחות צבא דרום וייטנאם ניסו להתנגד, אך התנגדות זו קרסה במהירות. ב-30 במרץ 1975 כוחות צבא צפון וייטנאם נכנסו לסייגון, בירת דרום וייטנאם, ששונה שמה להו צ'י מין סיטי, והיא קרויה כך עד היום. איחוד דרום וצפון וייטנאם הוכרז באופן רשמי ביולי 1976. לאחר שנה התקבלה וייטנאם המאוחדת כחברה בארגון האומות המאוחדות.

[עריכה] ההתנגדות למעורבות האמריקנית

[עריכה] קרבות עיקריים

שם ומקום הקרב	תאריך	תוצאה	אבידות לצבא הצפון, כולל וייטקונג	אבידות לצבא הדרום, כולל הצבא האמריקני
קרב אפ בק, בדלתא של נהר המקונג	2 בינואר 1963	ניצחון לוייטקונג	18 (מתוך 350)	83 (מתוך 1,400)
קרב איה דראנג, בעמק איה דראנג	14 עד 17 בנובמבר 1965	ללא הכרעה	1037 (מתוך 4,000)	234 (מתוך 495)
קרב לונג טן [1]	18 עד 19 באוגוסט 1966	ניצחון אמריקני	245 (מתוך 1,500)	18 (מתוך 250)
קרב קה סאן הראשון, בגבול לאוס	24 באפריל עד 9 במאי 1967	ניצחון אמריקני	אין נתון	אין נתון
קרב דק טו, בגבול לאוס	3 עד 22 בנובמבר 1967	ניצחון אמריקני	1,455 (מתוך 6,000)	285 (מתוך 4,500)
קרב קה סאן, בגבול לאוס	21 בינואר עד 8 באפריל 1968	ניצחון אמריקני	15,000 (מתוך 20,000)	205 (מתוך 6,000)
מתקפת טט	30 בינואר עד 24 בפברואר 1968	ניצחון אמריקני	35,000 (מתוך 85,000)	4,324 (מתוך 50,000)
קרב סייגון הראשון	31 בינואר עד 3 בפברואר 1968	ניצחון אמריקני	אין נתון	אין נתון
מתקפת טט 1969, באזור סייגון ודה נאנג	פברואר 1969	ניצחון אמריקני	אין נתון	אין נתון
קרב המבורגר היל, בגבול לאוס	10 עד 20 במאי 1969	ניצחון אמריקני	630	70
קרב ריפקורד	12 במרץ עד 23 ביולי 1970	ניצחון אמריקני	אין נתון	אין נתון
מתקפת איסטרטייד	30 במרץ עד 22 באוקטובר 1972	ניצחון אמריקני	אין נתון	אין נתון
קרב קסואן לוק, מזרחית לסייגון	9 עד 20 באפריל 1975	ניצחון לצבא הצפון	אין נתון	אין נתון

הערה [1] - בקרב לונג טן, עיקר הכוח שלחם בוייטקונג היה כוח אוסטרלי, בשילוב כוח אמריקני.

[עריכה] מניין אבדות כולל (בשנים 1960 - 1975)

• צפון וייטנאם, חיילים, כולל וייטקונג - כ-900 אלף הרוגים
• צפון וייטנאם, אזרחים - כ-500 אלף הרוגים
• דרום וייטנאם, חיילים - כמיליון הרוגים
• דרום וייטנאם, אזרחים - בין מיליון לשני מיליון וחצי הרוגים
• ארצות הברית, חיילים - מעל 58,200 הרוגים (הצבא - כ-38,180, חיל הנחתים - כ-14,840, חיל האוויר - כ-2,580 וחיל הים - כ-2,560)
• קמבודיה, אזרחים - כ-600 אלף הרוגים
• לאוס, אזרחים - כ-50 אלף הרוגים

[עריכה] מלחמת וייטנאם בקולנוע

• אפוקליפסה עכשיו
• פלאטון
• מטאל ג'אקט
• בוקר טוב וייטנאם
• חיילים היינו - הסרטה של הקרב בעמק יא-דראנג.
• המבורגר היל - הסרטה של הקרב בהמבורגר היל.
• צייד הצבאים- זוכה 5 פרסי אוסקר(1978).
• לשרוד את החופש
• טייגרלנד
• שיער (מחזמר) - מחזמר שעובד מאוחר יותר גם בגרסה קולנועית.
• פורסט גאמפ
• רמבו

[עריכה] ראו גם

• הילטון האנוי

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר המאשים את ארצות הברית בפשעי מלחמה בוייטנאם (אנגלית)

[עריכה] לקריאה נוספת

• טל טובי, כמו לאכול מרק בסכין - הניסיון האמריקאי בווייטנאם 1959 - 1973, הוצאת משרד הביטחון, 2006.
• משה דיין, יומן וייטנאם (דיין שהה בוייטנאם כפרשן צבאי)
• ברברה טוכמן, מצעד האיוולת