טרור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 - בהתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה שנעשתה בשיטת פיגוע התאבדות, נספו קרוב ל-3,000 בני אדם ביום אחד.

טרור הוא סוג של מאבק אלים, המופנה בעיקר כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות-חברתיות. החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע להגדרה המדויקת של המושג טרור. כך, למשל, ישנה מחלוקת האם לתאר מעשי אלימות מסוימים מצד מדינות כמעשה טרור, ומהו ההבדל, אם בכלל, בין טרור ובין גרילה.

[עריכה] הגדרת המושג "טרור"

[עריכה] התפתחות המושג

המושג 'טרור' נולד בעת המהפכה הצרפתית, על מנת לתאר את פעולותיהם של רובספייר ושותפיו - העלאה המונית לגרדום של מתנגדי שלטונם. תקופה זו כונתה שלטון הטרור (בצרפתית: Régime de la Terreur). מאוחר יותר הפך המושג 'שלטון טרור' לתיאור נפוץ לפעולות אלימות של שלטון כנגד אזרחים המהווים מתנגדים פוליטיים של השלטון. במובן זה מקובל לדבר, למשל, על שלטון הטרור של סטלין בברית המועצות ושל מאו דזה דונג בסין. בעוד המונח 'שלטון טרור' עשוי לשמש עדיין במשמעות זו, המונח 'טרור' לבדו אינו מתייחס כיום למשטרי דיכוי או ל'טיהורים' המכוונים כנגד יריבים פוליטיים.

המונח 'טרור' (באנגלית Terrorism) משמש כיום בשיח הציבורי רק לתיאור פעולות של לוחמה זעירה כנגד אזרחים (כפי שפורט בהגדרה לעיל). מונח זה נכנס לשימוש החל משנות ה-70 של המאה ה-20 עקב גל פעולות גרילה שכוונו כנגד מטרות אזרחיות בישראל, באירופה ובטיסות בינלאומיות.

[עריכה] ההגדרה המקובלת לטרור

אמצעי נפוץ לפיגוע טרור הוא באמצעות מכונית תופת. בתמונה מכונית תופת בעיראק המורכבת מכמה פגזי ארטילריה שמוסווים בחלק האחורי של הטנדר. לעתים מוסיפים לחומר הנפץ מיכלי דלק ובלוני גז כדי להגביר את האפקט.

פעולת טרור, כפי שמשתמע מהמובן המקורי של המילה - פחד, חרדה, אימה, נועדה לזרוע אימה ופחד בקרב הציבור המותקף ולגרום לו לדמורליזציה, ולעתים מבוצעת גם כפעולת נקמה במעגל דמים של אלימות. חלק ניכר מנשק הטרור הוא הפרסום הרב שפעילותו מקבלת בציבור, באמצעות התקשורת האלקטרונית והמודפסת.

מקובל להגדיר "פעולות טרור" כאלו שבהן יש ניסיון מכוון לרצח של אזרחים, בשביל להשיג מטרה לאומית, פוליטית או דתית. פעולות הפחדה גרידא - אם הן אינן אלימות - אינן נחשבות לטרור, וכך גם פעולות של ונדליזם קל (בניגוד לפעולות חבלה), המיועדות לפגיעה קלה ברכוש בלבד ולא בבני אדם.

פעולות טרור בדרך כלל אינן ממוקדות, כלומר אינן מכוונות כלפי אדם מסוים אלא כלפי אוכלוסייה שלמה, כך שהטרוריסט לרוב אינו מייחס חשיבות לזהותם של קורבנותיו. אשר על כן, רצח של אדם מסוים, גם אם הוא מבוצע בידי ארגוני טרור או בשיטות של טרור, נחשב על ידי מרבית החוקרים כרצח פוליטי ולא כפעולת טרור. כך, למשל, רציחותיהם של ג'ון פ' קנדי, יצחק רבין, רחבעם זאבי ולואיס קאררו בלאנקו אינן מעשה טרור (אם כי בשני המקרים האחרונים היו המבצעים חברים בארגון טרור).

טרוריסט הוא אדם המעורב בתכנון וביצוע פעולות טרור (או בניסיון לבצע פעולות כאלו).

[עריכה] המחלוקת על ההגדרה

על פי ההגדרה המקובלת במערב, פעולות טרור מבוצעות כמעט תמיד בשיטות של לוחמה זעירה ומורכבות ממבצעים שמוגבלים בהיקפם. אפיון זה הפך במידה רבה לחלק מההגדרה של "פעולת טרור". כך, פעולות צבאיות רחבות היקף שבהן מתבצע רצח מכוון של אזרחים מוגדרות כפשע מלחמה או כפשע נגד האנושות אך לא מקובל לכנותן פעולות טרור. מסיבה זו לא מקובל לכלול מדינות או צבאות בקטגוריה של ארגוני טרור, גם אם הם מבצעים פשעי מלחמה (ראו להלן). עם זאת, מדינה יכולה להיות מעורבת בטרור, אם היא מפעילה, מעודדת או מממנת ארגוני טרור או סוכנים חשאיים המבצעים פעולות טרור מטעמה. מספר אנשי שמאל וקבוצות אנרכיסטיות חולקים על צמצום זה של ההגדרה, וטוענים כי מדינות מפעילות אף הן טרור. המחלוקת מתמקדת בשתי נקודות עיקריות:

1. פעולות של ממשלות כנגד אזרחיהן (מחנות הריכוז והגולאג של סטלין, משטר פינושה בצ'ילה), אף כי נכללו בעבר בהגדרת הטרור, מוגדרות היום ברוב מדינות המערב כ"הפרות של זכויות אדם", או אף כפשעים נגד האנושות, אך מוצאות מהגדרת הטרור. החולקים על שיוך זה סוברים כי הוא מעוות את משמעותו ההיסטורית של המושג, וכן מעניק למשטרים אפלים לגיטימציה, בכך שהוא מוציא אותם מהגדרת ארגוני טרור. לטענתם, מדובר באינטרס של הממסד המדינתי להוציא את המדינות מחוץ למעגל הגורמים המבצעים טרור.
2. פעולות של ממשלות כנגד אזרחי מדינות אחרות. כאשר פעולות אלו ננקטות במהלך מלחמה (הטלת הפצצה הגרעינית על הירושימה ונגסקי, הפצצת תל אביב בטילי סקאד במלחמת המפרץ) הן מוגדרות כיום כפשעי מלחמה (אם חרגו מכללי המלחמה המקובלים) או כפעולות מלחמתיות לגיטימיות (אם לאו), ולא כטרור. פעולות דומות המבוצעות ללא הכרזת מלחמה (למשל הפיגוע שביצעו סוכנים לובים בטיסת פאן אם 103 מעל לוקרבי) נחשבות ל'טרור של מדינות' (State Terrorism). החוקרים החולקים על סיווג זה מציינים כי במקרים של מאבק לאומי, לעתים רבות לא ניתן לדעת באם מדובר במלחמה (למשל באינתיפאדת אל אקצה), וכי המסווה של "פעולה מלחמתית לגיטימית" ננקט פעמים רבות בידי מדינות המפעילות "טרור" מסוג זה.

האבחנה בין טרור ובין גרילה אף היא שנויה במחלוקת. ישנם כאלה שאינם רואים הבדל בין טרור וגרילה, פרט למיקומו - טרור בעיר בעוד גרילה בסְפָר. ישנם חוקרים המבחינים בין גרילה וטרור על בסיס העיתוי, כאשר הטרור הוא שלב מקדים לגרילה. ישנם חוקרים המבחינים בין פעולות גרילה לבין פעולות טרור על בסיס בחירת המטרה. בעוד שאלימות כלפי עוברי אורח מזדמנים נחשבת לטרור, הרי שלוחמת גרילה מכוונת רק (או בעיקר) כנגד כוחות הצבא של הצד השני ולא כנגד אזרחים לא חמושים. בין הדוגמאות ללוחמת גרילה שאינה טרור ניתן לראות את הפרטיזנים שפעלו כנגד הצבאות הנאצים ובעלי בריתם, ואת לוחמי הויאט-קונג שפעלו נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. ארגוני טרור מנסים מדי פעם להידמות לארגוני גרילה, בכך שהם מבצעים פעולות כנגד צבא האויב, אך עיקר פעילותם מכוונת כנגד מטרות אזרחיות.

במקרים רבים, הממשלות נגדן פועלים הארגונים אינן מכירות בהבדל זה בין "טרור" ו"גרילה" ומגדירות פעולות אלימות המבוצעות נגדן כ"טרור", גם אם הן מכוונות נגד חיילים ולא אזרחים. מדינת ישראל, למשל, מגדירה כ"פיגוע טרור" כל פעולה חמושה המבוצעת נגדה בידי ארגונים פלסטינים או לבנוניים, בלי להתחשב בזהות הנפגעים הישראלים (אזרחים או חיילים). באופן דומה הגדירו שלטונות המנדט הבריטי כ"טרוריסטים" כמה מחברי המחתרות היהודיות אצ"ל ולח"י, שפגעו בחיילים בריטים, וגם הנאצים הגדירו את הפרטיזנים כולם כטרוריסטים, גם כאשר פעולתם הייתה מכוונת בעיקרה נגד חיילים גרמנים. בשל האמור לעיל נוטים חברי הארגונים - שאינם מגדירים את עצמם לעולם כ"טרוריסטים" - לטעון כי המלה "טרוריסט" אינה אלא כינוי גנאי שבו משתמשות ממשלות לתיאור ארגונים חמושים שאינם ממשלות.

[עריכה] מניעים להפעלת טרור

הבריגדות האדומות ארגון טרור איטלקי הצליח לחטוף ולרצוח את אלדו מורו, הפוליטיקאי האיטלקי הבכיר שיועד לכהן כראש ממשלה בפעם השישית.

• סכסוך לאומי או אתני: במסגרת סכסוך על קרקעות ושליטה. בקטגוריה זו נכלל הטרור הבאסקי בספרד, הטרור הצ'צ'ני ברוסיה, הטרור הכורדי בטורקיה, והטרור הפלסטיני בישראל.
• קצירת רווחים פוליטיים: מדינות מסוימות המכונות מדינות טרור עושות שימוש בכלי זה על מנת לקצור רווחים פוליטיים מעבר לכוחן היחסי בקהיליה הבינלאומית. איראן, סוריה, ולבנון נחשבות למדינות טרור, הבוחשות בעסקים אלו ברחבי העולם, ובמיוחד במזרח התיכון. טיבוע ספינת גרינפיס על ידי לוחמי קומנדו ימי צרפתים היא פשע שבוצע על ידי צרפת כנגד אזרחים חפים מפשע, אך אינו הופך את צרפת למדינת טרור, משום שיעדו נבחר בקפדנות.
• פעולות של קבוצות שמאל/ימין רדיקלי: שרוצות להפיל את השלטון שנחשב בעיניהן למושחת. בקטגוריה זו נכלל הטרור של באדר מינהוף בגרמניה, 17 בנובמבר ביוון וארגון השמאל הקומוניסטי קיצוני הבריגדות האדומות באיטליה, שנהג לפגוע באנשי עסקים, פוליטיקאים וראשי המשק האיטלקי, ושהתפרסם על רקע חטיפתו ורציחתו של ראש ממשלת איטליה לשעבר אלדו מורו ב-1978. ניתן גם להוסיף לקטגוריה זו את פיצוץ בניין הממשל באוקלהומה סיטי שבארצות הברית בידי טימותי מקווי. כיום, טרור מסיבות אלו כמעט שאינו קיים במדינות המערב, אלא רק במדינות המזרח כדוגמת נפאל, שם מבוצעות פעולות טרור על ידי המורדים המאואיסטים, שרוצים להחיל שלטון קומוניסטי במדינה הדיקטטורית.
• סכסוך דתי: בקטגוריה זו נכלל הטרור של ה-IRA בצפון אירלנד, שנוצר במסגרת סכסוך בין פרוטסטנטים לקתולים והטרור הפונדמנטליסטי הגלובלי של אל קעידה, שמכוון כנגד העולם הנוצרי והיהודי ובני בריתם בעולם המוסלמי.
• מאבק על שלטון ניסיון להגיע אל השלטון בכוח, כמו של האחים המוסלמים שניסו לתפוס את השלטון במספר ממדינות ערב בדרך אלימה, ולהפוך את המדינות לאיסלאמיות אדוקות. בין היתר נזקפים לחובתם פיצוץ אוטובוסים של תיירים מערביים במצרים במטרה למוטט את המשטר.

[עריכה] שורשיו של הטרור

[עריכה] דיכוי

במשבר בני הערובה בבסלאן ב-2004, שבו טרוריסטים צ'צ'נים חמושים לקחו מאות ילדי בית ספר ומבוגרים כבני ערובה נרצחו 344 אזרחים, מהם 186 ילדים. פעולה זו שהייתה חלק מסדרת פעולות דומות, באה על רקע הכיבוש הרוסי בצ'צ'ניה ורצונם של הצ'צ'נים בהגדרה עצמית.

קבוצות רבות בעולם חשות שהן רוצות לגרום לשינוי, אבל יחד עם זאת הן מרגישות שאין להן יכולת לבצע את השינוי בדרכים אחרות (כמו שכנוע, הסברה, הפעלת לחץ כלכלי, וכו') היות שדרכים אלו חסומות בפניהן. במשטרים דמוקרטיים המקפידים על זכויות אדם ועל חופש הדיבור ועל חופש התארגנות, יש לאזרחים תקווה לשנות את פני הדברים בדרכים לא אלימות. תחת משטרים אחרים, לדוגמה משטר צבאי, תקווה כזאת הינה פעמים רבות קלושה יותר, וגדל הפיתוי להשתמש בטרור או אלימות כנגד הצד השני. רוב ארגוני הטרור באים מקבוצות החיות תחת משטר מדכא, או לפחות מתוך קבוצה המאמינה בכך שהיא חיה בחברה מדכאת. עם זאת כאשר המשטר מספיק נחוש הוא יכול לדכא את פעילות הטרור כפי שירדן עשתה בספטמבר השחור.

כנגד טענה זאת שדיכוי מעורר טרור, ניתן לטעון כי יש קבוצות מדוכאות, שלא בוחרות בדרך של טרור. למשל הטיבטים שנכבשו באופן ברוטלי על ידי סין, ההינדים, שחיו תחת משטרים מדכאים של מוסלמים ובריטים, והיהודים שהיו לעתים קרובות קבוצות מדוכאות ומושפלות באוכלוסיות שחיו בקרבן, שהעדיפו להצהיר על נאמנות למשטר הקיים, ולא פנו אל דרך הטרור, גם כאשר סבלו מרדיפות קשות ופוגרומים. גם השחורים באמריקה שדוכאו רבות באופנים קשים ביותר, בדרך כלל לא פנו אל פעילות טרור.

טענה נוספת היא כי דווקא במשטרים טוטליטריים שהטילו טרור על אזרחיהם ודיכאו אותם, כמו ברית המועצות של סטלין, גרמניה של היטלר, עיראק של סאדם חוסיין וצפון קוריאה של ימינו, לא צמחו ארגוני טרור. כנגד זאת ניתן לטעון שטרור המופעל כנגד אזרחים (לפי ההגדרה המופיעה בערך) אינו הגיוני ביותר תחת משטר אשר בנוי בצורה היררכית, ושבו חיי אדם אינם חשובים ביותר. במשטרים אלו, התארגנויות לשם השגת שינוי אלים פועלות בדרך כלל כנגד מטרות צבאיות, בנסיון להחליש את המשטר, או בנסיון לבצע התנקשות בחיי המנהיג, שמותו עשוי לשנות את המשטר במדינה. כמו כן במדינות אלו בדרך כלל מופעלת משטרה חשאית רבת כוח שמטילה פחד ו"טרור" בעצמה על האוכלוסייה.

גם במשטרים נוספים שאינם משטרי טרור אך הם מדכאים במידה כזו או אחרת את תושביהם, ולא נותנים להם זכות להשתתף במשחק הפוליטי, כמו רוב מדינות ערב, קובה וסין, בדרך כלל לא צומחים ארגוני טרור כנגד השלטון, דבר שפותח פתח להניח כי דווקא משטר חופשי, פתוח וליבראלי עלול להזמין טרור מבית, ואילו משטר מדכא דווקא גורם להתנגדות שמולו להרכין ראש.

[עריכה] עוני ונחשלות

ארגוני הטרור הפלסטינים עשו שימוש בלא מעט נערים בפיגועי התאבדות. המתאבדים בדרך כלל באים מהשכבות הנמוכות והעניות של החברה הפלסטינית. בתמונה חוסאם עבדו בילאל, ילד מחבל מתאבד פלסטיני, שנתפס במחסום חווארה ב-24 במרץ 2004 כשעל גופו חגורת נפץ. בחקירתו אמר: "באתי להתפוצץ כי נתנו לי 100 שקלים והבטיחו לי שאקיים יחסי מין עם הבתולות".

ישנם הטוענים שעוני מהווה קרקע נוחה לצמיחת טרור. על פי סברתם, הטרור קשור לעוני היות שלאדם עני יש סיכוי גדול יותר למות, ובחברות רבות חייו של עני חשובים פחות מחייו של איש עשיר. בנוסף, בחברות עניות רבות, חיי האדם אינם נחשבים ערך מרכזי, או שחיי אדם נחשבים פחות מאשר בחברות מערביות מודרניות. כמו כן, לאדם עשיר יש הרבה להפסיד אם יחשד בתמיכה בטרור (שכן ניתן להחרים את רכושו), ואילו לאדם עני אין הרבה מה להפסיד בהקשר זה, ויש רווח פוטנציאלי אפשרי (אם הטרור ישא פרי, ייתכן שמעמדו הכלכלי ישתפר). בנוסף, עניים רבים בחברות מדכאות מרגישים כי העוני שלהם מתקיים הודות לסדר הפוליטי הקיים, ולכן הם מתנגדים לסדר זה. שוב ניתן לראות שמספר האנשים התומכים בטרור או חברים בארגוני טרור באים מחברות עניות (שבדרך כלל יש קורלציה בינן לבין חברות החיות תחת דיכוי), או מחברות בהן יש אי שוויון גדול (כאשר הטרור מופנה אל תוך אותה חברה). בעקבות טענות אלו ישנן קריאות בארצות הברית להגדיל את סיוע החוץ כדרך להלחם בטרור ^[1].

לעומת זאת, ישנם הטוענים שלא ניתן למצוא קשר בין עוני לטרור. לטענתם, לאדם עני אין זמן, כוחות ומשאבים לפעילות פוליטית או אידאולוגית שכן כל מרצו או לפחות רובו הגדול מוקדש למלחמת הקיום. כאשר האדם נאבק על הצרכים הבסיסיים של החיים, קשה לו "להרים את הראש" ולארגן או להשתתף בפעילויות נוספות, שדורשים חשק, מרץ ומוטיבציה. כאשר בוחנים ארגוני טרור רבים, ניתן להבחין שלא תמיד הם צמחו מתוך עוני ומסכנות, ולעתים רבות נתמכו בידי מנהיגים בעלי משאבים או מנגנונים משומנים של מדינות חסות שחימשו והינחו אותם, שכן ניהול וארגון פעולות טרור דורש ידע, ציוד ומשאבים רבים שעולים ממון רב. דוגמאות בולטות לכך הם מנהיגי אל קאעידה ופריצת אינתיפאדת אל אקצה בתקופת פריחה כלכלית אצל הפלסטינים. אולם התמיכה העממית בארגונים אלה, כמו מקור גיוס מתנדבים, או גיוס תמיכה בצורות אחרות (כמו הסתרה, הברחת חומרים, תעמולה וכו') מבוצעת לעתים קרובות על ידי אנשים שבאו מחברות עניות, או שהם פועלים בשמם של אנשים מרקע עני, גם אם ההנהגה הפוליטית או הפעילים המרכזיים אינם בהכרח מרקע עני. אדרבה, באופן כללי נפוץ יותר שאנשים מרקע אמיד או מקרב המעמד הבינוני באותה חברה הם אלו המהווים את עמוד השדרה של התארגנויות פוליטיות, ונראה שארגוני טרור אינם יוצאים מהכלל במובן זה.

את מורכבות הדברים ביטא נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש באומרו ^[2]:

	"...אנו גם פועלים להשגת שגשוג ופתיחת הזדמנויות כי הם עוזרים להביס את הטרור. עוני אינו גורם טרור. רוב הקושרים של ה 11 בספטמבר גדלו ברווחה כלכלית. אולם עוני מתמשך ודיכוי יכולים להוביל לחוסר תקווה וייאוש. וכשממשלות נכשלות באספקת אמצעי קיום בסיסיים לאזרחיהם, מדינות אלו יכולות להפוך לגן עדן לטרור."
-- נאום בוש בפני הבנק לפיתוח אמריקה, 14 במרץ 2002

[עריכה] סכנת מוות, ייאוש, והיעדר תקווה לחיים

רבים מאמינים כי ייאוש הינו אחד הגורמים לבחירה בטרור. כל עוד יש תקווה לחיים נורמליים, כפי שהם מוגדרים באותה חברה, הבחירה בטרור כדרך חיים, או התמיכה בטרור מתוך אמונה שהוא יגרום לשיפור החיים, אינה דבר הגיוני כל כך. מצד שני, אם שוררת אמונה חזקה שאין תקווה לגבי העתיד, לא לקבוצה המדוכאת, ולא לגבי כל אחד מחבריה; או שיש אמונה כי ממילא הסיכוי למוות בגיל צעיר הינו גדול, ואילו בדרך האלימות יש סיכוי לשיפור העתיד, אזי הגיוני יותר לתמוך בטרור או להצטרף לפעילות טרור.

כדוגמה לטיעון זה, אחד הטיעונים של חלק מהפלסטינים לכך שהם עצמם חברים בארגון טרור, הוא שממילא סביר שהם ימותו בגיל צעיר, בגלל פעילות צה"ל. ולכן, הם טוענים, עדיף כבר למות תוך מאבק, תוך שהם הורגים כמה שיותר אנשים שהם תופסים כאויב, ועל ידי כך לנסות לגרום לשינוי. יש הרואים בטיעון זה טיעון דמגוגי, שכן פלסטיני שאינו מתעמת עם כוחות צה"ל, יכול להגיע לגיל שיבה, ומבחינה סטטיסטית הסיכוי הרבה יותר גדול שימות ממחלה ולא מירי של חיילי צה"ל.

בנוסף ניתן להצביע על כך כי רמת הטרור כנגד ישראל עלתה מאוד דווקא לאחר הסכמי אוסלו (בארבעת השנים שלאחר הסכמי אוסלו, 1993-1996, היו 256 הרוגים ישראלים לעומת 1997 בארבעת השנים שקדמו להן) עם פתיחת אופק מדיני ותקווה לפלסטינים. קפיצת מדרגה נוספת בטרור, הייתה בשנת 2000 שבה פרצה אינתיפאדת אל אקצה, והיא החלה דווקא מתוך חופש תנועה, צמיחה כלכלית שהואצה, ורמת חיים הגבוהה ביותר שהפלסטינים הצליחו להגיע אליה אי פעם. ולכן ניתן לטעון כי לעתים הטרור יכול לנבוע לא בגלל ייאוש והיעדר תקוה לחיים אלא מתוך מצב של התעצמות צבאית ותחושת ביטחון גדולה, שניתן להתעמת עם האוייב ולגרום לו לנזקים קשים, מבלי להפגע יתר על המידה.

[עריכה] אמונה ותקווה כי ניתן לשנות דברים בכוח

לעתים נראה כי עצם האמונה והתקווה שניתן לשנות את צורת השלטון בכוח היא גורם בטרור. במדינות חזקות מאוד אף שהן מדכאות ומביאות על תושביהן עוני ונחשלות, בדרך כלל לא יתעורר טרור, כי לתושבים אין תקווה לבצע שינוי, והמחיר שישלמו יהיה גבוה מדי. לעומת זאת במדינות שלא מדכאות ואף דמוקרטיות עלול להתעורר טרור, כאשר אנשי הטרור מספיק חדורי אמונה ומאמינים שיש להם מספיק עוצמה וכוח לגרום לשינוי פוליטי. ארגוני טרור קומוניסטים שרכבו על הגל הסוציאליסטי, כמו סיעת הצבא האדום בגרמניה, הבריגדות האדומות באיטליה, הצבא האדום היפני, והנתיב הזוהר בפרו, ניסו לשנות בכוח את צורת המשטר לשיטה קומוניסטית, משום שהייתה להם סיבה מספיק טובה להאמין כי הם יכולים להצליח בכך.

כיום ארגוני טרור איסלמיסטיים שרוכבים על הגל הזה, חשים כי יש להם שעת כושר, וישנה אפשרות לשנות את המשטרים בכוח. לעתים הצלחה בזירה אחת מעודדת ומהווה מקור השראה לפעילות בזירה אחרת. ישנם גורמים הטוענים כי פריצת האינתיפאדה השנייה ארבעה חודשים לאחר הנסיגה החד צדדית של ישראל מלבנון לא הייתה מקרית, וכי ערפאת שאב עידוד מנסיגת ישראל ושאף לגרום לנסיגה חד צדדית מיש"ע באותו האופן שחיזבאללה עשה. גם התעמתות החמאס עם הרשות הפלסטינית בעזה והניצחון עליה, ארבעה חודשים בלבד לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה שבה החיזבאללה עמד בהצלחה כנגד ישראל, לדברי בכירים בחמאס לא הייתה מקרית.

[עריכה] חזון ואמונה קיצונית

אמונה קיצונית בצדקת הדרך יכולה להיות מנוע חזק בדחף לטרור. במיוחד הדבר נכון אם אמונה זו משולבת בחזון שהינו שונה באופן מהותי מהמצב החברתי הקיים. היות שיש פער תפיסתי גדול בין הקבוצה לבין החברה או השלטון בו היא חיה, הגיוני שיתקיים דיכוי או רדיפה מצד השלטון או החברה בה חיה הקבוצה (ראו סעיף), ומניעתה מקידום רעיונותיה בדרכים לא אלימות. דבר זה כאמור מגביר את הסיכוי לפניה לטרור. במיוחד, גדול הפיתוי לקיים טרור במצבים בהם נראה שדרכים אחרות אינן יעילות, או שיש פער תקשורתי בין הצדדים. גורם נוסף המחזק את הנטייה לשימוש בטרור הוא כאשר הצורך בשינוי נתפס על ידי הקבוצה כצורך דחוף, שיש להשיגו במהרה, וש"אין זמן" להשיגו בדרכים שלוות יותר.

כבר בתקופת בית שני היו קבוצות קיצוניים בעם היהודי שנקראו סיקריקין שהרשו לעצמם לרצוח את מתנגדיהם בדרך לעצמאות יהודית. קבוצות טרור באירופה כדוגמת הבריגדות האדומות ניזונו מהחזון הקומוניסטי וניסו להגשימו. ארגון כמו הצבא האדום היפני שאף להחליף את המשטר היפני. והטרור האיסלאמי בתקופתנו ניזון גם מחזון של איסלאמיזציה גלובלית באמצעות מצוות הג'יהאד שמצוינת בקוראן. לעתים האמונה איננה חייבת להיות דתית אלא יכולה להיות לאומית גזענית כמו אירוע הטרור שבוצע באוקלהומה סיטי או קומוניסטית כשל ארגון הטרור בקולומביה או הנתיב הזוהר בפרו.

ועם זאת קשה להגיד מהי אדיאולוגיה קיצונית. מנקודת המבט של תרבויות שונות, נקודות מבט אחרות הן קיצוניות ומוזרות. נראה שהלגיטמיות של שימוש באלימות באותה השקפת עולם, היא זו שמקדמת אלימות, יותר מאשר המרחק בינה לבין השקפת העולם לה היא מתנגדת. (ראו הסעיף הבא)

[עריכה] המטרה מקדשת את האמצעים

בקרב קבוצות רבות, רווחת הדעה כי אם המטרה הינה מוצדקת, כדאי להפעיל אמצעים קיצוניים כדי להשיג אותה. האמירה "הדרך מצדיקה את האמצעים" מיוחסת למקיאלווי והיא רווחת למדי בתרבות המערבית כיום, גם אם האמצעים אינם בהכרח אלימות והרג. חברות רבות לא מהססות להפעיל אמצעים אלימים, או איומים באלימות כדי לנסות להשיג את מטרתן הפוליטית, וקבוצות הבוחרות בטרור אינן יוצאות מהכלל, אף שקיים קו תוחם ברור בין אלו שלא נוקטים בטרור לאלו שנוקטים בטרור.

כנגד זה ניתן להתבונן בחברות המאמינות כי הדרך היא חלק מהמטרה, וכי בחירה באמצעים פסולים תגרום לכך שגם אם תושג המטרה כביכול, היא תתגלה ככלי ריק, ולא כחזון אליו שאפו להגיע התומכים בדרך. בתרבות ההינדית, אמונה זו רווחת, ואכן גם תחת המשטר המדכא המוסלמים והבריטים המגמה הכללית הייתה של התנגדות לא אלימה.

[עריכה] תמיכה עממית

רוב ארגוני הטרור צריכים חסות של קהילה לצורך גיוס אנשים ותרומות לביסוס והרחבת הפעילות. באין אפשרות להטמע בקהילה המקומית ולהסתייע בעזרתה, המשטר השולט ידביר את הארגונים ויחשוף את אנשיהם. התמיכה הממשית והמורלית שמעניקות אוכלוסיות מקומיות כמו בפעילות ה־IRA והצ'צ'נים, איפשרו קיומם של ארגונים אלו.

לעומת זאת ישנם ארגוני טרור כמו בחבל הבאסקים וקבוצות איטלקיות, גרמניות ויפניות שלא זכו לתמיכת אוכלוסייה מקומית. ואולם העדר תמיכה כזאת מקשה מאוד על הפעילות של ארגון הטרור, ומחייב בדרך כלל גרעין קטן של מתנדבים נחושים, בעלי קשר מועט עם החברה מסביב, שיש להם מקורות מימון משל עצמם, היות שהתארגנויות גדולות יותר ופחות סגורות, יחשפו במהרה.

יש גם מקרים של טרור בינלאומי, לדוגמה, בפיגועי ה־11 בספטמבר, או בפיגוע בלוקרבי, לא זכו הטרוריסטים בתמיכת האוכלוסייה המקומית. אולם ברור שאז האוכלוסייה המקומית אינה במדינה בה בוצע הטרור, אלא במדינה בה מתבצעת רוב עבודת הארגון, הגיוס וההכשרה. הטרוריסטים של ארגוני אל קאעידה, לדוגמה, מקבלים תמיכה רחבה למדי במדינות איסלמיות מהן מגויסים מתנדבי ותומכי הארגונים, גם אם הם פועלים בסופו של דבר במדינה אחרת.

[עריכה] חסות של מדינה עויינת

יחסית לסיבות האחרות, זהו למעשה יותר גורם מסייע מאשר סיבה עמוקה לקיומו של טרור, ועם זאת זהו גורם חשוב במעלה שכן אילולי ההכוונה, האימונים, הסיוע, ההגנה, ההצטיידות, התמיכה המורלית והדרבון של מדינות, רבים מארגוני הטרור היו נותרים בגדר של כנופיות חמושות, בעלי יכולות פעולה מוגבלת, כנגד המנגנונים המקצועים של משטרים המתמחים במיגור אלימות ופעילות חתרנית.

רבים מארגוני הטרור נתמכו ודורבנו בידי מדיניות עויינות והיוו יד ארוכה ולא רשמית של מדינה אחרת. מטריית ההגנה והחסות של מדינות שכללו תמיכה המורלית, מימון, חימוש ואימון איפשרו לארגוני טרור להתקיים. ניתן לציין לדוגמה את השימוש שעשו צפון וייטנאם וברית המועצות בוייטקונג בדרום וייטנאם, ארצות הברית במוג'הידין באפגניסטן, תמיכתה של לוב בארגון ה-IRA, סוריה במחתרת הכורדית כנגד טורקיה, מדינות ערב באש"ף כנגד ישראל, השימוש שעושות כיום איראן וסוריה בחיזבאללה ובג'יהאד האיסלאמי כנגד ישראל והסיוע של ונצואלה בראשות צ'אבס במחתרת ה-FARC הקולומבינית‏‏^[3].

[עריכה] שיטות מקובלות לביצוע פעולות טרור

פעולת טרור יכולה להיות פעולה מן המארב, בה המבצע מיידה אבנים, משליך בקבוקי תבערה או יורה מהמארב ונמלט מיד (סוג זה של פעולה נפוץ ביהודה ושומרון), או פעולה גלויה בנשק קר או חם, בה למפגע ברור שיתפס תוך כדי פעולתו או סמוך לה.

טכניקות שונות של פעולות טרור שהופעלו בעולם כוללות:

• פיגוע ישיר: פעולה בה מתבצעת דקירת אזרחים באמצעות סכין או פגיון, או ירי מנשק קל על אזרחים. כמו גם זריקת בקבוק תבערה ואו השלכת רימונים.
• הפגזת אזרחים: ירי של פגזים, פצצות מרגמה רקטות או טילים על אזרחים או מבנים בהפתעה. הפת"ח והחיזבאללה בדרום לבנון עשו שימוש ברקטות רוסיות בינוניות (נקראו בטעות "קטיושות"), ומעזה נעשה שימוש דומה ברקטות קסאם וגראד כנגד גוש קטיף וכנגד שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה.
• הטמנת מטעני חבלה וחומרי לוחמה:
  • הטמנת חומרי נפץ וחומרי לוחמה ביולוגיים באביזרים שונים: מילכוד של אביזרים שונים בחומרי נפץ, ממעטפת נפץ ומקרר תופת ועד למכונית תופת ולמשאיות תופת. הטמנת מטעני חבלה במקומות הומי אדם. שליחת מעטפות שמזוהמות בחיידקים כמו שליחת מעטפות שבהן חיידקי אנטרקס. נעשה גם שימוש בהטמנת מזוודת נפץ במטוסים ופיצוצם באוויר.
    דוגמאות בולטת לשימוש בטכניקה זו, הן פיצוץ מטוס פאן אם, שבו נהרגו 270 איש - בשנת 1988 מעל לוקרבי בסקוטלנד בידי לוב. ופיצוץ מכונית תופת ב-18 ביולי 1994 סמוך למרכז התרבות של הקהילה היהודית בבואנוס איירס, פיגוע שבו נרצחו 86 אנשים.
  • מטען צד: הטמנה של חומר נפץ בצורות שונות בשבילים, דרכים ובכבישים, ופיצוצם באמצעים חוטיים או אלחוטיים בזמן שכלי רכב או בני אדם עוברים במקום. בטכניקה זו נעשה שימוש נרחב על ידי החיזבאללה בדרום לבנון, והיא משמשת לעתים קרובות גם ברצועת עזה וביהודה ושומרון אף כנגד טנקים.
• יירוט אמצעי הסע: השמדת כלי תחבורה ציבורית כאשר נוסעיהם עליהם, באמצעות כלי ירייה (כגון מקלעים, רקטות נ"ט או טילים). לדוגמה: באינתיפאדת אל אקצה ירו ארגוני הטרור רקטות RPG על אוטובוסים ישראלים שהובילו ילדים לבית הספר ואילו במומבסה, קניה ירתה חולייה של אל קאעידה שני טילי קרקע-אוויר שהחטיאו את מטוס ארקיע.
• פיגוע מיקוח וחטיפה - חטיפת אזרחים לצורכי מיקוח - טכניקה זאת מיושמת בעיקר כדי לשחרר אנשים כלואים. ארגוני הטרור בקולומביה התפרסמו לאחרונה כאשר עשו שימוש באמצעי זה. ב-4 בספטמבר 2004 הסתיים לאחר שלושה ימי התבצרות פיגוע מיקוח של המחתרת הצ'צ'נית בבית ספר בבסלאן שברוסיה במותם של למעלה מ-325 בני ערובה, זהו פיגוע המיקוח רב הנפגעים שידע העולם עד כה. כשנתיים לפני כן, באוקטובר 2002 השתלטו כ-50 טרוריסטים צ'צ'נים על התיאטרון במוסקבה כשבו כ-700 אזרחים, לאחר ארבעה ימים התבצעה פעולת חילוץ שבה הוזרם גז רעיל שגרם למותם של 67 בני ערובה ו-34 טרוריסטים. בשני המקרים לא הצליחו הצ'צ'נים להשיג את מטרתם ולשחרר את חבריהם מהכלא.
  • חטיפת אמצעי הסע: כמו מטוס, אוניה או אוטובוס ושביית האזרחים שעליו. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 היה שימוש נרחב בשיטה זו, כאמצעי לסחיטת ממשלות כדי שישחררו את חבריהם של החוטפים מבתי הכלא, או כדי להעלות דרישות פוליטיות.
    אחת מחטיפות המטוסים המפורסמות ביותר הייתה חטיפת מטוס הנוסעים של אייר פראנס לאוגנדה, שנוסעיו שוחררו בעקבות מבצע אנטבה. כמו כן, זכורה חטיפת האוניה אקילה לאורו.
• פיגוע התאבדות, שהפך לאמצעי הטרור העיקרי באינתיפדת אל-אקצה: פיגוע ההתאבדות הגדול ביותר בהיסטוריה, היה פיגועי ה-11 בספטמבר בו נחטפו בארצות הברית ארבעה מטוסים, ורוסקו לסמלים לאומיים אמריקנים, פיגוע שנהרגו בו כשלשת אלפי אנשים. בדרך כלל פיגוע ההתאבדות נעשה בידי מחבל שחוגר חגורת נפץ ומגיע רגלית למקום הומה אדם, שם הוא מפוצץ את עצמו. בארצות הברית לאחר פיגועי התאומים עלה החשש כי עלול להתבצע פיגוע התאבדות באמצעות אוניה עמוסה באלפי טונות של חומר נפץ בעיר נמל, דבר שעלול לגרום לנזק כשל פצצת אטום טקטית.
• פיגועי נב"ק: פיגועים המשתמשים בנשק בלתי קונבנציונלי דוגמת נשק כימי (כגון גז) או נשק ביולוגי (חיידקים, מחלות, הרעלת מקורות שתייה).

[עריכה] סוגי ארגונים המבצעים פעילויות טרור

יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף לשעבר, השתמש בטרור בינלאומי ככלי מרכזי לקידום המטרה הפלסטינית.

• ארגוני טרור, שהם הצורה הנפוצה ביותר ליזום טרור ולביצועו. ארגונים אלה יכולים להיות מאורגנים היטב, בעלי שטח פעולה ספציפי (טריטוריה), מטרות מוגדרות, היררכיה ברורה, מדים, המנון, מבנה וכול מה שמאפיין צבא מודרני (המחתרת האירית, למשל). יכולים להיות גם אגד מעורבב ומפוזר של אנשים שרק לשם אינטרס משותף חברו יחד. קבוצות אלה אינן מאורגנות, חסרות טריטוריה מוגדרת, מדים, שיטת פעולה, חוקים ומנהיג ברור (אל קעידה, למשל).
• טרור ספורדי ("זאב בודד"), בידי יחידים שאינם חברים בארגון טרור. דוגמה לכך הוא טבח מערת המכפלה, שבו נרצחו 29 מתפללים ערבים, אותו עשה ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994. דוגמה נוספת היא טד קצ'ינסקי, היונבומבר, שפעל בארצות הברית במשך 18 שנה. עם זאת, בארצות הברית נחשבות פעולות אלימות ספוראדיות ובלתי מתוכננות של אזרחים בודדים כנגד אזרחים מקבוצה אתנית אחרת כפשע שנאה (Hate Crime) ולא כטרור.
• מדינות, המבצעות פעולות טרור באמצעות גופי המודיעין שלהן או באמצעות ארגוני טרור שהם תומכים בהם ומגבים אותם. כדוגמת התמיכה של אירן וסוריה בחיזבאללה בלבנון, וכדוגמת התמיכה של סוריה במחתרת הכורדית בטורקיה. פעולות אלה מבוצעות לעתים על ידי המדינות באופן סמוי, ומבלי שיודו במעורבותן בכך. עסק הביש הוא דוגמה לניסיון של ישראל להפעיל טרור כזה באופן שישרת את האינטרסים שלה בערעור היחסים בין מדינות המערב ומצרים. יש שפעולות אלו גלויות יותר, כך הצהירה מצרים בגלוי כי היא מפעילה את הפדאיון כנגד ישראל בשנים 1955-1956 ואילו סוריה תמכה במוצהר בפעולות הפתח בשנים 1966-1967 (התמיכות הנ"ל תרמו תרומה משמעותית להתדרדרות למלחמת סיני ולמלחמת ששת הימים בהתאמה).

לארגוני הטרור השונים יש בדרך כלל קשרים מסועפים בינם לבין עצמם, ולעתים הם עוסקים בעסקים בלתי-חוקיים נוספים, כגון סחר בסמים והברחות למיניהן, כדי לממן את פעולתם. כמו כן, לחלק מארגוני הטרור (למשל חמאס והמחתרת האירית) יש גם זרוע פוליטית 'לגיטימית', המשתתפת בפעולות הסברה, חינוך ורווחה ואף נוטלת חלק במערכת הפוליטית.

[עריכה] ראו גם

• ארגון טרור
• טרור אסלאמי
• טרור פלסטיני
• טרור יהודי בישראל
• טרור אקולוגי
• פעולות טרור בישראל
• פעולות טרור באירופה
• המלחמה בטרור

[עריכה] לקריאה נוספת

• בנימין נתניהו (עורך), הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח, הוצאת הד ארצי, 1987.
• בנימין נתניהו, מלחמה בטרור, הוצאת משכל.
• אלן דרשוביץ, האם הטרור ינצח?, הוצאת דיונון, 2003.
• בועז גנור, מבוך הלוחמה בטרור - כלים לקבלת החלטות, הוצאת מפעלות המרכז הבינתחומי הרצליה, 2003.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• Terrorism and Islamic Fundamentalism: Background, באתר של משרד החוץ.
• אתר המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור
• עבודות ומחקרים על טרור, באתר קרן ענבר
• לוב תשלם 2.7 מיליארד דולר למשפחות אסון לוקרבי, ynet
• ניב ניסנסון, מקורות המימון של הטרור, באתר "אומדיה"
• מרכז המידע למודיעין וטרור של המל"מ, ובו מידע נרחב על הטרור האיסלמי
• ישראל פלדה, ההבדל בין טרור ללוחמי חירות, באתר "אומדיה"
• ניר בומס, האינטרנט ככלי שרת בידי החופש או הטרור?, באתר "אומדיה"
• מרכז תקשורת שדרות-sderotmedia

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ Michael Mousseau, "Market Civilization and its clash with Terror" in Michael Edward Brown, New Global Dangers: Changing Dimensions of International Security, MIT Press, 2004, pages 423-424
2. ^ George Walker Bush, John W. Dietrich, The George W. Bush Foreign Policy Reader: Presidential Speeches and Commentary, M. E, Sharpe, 2005, pages 287-288
3. ^ ‏ונצואלה העבירה נשק למורדים בקולומביה‏