יחסי החוץ של ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
| נשיא המדינה |
| ממשלת ישראל |
| הכנסת - משכן הכנסת |
| בתי המשפט בישראל |
| הבחירות בישראל |
|
שיטת הממשל בישראל |
| פורטל - הממשל בישראל |
מאז הקמתה של מדינת ישראל, בשנת 1948, ידעו יחסי החוץ שלה עליות ומורדות – ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות ועם שאר מדינות העולם, ועם הגופים הבינלאומיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה כללית
[עריכה] לפני קום המדינה
-
ערך מורחב – יחסי החוץ של התנועה הציונית
החל ממלחמת העולם הראשונה התנועה הציונית שמה את עיקר יהבה בפיתוח הקשרים הבינלאומיים עם בריטניה. האימפריה הבריטית הייתה עד למלחמת העולם השנייה מעצמה עולמית מבחינה פוליטית, כלכלית וצבאית. ההישג החשוב ביותר של הציונים בקשריהם עם בריטניה הייתה הצהרת בלפור בה הצהירה בריטניה על מחויבותה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. עם התדרדרות היחסים עם בריטניה בעקבות הספר הלבן והתחזקות מעמדה של ארצות הברית החלה התנועה הציונית לפתח קשרים הדוקים יותר עם ארצות הברית.
[עריכה] מקום המדינה עד לשנות התשעים
בשנים הראשונות להיווסדה, זכתה מדינת ישראל לעדנה בעולם. ישראל הוכרה על ידי רוב מדינות העולם, מלבד המדינות המוסלמיות. המדינה החדשה והקטנה נחשבה ל"אנדרדוג", ובשל הקרבה לשואה, והצלחתה של המדינה הצעירה להפריח את המדינה וליישבה, דעת הקהל בעולם המערבי כלפי ישראל הייתה חיובית בעיקרה ובישראל נפתחו שגרירויות של מדינות רבות ואף שגרירות של מדינה מוסלמית אחת, טורקיה.
היחסים עם מדינות הגוש הקומוניסטי וברית המועצות הידרדרו מאוד ככל שהובן כי ישראל מעוניינת להימנות על הגוש המערבי. ב-1953 ניתקה ברית המועצות באופן זמני את יחסיה עם ישראל, ובשנים שלאחר מכן הובילו משפטי פראג ועסקת הנשק בין צ'כוסלובקיה ומצרים, להתקררות נוספת של היחסים. אף על פי כן, למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) נותרו יחסים מיוחדים עם ברית המועצות.
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים מירדן, סוריה ומצרים, ניתקו ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה) את קשריהן עם ישראל כמחאה על כך שהיא לא נסוגה מהשטחים שכבשה. יחסים אלה חודשו רק לאחר נפילת חומת ברלין והתפוררות הגוש הקומוניסטי.
בשנות ה-80, בעקבות מבצע שלום הגליל, הגיעה הביקורת העולמית על ישראל לשיאה. כניסת הצבא ישראלי לבירה הערבית וטבח סברה ושתילה, שהוצג כאחריותה של ישראל, עוררו סערה בקרב מדינות העולם.
האינתיפאדה פגעה גם היא בדעת הקהל לגבי ישראל שכן העלתה את שאלת הכיבוש של האוכלוסייה הערבית בשטחים. נסיונותיהם של מדינות ערב להציג את ישראל כ"מדינה קולוניאליסטית", נשאו גם הם פרי, וישראל זכתה לגינויים באו"ם.
[עריכה] משנות התשעים
בשנות ה־90 חל שיפור ביחסי החוץ של ישראל, לאחר ועידת מדריד, חתימת הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן והמגעים לשלום עם סוריה. בשנים אלו מדינות רבות שלא הכירו בישראל החלו בקיום יחסים דיפלומטיים איתה, ומעמדה הבינלאומי של ישראל השתפר בצורה ניכרת.
עם זאת, המשיכה להימתח ביקורת קשה עליה באו"ם, בעיקר בשל המשך הבנייה המסיבית בהתנחלויות, פעילויות צבאיות שונות ובשנים האחרונות בעיקר עקב המשך בניית גדר ההפרדה. הצעות גינוי רבות לישראל נידחו, למרות רוב עצום בעדן, בשל הטלת וטו מצד ארצות הברית, ידידתה העיקרית של ישראל.
מאז 1991, ימי ועידת מדריד, ועד היום, הכירו בישראל 68 מדינות נוספות. כיום מכירות כ־160 מדינות בישראל ומקיימות איתה יחסים דיפלומטיים ו־36 מדינות אינן מכירות בישראל, רובן ככולן מדינות מוסלמיות [1].
[עריכה] היחסים עם המעצמות
בשנים הראשונות להקמת המדינה, צרפת הייתה המעצמה הקרובה לישראל. במבצע קדש, ישראל חברה לצרפת ולבריטניה כדי לתקוף את מצרים, אך אחרי מלחמת ששת הימים המתח בין המדינות עלה ומדיניות צרפת הפכה לפרו-ערבית.
באמצע שנות השישים תחת הנהגתו של ראש-הממשלה לוי אשכול החל תהליך ההתקרבות של ישראל לארצות הברית. היחסים הלכו והתהדקו עם הזמן. בתקופת המלחמה הקרה נתפסה ישראל על ידי האמריקנים כנכס פרו-מערבי למול העולם הערבי הפרו-סובייטי ברובו. גם לאחר נפילת מסך הברזל והפיכתה של ארצות הברית למעצמת-העל היחידה בעולם נשמרו היחסים המיוחדים בין המדינות. קשר אסטרטגי זה עומד בבסיס מדיניות החוץ של ישראל.
[עריכה] ארצות הברית
-
ערך מורחב – יחסי ישראל-ארצות הברית
כבר קודם להקמת מדינת ישראל נחשבה ארצות הברית למטרה אסטרטגית של הנהגת היישוב. למרות הסתייגויות של חוגים מסוימים בממשל האמריקאי, הכיר הארי טרומן, נשיאה של ארצות הברית בישראל, כ־11 דקות לאחר קום המדינה. אחת הסיבות לכך הייתה פגישתו עם חיים ויצמן כמה חודשים קודם מכן. המדינה השנייה שהכירה בישראל הייתה ברית המועצות.
כיום, ארצות הברית נחשבת ל"ידידה הגדולה" של ישראל. ארצות הברית מצהירה מפעם לפעם כי היא ערבה לקיומה וביטחונה של המדינה ואף משתמשת פעמים רבות בזכות הווטו שלה כנציגה קבועה במועצת הביטחון, כדי למנוע החלטות הפוגעות בישראל. מאז שנות 2000, עם התפרצות אינתיפאדת אל אקצא, כשהביקורת נגד ישראל על פעילותה בשטחים גברה בכל העולם ובמיוחד באירופה, בארצות הברית מעמדה של ישראל עלה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר ומלחמת עיראק. במקביל, ישראל היא תומכת מסורתית של ארצות הברית בכל החלטה שנוגעת לאינטרסים אמריקאים. שני הנשיאים האחרונים, ביל קלינטון וג'ורג' ווקר בוש נחשבו לנשיאים אוהבי-ישראל ביותר. ביל קלינטון התפרסם ביחסו החם ליצחק רבין לאחר הירצחו, קרא בעברית לרבין "שלום חבר". מדינת ישראל היא בעלת קשר חזק מאוד לארצות הברית, לטוב ולרע. המבקרים את גודל החיבוק של ארצות הברית קוראים לישראל מדינה נוספת של ארצות הברית.
משנות השבעים, ארצות הברית מסייעת לישראל בסכומי כסף גדולים, חלק מהסיוע ביטחוני וחלקו אזרחי. בארצות הברית קיים לובי יהודי חזק שמסייע מאוד לקידום האינטרסים של מדינת ישראל אצל חברי סנאט וקונגרס ומתבסס על הקהילה היהודית הגדולה והעשירה בארצות הברית, שמתגוררת בעיקר במדינות מפתח למרוץ לנשיאות, כמו ניו יורק, קליפורניה ופלורידה.
[עריכה] ברית המועצות
-
ערך מורחב – יחסי ישראל-ברית המועצות
כבר בשנותיה הראשונות של ישראל, הכירה בה ברית המועצות ולמעשה תמכה בה כבר בהצבעת האו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר, 1947. נשק ישראלי הגיע פעמים רבות מגרורות של ברית המועצות, כמו צ'כוסלובקיה. עד כדי כך הקשר היה חם בימי הקמת המדינה, שבארצות הברית פחדו שישראל הסוציאליסטית תהפוך למדינה קומוניסטית.
לאחר שבן-גוריון בחר את צד המערב ולאחר שמלחמת קוריאה העלתה את החיכוך בין מעצמות העל, התייצבה ברית המועצות בראש מדינות ערב במסגרת המלחמה הקרה בארצות הברית. היא חימשה בנשק, יועצים ואף לוחמים את סוריה ומצרים. כמו כן עשתה שימוש רב בתעמולה אידאולוגית אנטי ישראלית כדי לנגח את ישראל והציונות. שנים ארוכות, סירבה ברית המועצות להתיר עליה לישראל ושחרור סרבני מצפון, שהידועים שבהם הם אידה נודל ונתן שרנסקי ודבר זה גרם לביקורת גדולה בישראל ולקמפיין "שלח את עמי".
כמו כן אחת מנקודות השפל ביחסים אלו הייתה הפיצוץ הצירות הסובייטית בתל אביב בפברואר 1952. אחת מנפגעי הפיצוץ הייתה רעיית הציר. למרות התנצלות ישראל, ניתקה ממשלת ברית המועצות כל יחסים דיפלומטיים עם ישראל עד לשיחות חשאיות שנערכו בסופיה כארבעה חודשים מאוחר מכן.
לאחר תום המלחמה הקרה ונפילת ברית המועצות, הטונים הצורמים שהגיעו מרוסיה התמתנו, וכיום יש לישראל יחסים דיפלומטיים, כלכליים וביטחוניים ענפים עימה, בין השאר בתחום המלחמה בטרור. מאידך, רוסיה תומכת באיראן, סוריה והפלסטינים, ומייצאת להם נשק. אחת הסיבות לכך היא כדי להוכיח עצמאות במדיניות החוץ מול ארצות הברית. כיום יש ביקורת בישראל על הקשר של הרוסים לתוכנית הגרעין האיראנית וכן על יחסם הסלחני לטרור הפלסטיני.
במקביל, היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה נמצאים בפריחה גדולה, בשל עלייה מחבר העמים בשנות התשעים.
[עריכה] בריטניה
-
ערך מורחב – יחסי ישראל-בריטניה
לבריטניה יחסים קורקטיים עם ישראל ובריטניה מקיימת יחסים צבאיים עם ישראל במסגרת נאט"ו ומייצאת לה נשק [2] בתנאי שלא תשתמש בו ביהודה ושומרון. הבריטים נקטו גישה פרו ערבית, אך נמנעו מלנקוט בקו אנטי-ישראלי מובהק. מאידך, בריטניה הואשמה לא אחת שהעלימה עין בנוגע להתרמות כספים לגופים שלדעת ישראל קשורים לטרור הפלסטיני.
בשנים האחרונות הצטרפותה של בריטניה למחנה הנלחמים בטרור האיסלמיסטי ברחבי העולם הביאה להבנה גדולה יותר לצרכי הביטחון של ישראל, בעיקר, מצידה של הממשלה הבריטית. עם זאת בקרב חלקים של השמאל הבריטי, כגון חבר הפרלמנט ג'ורג' גולווי, נמשכת הבקורת כלפי מדיניות ישראל. מגמה זו של ביקורת קשה בשמאל הקיימת בכל אירופה, ובמיוחד בצרפת ובמדינות סקנדינביה, התגברה עם הפגיעה באוכלוסייה אזרחית פלסטינית במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, בניית גדר ההפרדה ומלחמת לבנון השנייה. עם זאת, תוכנית ההתנתקות העלתה את התמיכה בישראל באירופה.
[עריכה] צרפת
-
ערך מורחב – יחסי ישראל-צרפת
עד שנות השישים, הייתה צרפת הידידה המרכזית של ישראל, אשר סיפקה חלק מרכזי מהנשק של המדינה הצעירה. שיאי הסיוע הביטחוני של צרפת לישראל התבטאו בעסקת המיראז'ים והסיוע בבניית הכור האטומי בדימונה. ב-1956 נלחמה צרפת לצד ישראל במלחמת סיני. כיבושי ישראל במלחמת ששת הימים, והעובדה שישראל נלחמה בידידותיה של צרפת- לבנון וסוריה, הובילו להטלת אמברגו על סחר בנשק עם ישראל. מלחמת לבנון הביאה לביקורת מתמשכת על המדינה, ולמדיניות פרו-ערבית מובהקת, שהושפעה מהאוכלוסייה המוסלמית והערבית הגדולה בצרפת. היחסים בין המדינות הגיעו לשפל בתקופת כהונתו של ז'אק שיראק, אשר הרבה למתוח ביקורת נוקבת על ישראל, תוך תמיכה בפלסטינים וביאסר ערפאת. בשנים אלו גם התגברו באופן ניכר מקרי האנטישמיות בצרפת. בשנת 2007 נבחר לתפקיד נשיא המדינה ניקולא סרקוזי, אשר ידוע בתמיכתו במדינת ישראל. סרקוזי הביע מספר פעמים בכלי התקשורת את תמיכתו בישראל, ואף הגיע לוועידת הנשיא בבנייני האומה בירושלים. עם עלייתו לנשיאות, הפכה צרפת לידידה הגדולה ביותר של ישראל באירופה.
[עריכה] גרמניה
-
ערך מורחב – יחסי ישראל-גרמניה
יחסי ישראל גרמניה הינם יוצאי דופן וטעונים. מדינת ישראל, שהוקמה 3 שנים אחרי כניעת גרמניה הנאצית, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין רצון למחול לגרמנים על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות. בדרכון שהוציאה המדינה בשנותיה הראשונות נכתב כי הוא תקף לכל מדינות העולם, פרט לגרמניה, אולם בעל הדרכון היה יכול לבקש כי המילים "פרט לגרמניה" יימחקו.
ב־1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית של קונרד אדנאואר. ההסכם זכה לביקורת קשה מצד מנהיגים ישראלים, כמנחם בגין ודב שילנסקי ונגדו התקיימו הפגנות קשות, שבהן הופיעו, לראשונה אחרי השואה, יהודים עם טלאי צהוב. במשך שנים אחר כך, ישראלים רבים החרימו תוצרת גרמנית וסירבו לבקר על אדמתה. כיום רק ישראלים מעטים מחרימים סחורות גרמניות וברלין היא יעד תיירותי ישראלי מרכזי.
בתחילת שנת 1965, היה יחסו של ראש ממשלת גרמניה, לודוויג ארהרד, אוהד לישראל והיהודים. בדומה לקודמו, אדנאואר, היה גם ארהרד מעוניין בכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך אף הוא נרתע מפעולה בנושא, בעיקר כיוון שחשש מהתגובות בעולם הערבי.
המצב הפוליטי בגרמניה עבר מספר שינוי משמעותי בעקבות מספר אירועים ב־1965:
- משבר קואליציוני בגרמניה המערבית – תמיכת הציבור בקואליציה הידרדרה. בין חברי הקואליציה התעורר דיון בנוגע להחלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים – עניין שהיו לו השלכות לגבי כהונתם של שרים בממשלה. נשקפה סבירות גבוהה לפירוק הקואליציה.
- גרמניה הפסיקה את אספקת הנשק לישראל, בניגוד להבטחותיה הפומביות. לוי אשכול, שהיה אז ראש ממשלת ישראל, נאם בכנסת ב־15 בפברואר 1965 כנגד גרמניה בעקבות הפרות אלה. אשכול טען אז כי גרמניה "נושאת באחריות כבדה ללא דוגמה". בעקבות הדברים, נערכו הפגנות נגד חברות גרמניות ברחבי ארצות הברית, והיו שהשוו את הפרת ההסכמים הללו לאופן שבו הפרה גרמניה הנאצית את ההסכמים עליהם חתמה. בנוסף נטען שהפסקה זו של משלוחי הנשק היא כניעה של הגרמנים בפני מצרים.
- ארצות הברית הסתבכה במלחמת וייטנאם וחשה עצמה מבודדת מבחינת הכוח הרב לאומי.
- גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, הזמין את ראש ממשלת גרמניה המזרחית דאז, ולטר אולבריכט, לביקור רשמי בארצו. הממשל בגרמניה המערבית ראה בכך צעד עויין, ואף שקל את הפסקת היחסים הדיפלומטיים עם מצרים בשל כך.
גרמניה הבינה כי אם תתרחש החרפה במזרח התיכון או שתפרוץ מלחמה, העולם יטען כי גרמניה גרמה להפרת האיזון באזור, וכי אם ינותקו היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה המערבית ומצרים, ייווצר תקדים בעל השלכות חמורות שיצרו את צעדי המדיניות בנושא היחסים בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גרמניה המערבית העדיפה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כיוון שחשבה שפעולה כזו תחזיר את היציבות למזרח התיכון, תבטל את הצורך באספקת נשק לישראל ותאפשר להמיר אותה בסיוע כלכלי; כמו כן, גורמים עוינים בקואליציה יעזבו לפחות לזמן מה את עניין חוקי ההתיישנות; לבסוף, גם אם מצרים ומדינות נוספות ינתקו את קשריהם הדיפלומטיים, גרמניה תהיה מסוגלת לספוג זאת.
קורט בירנבך מונה לעסוק בצדדים הטכניים. ראשית, הקמת קונסוליות בשתי המדינות, שיהפכו בבוא העת לשגרירויות מלאות; שנית, סיוע כלכלי ופגישה אישית בין לוי אשכול ללודוויג ארהרד. ארהרד שחרר ידיעה לעיתונות ב־7 במרץ 1965, בה נכתב: "הממשלה הפדרלית חותרת לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. צעד זה עשוי לתרום לנורמליזציה ביחסים. הוא אינו מכוון נגד שום מדינה ערבית. הממשלה הפדרלית לא תספק נשק לאזורי מתיחות."
באופן זה החלו יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל וגרמניה המערבית ב־1965. יחסים אלה התחממו, גם כאשר מדינות אירופה אחרות ביקרו את ישראל. בעיתוני גרמניה קיים יחס מיוחד לישראל, כשבצהובון בילד נדרשים העיתונאים לחתום על נאמנות לישראל. כיום, בעיקר לאחר עליית ראש הממשלה אנגלה מרקל לשלטון, נמצאת גרמניה ביחסים מצוינים עם מדינת ישראל, ואף מעניקה לה סיוע צבאי - לדוגמה צוללות הדולפין שמימנה ממשלת גרמניה לישראל בתגובה למלחמת המפרץ. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל.
גרמניה היא שותפת הסחר השנייה בעולם עם ישראל (כ־500 מיליון מארק); כספי השילומים לישראל מסתכמים בכ־86 מיליארד מארק. החל משנת 1965 מוגש סיוע כלכלי לישראל בגובה של 140 מיליון מארק בממוצע לשנה. משלחות חילופי נוער פועלות מדי שנה, כ־7000 צעירים גרמנים מבקרים מדי שנה בישראל וכ־3000 צעירים ישראליים מבקרים מדי שנה בגרמניה.
[עריכה] מדינות ערביות ומוסלמיות
[עריכה] מקום המדינה עד לשנות התשעים
עם הקמת המדינה פלשו מדינות ערב השכנות אליה לתוך תחום המנדט הבריטי, עם סיום מלחמת העצמאות סירבו מדינות ערב לחתום על הסכמי שלום לסיום הלחימה והסכימו רק להסכמי שביתת נשק על מנת שצה"ל לא יפלוש לתחומן (עיראק, לה אין גבול משותף עם ישראל, סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק).
כתוצאה ממצב זה לא קיימה ישראל יחסים משמעותיים עם מדינות ערב (למעט ירדן) עד לסוף שנות השבעים. במהלך השנים היו מגעים בלתי רשמיים מעטים בין הצדדים, בעיקר בוועדות שביתת הנשק שהוקמו כתוצאה מההסכמי שביתת הנשק.
עם ירדן קיימה ישראל קשרים משמעותיים, שהיו המשך לקשרים עם המלך עבדאללה הראשון לפני קום המדינה. קשרים אלו אף הבשילו בתחילת שנות החמישים לחתימה על הסכם שלום בראשי תיבות אולם התפוצצו לאחר רצח המלך עבדאללה ב־1951. לאחר הפסקת הקשרים למשך עשור, התחדשו המגעים עם ירדן בתחילת שנות השישים, למרות שקשרים אלו לא הצליחו למנוע את השתתפות ירדן במלחמת ששת הימים, הרי שלאחריה נמשך שיתוף הפעולה וישראל אף סייעה לירדן למנוע פלישה סורית מסיבית לתחומה במהלך ספטמבר השחור. כתוצאה מקשרים אלו נמנעה ירדן מהשתתפות משמעותית במלחמת יום כיפור ולאחר מכן קיימה מצב של שלום למעשה עם ישראל.
לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים וחוסר ההצלחה של מלחמת ההתשה ניסתה מצרים להחזיר את כבודה, על ידי קבלת סיני מישראל. חוסר ההצלחה שלה להשיג זאת באמצעים מדיניים בשל המדיניות הקשוחה של ממשלת גולדה מאיר היה בין הסיבות לפרוץ מלחמת יום כיפור. לאחר המלחמה החלו מגעים מדיניים בין ישראל ומצרים שהתנהלו תחת המטריה של שיחות הפרדת הכוחות. הסכם הביניים שהושג ב־1975, הביא להמשך המגעים, לביקורו של אנואר סאדאת בישראל ב-1977 ולבסוף להסכם השלום ב־1979. עם זאת מצב השלום החם יחסית של השנים הראשונות התדרדר במהלך מלחמת לבנון לשלום קר.
[עריכה] החל משנות התשעים
לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן והחתימה על הסכמי אוסלו חל שיפור מסוים ביחסיה של ישראל עם מספר מדינות ערביות, אף על פי שישראל נמצאת במצב של חיכוך מתמיד עם העולם הערבי המושפע מאוד מיחס ישראל לפלסטינים. עם מצרים קיים שלום קר מאז פרוץ מלחמת שלום הגליל ב־1982. בין מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית לבין ישראל קיימים הסכמים מסחריים מיוחדים הנותנים עדיפות לתוצרת משותפת, בעיקר בתחום הטקסטיל.
ישראל נמצאת ביחסי איבה מתוחים עם סוריה ועם לבנון. אזרחים עם דרכון ישראלי מנועים לפי חוק מלבקר בסוריה ובלבנון, ולהפך. עם זאת, הגבול עם סוריה שקט מאוד וכמעט ללא תקריות, ומאז הנסיגה הישראלית מלבנון בשנת 2000 ירדה משמעותית גם כמות התקריות בגזרה זו - עד למלחמת לבנון השנייה שפרצה בשנת 2006.
לאחר ישום תוכנית ההתנתקות מדינות מוסלמיות נוספות כמו פקיסטן הודיעו על חימום יחסים. מאידך, בשנים האחרונות הוחרפו היחסים עם איראן, שלאחר המהפכה האיסלאמית ועליית חומייני לשלטון ניתקה את יחסיה עם ישראל (ראו הרחבה בערך יחסי ישראל איראן). איראן תמכה באופן פעיל בחיזבאללה בזמן מלחמת לבנון השנייה. היחסים של ישראל עם הרשות הפלסטינית יודעים עליות וירידות, שחלקן מביאות לפרצי אלימות קשים. ישראל החליטה לנתק מגע עם הרשות הפלסטינית בשל עליית מפלגת החמאס לשלטון.
מדינות ערב שאינן מקיימות קשרים עם ישראל הן סעודיה, סודאן ולוב הקרובות, אך גם מדינות מוסלמיות שאינן במזרח התיכון כמלזיה וכאינדונזיה אינן מקיימות יחסים רשמיים עם ישראל. מדינות ערב שמקיימות יחסים חמים יותר עם ישראל הן תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה. בנוסף, קיימות מדינות כאיחוד האמירויות הערביות וכקטאר איתן ישראל לא מקיימת יחסים רשמיים, אך ישנם קשרים כלכליים ומשלחות עסקיות רבות בין המדינות.
[עריכה] החרם הערבי
-
ערך מורחב – החרם הערבי
יחסי החוץ של ישראל הושפעו מהחרם הערבי שהוטל עליה ועל חברות הסוחרות איתה מצד מדינות ערב. בעקבות הסכמי השלום הוסר החרם הערבי. בשנות ה-90 התחילו להופיע מוצרים חדשים של מותגים בינלאומיים, כמו מכוניות מיצובישי וטויוטה, פחיות פפסי קולה וסניפים של רשת מקדונלד'ס ובורגר קינג. בעקבות אינתיפאדת אל אקצה מספר סמלי של חברות מסחריות החליטו להחרים את ישראל, אך הייצוא הישראלי לא נפגע.
[עריכה] האו"ם וגופים בינלאומיים
מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, לישראל ולאומות המאוחדות יש יחסים מעורבים. רוב המחלוקות נוגעות בסכסוך הערבי-ישראלי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגיות אחרות צצות מדי פעם.
המנדט לפלסטינה (ארץ ישראל) ב-1922 ותוכנית החלוקה של האו"ם תמכו במטרת הציונות: להקים בית מולדת לעם היהודי. צעד מכריע להקמתה של מדינת ישראל הוא ההחלטה שהתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ובה אושרה תוכנית החלוקה - סיום המנדט הבריטי וחלוקתה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית-פלסטינית.
-
ערך מורחב – יחסי ישראל-האו"ם
החלטה 181 של עצרת האו"ם שהיוותה את היסוד להכרזת העצמאות של מדינת ישראל ואת הפיכתה של ירושלים לעיר בינלאומית, התקבלה עם 33 קולות תומכים, 13 מתנגדים ו-10 נמנעים. זו הייתה הפעם הראשונה שהאו"ם החליט על הקמת שתי מדינות על ידי הצבעה.
במהלך מלחמת העצמאות פעלו בישראל שני מתווכים מטעם האו"ם, שניסו להשיג הפסקת אש בין ישראל לשכנותיה: פולקה ברנדוט, שנרצח בירושלים, וראלף באנץ', שנתמנה במקומו והביא לבסוף לחתימת הסכמי שביתת הנשק.
ישראל התקבלה לאו"ם כחברה ה-59 בהחלטה 273 ב-11 במאי 1949, ולמחרת הניפו שר החוץ משה שרת והשגריר הראשון באו"ם אבא אבן את דגל ישראל בפתח הבניין.
לאחר מלחמת העצמאות העניקו ארגוני הסעד של האו"ם סיוע מסוים לפליטים הפלסטינים.
על אף שישראל חבה את קיומה להחלטת האו"ם היא לא נהנית בו מתמיכה, ובה בעת קיימת בישראל חשדנות קשה כנגד האו"ם, שהתבטאתה באימרתו של דוד בן-גוריון, "או"ם שמום". באופן מסורתי, האו"ם תמך בישראל כשהחליטה לוותר על שטחים, אך ביקר אותה בגין פעולות צבאיות. לשפל חסר תקדים הגיעו יחסי ישראל והאו"ם בהחלטתה של העצרת הכללית, שהתקבלה בנובמבר 1975, בתמיכת המדינות הקומוניסטיות ומדינות ערב, לפיה הציונות היא סוג של גזענות (החלטה 3379). בדצמבר 1991 חזרה בה עצרת האו"ם מהחלטה זו. גם החלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם עוסקות בישראל ובשכנותיה (החלטה 181, החלטה 242, החלטה 338 ועוד רבות אחרות).
בניסיון לחצוץ בין ישראל לשכנותיה, על מנת למנוע מעשי איבה ביניהן, פעלו ופועלים כוחות או"ם אחדים במדינות הסמוכות לישראל. בעקבות מלחמת סיני הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל, וכן בשארם א-שייח, כוח חירום בינלאומי של האו"ם. ב-17 במאי 1967 דרש נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם. דרישתו נענתה בחיוב. בעקבות צעדים אלה ואחרים פרצה מלחמת ששת הימים. חוסר שיתוף הפעולה של האו"ם בנושא חטיפת החיילים מהר דוב בשנת 2000 מהווה עד היום את אחד הנושאים הפתוחים בין ישראל והאו"ם.
שיפור קל במצב היחסים נרשם ב־2005 בעקבות עצרת למאבק באנטישמיות שערך האו"ם ומינויו של דני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם, לתפקיד סגן מזכ"ל האו"ם.
במהלך מלחמת לבנון השנייה נהרגו בשגגה חמישה משקיפי יוניפי"ל מטיל תועה של צה"ל. התקרית גררה ביקורת רבה מכיוון האו"ם והתקררות נוספת ביחסים.
כיום ישראל איננה יכולה להשתתף במרבית ועדות האו"ם והארגונים המסונפים אליו משום שאיננה שייכת לאף קבוצה אזורית (ישראל היא המדינה היחידה שאיננה שייכת לאף קבוצה אזורית).
מצבה של ישראל באו"ם רחוק מלהיות נוח. בעצרת האו"ם חברות 60 מדינות מוסלמיות, מהן 24 מדינות ערביות. מדינות אלה מתייצבות לעתים קרובות נגד עמדות ישראל. פעמים רבות מדינות העולם השלישי מתנגדות גם הן לעמדה הישראלית, הנתפשת קשורה לארצות הברית. בנסיבות אלה התקבלו במוסדות האו"ם החלטות רבות שנוגדות את עמדת ממשלת ישראל. ישראל נהנית מתמיכה עקבית בהצבעות באו"ם של ארצות-הברית, המטילה לעתים קרובות וטו במועצת הביטחון על החלטות שאינן אוהדות לישראל. מדינות אירופה מצביעות בנושאים שונים של הסכסוך הישראלי-ערבי על פי העניין העומד לדיון. לעתים, הן תומכות בצד הישראלי, לעתים נמנעות ולעתים מצביעות נגד.
גופים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים רבים, ובראשם אמנסטי מבקרים את ישראל על הפרת זכויות אדם בשטחים. בישראל קיימת ביקורת על גופים בינלאומיים כמו אונר"א, אמנסטי והצלב האדום.
[עריכה] אסיה
-
ערך מורחב – יחסי סין וישראל
-
ערך מורחב – יחסי ישראל-מיאנמר
ישראל נמצאת בקשרי מסחר וחוץ טובים עם הודו,קזחסטן, סין ויפן. יחסי ישראל והודו קשורים גם לסיוע צבאי של ישראל נגד פקיסטן השכנה. הודו הפכה בשנים האחרונות לשותפות מסחר מרכזית ותעשיית ההיי-טק הישראלית מעסיקה מתכנתים הודים רבים. במשך שנים היו היחסים בין ישראל וסין בעייתיים עקב התמיכה המסורתית של סין במדינות הבלתי מזדהות והתנגדותה למדינות מערביות ועקב היחסים בין ישראל לטייואן. יחסי ישראל וסין השתפרו מעט עם ההפשרה במדיניות הסינית, אך נפגעו עקב הווטו האמריקאי על עסקת ההשבחה של מטוסי הפלקון.
בנוסף, מקיימת ישראל קשרים דיפלומטיים עם ממשלת מיאנמר, ויש לה שגרירות ביאנגון. שגרירות מיאנמר בישראל נמצאת בתל אביב והיא אחת השגרירויות הגדולות של מיאנמר בעולם. הקשרים כוללים סחר בידע והכשרת פקידי ממשל ממיאנמר בארץ. ישנם פרסומים הטוענים שהקשרים כוללים גם סחר בנשק.
[עריכה] ידידות
קנדה ואוסטרליה נוקטות גם הן מדיניות פרו-ישראלית. לישראל יש יחסי מסחר וצבא מיוחדים עם טורקיה, שמהווה סיוע אסטרטגי מול השכנה המשותפת, סוריה. גם אחרי חילופי השלטון ועלייה של מפלגה איסלאמית בטורקיה, נותרו היחסים המיוחדים, שחלקם נעשו ישירות מול הצבא. טורקיה היא יעד נופש מועדף על הישראלי. מדינות מזרח אירופה מנהלות גם הם קשרים מסחריים ענפים וצומחים עם ישראל ומייבאים ממנה נשק. עיקר הייצוא הישראלי בשנת 2005 היה למדינות האיחוד האירופי. כמו כן, ממשלת הולנד הנוכחית הביעה מספר פעמים עמדות פרו־ישראליות מובהקות, כגון תמיכה מוחלטת בישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה, התנגדות נחרצת ותמיכה בהמשך החרם של האיחוד האירופי על ממשלת חמאס.
[עריכה] סקנדינביה
בשנותיה הראשונות של ישראל, נהנתה המדינה הצעירה מאהדה רחבה של מדינות סקנדינביה, שתמכו בדמוקרטיה הצעירה בהתלהבות רבה, תוך דגש על היותה של ישראל מדינה ייחודית בנוף המזרח תיכוני. הסממנים הסוציאליסטים של ישראל, דוגמת הקיבוץ, היוו מוקד משיכה למתנדבים משבדיה. עם זאת, בחלוף השנים, עם פרוץ העימותים בין ישראל לפלסטינים ועקב תחושת האכזבה של ממשלת נורבגיה מכך שהסכמי אוסלו לא הובילו לשלום קבע, הפכו מדינות האזור למבקרות קשות ביותר של ישראל.
[עריכה] מדינות העולם השלישי
עד מלחמת יום הכיפורים, ישראל עשתה ניסיונות להחלץ מהבידוד העולמי ביצירת קשרים עם מדינות עולם שלישי מתפתחות בדרום אמריקה, אסיה ואפריקה כמו ארגנטינה, בורמה ואוגנדה. היחסים עם מדינות אפריקה נפסקו בין השאר בגלל מה שראו ככיבוש ישראלי באפריקה (כיבוש סיני במלחמת יום הכיפורים) ובשל הבטחות לסיוע ערבי. כדי להיחלץ מהבידוד ישראל קיימה יחסים מיוחדים עם מדינות מבודדות, כמו דרום אפריקה וטייוואן. חלק מקשרים אלו, עם מדינות שפוגעות בזכויות אדם, גרמו לנזקים נוספים בהיבטים שונים. באופן מסורתי, ישראל נוטה לתמוך באו"ם באינטרסים של המעצמות הגדולות על חשבון מדינות העולם השלישי, ועל כך היא זוכה לביקורת באותן מדינות.
[עריכה] יהדות העולם
יהדות העולם היא מוקד כח פוליטי, דיפלומטי וכלכלי של ישראל בקרב מדינות רבות, בעיקר באלה שבהן שולטת שיטה דמוקרטית. יהדות ארצות הברית נחשבת לכח מרכזי מאוד בפוליטיקה האמריקאית בזכות הלובי היהודי, שעוקב אחרי חברי סנאט, קונגרס ומועמדים לנשיאות ויחסם לישראל מול יחסם למדינות ערב.
יהדות העולם, שבמערב היא בעלת אמצעים רבים, מהווה מקור לתמיכה כספית בישראל וסייעה לבניית התעשייה הישראלית ולהכנסת כסף זר בתקופה שישראל הייתה זקוקה לו מאוד. לעתים, יהדות העולם עומדת בפני דילמה בין נאמנות למדינה ונאמנותה לישראל. מקרים חריגים לכך הם פרשת פולארד או עסק הביש במצרים, פרשות שבסופן נפגעה הקהיליה היהודית המקומית בשל הסיוע לאינטרס הישראלי.
[עריכה] התפתחות הדיפלומטיה הישראלית
מספר מדינות המכירות בישראל על פי שנים (מתוך אתר משרד החוץ):
- 1949 - 47
- 1959 - 62
- 1965 - 98
- 1973 - 92
- 1979 - 94
- 1992 - 110
- 1998 - 163
- 2003 - 159
[עריכה] אירועים שהשפיעו על יחסי החוץ של ישראל
- פעולת קיביה (1953)
- מבצע קדש (1956)
- הקמת הקריה למחקר גרעיני (שנות ה-50)
- החרם הערבי (החל מ-1951)
- מלחמת ששת הימים (1967)
- מלחמת יום הכיפורים (1973)
- הסכמי קמפ דייוויד (1978)
- מבצע שלום הגליל (1982-1985)
- טבח סברה ושתילה (1982)
- האינתיפאדה הראשונה (1987-1991/1993)
- התפרקות הגוש הקומוניסטי (1991)
- ועידת מדריד (1991)
- הסכמי אוסלו (1993)
- אינתיפאדת אל-אקצה (החלה בשנת 2000)
- תוכנית ההתנתקות (2005)
- מלחמת לבנון השנייה (2006)
[עריכה] נושאים שעומדים בחיכוך בין ישראל ובין הקהיליה הבינלאומית
- השליטה של ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון.
- גדר ההפרדה.
- השליטה של ישראל ברמת הגולן וחוק רמת הגולן
- מדיניות הסיכולים הממוקדים
|
המזרח התיכון: מצרים | סוריה | לבנון | ירדן | איראן | טורקיה | עיראק | סעודיה אסיה ואוקיאניה: הודו | יפן | סינגפור | סין | אוסטרליה | מיאנמר אירופה: ברית המועצות | רוסיה | בריטניה | צרפת | גרמניה | איטליה | הוותיקן אחר: ארצות הברית | דרום אפריקה | צ'ילה | ברזיל | חוף השנהב גופים בינלאומיים: האו"ם | האיחוד האירופי ראו גם: יחסי החוץ של התנועה הציונית | החרם הערבי
|
