פרשת איראן-קונטראס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרשת איראן-קונטרס, הידועה גם כאיראנגייט, היא פרשה שבמסגרתה מכרה ארצות הברית נשק למשטר האייתולות באיראן בעסקה סיבובית בתיווך ישראלי באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20.
העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקני, ובתמורה שחרר חיזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקנים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקני מבלי שנרשם בספרים. כך יכול הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואה, שהואשם על ידי רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה.
הרקע לעסקה היה מדיניות נשיא ארצות הברית רונלד רייגן למגר משטרים קומוניסטיים באמצעות תמיכה בקבוצות מורדות (אפגניסטן) או בכוח (הפלישה לגרנדה). מצד שני, איראן נלחמה באותן שנים בעיראק והייתה זקוקה לנשק. איראן שלטה אז בארגון חיזבאללה הלבנוני, שהחזיק בני ערובה אמריקנים. הקונגרס האמריקני התנגד באותה עת הן לתמיכה במורדים בניקרגואה (ואף העביר בסוף 1982 את אחד מחמשת "תיקוני בולאנד" (Boland Amendment) שאסר על העברת סיוע כספי למורדים) והן לתמיכה כלשהי בשלטון האיראני.
תוכן עניינים |
[עריכה] השתלשלות האירועים
תחילת הפרשה כאשר ממשלת ישראל פנתה באוגוסט 1985 לממשל האמריקני בהצעה לשמש כמתווך בעסקה לשחרור הכומר האמריקני בנג'מין ויר שהוחזק בלבנון. לפי העסקה, הייתה ישראל אמורה למכור לאיראנים 508 טילי טאו נגד טנקים ובתמורה לקבל טילים חלופיים מארצות הברית. העסקה יצאה אל הפועל בחודשיים שלאחר מכן.
בנובמבר של אותה שנה התבצע השלב השני, שבו הייתה אמורה ישראל להעביר 500 טילי הוק נגד מטוסים לאיראנים בתמורה לשחרור שאר בני הערובה האמריקנים. כבר בשלב זה הסתבך הממשל בהסתרת העסקה מהקונגרס, בניגוד לחוק. שלב זה נכשל לאחר שאיראן לא הייתה מרוצה מ־18 הטילים הראשונים שנשלחו אליה, וטענה כי הוטעתה על ידי ישראל.
בינואר 1986 התבצע שלב נוסף, הפעם כאשר ישראל מעורבת פחות, במסגרתו העבירו האמריקנים 1,000 טילי טאו נוספים לאיראן. בין החודשים מאי ונובמבר הועברו נשק וחלקי חילוף נוספים בערוץ זה.
הכספים שזרמו מעסקאות אלו הועברו לקולונל אוליבר נורת' שהיה פקיד במועצה האמריקנית לביטחון לאומי (NSC). נורת' השתמש בכספים הללו כדי לממן קבוצות של מורדים ניקרגואים שכונו ה"קונטראס" (קיצור בספרדית של Contrarevolucionarios, "נגד המהפכה"). קבוצות אלו התנגדו למשטר הסנדיניסטי ששלט אז בניקרגואה. הסנדיניסטים עלו לשלטון באופן דמוקרטי בבחירות שאושרו על ידי מספר מדינות מערביות - אולם היו מזויפות, לטענת הממשל האמריקני. באותם ימים האשימה ארצות הברית את המשטר הזה בכך שהוא נתמך על ידי קובה וברית המועצות, וכי הוא תומך בקבוצות מורדים קומוניסטים שניסו להפיל את המשטר באל סלוודור, שנתמך על ידי ארצות הברית. ה-CIA אימן את המורדים ואוליבר נורת' רכש עבורם כלי נשק.
[עריכה] חשיפת הפרשה
ב־3 בנובמבר 1986 פרסם לראשונה העיתון הלבנוני "א-שראע" ידיעה על כך שארצות הברית מוכרת נשק לאיראן תמורת שחרור בני ערובה. הפרשה החלה להיחשף במלואה רק שלושה שבועות מאוחר יותר, כאשר נודע שהופל מטוס בניקרגואה שהכיל משלוחי נשק לקונטראס, והניצול היחיד מהמטוס סיפר לשוביו שהוא נשלח על ידי ה-CIA.
לאחר לחץ ציבורי כבד, נאלץ הנשיא רייגן למנות ועדת חקירה. הוועדה עסקה בין השאר גם בשאלה האם הנשיא וסגנו, ג'ורג' בוש (האב), ידעו על העסקה. רייגן ובוש הכחישו שידעו אבל עדויות אחרות רמזו כי היו מודעים לפחות לחלק מהמאורעות. הוועדה נזפה בהם וטענה כי הייתה להם אחריות ניהולית על הפרשה.
כתוצאה מעבודת הוועדה הועמדו נורת' ופוינדקסטר למשפט והורשעו בקשירת קשר, מרמה, עדות שקר לקונגרס, שיבוש הליכי משפט והשמדת ראיות. לבסוף זוכו שניהם בערעור מסיבות טכניות.
[עריכה] האישים הישראלים שהיו מעורבים בעסקה
העסקה נעשתה בידיעתה ובעידודה של הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. ראשי הממשלה באותה תקופה, שמעון פרס ויצחק שמיר, כמו גם שר הביטחון יצחק רבין, היו מודעים לכל הפרטים.
המתווכים הישראליים בעסקה היו סוחרי הנשק הפרטיים יעקב נמרודי ואל שווימר (מנכ"ל התעשייה האווירית לשעבר). לאחר שבעה חודשים הם הוחלפו על ידי הדרג המדיני. על נסיבות ההחלפה ניטש ויכוח רב שנים. יש הרומזים כי נמרודי מעל בכספים, אחרים טוענים כי נמרודי ושווימר ביצעו הטעיה של האיראנים לגבי טילי ההוק, שכמעט והכשילה את העסקה, ואילו נמרודי מכחיש טענות אלו וטוען שהוא הוטעה בכך שסופקו לו טילים מדגם לא נכון. כמו כן טען נמרודי בראיון בעיתונות ובספרו "התקווה והמחדל - פרשת איראנגייט", כי בעת שהותו בשווייץ אולץ על ידי סוכני מודיעין איראנים באיומי נשק לסור לסניף הבנק במקום ולהשיב כספים שנגבו על ידיו ללא קבלת התמורה המובטחת. ניסיונות לקשור אותו למותו של עמירם ניר הופרכו מכל וכל.
בהמשך הוחלפו נמרודי ושווימר בישראלי עמירם ניר, שהיה יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. ניר נהרג לאחר סיום הפרשה, בשנת 1988, כאשר היה אדם פרטי, בהתרסקות מטוס במקסיקו.
שנים לאחר התפוצצות הפרשה עדיין מתכתשים המעורבים בה על הפרטים ועל המהלך המדויק של הדברים. הדבר עמד ברקע המלחמה של העיתון "מעריב", שאותו רכש יעקב נמרודי, בעיתון "ידיעות אחרונות", שנשלט על ידי משפחת מוזס. מלחמה זו הובילה לשלוש פרשיות שהרעישו את ישראל - האזנות הסתר, חשדות לרצח (שהועלו על ידי רפי פרידן) ופרשת השיבוש (בה היו מעורבים יעקב נמרודי והסופר אריה קרישק). עמירם ניר היה נשוי לבת המשפחה, ג'ודי שלום ניר מוזס, בתקופה שבה היה מעורב בפרשה ובעת מותו.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- יעקב נמרודי, התקווה והמחדל, פרשת איראנגייט, ספרית מעריב, 2004.
- רונן ברגמן, נקודת האל חזור, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007.
