יחסי ישראל-מצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יחסי ישראל-מצרים

██ ישראל	██ מצרים

היחסים של מדינת ישראל והרפובליקה הערבית של מצרים ידעו ברבות השנים תהפוכות רבות - החל מיחסי עוינות ומלחמה דרך הסכם שלום וכלה בקיומם של יחסים דיפלומטיים מלאים אך קרירים, בין המדינות.

[עריכה] יחסי מלחמה בין המדינות: 1948-1977

ערך מורחב – מלחמות ישראל

ב־14 במאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל, פלש הצבא המצרי לדרום הארץ, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב השכנות. בשיא הפלישה המצרית הצליחו יחידות מצריות להגיע עד לאזור גשר עד הלום בפאתי אשדוד. בהמשך המלחמה הצליחו הכוחות הישראלים להפוך את פני התמונה: וכוחות של צה"ל חדרו לשטח סיני עד אל עריש שבסיני. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באי רודוס, ואשר קבע את הגבול בין מצרים למנדט הבריטי כקו שביתת הנשק, למעט רצועת עזה שהועברה לידי מצרים.

בשנת 1956 פלשה ישראל לסיני בהתקפה מתואמת עם בריטניה וצרפת במה שנודע כמבצע קדש או מלחמת סיני. בריטניה וצרפת שאפו להחזיר לידיהן את תעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעתים קרובות. התקפות אלו של הפדאיון התעצמו החל מעלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר כחלק ממהפכת הקצינים החופשיים אשר אירעה במצרים. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץ ארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק.

לאחר מבצע קדש, היו נסיונות גישוש בין הצדדים לכינון הסכם אי לוחמה, אולם אלו ירדו לטימיון בעיקר בשל הדרישה המצרית לנסיגה ישראלית חזרה לגבולות תוכנית החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947. האירוע הצבעוני ביותר הקשור לעניין זה, היה ביקורו הפרטי של אייבי נתן ב־1966 - אז בעל מסעדת קליפורניה בתל אביב במצרים כחלק מיוזמה פרטית שהוגדרה על ידי השלטונות המצריים כתמהונית.

במאי 1967 גברה שוב המתיחות בין ישראל למצרים, לאחר שמצרים הפרה את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את מיצרי טירן. במקביל החלה מצרים בתיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. ישראל פתחה במתקפת מנע נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני.

עם תום המלחמה, החלו להתפתח באזור תעלת סואץ תקריות גבול בין הצדדים. תקריות אלו החמירו לאורך הזמן והתפתחו לכדי מלחמת ההתשה. נאצר, הודיע על ביטולה של הפסקת האש בין הצדדים והכריז כי ההתשה היא שתכריע בסופו של דבר את ישראל. מלחמת ההתשה נמשכה עד 1970, אש הושגה הפסקת אש בין הצדדים בעקבות קבלת תוכנית רוג'רס על ידי שני הצדדים. מותו של נאצר באותה שנה והחלפתו באנואר סאדאת, תרמו אף הם לתחושת הרגיעה המדומה בין המדינות.

ב־1973 התקיפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת רמדאן. המצרים הצליחו לכבוש חלקים מחצי האי סיני, אולם לקראת סוף המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר את הכוחות המצריים בסיני. במצרים הוצגה המלחמה כניצחון צבאי מוחץ. רבים סבורים כי תפיסת המלחמה כניצחון מצרי אפשרה לסאדאת להתחיל במגעים עם ישראל וזאת לאחר שהחזיר את הכבוד האבוד למצרים. ב־1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.

[עריכה] תקופת השלום הראשונה בין המדינות 1977-1989

מפנה דרמטי ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר 1977 עם ביקורו של אנואר סאדאת בישראל ונאומו בכנסת. ביקור זה התאפשר לאחר שסאדאת הכריז במועצת העם המצרי על כוונתו לבקר בישראל ונענה בחיוב וברוחב לב על ידי ראש הממשלה הישראלי מנחם בגין. יוזמה זו הרעידה את אמות הסיפים באזור, גרמה לסילוקה של מצרים מהליגה הערבית ויצרה בישראל תחושה של כמעט אחרית הימים. לאחר הביקור נפתח מו"מ בין המדינות שידע קשיים רבים. בספטמבר 1978 חתמו שני הצדדים על הסכם מסגרת לשלום - הסכמי קמפ דייוויד על פיו תיסוג ישראל מסיני באופן מוחלט תמורת שלום מלא עם מצרים. מספר חודשים לאחר מכן, ולאחר המשך משא ומתן עיקש, חתמו שני הצדדים על הסכם השלום ביניהם במרץ 1979 על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון. במסגרת הסכם זה התחייבה ישראל לסגת מכל שטח סיני (המצרים לא דרשו את רצועת עזה ונפתח משא מתן על מתן אוטונומיה לפלסטינים) ולהרוס את היישובים הישראליים שהיו קיימים שם ובראשם העיר ימית, תוך 3 שנים. לאחר הנסיגה הישראלית הראשונית מסיני והעברת אל עריש לידי המצרים הוחל בתהליך הנורמליזציה בין המדינות: נפתחו שגרירויות הדדיות והחלה הפעלת טיסות בין המדינות.

במקביל ליצירת הקשרים הפורמליים בין המדיניות ניכרה התנגדות עזה מאוד בקרב האינטליגנציה המצרית להסכם השלום ומרבית הארגונים המקצועיים הוצאו מתוכם את החברים שקיימו קשרים עם ישראל. כמו כן התנגדו האחים המוסלמים במצרים להסכם.

באוקטובר 1981, ספג השלום מכה אנושה כאשר הנשיא סאדאת נרצח על ידי אנשי הג'האד האסלאמי המצרי שהתנגד להסכם השלום. למרות הרצח, מילאה ישראל במלואם את התחיבויותיה בהסכם וב־25 באפריל 1982 נהרסה העיר ימית לחלוטין ואחרון הישראלים עזב את סיני. נשיא מצרים החדש חוסני מובארכ, התקשר לבגין והביע את הערכתו על הביצוע המדוקדק של הסכם השלום. למרות הנסיגה המלאה, תוך זמן קצר החלו היחסים בין המדינות להדרדר עם פרוץ מבצע שלום הגליל ביוני 1982. מצרים מיהרה להחזיר את השגריר של בתל אביב לקהיר ופעלה נמרצות לבידודה של ישראל בעולם.

בנוסף, החלה מצרים לטעון כי הנסיגה הישראלית לא הושלמה וכי רצועת החוף של טאבה, בו הקימה ישראל מלון, הוא שטח מצרי ועל ישראל להחזירו למצרים באופן מיידי. למרות משברים אלו, תיירים ישראלים רבים החלו לפקוד את מצרים.

אולם ההתקררות בין המדינות המשיכה עם ביצועו של פיגוע טרור כנגד משפחה ישראלית שנפשה בראס בורקה שבסיני ב־1986. עדים שהיו במקום סיפרו על התעלמות מצרית מבקשות העזרה של הישראלים ומזלזול בוטה ועויין. במקביל באותה שנה הסכימו שני הצדדים לגשת לבוררות בינלאומית בנוגע למעמדה של טאבה. בעקבות כך החזירה מצרים את שגרירה לתל אביב.

מספר שנים מאוחר יותר בינואר 1989, בעקבות הסכם הבוררות בין המדינות הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (כיום מלון הילטון טאבה), לידי מצרים במה שנתפס ומתואר על ידי המשטר המצרי כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת". עם זאת, גם החזרתה של טאבה לידיים מצריות לא הביאה למפנה חיובי ביחסי שתי המדינות. זמן קצר לאחר החזרת טאבה למצרים הותקף אוטובוס ישראלי סמוך לקהיר ואחד עשר ישראלים נרצחו. פיגוע זה היווה מכה אנושה לתיירות הישראלית ההולכת ומתמעטת למצרים והיווה נקודת מפנה ברצונם של ישראלים לבקר במדינה השכנה.

[עריכה] תקופת השלום השנייה, החל מ-1989

מאז הסכם הבוררות בטאבה לא חל שינוי חיובי ביחסי שתי המדינות והם נמצאים באופן עקבי במגמת התקררות איטית המאופיינת ב'התפכחות' הדדית לסיכוי יחסי שתי המדינות. למרות הפצרות חוזרות ונשנות, נמנע הנשיא מובארכ מביקור בישראל למעט באופן חד פעמי להלוויתו של יצחק רבין בנובמבר 1995, תוך שהוא מדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי.

כיום הגבול בין ישראל למצרים שקט רוב הזמן, אם כי מתבצעות דרכו העברות רבות של אמצעי לחימה לכיוון רצועת עזה, כמו גם פעילות פלילית ענפה לאורך הגבול עם סיני.

כאמור, בשנות ה־80 נהגו ישראלים רבים לטייל במצרים כתיירים אך תיירות זו התמעטה מאוד לאורך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל במדינה לצד החשש מטרור של חוגים קיצוניים כפי שאלו תוארו לעיל.

בתקופת השיחות המדיניות בין ישראל לפלסטינים ולסורים והחתימה על הסכם אוסלו, הידרדרו מאוד היחסים בין ישראל למצרים. מצרים ראתה במדיניות המזרח התיכון החדש של ישראל מסווה להשתלטות ישראלית. כך שבאופן פרדוקסאלי ובניגוד לעמדה המוצהרת של מצרים בדבר רצונה השלום כולל במזרח התיכון, שנות ה־90 היו מן השנים הקשות ליחסי ישראל מצרים. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה התדרדרו היחסים כאשר מצרים האשימה את ישראל בדיכוי של הפלסטינים והחזירה את שגרירה מתל אביב.

עד שנת 2000 נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני, אולם למן פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעיקר בשל פיגועי הטרור בהילטון טאבה, דהב ושארם א-שייח' בשנים 2004-2006, התמעט באופן דרמטי מספר התיירים הישראלים בחצי האי, וכיום התיירות הישראלית למצרים בכלל ולסיני בפרט דלה ביותר. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של ממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד - 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות מדי שנה - כאשר רובם מגיעים לשטחים בלבד. השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים. עם זאת השלום נחשב ל"שלום קר", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית כנגד ישראל, בהגבלות קשות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים ובחרם המוטל על מי שמקיים קשרים אלו או מבקר בישראל. מדיניות השלום הקר המצרית באה לידי ביטוי בהחרמה מוחלטת שמטילים שלל האיגודים המקצועיים במצרים על כל קשר עם ישראל וישראלים. כך לדוגמה, ביקורו הבודד של הסופר המצרי עלי סאלם בישראל, גרר את נידויו המוחלט על ידי איגוד הסופרים במצרים. מצרים מערימה קשיים עצומים על יצירת קשרי מסחר בין המדינות, קשרי תרבות ואקדמיה, ועוד. ניתן בהחלט לטעון כי מצרים מעוניינת בשימור העויינות כלפי ישראל, גם אם לא בחזרה למצב של עימות כולל עימה.

עם עלייתו של אריאל שרון לשלטון בישראל בפברואר 2001, והסרת ה"חשש" המצרי מפני יצירת שלום כולל במזה"ת ללא הנהגה מצרית, החלו דווקא היחסים בין המדינות להתחמם שוב. שיאם של היחסים באו לידי ביטוי בשחרורו של האסיר הישראלי שהואשם בריגול, עזאם עזאם, כמחווה לשרון וכנגדם מחמאות ישראליות למובראכ לאחר הפיגועים בטאבה ובסיני. שיאם של הקשרים בתקופת שרון היו בימי תוכנית ההתנתקות אז הגיע התיאום בין המדינות לשיא.

החלפתו של שרון באהוד אולמרט ופרוץ מלחמת לבנון השנייה גרמו להדרדרות נוספת ביחסי שתי המדינות.

בחורף 2007, צצו במצרים האשמות חריפות נגד ישראל וישראלים בדמות חשיפת רשת ריגול ישראלית, האשמות קשות בדבר הרג שבויים מצריים על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, החדרת משאית רדיואקטיבית לקהיר על ידי השגרירות הישראלית ועוד. בעקבות 'פרשיות' אלו דרשו חברי פרלמנט מצריים רבים לנתק את היחסים עם ישראל ולגרש את השגריר הישראלי מהמדינה. בדצמבר 2006 אף חדר דרך סיני מחבל פלסטיני אשר בצע פיגוע בעיר אילת בו נרצחו שלושה ישראלים.

בקיץ 2007, עם חיזוק מקומה של מצרים כמתווכת בסכסוך הישראלי פלסטיני ובעיקר סביב סוגיית החייל החטוף גלעד שליט, התחממו מעט שוב ביחסים בין המדינות ומובראכ אירח את אולמרט בשארם א- שייח'. לעומת זאת לקראת סוף אותה שנה ותחילת 2008, נרשמה שוב מתיחות קשה בין המדינות. מתיחות זו נבעה ממה שישראל רואה כמתן יד חופשית מצרית להברחות אמצעי הלחימה מסיני לרצועת עזה. לאחר ששרת החוץ ציפי לבני הישראלית התריעה על הנושא והביעה את מורת רוחה הפומבית מהמדיניות המצרית במסגרת דיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, החמירה המתיחות. גורמים מצריים תבעו מלבני 'לא להתערב בעניינים בהם אינה מבינה', וחלקם אף תבעו לאסור על שרת החוץ הישראלית לשוב ולבקר במצרים. דפוס 'הנדנדה' הינו דפוס חוזר בהתנהגות המצרית: חימום היחסים בין המדינות כאשר היא מרגישה 'במרכז העניינים' לצד קירור הקשר עם ישראל והפגנת עוינות כלפיה כאשר מצרים מרגישה מחוץ לזירת האירועים המרכזית. למרות שינויים אלו, הרי שבאופן כללי יחסי שתי המדינות הינם יחסי עוינות המבוססים על שלום קר וקשרים מינימליים.

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל ישראל
	פורטל המזרח התיכון
	פורטל ההיסטוריה

לשני הצדדים טענות הדדיות על התחמשותו של הצד השני והן ישראל והן מצרים לא מורידות את האפשרות של מלחמה ביניהן, מעל הפרק - גם היום, 30 שנה לאחר ביקור סאדאת בירושלים.