עגל הזהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מעשה חטא העגל בציורו של ניקולה פוסאן

עגל הזהב הוא פסל זהב (לפי חלק מהפרשנים: עץ מצופה זהב) בדמות של עגל שעשו בני ישראל כאשר יצאו ממצרים. במקרא הוא גם נקרא "עגל מסכה".

הסיבה לעשייתו של העגל היא מצוקתם של ישראל, כאשר לאחר שספרו ארבעים יום להבטחתו של משה לשוב מן ההר. בני ישראל שחשבו כי משה מת (חז"ל מספרים כי השטן הראה להם את דמות משה בענן) פונים אל אהרן ומבקשים ממנו לעשות להם אלהים אחרים אשר ילכו לפניהם. אהרן דוחה אותם ביום, ולמחרת מבקש שיתנו לו את תכשיטיהם. כשהם הם נותנים לו הוא יוצר עגל זהב בחרט.

בזמן שמשה היה עוד על ההר וקבל את לוחות הברית האל שלח אותו למטה מן ההר: "לך רד כי שחת עמך". כאשר משה יורד מההר, הוא מוצא את העם חוגג ועובד לעגל הזהב. בזעמו הוא משבר את לוחות הברית בתחתית ההר, שורף את העגל, טוחן אותו, מפזר אותו על פני המים ומשקה את בני ישראל במים אלו. לאחר מכן הוא אוסף אליו את בני לוי, אנשי שיבטו, ומורה להם להרוג את כל אלו שעבדו לעגל, ומספר הנהרגים נמנה - 3,000 איש.

מעשה העגל מפורט בספר שמות פרק ל"ב:

וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

המקום השני בו נזכר עגל זהב במקרא, הוא כאשר ירבעם בן נבט הציב שני עגלי זהב בבית אל ובדן לאחר פיצול ממלכות ישראל ויהודה. עקב הדמיון בין שני הסיפורים, ישנן טענות בקרב חוקרי מקרא ביקורתיים כי הסיפור בשמות הוא סיפור שהומצא על מנת להכפיש את ירבעם, או סימן לכך שבשבטי הצפון פולחן עגל היה פולחן לגיטימי לאלוהים.

פרשנים רבים ניסו לעמוד על הסיבה ליצירתו של עגל הזהב, מעבר לעיכובו של משה. פרשנות מקובלת היא שבני ישראל כמהו לסמל מוחשי אותו יוכלו לעבוד, כי לא הורגלו לרעיון החדשני (יחסית לעמים אחרים באותו הזמן, ובייחוד מצרים) של אל בלתי נתפס. יש אומרים שבעקבות עגל הזהב צוו ישראל על בנית המשכן, אשר נתן להם הזדמנות לעבודה מוחשית יותר של האל.

פולחן הפר היה פולחן מקובל וידוע בעיר מוף (ממפיס) שבמצרים העתיקה. הפר סימל את האל אפיס, אל הפוריות והיה מקודש. בבית הקברות של העיר (סקרה) נמצא אתר קבורה תת-קרקעי לפרים (סרפאום) ובו כ-60 פרים חנוטים בארונות אבן. כל אחד בתורו היווה אליל חי, ששירתו אותו שתי תאומות בתולות. סביר מאוד להניח שפולחן זה היווה מקור השראה לעגל הזהב.

בימינו הביטוי "עגל הזהב" הוא שם כולל לאל מוחשי, פיזי, אותו ניתן לראות ולחוש, וכמטאפורה מוזכר בהקשרים של סגידה לחומר ורדיפה אחר עושר וממון.