המחאות בכיכר טיאנאנמן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
|
|
|
|
|
|
ראו גם |
 |
המחאות בכיכר טיאנאנמן היו סדרה של מחאות עממיות בסין אשר התרחשו בין ה־15 באפריל 1989 לבין ה־4 ביוני באותה השנה, ואשר מרכזן היה בכיכר טיאנאנמן, הכיכר המרכזית בבירה בייג'ינג. עיקר המחאה היה למעשה "כיבושה" של הכיכר על ידי סטודנטים מרחבי סין אשר דרשו לערוך רפורמות דמוקרטיות במדינה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
מאז 1978, הוביל דנג שיאופינג שורה של רפורמות כלכליות ופוליטיות אשר הביאו להחדרה הדרגתית של עקרונות כלכלת שוק למדינה וליברליזציה מסוימת אשר הפחיתה את שליטתה של הממשלה בעם. רפורמות אלו גרמו להיווצרות שתי קבוצות אשר לא היו שבעות רצון מן המהלך.
הקבוצה הראשונה, שהורכבה מסטודנטים ואינטלקטואלים, האמינה שהרפורמות לא הרחיקו לכת כנדרש. אנשיה זעמו על השליטה הסוציאלית-פוליטית אשר נשארה בידי המפלגה הקומוניסטית. בנוסף הושפעה הקבוצה מהליברליזציה הפוליטית שבוצעה באותו זמן בברית המועצות תחת השם גלסנוסט על ידי מיכאיל גורבצ'וב. הקבוצה השנייה, שכללה בעיקר פועלי תעשייה עירוניים, האמינה כי הרפורמות הרחיקו לכת מדי מאחר שהסרת הפיקוח הממשלתי על הכלכלה גרמה ליצירת אינפלציה ואבטלה אשר איימו על אורח חייה של הקבוצה.
התומכים העיקריים של המהלך אותו הובילה הממשלה, היו איכרים באזורי הכפר אשר משכורתיהם עלו במהלך שנות ה-80 כתוצאה מהרפורמות. אך תמיכה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי כיוון שהתומכים היו מפוזרים באזורי כפר מבודדים לעומת שתי קבוצות ההתנגדות אשר היו מאוגדות בערים תחת אוניברסיטאות או יחידות עבודה.
מה שהצית את המהומות היה מותו ממחלה של המזכיר הכללי לשעבר של המפלגה הקומוניסטית הו יאובאנג, אשר סולק מתפקידו בפברואר 1987. הו נתפס בעיני העם כליברל, אשר העברתו מתפקידו בשל מהומות הסטודנטים של 1987, שאותן לא מנע, הייתה לא הוגנת. בנוסף, מותו של הו איפשר למוחים להביע חוסר שביעות רצון מיורשיו ללא חשש מדיכוי פוליטי, כיוון שהיה זה מביך מאוד למנוע מהעם להעניק כבוד אחרון למנהיג המפלגה לשעבר.
בבייג'ינג החלו סטודנטים, בהשראת מוריהם ואינטלקטואלים שונים, להשתתף במחאות תוך שהם מקימים אגודות סטודנטים אשר התנגדו לאגודות הסטודנטים הקיימות שהיו תחת שליטת המפלגה. הסטודנטים ראו בעצמם פטריוטים, ממשיכי דרכם של אנשי תנועת הארבעה במאי וממשיכיהם של המוחים בכיכר טיאנאנמן ב1975 (מחאה שהביאה לסילוקה של כנופיית הארבעה). מהבעת אבל על הו יאובאנג, שנתפס על ידי הסטודנטים כמבשר הדמוקרטיה, הפכה עד מהרה ההתארגנות למחאה על שחיתותו של השלטון, משם לדרישה לחופש העיתונות ולבסוף דרישה לסילוקה של המפלגה הקומוניסטית (ושליטה מאחורי הקלעים דנג שיאופינג) מהשלטון.
למרות שהמחאות החלו על ידי קבוצת הסטודנטים אשר סברו כי יש להרחיב את הרפורמות, לא עבר זמן רב לפני שגם אנשי הקבוצה שטענה כי הרפורמות היו מוגזמות הצטרפו למחאות וזאת בשל ההתמקדות בשחיתות בצמרת המפלגה שאיחדה את שתי הקבוצות.
[עריכה] ההסלמה במחאה
שלא כמו המחאות בכיכר טיאנאנמן של 1987 שנערכו בעיקר על ידי סטודנטים ואינטלקטואלים, המהומות של 1989 זכו לתמיכה נרחבת של אנשי תעשייה שהיו חרדים גם הם למידת השחיתות בשלטון, וכך למעשה נוצר מצב שבו רוב התושבים תומכים בהפגנות ובמחאה. בשיאן של ההפגנות ריכזו המארגנים מעל מיליון איש בכיכר טיאנאנמן.
שביתות ומחאות החלו להופיע באוניברסיטאות ומכללות בערים נוספות בסין וסטודנטים רבים עשו דרכם אל עבר הבירה כדי להשתתף במחאה הראשית. לרוב היו ההפגנות מסודרות ומאורגנות היטב, כאשר במהלכן נערכים מצעדי תמיכה והזדהות של סטודנטים מרחבי המדינה עם המאבק. הצעד הסופי שננקט במחאה היה שביתת רעב שהונהגה בקרב המוחים. אגדה אורבנית מספרת כי מספר שובתים רעבו למוות, למרות שאין תיעוד לאירוע שכזה.
נסיונות הידברות עם ראשי השלטון שהיו מסוגרים במטה המפלגה הסמוך לכיכר נחלו הצלחה חלקית. ביקורו של מיכאיל גורבצ'וב בסין שנערך באותה עת גרם להימצאותם של כתבים ועיתונאים רבים בעיר, ואלה לרוב גילו יחס אוהד למפגינים בדיווחיהם (למרות שהם עשו זאת בעיקר כדי לנסות ולהפסיק את המחאות על ידי חשיפתן לעיני העולם [דרוש מקור]). לקראת סוף המחאה, ב30 במאי הוצב בכיכר פסלה של אלת הדמוקרטיה: פסל בגובה 10 מטרים אשר פוסל בידי סטודנטים לאמנות בהשראת פסל החירות האמריקני ואשר הפך עד מהרה לסמלה של המחאה בקרב צופי הטלוויזיה ברחבי העולם.
ראשי המפלגה הקומוניסטית וזקניה (אנשים שפרשו מהנהגת המפלגה אך עדיין ניהלו אותה מעמדות כוח שונות) קיוו בהתחלה כי המחאות ידעכו מעצמן במהרה, וששינויים קוסמטיים קטנים שיערכו יספקו את המפגינים. הם רצו להימנע מאלימות ככל האפשר, והסתמכו על יכולתם של מנגנוני הביון של המפלגה לשכנע את המפגינים להניח למחאה ולחזור אל ספסל הלימודים. אך הממשלה נתקלה בקשיים לעצור את המחאה בדרכי נועם, וזאת גם עקב תמיכה של אנשי מפתח במפלגה במספר דרישות שאותן הציגו הסטודנטים, ובעיקר בדרישה לניקוי השחיתות. בעיה נוספת הייתה שהמפגינים הורכבו ממספר קבוצות בעלות אג'נדות שונות, מה שהקשה על המפלגה להחליט מול מי לנהל משא ומתן להפסקת ההפגנות.
בקרב ראשי השלטון נחלקו הדעות בעניין שיטת הטיפול בהפגנות. מזכירה הכללי של המפלגה ג'או דזה-יאנג צידד בגישה העדינה בעוד לי פנג טען שיש לדכא את המהומות בכוח. לבסוף החליטו זקני המפלגה, שראו בהפגנות איום ליציבות המדינה ופתח להדרדרותה חזרה לתוהו ששרר בה בתקופת המהפכה התרבותית, על דיכוין בכוח. למרות שמרבית הזקנים לא שימשו בתפקיד רשמי הם שלטו בצבא מאחר שדנג שיאופינג היה ראש הוועדה הצבאית ויכל להכריז על מצב צבאי מיוחד במדינה.
[עריכה] הדיכוי
ב-20 במאי 1989 הוכרז בסין שלטון צבאי, אך צעד זה לבדו לא הרתיע את המפגינים מלהמשיך במחאותיהם שזכו לתמיכה רחבה. לאחר מספר שבועות התקבלה ההחלטה לפנות את הכיכר ממפגינים תוך שימוש בכוח. כניסת החיילים לכיכר נתקלה בהתנגדות מצד תושבי בייג'ינג וכמה חיילים אף נפצעו ונהרגו. התושבים גם חסמו את צירי ההגעה לכיכר, דבר שעיכב את הכוחות אך לא מנע מהם לטהר את הכיכר מאנשים בליל ה-4 ביוני 1989. הקרבות בין המפגינים לצבא נמשכו ברחובות הסמוכים לכיכר כאשר המפגינים שמנסים לחזור לכיכר נתקלים בירי אש חיה מרובי הקלצ'ניקוב של החיילים. הפצועים הרבים פונו באמצעות ריקשות שהורשו לנוע בתווך שבין החיילים והמפגינים. דיכוי המהומות גרם להתמרמרות רבה בשורות הצבא, ומשפטי שדה מהירים נערכו לקצינים שסירבו לפעול נגד המפגינים.
דיכויין של המחאות סומל לרבים בעולם המערבי באמצעות התמונה המפורסמת שצולמה ב-5 ביוני 1989 שבה נראה מפגין בודד כשהוא עומד ועוצר בגופו שיירת טנקים. האיש עמד במשך מחצית השעה עד שלבסוף נמשך מהמקום על ידי צופה מן הצד. למרות מאמצים רבים, זהותו של האיש בצילום לא נתגלתה עד היום. המגזין "טיים" כינה אותו "המורד האלמוני" והכניס אותו לרשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20.
בקרב המפגינים נחלקו הדעות בין התומכים בנסיגה שקטה לבין אלו שהאמינו כי יש להישאר בכיכר אפילו במחיר של גרימת מרחץ דמים בהתנגשויות עם הצבא. לבסוף נתקבלה ההחלטה לסגת בשקט, והמפגינים עזבו את הכיכר וסביבותיה. לטענת הממשלה הסינית לא היו הרוגים בכיכר, טענה נכונה מן הפן הטכני אך לא מן הפן המהותי, מכיוון שבכיכר אכן לא נהרג אף אדם אבל ברחובות המובילים אליה נהרגו לפי הערכות הצלב האדום כ-2,600 איש (המספר האמיתי עודנו סוד מדינה בסין) ונפצעו כעשרת אלפיים אזרחים.
לאחר שוך הסערה עשתה ממשלת סין מאמצים כבירים לאסור ולהביא לדין את הסטודנטים מנהיגי המחאה. אלה שלא הצליחו להימלט מהמדינה נשפטו למאסר ולאחר זמן מה הורשו לעזוב את המדינה לארצות הברית. בהנהגת המפלגה ג'או דזה-יאנג, שהתנגד להפעלת משטר צבאי, הועבר מתפקידו כמזכ"ל המפלגה ובמקומו קודם לתפקיד ג'יאנג דזה-מין שהיה ראש עיריית שאנגחאי בתקופת המהומות ולא לקח כל חלק באירועי כיכר טיאנאנמן.
המחאות מחוץ לבייג'ינג המשיכו מספר ימים לאחר דיכויה של ההפגנה בכיכר טיאנאנמן, אך הממשלה הצליחה לדכאן ללא אבדות בנפש לשני הצדדים.
[עריכה] תוצאות המחאה
ההפגנות בכיכר טיאנאנמן פגעו קשות בתדמיתה של סין בעיני העולם המערבי. עובדה זאת נזקפת בעיקר לזכות הימצאותם של עיתונאים רבים בבייג'ינג לקראת ביקורו של גורבצ'וב, אשר יכלו לסקר את הדיכוי בכיכר בשידורים חיים כיוון שהבלבול בצמרת המפלגה מנע ממנה לסגור מיידית את אמצעי השידור.
רשת CNN, למשל, שידרה שידורים רבים מהכיכר, עד שקיבלה הוראה מפורשת להפסיק את שידוריה. הרשת, שניסתה להתעלם מההוראה, המשיכה לשדר אך לאחר ניתוק הקשר ללווין בידי הממשלה עברה לשידור טלפוני בלבד.
תמונות המפגינים יחד עם התמונות שהגיעו באותו זמן ממש מאירועי קריסת הקומוניזם בברית המועצות ובמזרח אירופה עיצבו במידה רבה את מדיניות המערב כלפי סין בסוף המאה ה-20. סטודנטים סינים התקבלו בקלות ללימודים באמריקה ובאירופה וממשלות המדינות הללו הכריזו על אמברגו נשק לסין. סין, שבמהלך שנות ה-80 נדמתה כמשתנה, מתפתחת ועתידה להוות בעלת ברית של המערב כנגד ברית המועצות, התדרדרה חזרה למדינה הנשלטת בידי משטר חשוך ומדכא. קולות רבים נשמעו בעולם להפסקת המסחר עם סין מאחר שהיא מהווה מקור כוח ותוקפנות המסכן את השלום בעולם.
בהונג קונג יצרו האירועים בסין פחדים לגבי אמינות הבטחתה של סין ליצור "מדינה אחת, שתי שיטות" לאחר האיחוד הקרב עם הונג קונג, מה שהביא לחיכוכים עתידיים עם סין.
[עריכה] ראו גם
| אירועים חשובים
(1945–1967) |
אירועים חשובים
(1968–1991) |
ערכים נוספים |
|---|---|---|
|
שנות ה-60:
|
סכסוכים אחרים: |
