יחסי ישראל-איראן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
 |
 |
|
|
██ איראן |
██ ישראל |
יחסי ישראל-איראן, נעו על משרעת רחבה ועברו עליות ומורדות רבים. החל מברית פוליטית בין שתי המדינות בתקופת שושלת פהלווי, המשך בעוינות עם עלייתו לשלטון של אייתוללה רוחאללה ח'ומייני, וכלה ביחסי איבה בתקופות הבאות, שהגיעו לשיאן בתקופת כהונתו של מחמוד אחמדינז'אד.
תולדות יהודי פרס נמשכים על פני רצף בלתי פוסק של 2500 שנה. זו קהילה יהודית מזרחית בשטחה של איראן המודרנית, הגרעין ההיסטורי של מה שהיה פעם האימפריה הפרסית, אשר ראשיתה במאה השמינית לפנה"ס בגלות בני ישראל בח'וראסאן.
נכון לשנת 2005, הקהילה היהודית באיראן היא הגדולה ביותר במזרח התיכון מחוץ לגבולות ישראל. בישראל עצמה קהילה גדולה של יהודים שעלו לארץ מאיראן, ובהם נשיא מדינת ישראל לשעבר, משה קצב, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר (שר התחבורה כיום), שאול מופז, וכן הזמרת ריטה. הוריהם של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ ושל זמר ההיפ הופ הישראלי קובי שמעוני (סבלימינל) נולדו אף הם באיראן.
תוכן עניינים |
[עריכה] יחסי שתי המדינות טרם המהפכה האסלאמית
עם הקמתה של מדינת ישראל ועד למהפכה האיראנית של 1979, נהנתה ישראל מיחסי ידידות עם איראן (שבאותה תקופה הייתה תחת שלטונה של שושלת פהלווי). איראן הייתה בין המדינות הראשונות אשר הכירו במדינת ישראל בזירה הבינלאומית (במרץ 1950 הכרה "דה-פקטו" בלבד), ונחשבה לידידתה המוסלמית הקרובה ביותר של המדינה הצעירה. ועם זאת, איראן תמכה בהחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, בשנת 1975, החלטה שהשוותה את הציונות לגזענות (בכך הצטרפה איראן ל-72 מדינות אחרות שתמכו בהחלטה).
עם זאת, איראן וישראל פיתחו קשרים צבאיים ומסחריים הדוקים במהלך התקופה האמורה. קשרים אלו באו לידי ביטוי בפרויקטים צבאיים משותפים, כגון פרויקט "פרח", הניסיון האיראני-ישראלי לפתח טיל חדש (1979-1977).[1] בנוסף מכרה ישראל לאיראן אמצעי לחימה שונים, כגון העוזי, עזרה בפיתוח החקלאות ומי-השתייה וקיימה מפגשים בין הסוואכּ,המוסד ושירות המודיעין הטורקי.
לצורך עסקאות הנפט בין המדינות הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים וסגירת תעלת סואץ חברה משותפת - חברת Trans Asiatic Oil, שמשרדיה ישבו ברמת גן. כמו כן, הוקם צינור הנפט אילת-אשקלון, שהזרים את הדלק הגולמי האיראני שהגיע לאילת, דרכו, אל הים התיכון, ומשם למדינות שונות.
[עריכה] המהפכה האסלאמית
האייתוללה ח'ומייני היה הראשון שהכריז על ישראל כ"אויבת האסלאם" בתקופה השנייה של שושלת פהלווי, במסעו נגד השאה מוחמד רזא פהלווי, אשר תמך בישראל.
לאחר השלב השני של המהפכה האיראנית, שבו קמה הרפובליקה האסלאמית, איראן חדלה להכיר בישראל וניתקה את כל הקשרים הרשמיים עמה.
עם זאת, על פי המדווח, איראן רכשה מישראל כלי נשק בשווי של 2.5 מיליארד דולר באמצעות מתווכים בעת מלחמת איראן-עיראק, בשנות ה-80 של המאה העשרים [2] בשנת 1998, איש העסקים הישראלי נחום מנבר נידון ל-16 שנות מאסר בישראל על סחר עם איראן.[3] במהלך החקירה התברר ש"מאות חברות" מקיימות קשרי עסקים בלתי חוקיים עם איראן. [4]
[עריכה] ח'אתמי
בשנת 1997, כאשר נבחר לנשיא איראן מוחמד ח'אתמי הרפורמיסטי, היו שהאמינו שאיראן וישראל יפעלו לשיפור היחסים ביניהן. אמנם בתחילה נראה היה שאין שינוי מאחר שעם בחירתו של ח'אתמי - הוא כינה את ישראל "מדינה בלתי חוקית" ו"טפיל" [5], אולם בהמשך הופיעו בכל זאת סימנים של מתינות. לדוגמה, ח'אתמי אמר ש"היהודים בטוחים באיראן", וכי כל המיעוטים הדתיים צריכים להיות מוגנים [6] בינואר 2004 הוא דיבר עם כתב ישראלי, אשר שאל אותו באילו תנאים איראן עשויה להכיר בישראל. סבורים שהייתה זו הפעם הראשונה שבה דיבר ח'אתמי בפומבי עם ישראלי. [7] ב-8 באפריל 2005, ישב ח'אתמי ליד נשיא מדינת ישראל, יליד איראן, משה קצב, בהלווייתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשל סדר האלפבית. מאוחר יותר, קצב טען שהם לחצו ידיים ושהוא דיבר עם ח'אתמי, מה שהיה הופך לקשר הדיפלומטי הראשון בין איראן לישראל מאז נותקו הקשרים ב-1979. עם חזרתו של ח'אתמי לאיראן, הוא הכחיש את המקרה. [8]
[עריכה] אחמדינז'אד
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אחמדינז'אד |
בשנת 2005 הפכו היחסים בין ישראל לאיראן למתוחים ביותר, עם בחירתו המפתיעה של מחמוד אחמדינז'אד, ראש עיריית טהרן לשעבר, לנשיא. לאחר כניסתו לתפקיד, הוא החל לקרוא לשים קץ למדינת ישראל.
ב-8 בדצמבר 2005, התראיין אחמדינז'אד לערוץ הטלוויזיה האיראנית בערבית, אל-עאלם, במהלך ועידת פסגה של מדינות האסלאם שנערכה בעיר הקדושה לדת זו, מכה:
- "מדינות אירופיות מסוימות מתעקשות לומר שבמהלך מלחמת העולם השנייה היטלר שרף מיליוני יהודים והכניס אותם למחנות ריכוז", אמר אחמדינז'אד. "כל היסטוריון, פרשן או מדען אשר מטיל בכך ספק נכלא או זוכה לגינוי. אף-על-פי שאיננו מקבלים טענה זו, אם נניח שהיא נכונה, אם האירופים מתכוונים ברצינות, עליהם לתת כמה מן המחוזות שלהם באירופה -- כמו בגרמניה, אוסטריה או מדינות אחרות -- לציונים, והציונים יכולים להקים את מדינתם באירופה. תציעו חלק מאירופה, ואנו נתמוך בכך".
[עריכה] הקשרים הצבאיים בין איראן לישראל
על פי דוח ועדת הקונגרס האמריקנית שחקרה את פרשת איראן-קונטראס, דוח שפורסם בנובמבר 1987, "מכירת נשק אמריקני לאיראן באמצעות ישראל החלה בקיץ 1985, לאחר שנתקבל אישורו של הנשיא רייגן" [9] במכירת הנשק נכללו "2,008 טילי טאו ו-235 ערכות עבור טילי הוק נשלחו לאיראן דרך ישראל". משלוחים נוספים של נשק מישראל לאיראן, בהיקף של עד 2 מיליארד דולר, אשר הכילו 18 מטוסי פנטום, 46 מטוסי סקייהוק וכ-4000 טילים סוכלו על ידי משרד המשפטים האמריקאי, ו"לפי דוחות שלא אומתו, ישראל הסכימה למכור לאיראן טילי אוויר-אוויר מדגם סיידווינדר, ציוד מכ"ם, תחמושת למרגמות ולתת-מקלעים, מכשירי טלפון שדה, מנועי טנקים מסוג M-60 ופגזים, וכמו כן חלקי חילוף עבור מטוסי תובלה מדגם C-130 [10] [11]. האובזרוור הלונדוני אף העריך כי מכירות הנשק מישראל לאיראן במשך המלחמה הגיעו ל-500 מיליון דולר מדי שנה [12] ,והמגזין טיים דיווח כי במהלך 1981 ו-1982, "הישראלים פתחו חשבונות בנקים בשווייץ כדי לטפל בצד הפיננסי של העסקאות" [13] ישראל הייתה מעורבת גם בחימושה של איראן עוד לפני מלחמת איראן-עיראק:
מבצע "פרח-צור", מיזם משותף בין איראן לישראל שעסק בפיתוח טילי ים-ים מתקדמים ביותר, גרסה מתקדמת של טילי הרפון האמריקניים, המגיעים לטווח של 200 ק"מ [14] שר הביטחון עזר ויצמן וסגן שר המלחמה של איראן, הגנרל חסן תופאניאן, שוחחו על ייצור משותף של הטיל הישראלי יריחו-2, בעל שם הקוד Project Flower - "פרויקט פרח"[15].
[עריכה] הצהרות על כוונות ישראל לתקוף את איראן במהלך 1998-2006
עוד ב-1998 טען עיתון קנדי כי ארצות הברית מכרה מטוסי F-15I לישראל כדי שתתקוף את מתקני הגרעין האיראניים [16] עיתון סקוטי טען בנובמבר 2003 כי ישראל הזהירה כי היא מוכנה לנקוט פעולה צבאית חד-צדדית נגד איראן אם הקהילה הבינלאומית לא תעצור את פיתוח הנשק הגרעיני במתקני האנרגיה הגרעינית של איראן.[17] העיתון ציטט את שר הביטחון שאול מופז, שאמר: "ישראל לא תהיה מוכנה לסבול בשום אופן קיומו של נשק גרעיני ברשותה של איראן". בדצמבר 2005 טען עיתון בריטי כי צה"ל נצטווה על ידי ראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון, לתכנן תקיפות אפשריות על אתרי העשרת אורניום באיראן במרץ 2006, בהתבסס על הערכות המודיעין הישראלי כי איראן תהיה מסוגלת לייצר נשק גרעיני בתוך שנתיים עד ארבע שנים. נטען כי פיקוד הכוחות המיוחדים היה במצב הכוננות הגבוה ביותר להתקפה (דרגה ז') בדצמבר. על פי המדווח, אריאל שרון אמר: "ישראל - ולא רק ישראל - אינה יכולה להסכים לאיראן גרעינית. יש לנו היכולת להתמודד עם זאת, ואנו עושים את כל ההכנות הדרושות כדי להתכונן למצב כזה..." [18] מהרמטכ"ל דן חלוץ צוטט בתשובה לשאלה עד כמה רחוק תהיה ישראל מוכנה להגיע כדי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, "אלפיים קילומטרים". [19].
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- רונן ברגמן, נקודת האל-חזור: המודיעין הישראלי מול איראן וחזבאללה, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2007.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Martin Bailey, "The Blooming of Operation Flower," The Observer, 2 February 1986, p. 19; Elaine Scoliono, "Documents Detail Israeli Missile Deal With the Shah," New York Times, 1 April 1986, p. A17.
- ^ דיווח איראני על תפיסת אונייה עם אמל"ח ישראלי בדרכה לאיראן
- ^ דיווח מגלובס על נחום מנבר מ-6 במאי 1997
- ^ דיווח מ"סי.אן.אן" אודות תוצאות חקירתו של מנבר מ-16 ביולי 1998
- ^ דבריו של ח'אתמי ופעולות אנטי-ישראליות נוספות שנעשו בתקופת שלטונו
- ^ דיווח של ה-BBC בנוגע להתבטאויותיו המתונות של ח'אתמי מ-14 ביולי 1999
- ^ דיווח של ה-BBC מ-22 בינואר 2004 על דבריו של ח'אתמי עם הכתב הישראלי
- ^ דיווח ה-BBC מ-9 באפריל 2005 על הכחשתו של ח'אתמי כי לחץ את ידו של הנשיא קצב
- ^ סקירה קצרה של פרשת איראן-קונטראס.
- ^ דיווח לקונגרס האמריקני, לגבי המידע שהיה בידי המודיעין הרוסי אודות מכירות אמל"ח ישראלי לאיראן, ופתרון משבר בני הערובה בשגרירות בטהראן
- ^ סקירה אודות מכירות האמל"ח של ארצות הברית לאיראן, ושל ישראל לאיראן
- ^ הדיווח מה"אובזרבר", מנובמבר 1986
- ^ לאינפורמציה נוספת אודות מכירות טילי ההוק הישראליים לאיראן ראו את כתבתו של Richard Johns - "Arms Embargo Which Cannot Withstand The Profit Motive" מה"פייננשל טיימס", 13 בנובמבר 1987.
- ^ ראו את דיווחו של רונן ברגמן, מ"הארץ" ב-19 במרס 1999 "5 מיליון סיבות לדבר עם איראן". בנוסף ראו: in "Israel's Outstanding Debt to Iran Viewed," FBIS Document FTS19990319001273, 19 March 1999.
- ^ ("Minutes from Meeting Held in Tel Aviv between H. E. General M. Dayan, Foreign Minister of Israel, and H.E. General H. Toufanian, Vice Minister of War, Imperial Government of Iran," Top Secret Minutes from Israel's Ministry of Foreign Affairs, 18 July 1977, in Digital National Security Archive).
- ^ המאמר מהטורונטו סאן: ישראל זקוקה למטוסים כדי לתקוף באיראן, מ-5 ביולי 1998
- ^ המאמר בעיתון Scotsman: "ישראל מאיימת לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים", מ-23 בנובמבר 2003
- ^ "ישראל מכינה את כוחותיה לקראת תקיפתה של איראן המתגרענת", סנדיי טיימס, 11 בדצמבר 2005
- ^ "מלחמתה של ישראל באיראן", מ-28 בדצמבר 2005
|
המזרח התיכון: מצרים | סוריה | לבנון | ירדן | איראן | טורקיה | עיראק | סעודיה אסיה ואוקיאניה: הודו | יפן | סינגפור | סין | אוסטרליה | מיאנמר אירופה: ברית המועצות | רוסיה | בריטניה | צרפת | גרמניה | איטליה | הוותיקן אחר: ארצות הברית | דרום אפריקה | צ'ילה | ברזיל | חוף השנהב גופים בינלאומיים: האו"ם | האיחוד האירופי ראו גם: יחסי החוץ של התנועה הציונית | החרם הערבי
|
