מלחמת האופיום השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היסטוריה של סין

התקופה הקדומה שלושת המלכים וחמשת הקיסרים שושלת שיה שושלת שאנג שושלת ג'ואו תקופת האביב והסתיו תקופת המדינות הלוחמות

סין הקיסרית שושלת צ'ין שושלת האן המערבית שושלת שין שושלת האן המזרחית שלוש הממלכות שושלת ג'ין השושלות הדרומיות והצפוניות שושלת סווי שושלת טאנג שושלת סונג שושלת יו'אן שושלת מינג שושלת צ'ינג

התפוררות הקיסרות מלחמת האופיום הראשונה מרד טאיפינג מלחמת האופיום השנייה מלחמת סין-צרפת מלחמת סין-יפן הראשונה רפורמת מאה הימים מרד הבוקסרים

סין המודרנית מהפכת שינהאי הקמתה של המפלגה הקומוניסטית של סין המצעד הארוך תקרית שיאן מלחמת סין-יפן השנייה מלחמת האזרחים הסינית

העת החדשה הקמת הרפובליקה העממית של סין מערכת מאה הפרחים הזינוק הגדול קדימה הפיצול הסיני-סובייטי מלחמת הודו-סין מהפכת התרבות בסין תקרית טיאנאנמן

ראו גם הרפובליקה הסינית לוח זמנים של ההיסטוריה של סין

פורטל סין

קטגוריה ראשית

מלחמת האופיום השנייה (ידועה גם בשם מלחמת החץ) הייתה מלחמה בין סין לארצות המערב שהחלה ב־1856 ותמה ב-1860. את שמה קיבלה המלחמה מאחר ויש הרואים בה המשך ישיר למלחמת האופיום הראשונה אשר הסתיימה בסין ב־1842.

תוכן עניינים 1 רקע 2 תחילת המלחמה 3 חוזה טיאנג'ין 4 חוזה אייגון 5 המשך המלחמה 6 ועידת פקין

[עריכה] רקע

בשנות החמישים של המאה ה-19 חלה האצה משמעותית בגידול השוק הקפיטליסטי באירופה. מטרותיהן העיקריות של המעצמות הקפיטליסטיות היו הרחבת קשרי המסחר שלהן עם הארצות שמעבר לים, והקמת קולוניות חדשות בארצות אסיה ואפריקה. מטרות משותפות אלו עמדו גם בראש מעייניהן של צרפת, בריטניה וארצות הברית, ששאפו להרחיב את זכויות הסחר שלהן בסין.

אולם חצר הקיסרות הסינית, תחת שלטון שושלת צ'ינג, דחתה את דרישותיהן של המעצמות המערביות.

[עריכה] תחילת המלחמה

ב־8 באוקטובר 1856 פשטו כוחות שיטור סיניים על האוניה החץ, ספינה בבעלות סינית אשר הייתה רשומה בהונג קונג והניפה דגל בריטי, עקב חשד שהאוניה הייתה מעורבת בשוד-ים, הברחה בלתי חוקית, וסחר באופיום שהוצא זה מכבר אל מחוץ לחוק בסין. על הספינה נתפסו ונאסרו 12 אנשי צוות. תקרית זו נזכרה בהיסטוריה בשם תקרית החץ ומכאן קיבלה המלחמה את שמה השני (למרות שיש הטוענים כי הספינה לא הניפה דגל בריטי ושעובדה זו הומצאה בדיעבד כדי להצדיק את פלישת הבריטים לסין).

הבריטים, שראו בפשיטה על ספינה בריטית עילה למלחמה, הגיבו במהרה על העלבון בהתקיפם את גואנגג'ואו מנהר הפנינה. שליטם של מחוזות גואנגדונג וגואנשי הורה לחייליו לא להתנגד בכח לחיילים הפולשים. לאחר שכבשו את המבצר המגן על גואנגג'ואו, החלו הבריטים תוקפים את העיר עצמה. ספינות מלחמה אמריקאיות הפגיזו את העיר בטענה שהן "מגינות" על אזרחיה. למרות הוראת שליט המחוז החלו אזרחי העיר, ואיתם גם החיילים, להתנגד לפולשים והדפו אותם דרומית לעיירה הקטנה חוּמֶן.

ממשלת בריטניה, בראותה את המתרחש בעקבות תקרית החץ החליטה להקים ברית צבאית עם צרפת, ארצות הברית ורוסיה שתלמד את הסינים את הלקח הדרוש למי שמעז להעיב על שלטונן של האימפריות המערביות. צרפת, ראשונת המצטרפות לקואליציה, תירצה את הצטרפותה בהוצאתו להורג של כומר צרפתי על ידי שלטונות מחוז גואנשי. ארצות הברית ורוסיה הסכימו להצטרף כתומכות בבריטניה בהבינן את הרווח הצפוי להן אם ינצחו במלחמה. ארצות הברית ורוסיה אמנם לא שלחו צבא לעזרת בריטניה וצרפת, אך הן תמכו במלחמה בעיקר בהציען צוותי תכנון שישבו בהונג קונג ועזרו לבריטים ולצרפתים לתכנן את ההתקפה על סין.

הכוחות הבריטיים והצרפתיים, תחת פיקודו של האדמירל מייקל סימור, תקפו וכבשו את גואנגג'ואו בסוף שנת 1857, הכניעו את ראש המחוז ועצרו את יה מינגשן, שליט המחוזות. ועדה משותפת לבריטים ולצרפתים החליטה להשאיר בתפקידו את ראש מחוז גואנגג'ואו, בו-גוי, כדי להשליט סדר במחוז לטובת שליטיו החדשים. זה היה המקרה הראשון בהיסטוריה של סין שבו הוקם משטר בובות במדינה. שלטונה הקולוניאלי של הברית הבריטית-צרפתית נמשך והתקיים במחוז גואנגג'ואו עד כארבע שנים משנת הכיבוש.

בשנת 1858, המשיכו כוחות הקואליציה צפונה במסע התקפות לאורך חופי המדינה וכבשו את טיינצין (כיום טיאנג'ין) בחודש מאי של אותה השנה.

[עריכה] חוזה טיאנג'ין

ערך מורחב – חוזה טיאנג'ין

חלקה הראשון של המלחמה הגיע לסיומו עם החתימה על חוזה טיאנג'ין (מוכר גם כחוזה טיאנצין, כשמה הקודם של העיר) אשר עליו היו חתומות מלבד בריטניה גם ארצות הברית, רוסיה וצרפת.

הנקודות העיקריות בחוזה:

1. הבריטים, הצרפתים האמריקאים והרוסים יהיו רשאים להציב נציגים בבייג'ינג (עד אז הייתה העיר סגורה בפני מערביים).
2. פתיחת 11 נמלים נוספים לסחר מערבי.
3. אישור לכלי שיט וספינות מלחמה לשייט באופן חפשי בנהר היאנג-צה.
4. אישור לאזרחי המעצמות להיכנס אל תוך סין למטרות טיול, סחר או מיסיונריות.
5. חיוב הסינים בתשלום קנס בערך של כ־80 מיליון ק"ג כסף טהור לבריטניה וצרפת.

[עריכה] חוזה אייגון

ערך מורחב – חוזה אייגון

ב־28 במאי 1858 נחתם חוזה אייגון, שהיה חוזה נפרד בין סין לרוסיה כדי לקבוע את מיקומו הסופי של הגבול בין שתי המדינות כהמשך לחוזה נרצ'ינסק שנחתם בין שתי המדינות ב־1689.

בחוזה חייבה רוסיה את סין להחזיר את הגבול לנהר האמור, שם עבר הגבול עד לחתימת החוזה הקודם. בעקבות כך קיבלה רוסיה לידיה רצועת חוף באוקיינוס השקט אשר בה המים אינם קופאים. על רצועה זו הקימה רוסיה את עיר הנמל ולאדיווסטוק ב־1860.

[עריכה] המשך המלחמה

ב־1859, לאחר שסין סירבה לאפשר לנציגי המעצמות להתמקם בבייג'ינג, תקף כח ימי בריטי בפיקודו של אדמירל ג'יימס הופ את המבצרים המגינים על נהר הפטו. אולם הכח נהדף ונפגע קשות והצליח לסגת תחת סיוע באש של שייטת ספינות מלחמה אמריקאית.

בשנת 1860 התארגן הכח הבריטי-צרפתי מחדש בהונג קונג לתקיפת היבשת. הכח נחת בפיי טאנג ב־1 באוגוסט, וכבש בהצלחה את המבצר בטאקו ב־21 באוגוסט. ב־26 באוגוסט הגיע הכח המשולב לבייג'ינג וכבש אותה ב־6 באוקטובר. הקיסר הסיני שיאנפנג, מינה את אחיו להיות אחראי על המשא ומתן עם הכוחות המערביים וברח לארמון הקיץ שבצ'נגדה, פרבר צפוני של בייג'ינג. חיילי הקואליציה העלו באש את הארמון כמו גם את ארמון הקיץ הישן (שנהרס לגמרי בהתקפה) וכבשו סופית את בייג'ינג.

[עריכה] ועידת פקין

ערך מורחב – ועידת פקין

עקרונות חוזה טיאנג'ין של 1858, נכפו סופית על הקיסר שיאנפנג בוועידת פקין (שמה המערבי של בייג'ינג) ב־18 באוקטובר 1860, ועידה שהביאה את המלחמה לקיצה.

בוועידה חתם הקיסר על היתר לסחר חפשי וחוקי באופיום והכרה חוקית בזכויות הנוצרים במדינה.

חלק מתכניה של ועידת פקין היו:

1. העברת השליטה בהונג קונג וחצי האי קוולון לידי בריטניה.
2. הכרה וקבלה רשמית מצד סין של עקרונות חוזה טיאנג'ין.
3. אישור לאזרחי סין להגר אל מחוץ למדינה למטרות עבודה.
4. קנס נוסף למדינה שישולם לבריטניה וצרפת.