יחסי ישראל-סין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יחסי ישראל-סין

██ ישראל	██ סין

היחסים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה העממית של סין ידעו עליות ומורדות רבות. נהוג לחלקם לארבעה שלבים מרכזיים לאורך השנים למן מועד כינונם ועד ימינו אלה.

תוכן עניינים 1 השלב הראשון: קשרים ידידותיים, 1950-1955 2 השלב השני: ניתוק ועוינות, 1955 עד מחצית שנות השבעים 3 השלב השלישי: עובדה קיימת – בדרך לנרמול יחסים, תחילת שנות ה-80 עד 1989 4 השלב הרביעי: קשרים חיוניים ודיפלומטיים מלאים, 1990 עד היום

[עריכה] השלב הראשון: קשרים ידידותיים, 1950-1955

למרות שנמנעה בהצבעה על תוכנית החלוקה, הודיעה סין הלאומית של צ'יאנג קאי שק (蔣介石), בפברואר 1949, כי היא מוכנה להכיר בישראל לאחר שזו תתקבל לאו"ם. אולם, ימיה של סין הלאומית היו קצרים, ובאחד באוקטובר 1949 הוכרז בבייג'ינג על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין בראשותו של מאו דזה דונג (毛泽东). זמן קצר לאחר מכן, ב-9 בינואר 1950, הכירה ישראל, באופן רשמי ובניגוד לעמדת ארצות הברית, בסין העממית. בכך הייתה ישראל למדינה הראשונה במזרח התיכון שעשתה כן - וזאת בזמן שמדינות ערב נמנעו מצעד זה בשל קשריהן עם המערב. למרות שסין לא הגיבה על הכרה זו בהצעה רשמית לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות, אישים סינים גיששו אצל גורם ישראלי במוסקבה בדבר מוכנות ישראל לפתוח נציגות דיפלומטית בסין. בתגובה לגישוש זה קיבלה ממשלת ישראל החלטה עקרונית ב-28 ביוני 1950 בדבר כינון יחסים דיפלומטיים עם סין. אולם, מלחמת קוריאה שפרצה באותה עת, בה צידדה ישראל בעמדת ארצות הברית והאו"ם, גרמה לממשלה לדחות את פרסום ההודעה הרשמית בדבר החלטה זו, והיחסים בין שתי המדינות נכנסו לקיפאון עד לתום המלחמה.

ניתן להגיד, כי בתקופה זו הן ישראל והן סין היו מעוניינות לפתח את הקשרים ביניהן. דוד בן-גוריון ראה באסיה בכלל, ובסין בפרט, אזור חשוב ביותר וחזה כי העמים שבו הם אלו שיזכו בהגמוניה האנושית בעוד כמה עשורים. בן-גוריון טען כי המצב הקיים, על פיו ארצות הברית וברית המועצות מדריכות ומובילות את העולם, לא יימשך זמן רב, וכי: "אין ספק... ושתי המדינות האסיאניות – סין והודו - יהיו המעצמות האדירות בעולם". בנוסף, התנגד בן-גוריון לעמדת ארצות הברית בדבר אי הכרה בסין העממית ואי ייצוגה באו"ם והמשיך להחזיק בעמדה זו גם כאשר יחסה של סין אל ישראל הפך עוין. מן העבר השני, ראתה סין ביצירת קשרים עם ישראל אפשרות נוספת ליצירת סדק ב"מצור" הבינלאומי שהוטל עליה בהנהגת ארצות הברית. למרות הידע הדל של רוב האליטה הפוליטית הסינית על העם היהודי ועל אף תפיסתה את הציונות כתנועה עוינת הקשורה לאימפריאליזם המערבי, הרי שבשל העובדה כי ישראל הייתה בעלת נטייה סוציאליסטית ומהמדינות המעטות אשר הכירו בסין, היו עד למחצית שנות ה-50 ניסיונות מצדה של האחרונה לפתח קשרים הדדיים משמעותיים.

למרות הנטייה הפרו-מערבית ההולכת וגוברת של ישראל למן תחילת שנות החמישים, התחזקו בתקופה שבין מלחמת קוריאה לועידת באנדונג המגעים הלא-פורמליים בין ישראל לסין. עד היום קיים ויכוח בשאלה האם ניתן היה בתקופה זו להגיע לכינונם של יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות. ביוני 1954 נפגש שר החוץ הסיני עם שגריר ישראל בבורמה, דוד הכהן, וביקש ממנו לבדוק עם ממשלת ישראל הצעה לביקור משלחת רמת דרג בבייג'ינג. כשהגיעה פנייה זו לשר החוץ משה שרת הוא נטה לקבלה, אך רצה לברר קודם לכן מה יהיו התגובות לביקור כזה בחוגי הממשל והקהילה היהודית בארצות הברית. התשובה שהתקבלה מנציגי ישראל בוושינגטון הייתה כי התגובה לביקור שכזה תהיה קשה, ועל כן הוחלט בירושלים לשלוח משלחת שתוסמך לדון רק בענייני מסחר, ואשר תבקר גם במדינות נוספות (לא קומוניסטיות) באזור, מלבד סין. מלבד החשש מהתנגדות אמריקאית להידוק היחסים עם סין, הרי שגם בתוך הממשלה ביטאו שני שרי מפא"י פנחס לבון וזלמן ארן התנגדות ליחסים אלו. בספטמבר 1954 הכריז שר החוץ הסיני כי ארצו נמצאת במסלול לקראת כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. עם זאת, כינוסה של ועידת באנדונג באפריל 1955 גדע את הניסיונות להדק את הקשרים בין המדינות. כאמור, קיימות טענות כי ההיסוסים הישראליים כלפי הגישושים הסיניים גרמו לפספוס ההזדמנות לכונן קשרים מלאים בין המדינות כבר בתקופה זו. מאידך, ישנם הטוענים כי בלאו הכי הסיכויים לכינון קשרים כאלו היו נמוכים, וכי גם אם היו מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות, הרי שסין במוקדם או במאוחר הייתה הולכת בעקבות שאר הגוש הקומוניסטי ומבטלת אותם.

[עריכה] השלב השני: ניתוק ועוינות, 1955 עד מחצית שנות השבעים

בנוסח הסיכום של ועידת באנדונג שהתפרסם ב-24 באפריל 1955, הוכרו "הזכויות של העם הפלסטיני" ללא אזכור כלשהוא של ישראל. מתאריך זה, החלה הידרדרות ביחסי ישראל-סין שהחלה בהתעלמות סינית לפניותיה של ישראל להמשיך ולתחזק את היחסים בין המדינות, והמשיכה באהדה הדדית הולכת וגוברת של סין כלפי העולם הערבי בדגש על מצרים. מצרים של נאצר הכירה בסין במאי 1956, כאשר מספר חודשים לאחר מכן נתפסה מלחמת סיני, שניהלה מצרים מול ישראל צרפת ובריטניה, כחלק ממה שמאו ראה 'המאבק המהפכני המשותף של שתי המדינות במערב האימפריאליסטי'. התהדקות היחסים בין ישראל לארצות הברית במהלך שנות ה-60 תרמו גם הם לתחושת העוינות של סין לישראל. הקרע הסינו-סובייטי, שהחל בתחילת שנות ה-60, חידד והגביר עוד יותר את ההתקפות הקשות כלפי ישראל כחלק מהניסיון הסיני לרצות את מדינות ערב ולהטות אותן לטובתה. במסגרת העוינות החריפה שהתפתחה כלפי ישראל בתקופה זו, נקטה סין במדיניות קיצונית אשר ראתה רק במאבק צבאי את דרך הפתרון לסכסוך הערבי ישראלי. סין הייתה המדינה הלא ערבית הראשונה אשר הכירה באש"ף כבר בשנת 1964 - שנת הקמת הארגון. במסגרת זו, זכה אש"ף לסיוע סיני בדמות הקמת בסיסי אימונים בסין, אספקת נשק וסיוע כספי. ראשי הארגון זכו אף לקבלות פנים רשמיות בסין ונציגות ראשונה שלו נפתחה בבייג'ינג ב-1965.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים, שארעה בשיאה של מהפכת התרבות בסין, נערכו בבייג'ינג הפגנות תמיכה המוניות במדינות ערב. אליהן נוספה הדרישה, בסופה של המלחמה, לנסיגה ישראלית מיידית וללא תנאי מכל השטחים שכבשה. בתקופה זו, לא הכירה סין בזכותה של ישראל על שום חלק משטחה ונשמעו בה דברי הערצה על 'פעילויות הגבורה הפלסטינית בשטחים הנכבשים על ידי הישראלים בתל אביב חיפה אילת וירושלים'. המתח בתחילת שנות ה-70, בין מצרים לברית המועצות, שהגיע לשיאו בגירוש היועצים הסובייטים מקהיר, זכה לעידוד רב מסין שראתה בממשלות הערביות "כוח מהפכני נגד האימפריאליזם האמריקאי וההגמוניה הסובייטית". במהלך תקופת עוינות זו התקיימו מגעים בלתי רשמיים, עקיפים וספורים בלבד בין נציגי סין וישראל, בעיקר בתיווך אוסטרלי. אולם, בעוד ישראל הודיעה רשמית כי היא מוכנה לכונן עם סין העממית יחסים תקינים בכל השטחים ואף הצביעה שוב ושוב בעד צרופה לאו"ם, הרי שסין המשיכה לדבוק במדיניותה האנטי ישראלית. במלחמת יום הכיפורים, המשיכה סין במדיניות פרו ערבית קיצונית ועודדה את מדינות ערב להתנגד להחלטת הפסקת האש שסוכמה בין שתי המעצמות הגדולות. בתקופה שלאחר המלחמה, תמכה סין בחרם הנפט הערבי, בהזמנת אש"ף לאו"ם ובהחלטה המשווה את הציונות לגזענות.

[עריכה] השלב השלישי: עובדה קיימת – בדרך לנרמול יחסים, תחילת שנות ה-80 עד 1989

קבלת סין לאו"ם, חידוש היחסים שלה עם המערב במחצית הראשונה של שנות ה-70 ומותו של מאו והחלפתו בדנג שיאופינג (邓小平) ב-1976, החלו תהליך איטי של מיתון העמדות וההתבטאויות הסיניות במגוון נושאים. כבר ב־1978, תמכה סין ביוזמת השלום של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, הן בשל התנגדות הסובייטים ליוזמה והן בשל הקשר המיוחד בין שתי המדינות. מראשית שנות ה-80 החלה סין להכיר בצורה הדרגתית בזכות קיומה של מדינת ישראל: בספטמבר 1980, הביעה סין לראשונה הכרה בלגיטימיות של ישראל בגבולות החלוקה של האו"ם על פי החלטת ה-29 בנובמבר. שלב נוסף בתהליך זה התרחש בדצמבר 1981 כאשר הנציג הסיני באו"ם הכריז כי כל המדינות במזרח התיכון זכאיות ליהנות מהזכות לעצמאות ומהזכות להתקיים. שנה מאוחר יותר בקהיר, הזכיר ראש הממשלה הסיני בפעם הראשונה במפורש את ישראל וקבע כי הזכויות לעיל צריכות להיות נחלת 'כל המדינות במזה"ת כולל ישראל, על בסיס נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים שנכבשו ב-67' והחזרת כל הזכויות של העם הפלסטיני'. העמדה הסינית הרשמית כלפי ישראל במהלך שנות ה-80 גרסה כי 'סין מכירה בעובדת קיומה של ישראל כמדינה ודוגלת כי יש להפריד בין המשטר הישראלי לעם בישראל ולהתייחס לכל אחד מהם באופן שונה'.

לצד שינוי איטי וזהיר זה ביחס הסיני לישראל בתחום ההצהרתי, הרי שבתחום הקשרים בין התעשיות ובמיוחד זו הצבאית, חלו במהלך שנות ה־80 שינויים משמעותיים. כבר בינואר 1975, ביקרו נציגים סיניים בביתן הישראלי בסלון האווירי בפאריז והביעו התעניינות במטוס הכפיר שהוצג שם. כמה שנים מאוחר יותר- בפברואר 1979, הגיעה לבייג'ינג באופן סודי, בעזרתו ובמטוסו הפרטי של איש העסקים שאול אייזנברג, משלחת שכללה אישים בכירים מהתעשיות הביטחוניות בישראל. בעקבות משלחת זו יצאו לסין, במהלך השנים שלאחר מכן, משלחות ישראליות נוספות אשר הביאו לרכישה של מערכות נשק ישראליות על ידי סין ולהעברת ידע הדדי בתחום. הקשרים בנוגע לתעשיות הביטחוניות עם סין נשארו סודיים לאורך כל שנות ה-80, אך דלפו מדי פעם לתקשורת הזרה. הרצון הסיני בידע הנוגע לתעשיות הביטחוניות הישראליות, עורר בתחילת הדרך ויכוח פנים ממשלתי ישראלי. שר הביטחון עזר ויצמן תמך בהתלהבות במכירת ידע ואמצעים ביטחוניים לסין. לעומתו שר הביטחון משה דיין חשש מהתגובה המערבית ומעתיד היחסים המיוחדים שפיתחה ישראל עם טייוואן לאורך השנים. בסופו של דבר הכריע רה"מ מנחם בגין בעד הלובי ה'פרו סיני' בממשלה ובכך סלל את הדרך ליצירת הקשרים הכלכליים עם סין.

לצד הקשרים הצבאיים, התקיימו גם קשרים אחרים, רובם בתחומי הטכנולוגיה ומיעוטם בתחומי החברה והרוח. עד 1985, יכלו לבקר בסין רק מדענים ישראלים אשר החזיקו גם בדרכון זר כאשר החל משנה זו ובעקבות הודעה בנושא של שר המדע הסיני למקבילו הישראלי יובל נאמן, התאפשר גם למדענים בעלי דרכונים ישראלים בלבד, להשתתף בכנסים בסין. בעקבות הסרת האיסור על ביקור ישראלים בסין התהדק שיתוף הפעולה בין המדינות והתרחב לתחומים נוספים ובראשם פרויקטים הנוגעים לאנרגיה סולרית ולחקלאות. ב־1987 חלה התקדמות נוספת בקשרים בין שתי המדינות כאשר הותר לתיירים ישראלים לבקר בסין.

למרות קשרים הולכים ומתהדקים אלו, הרי שלאורך שנות ה-80 התמידה סין בסירובה לכונן קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל וטענה כי אלו יתאפשרו רק לאחר פתרון 'השאלה הפלסטינית' ונסיגת ישראל מכל השטחים. לאורך תקופה זו, המשיכה סין להכחיש את היקף הקשרים שלה עם ישראל וטענה כי אלו נשמרים ברמה הלא ממשלתית תוך הקפדה על המדיניות הסינית העקבית המבדילה בין 'ישראל' ל'ישראלים'. כתוצאה מיחסים נסתרים אלו, הרוויחה סין אספקה של ידע טכנולוגי וצבאי במחיר נמוך, אותו לא יכולה הייתה לקבל ממדינה מערבית אחרת, וזאת ללא 'תשלום' המחיר הכרוך בקשרים גלויים עם ישראל. לעומת עמדה סינית זו, ישראל מצידה הודיעה רשמית ב-1987 על רצונה ביחסים דיפלומטיים מלאים עם סין. רק בדצמבר 1989, חל מפנה מסוים במדיניות הסינית כאשר נשיא סין יאנג שאנג קון, הודיע כי סין תשקול כינון קשרים עם ישראל אם זו תשנה את 'עמדתה הנוקשה' כלפי תהליך השלום. בכך הסירה סין את הנסיגה המלאה של ישראל מהשטחים כתנאי הכרחי לכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות אך עשתה זאת במקביל להעלאת דרג הנציגות של אש"ף בבייג'נג לדרגת שגרירות.

[עריכה] השלב הרביעי: קשרים חיוניים ודיפלומטיים מלאים, 1990 עד היום

המחאות בכיכר טיאנאנמן ב־1989 יצרו אווירה עוינת כלפי סין, אשר הגבירה את הצורך שלה בחיזוק קשרים עם מדינות מערביות אשר מעוניינות בכך, ובהן ישראל. סין החלה להאמין בשלב זה כי הידוק הקשרים עם ירושלים יחזק את מעמדה בעיני ארצות הברית ואירופה, ויאפשר לה נגישות עסקית רבה יותר אליהן וזאת בשל קשריהן העסקיים עם ישראל. כינון היחסים המלאים בין סעודיה לסין ביולי 1990, לצד כינון היחסים ביו ברית המועצות לישראל באותה עת, הגבירו גם הם את ביטחונה של סין באפשרות כינון קשרים מלאים עם ישראל. בעקבות סיבות אלו הסכימו הסינים להקמת משרדי קישור אקדמי ומדעי בין המדינות בתל אביב (1989) ובבייג'ינג (1990).

עם זאת, שתי הסיבות המרכזיות שהביאו את סין לנרמל את יחסיה עם ישראל הן סיום המלחמה הקרה והתהליכים המרכזיים במזרח התיכון בראשית שנות ה-90, כשבראשם מלחמת המפרץ וועידת מדריד. תהליכים אלו החלישו את החזית הערבית המאוחדת נגד ישראל, פגעו במעמדו של יאסר ערפאת (בשל תמיכתו בסדאם חוסיין) והאיצו את הדרך לקשירת הקשרים בין המדינות, במיוחד לאור הדרישה הישראלית כי רק מדינות להן קשרים מלאים איתה יוכלו להיות מעורבות בתהליך המדיני המתפתח. ב־9 בנובמבר, ימים ספורים לאחר תום ועידת מדריד, ביקר בחשאי שר הביטחון משה ארנס בסין - אירוע שהיווה את הביקור רם הדרג ביותר של דמות ישראלית במדינה עד אז. כחודש לאחר מכן, בדצמבר 1991, נמנעה סין בהצבעה בעצרת האו"ם לגבי החלטה 4686 אשר ביטלה את ההשוואה בין ציונות לגזענות. הימנעות זו של סין סימנה שינוי במדיניותה הפורמאלית האנטי-ישראלית הקיצונית עד כה, אך נחשבה כמאכזבת מבחינת ישראל לאור העובדה ש-111 מדינות תמכו בהצעה המתקנת, ואפילו מדינות כמו מצרים וכווית בחרו להימנע בה. למרות זאת, זמן קצר לאחר ההצבעה באו"ם, ב-24 בינואר 1992, נערך טקס החתימה בדבר כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסין. בעקבות החתימה, הוחלפו שגרירים בין המדינות ובספטמבר של אותה השנה החלו טיסות אל על להגיע לבייג'ינג.

מאז החלו הקשרים בין שתי המדינות להתהדק ובניגוד לעבר, מרגישה האליטה הסינית כי היא מכירה טוב יותר את העם היהודי ומדינת ישראל והיחס שלה כלפיהם הוא אמביוולנטי. מחד, קיים יחס של כבוד והערכה כלפי ישראל הן בשל עובדת היותו של העם היהודי עם בעל שורשים עתיקים בדומה לזה הסיני, והן בשל הישגיה הגבוהים של ישראל בתחומים רבים. מאידך, הריחוק התרבותי והראייה את ישראל כגורם זר באסיה בעל קשרים הדוקים מדי עם ארצות הברית, הותירו על כנם את הספקנות והחשדנות הסיניים שהתגברו מאוד בעקבות משבר הפלקון (ראה להלן) בשנת 2000.

עם כינון היחסים הדיפלומטיים, נחתם הסכם סחר בין המדינות (MFN), אשר נתן לישראל מעמד של מדינה מועדפת ביחסי מסחר עם סין בעיקר בדמות שיעורי מכס נמוכים. הסחר בין המדינות התפתח בקצב מהיר של עשרות אחוזים בשנה כאשר ב-2006 הוא הסתכם ב- 3.3 מיליארד דולר. משרד התעשייה והמסחר הישראלי הגדיר את סין כמדינת יעד ליצוא ישראלי וגיבש תוכנית שאמורה הייתה לסייע לחדירת חברות ישראליות לסין. היקף היצוא הישראלי לסין (ללא זה הקשור למוצרים צבאיים) הסתכם ב־2006 ב־958.4 מיליון דולר ואילו היבוא מסין אותה שנה, היה בסכום של 2.43 מיליארד דולר. היצוא הישראלי לסין מורכב בעיקר ממוצרי תקשורת והיי-טק בעוד היבוא מסין מורכב בעיקר מטקסטיל, ציוד חשמלי ומכונות. ישנם גופים הטוענים כי מבדיקת נתוני היבוא והיצוא לאורך השנים ניכרת מגמה של התגברות היבוא הישראלי מסין והתכווצות היצוא אליה וכי יש לשנות את דרך העבודה עם השוק הסיני. במקביל, היקף התיירות הישראלית לסין התרחב מאוד במהלך השנים האחרונות והוא עומד על עשרות אלפי תיירים בשנה. ישראל גם קיבלה את הדרישות הסיניות בדבר צמצום הקשרים הפורמאליים עם טייוואן לקשרי כלכלה ותרבות בלבד. עם זאת ולמורת רוחם של הסינים, חברי כנסת ישראליים ממשיכים לבקר בטייוואן מדי פעם, ואף קיימת בכנסת אגודת ידידות פרלמנטארית ישראל-טייוואן.

מאז כינון היחסים בין המדינות המשיכו ביניהן הקשרים גם בתחום התעשייה הצבאית, אם כי אלו החלו להצטמצם בשל קשריה המתהדקים של סין עם איראן והחשש הישראלי מזליגה של אמצעי לחימה לשם. אחד מהשיאים של הקשרים הללו היה העסקה שנחתמה בין המדינות בדבר מכירת מטוסי ריגול מסוג פלקון (Falcon) ששודרגו בישראל, בשנת 1999. עסקה זו בוטלה בסופו של דבר בעקבות לחץ אמריקאי כבד שלווה באיום בקיצוץ הסיוע הביטחוני לישראל וכן כתנאי מוקדם של ממשלו של ביל קלינטון לכינוס ועידת קמפ דייוויד ביולי 2000. ביטול העסקה, גרר זעם סיני כבד והביא לתשלום פיצויים ישראלי גבוה, בסכום של 350 מיליון דולר, כמו גם למשבר זמני ביחסים בין המדינות. במסגרת המשבר, צמצמו הסינים את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל ונמנעו ממפגשים מדיניים, אירוח השגריר הישראלי ועוד. למרות המשבר, לא הפסיקו הסינים את הסחר בין המדינות ובראשו רכישת לוויני תקשורת מסוג 'עמוס' בסכום של 180 מיליון דולר מחברות ישראליות. המדיניות הסינית להמשיך בקשרים הכלכליים עם ישראל, נבעה משיקולי עלות תועלת מחושבים וזאת לאור הרווחים הטכנולוגיים אותם הפיקה סין מקשרים אלו, במסגרת מאמציה לשמש כמעצמה מובילה. המשבר הדיפלומטי בין המדינות הגיע לסיומו החלקי בדצמבר 2003, אז יצא הנשיא משה קצב לביקור רשמי בסין. אולם, כבר ביוני 2005 פרץ משבר נוסף על רקע דומה, כאשר ישראל חזרה בה מהסכם בדבר אספקה ותיקון חלקי חילוף למזל"טים גם הפעם בשל לחץ אמריקאי כבד. בעקבות לחץ זה, אף הסכימה ישראל להחמיר את חוקי הפיקוח על יצוא של ציוד ביטחוני ממנה כמו גם על פיטוריו של מנכ"ל משרד הביטחון דאז, עמוס ירון, וזאת בשל מעורבותו בעסקאות הביטחוניות עם סין. בעקבות מתיחויות אלו הצטמצם מאוד הסחר הצבאי בין המדינות.

בזירה המדינית, המשיכה סין לנקוט קו פרו ערבי גם לאחר כינון היחסים ובמיוחד על רקע המשברים בין המדינות מאז שנת 2000. בכל ההצבעות באו"ם ובמועצת הביטחון המשיכה סין לתמוך בהצעות לגנות את ישראל ובאלו התומכות בעניין הערבי בכלל ובזה הפלסטיני בפרט. כך לדוגמה, פעלה סין במרץ במהלך מלחמת לבנון השנייה לקבלת החלטות המגנות את ישראל, עודדה תרומות לרשות הפלסטינית ופעלה להידוק קשריה הכלכליים עם העולם הערבי. במקביל המשיכה סין בשימור יחסיה הקרובים עם איראן, יחסים אשר באים לידי ביטוי בהשקעות כלכליות רבות בין המדינות לרבות אספקה של אמצעי לחימה, שפותחו בסין, למדינה השיעית.

למרות המשברים והיחסים הטעונים, ממשיכים להתקיים יחסים פורמאליים תקינים בין המדינות במסגרתם מתקיימים ביקורים רשמיים כדוגמת הביקור של ראש הממשלה אהוד אולמרט בסין בינואר 2007. עם זאת, לא תהיה זו הגזמה לטעון כי בשנים האחרונות נמצאים היחסים בין המדינות שוב, במגמת התקררות.