ביתא ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביתא ישראל (בית ישראל) הוא שמה ההיסטורי של הקהילה היהודית באתיופיה ובאריתריאה. קהילה זו נותקה מיתר עם ישראל במשך כ-2,400 שנה ובשל כך מקצת ממנהגיה שונים מאלה של קהילות יהודיות אחרות.^[1] כל יהודי אריתריאה ומרבית יהודי אתיופיה עלו לארץ ישראל במרוצת המאה ה-20, אך רבבות נספו במהלך ניסיונות העלייה.^[2]

תוכן עניינים 1 כינויי הקהילה 2 אזורי התיישבות 2.1 באתיופיה 2.2 בישראל 3 מוצא הקהילה 3.1 רקע מקראי 3.2 מסורות 3.3 על פי הקברה נגאסט 3.3.1 מלכת שבא ושלמה המלך 3.4 על פי אלדד הדני 3.5 גולי יהודה מחורבן בית ראשון 3.6 ממצאים אנתרופולוגיים 4 תולדות הקהילה 4.1 תחת ממלכת אקסום 4.2 השושלת הסולומונית: קרבות ראשוניים 4.3 פלישת גארן ולאחריה 4.4 תחת הענף הגונדרי לשושלת הסולומונית 4.5 מתיאודרוס ועד לאיטלקים 4.6 הכיבוש האיטלקי 4.7 הקשרים עם קהילות יהודיות אחרות בעולם 5 מנהגי הקהילה 6 עליית יהודי אתיופיה 6.1 הקליטה בישראל 6.2 פרשת הגיור 7 הפלשמורה 8 לקריאה נוספת 9 הערות שוליים 10 קישורים חיצוניים

[עריכה] כינויי הקהילה

ערך מורחב – כינויי קהילת ביתא ישראל

החוקר הסקוטי ג'יימס ברוס (אנ') סייר ביישובי ביתא ישראל לאורך שנת 1770, במסגרת מסעו לגילוי מקור נהר הנילוס. הוא מציין כי הכינוי "ביתא ישראל" הוצמד ליהודים שסירבו להתנצר מהמאה הרביעית ואילך,^[3] כאשר אזנה, מלך אקסום הפך את ממלכת אקסום לממלכה נוצרית. לכינוי זה לא יוחסו משמעויות שליליות והקהילה השתמשה בו לפני שהוסדרה התקשורת עם קהילות יהודיות אחרות. זהו גם השם המקובל בספרות המדעית, החל משנות השמונים של המאה העשרים.^[4]

כינוי הגנאי פלאשה, שמשמעו באמהרית "חסרי קרקע", הוצמד ליהודים בפי שכניהם האתיופים לזכר גזירה מן המאה ה-15 המתירה למוטבלים לנצרות בלבד להוריש קרקעות לצאצאיהם.^[5] מקורו של כינוי נוסף, כּאילא או קאיילה, אינו ברור. יש הטוענים כי מקורו בשפה הפלאשית, ניב של שפת האגאו בו השתמשו יהודי אזור קווארה בגונדר הצפונית עד המאה ה-19. יונה בוגלה טען כי מקור הכינוי בשפה הטיגרינית והוא משמש לציון אומנים ובהרחבה מנודים.^[5] לחוקרים שפעלו בקרב דוברי אגאו, כמו הקמנטים (Qemant) שחיו בשכנות ליהודי אתיופיה, נאמר כי פירוש המילה הוא "אחד שלא חצה את הנחל" או "הוא או הם לא חצו". מובן זה מתייחס להקפדת יהודי אתיופיה על שמירת השבת ובפרט על תחום שבת, במסגרתה נמנעו מלחצות נחלים וימות בשבת.^[5] הכינוי אטאנקון (attenkun) שפירושו "אל תיגע בי" נגזר מחומרה הלכתית שנהגו חכמי הקהילה בדיני טהרה. כל אדם מביתא ישראל שבא במגע עם נוכרים חייב להיטהר בטבילה בנהר לפני שובו אל הקהילה.^[6]

במדינת ישראל נהוגים הכינויים "כושים" ו-"אתיופים", הנתפשים לעתים קרובות כעלבון. הכינוי "אתיופים", להבדיל מ-"יוצאי אתיופיה" או "יהודים ממוצא אתיופי", אינו מדויק מאחר וכשליש מקהילת ביתא ישראל הם ילידי ישראל. החוקר דני בודובסקי מרחיב על שורש העלבון בכינוי כושי, שמקורו במילה כוש:

	באתיופיה היו קיימות אבחנות ברורות בין הסוגים השונים של צבע העור ומרביתם המכריע של האתיופים (ובם גם היהודים) לא הגדירו עצמם כשחורים ("טוקור" באמהרית) אלא כחומים ("טעים" באמהרית), או כאדומים ("קאי", "קאי דמה") - אם היה להם גוון עור בהיר יותר. מבחינת עולם התוכן השתייכו ה"שחורים" לעולם התוכן של העבדים, דבר שיש בו להסביר את התגובות הקשות כל כך והעלבון לכך שבארץ הם נתקלים במקרים בהם קוראים להם כושי, מילה הנתפסת כקללה ופגיעתה של זו קשה אף ממכה וכדברי פתגם אתיופי ידוע - "נקע של הפה - אי אפשר לרפא אפילו במסאג' של חמאה".
-- דני בודובסקי, מאוצר הפתגמים של יהודי אתיופיה

[עריכה] אזורי התיישבות

[עריכה] באתיופיה

ערכים מורחבים – אגם טאנה, הרי סאמיאן

רוב אזור ההתיישבות היהודית נכלל כיום בפארק הלאומי הרי סאמיאן, מראשוני אתרי המורשת העולמית. במזרח שרשרת הרי סמיאן מתנשא הר ראס דאשן לגובה 4,549 מטר מעל גובה פני הים. הקרקע בגבהים העולים על שלושת אלפים מטרים נוחה להגנה אך קשה לעיבוד חקלאי. אוויר ההרים באזורים אלה, המכונים דֶגָה, נחשב מועיל לבריאות, לאריכות ימים ולכושר גופני.^[7] יישובי ביתא ישראל הוקמו על קרקע "ווֹאִינָה דֶגָה" ("אדמת גפנים") בגבהים של כאלפיים עד שלושת אלפים מטרים. "אדמת הגפנים" ניחנת באקלים נוח (טמפרטורות ממוצעות נעות בין 2.5°C- לבין 18°C), קרקע פוריה ושפע משקעים (כ-1,550 מילימטרים בממוצע בשנה) בשתי עונות גשומות. היישובים שוכנים לגדות יובלות נהר טקזה וסביב אגם טאנה, מקור הנילוס הכחול, המזוהה במסורת היהודית עם נהר פישון (אחד מארבעת נהרות גן עדן).[1]

באופן מסורתי נמנעו בני ביתא ישראל מהקמת יישובים בשפלה שמתחת לגובה אלפיים מטרים, המכונה "קוׁלה". זאת עקב חשש ממחלות טרופיות כגון מלריה, מטפילים, מחיות בר כגון בבונים ומשבטים עוינים.^[7] במהלך העלייה לארץ ישראל נאלצה הקהילה לחצות אזורים מסוכנים אלה ואלפים נספו, בייחוד במהלך ההמתנה הממושכת לעלייה, במחנות המתנה במדבר סודאן ובאדיס אבבה.^[8][9]

[עריכה] בישראל

כשנה לאחר העלייה לישראל דיווחו רבים מהעולים, בעיקר גברים מבוגרים, על אסתמה - תסמיני קוצר נשימה הנובעים מהלחות הגבוהה בערי מישור החוף הישראלי.^[7] בעיות קשות במיוחד התגלו ביישובי מפרץ חיפה וכן בערים אשקלון, אשדוד ונתניה. בערד, ביישובי הר חברון ובצפת שררו תנאים קרובים יותר לאוויר הרי סאמיאן. לאור אפשרויות התעסוקה ביישובי הספר שבאזורים אלה, בחרו רוב בני הקהילה להתיישב בערים רחובות, ראשון לציון, רמלה, יבנה, נס-ציונה, לוד, קרית מלאכי, קרית גת וערים אחרות בהן יש שכונות שאינן חשופות לרוח הים הלחה. ההתיישבות הצפופה באזורי "וואינה דגה" המצומצמים הנוחים להתיישבות בישראל מנוגדת ליישובים הקהילתיים המסורתיים שהיו פזורים בין פסגות הרי סאמיאן.^[7]

[עריכה] מוצא הקהילה

[עריכה] רקע מקראי

בשנת 722 לפנה"ס כבש סרגון השני מלך אשור את העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל. רוב תושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית אותם מפרט הנביא ישעיהו בן אמוץ, בן התקופה. בנבואת נחמה המופיעה בפרקים יא'-יב' בספר ישעיהו מפורטים שני כיווני הגליה: האחד צפונה ומזרחה לעבר אשור, עילם, שנער וחמת והאחר מערבה ודרומה לעבר מצרים, פתרוס, כוש ואיי הים.^[10] פתרוס זוהתה עם דרום מצרים במעלה נהר הנילוס וארץ כוש עם אזורים דרומיים לאבו סימבל, בארצות סודאן ואתיופיה של ימינו.^[11] על פי נבואת ישעיהו, עתיד השם לקבץ מגלויות אלה את "נדחי ישראל" ואת "נפוצות יהודה". נבואה נוספת של ישעיהו עוסקת בעלייה לרגל לירושלים של העמים המצויים "מעבר לנהרי-כוש".^[12] נבואה זו מתוארכת לתום המצור של סנחריב על ירושלים בימי חזקיהו המלך. הנביא צפניה, שפעל כמאה שנים לאחר ישעיהו, משתמש באותו ביטוי ממש - "מעבר לנהרי-כוש" - לתיאור המקום ממנו יובא קורבן מנחה להר הבית.^[13] פסוק זה מופיע לאחר נבואות על הפיכת העמים למאמינים בשם, לכן לא ברור אם הוא מתייחס לחזרה בתשובה של יהודים אבודים או להתייהדות של גויים אחרים.^[11] מכאן על פי התנ"ך מצטייר דפוס של מספר גלי הגירה מארץ ישראל דרומה, הראשונים שבהם מימי חורבן ממלכת ישראל והמצור האשורי על ירושלים בימי סנחריב, בסוף המאה ה-8 לפנה"ס. קיימים תיאורים נוספים בנבואה ובמדרש בדבר חזרה בתשובה בתגובה לכישלון המצור על ירושלים, אך אלה עשויים לעסוק ביהודים או בגרים.

[עריכה] מסורות

ישנן מסורות שונות ביחס למוצא יהודי אתיופיה:

• צאצאי היהודים אשר על פי הקברה נגאסט חזרו יחד עם מנליק בנה של מלכת שבא לאחר שביקר את אביו שלמה המלך.

• בני שבט דן שעל פי אלדד הדני גלו בעקבות פילוג ממלכת ישראל המאוחדת. הגיעו לאתיופיה דרך מצרים או דרך תימן - זו הסברה העיקרית המקובלת על מנהיגי הקהילה. זוהי גם מסורת פסיקה שהחלה בתקופתו של הרדב"ז, מגדולי רבני מצרים במאה ה-16, שקבע כי הם יהודים משבט דן, על בסיס חקירת שבויים מבני ביתא ישראל שהובאו למצרים. על בסיס מסורת זו, שנשענה על מחקר הלכתי הנפרש על פני מאות שנים,^[14] פסק הרב עובדיה יוסף כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר מזרע ישראל.

• גולי יהודה שלאחר חורבן בית ראשון - ידוע שגלו למצרים ואולי נדדו דרומה. גם כאן, ייתכן גם שהגיעו דרך תימן.

• יהודי מצרים בימי בית שני, ובפרט יהודי יב, שנדדו דרומה.

• צאצאי שבט האגאו שהתגייר בעקבות חדירת מיסיונרים נוצרים במאה ה-15 - סברה קיצונית שהציעו כמה חוקרים. הנחה זו מופרכת מבחינה מדעית, אך נעשה בה שימוש במסגרת השיח הגזעני על מוצא הקהילה ובעימותים בין הקהילה ששמרה על יהדותה לבין הקהילה הנוצרית המדגישה את מוצאה ביהודים שהתנצרו בימי ממלכת אקסום.^[15]

גבולות ממלכות שבא וכוש השתנו עם השנים, לכן קשה להסיק מהנבואות השונות במקרא אם ההתיישבות היהודית בימי מקדש שלמה כללה את אזור סאמיאן או אזורים צפוניים יותר בתימן ובסודאן של ימינו.

[עריכה] על פי הקברה נגאסט

ערכים מורחבים – שבא · מלכת שבא

על פי התנ"ך ממלכת שבא מזוהה באזור דרומית לארץ ישראל, ממלכת ישראל קיימה קשרי מסחר עם ממלכת שבא‏ הנמצאת ככל הנראה באזור הים האדום. על פי היסטוריונים רבים כמו יוסף בן מתתיהו שבא היא אתיופיה ‏‏^[16], אך אין עדיות לגבי זה. היסטוריונים מודרניים מסכימים שממלכת שבא היא ממלכת סבא, ממלכה אשר שלטה על שטחים ב תימן, אריתריאה צפונה של אתיופיה, צפון סומליה, ג'יבוטי, מזרחה של סודאן ומערבה של ערב הסעודית ובנייה הקימו את ממלכת ד'מאט שבצפון אתיופיה שלא ברור אם הייתה ממלכה עצמאית או גרורה סבאית. לפי היסטוריונים אחרים כגון דונלד לאוין שבא היא שוואה ‏‏^[17] בחפירות ארכאולוגיות אין איזכור למלכה אשר שלטה בשבא, אך חריתות מימי ממלכת ד'מאט מזכירות מלכה בעלת סטאטוס שווה למלכים בנוסף לאזכורים לתיאורם של מלכי ד'מאט כמלכי ד'מאט וסבא . ישנם עדויות רבות להגמוניה של סבא בים סוף כמו למשל שפת הגעז‏‏ ^[18] שממנה יצאו האמהרית והטיגראינית היא במקורה התפתחה מהשפות השמיות הדרום ערביות.

[עריכה] מלכת שבא ושלמה המלך

ערכים מורחבים – שלמה המלך · מנליק

ביקורה של מלכת שבא (הנקראת בגעז: מקאדה ובערבית: בילקיס) בממלכת ישראל היה בשלטונו של המלך שלמה. ביקורה של מלכת שבא מתואר על פי סיפורי רבנים שהמלך שלמה שיכל לתקשר עם כל יצור חי, אחד מציפוריו שהיה דוכיפת נעדר ולאחר שמצא אותו ושאל אתו היכן היה, הדוכיפת ענה לשלמה שחיפש מקום חדש. הדוכיפת תיאר לשלמה שבמזרח ישנה ממלכה העשירה בזהב, כסף ופירות רבים והיא נשלטת על ידי מלכת שבא, המלך שלמה דרש מהציפור לחזור לאותו המקום ולדרוש את הנוכחות המידית של אותה המלכה בארמונו, הדוכיפת הגיע לשבא עם מכתב מהמלך למלכת שבא. על פי הקברה נאגסט מלכת שבא שמעה על שלמה המלך מסוחר ששמו טמרין, טמרין סיפר למלכה על חוכמתו ועושרו של שלמה ובעקבות זאת מלכת שבא אספה יחד איתה כלים ואוצרות רבים, בחרה כ-6,000 ילדים וילדות כולם באותו גיל ולבושים באופן יפה כמלכים. המלכה שלחה מכתב לשלמה שמסעה לממלכתו יקח כשלוש שנים, כאשר היא הגיע המלך היה בביתן היא חשבה שהוא שותה מים הרימה את שמלתה וגרמה למלך לחייך. סיפור דומה כתוב גם בקוראן.

האתוס האתיופי הקברה נאגסט ממשיך ומפרט מה קרה בין שניהם, המלך שלמה הזמין את המלכה מקאדה לסעודה יום לפני חזרתה לממלכתה ודרש ממשרתיו להגיש לה אוכל מטובל על מנת לגרום לה לצימאון, לאחר הסעודה המלך שלמה הזמין אותה לישון בארמונו למשך הלילה. מקאדה השביע את שלמה שלא ינסה להשכיבה במשך הלילה והבטיחה בתומרה שהיא לא תיקח דבר ממנו ומארמונו. לאחר מכן באמצע הלילה מקדאה הרגישה צימאון ויובש בפיה בגלל האוכל המטובל, המלכה החל לחפש מים בכל הארמון וכאשר היא מצאה צנצנת עם מים המלך שלמה הופיע והזכיר לה שהבטיחה שלא תיקח דבר ממנו, ומים הם הדבר היקר בממלכתו. מלכת שבא בסופו של דבר נשברה ושתתה מהמים, בגלל הבטחתה שנשברה המלך שלמה והיא שכבו באותו הלילה יחד ובעקבות זאת המלכה הרתה, המלך שלמה נתן למלכה את הטבעת שלו על מנת שהיא תתן אותה לבנם המשותף שיוולד וכך שלמה יזהה אותו בעתיד ‏‏^[19]. הטענה ששלמה המלך ומלכת שבא שכבו יחד מאושר על ידי פרשן ימי הביניים רש"י שם הוא כותב שמצאצאי שלמה ומלכת שבא נולד נבוכדנצר השני מלך בבל שבעתיד ישמיד את ממלכת יהודה ויגרום לגלות בבל ‏‏^[20]. בבוקר יום למחרת מלכת שבא יחד עם פמלייתה חזרו לאתיופיה ובדרך חזרה בחמסיאן ‏‏^[21] היא ילד את בנה משלמה המלך וקראה לו "אבנה לא חכים" (עברית: בנו של החכם, ידוע גם בשם: מנליק).

כאשר מנליק גדל הוא נעשה סקרן יותר ויותר לגבי אביו ובגיל 22 יחד עם חבורה גדולה ואיתה הסוחר אשר סיפר למלכת שבא על שלמה טמרין שאיתה היו אוצרות רבים הוא החל את מסעו אל עבר ארץ ישראל. כאשר נכנס לישראל כל האנשים אשר הביטו לעברו חשבו שזהוא המלך שלמה בעצמו, הקברה נאגסט מתאר את מנליק שהוא דומה מאוד לאביו, מנליק פגש את שלמה המלך, אביו שניהם שמחו מאוד. שלמה ניסה לשכנע את מנליק להשאר ולהיות יורשו הוא נתן לו זהב, תכשיטים וכסף רב, מנליק לא השתכנע ולכן שלמה הכתיר אותו לקיסר אתיופיה הראשון ואירגן פמלייה מבני ישראל שישובו איתו למממלכתו, הפמלייה כללה גברים שהיו ממשפחות האצולה שבירושלים שכללו בין היתר כהנים ולווים רבים, שלמה המלך נתן למנליק גם העתק של ארון הברית אך אינו ידע שבנו של צדוק הכהן החליף בין הארון האמיתי להעתק. באמצע החזרה לממלכתו מנליק מגלה שהארון הברית הוא הארון האמיתי שלמה מגלה זאת גם, אך לא יכל לעשות דבר ולכן פנה לאשתו בת פרעה שתנחם אותו והיא ניצלה זאת ושלמה החל לעבוד את אלילי מצרים ‏‏^[22], על פי הפרשן רש"י בת פרעה הייתה האישה האהובה אליו וזו ששכנעה את שלמה לעשות "הרע בעיני ה'" ‏‏^[23]. מנליק הגיעה לשבא עם הפמלייה הגדולה שאיתה ארון הברית. נראה שעל פי הקברה נגאסט מוצאם של יהודי אתיופיה מאותם אנשי ירושלים שהגיעו לשבא יחד עם מנליק, מקרה המתוארך לתקופת שלטון שלמה המלך המאה ה-10 לפנה"ס או המאה ה-8 לפנה"ס תקופת השיגשוג של ממלכת שבא (סבא) וד'מאט.

[עריכה] על פי אלדד הדני

ערכים מורחבים – פילוג ממלכת ישראל המאוחדת · אלדד הדני

אלדד הדני - התייר היהודי מהמאה ה-9 מספר שיהודי חבש מוצאם משבט דן שרצה להימנע ממלחמת האחים וכאשר ירבעם בן נבט דרש מהם להילחם ביהודה מכיוון שהיו שבט לוחמים מנוסים, הם סירבו ולכן החליטו לצאת לגלות ובחרו ללכת מצרימה ולהרוג כל יושבי הארץ שבה הם התיישבו, אלדד ממשיך ומספר ששבט דן החליט לרדת מנילוס דרומה דרך מצרים אל עבר ארץ כוש ושם הדרים והגיע ככל הנראה לרמה האתיופית הפורייה, אלדד מוסיף שלשבט דן הצטרפו גם יותר מאוחר השבטים נפתלי גד אשר ‏‏^[24]. אלדד הדני ממשיך ומספר ששבט דן התיישב בארץ חויליה שעל פי התנ"ך ויוסף בן מתתיהו עובר בו נהר הפישון והיא מלא בזהב, שחלק מהחוקרים מזהים אות הפישון כנילוס הכחול ובכך אפשר לזהות את חויליה עם אזור כיאנאום או לחלופין עם אגא.

בנוסף לכך ההיסטוריון הערבי איבן האוקל כותב שיהודית המלכה של יהודי אתיופיה במאה ה-10 לספירה הייתה מלכת "הדנים" ‏‏^[25]. לא ניתן כיום לזהות מיהם הדנים, אך ניתן לשער שמדובר בצאצאי שבט דן.

[עריכה] גולי יהודה מחורבן בית ראשון

ערכים מורחבים – האימפריה האשורית · חזקיהו

בשנת 701 לפנה"ס יצא סנחריב במסע צבאי במטרה לדכא מרד רחב היקף בו השתתפו ממלכות רבות באזור סוריה וארץ ישראל. בראש המרד עמד כנראה חזקיהו. במהלך ההכנות למרד הוא כבש והכניע את ערי הפלשתים שהתנגדו אליו. כדי להכין את ירושלים למצור הצפוי חזקיהו חצב את נקבת השילוח ועיבה את חומת ירושלים באבנים מבתי העיר^[26]. המרד נכשל וסנחריב הכניע את הממלכות המורדות זו אחר זו וצר על ירושלים. במנסרת שיקגו, כתובת הניצחון של סנחריב בעקבות המסע, מוזכרת כמות דומה מאוד של זהב וכסף שנשלחת על ידי חזקיהו כמס (קנס שמשלם המפסיד במלחמה). בזמן המצור על ירושלים נשלחים אל ירושלים שלושה שרים אשוריים - תרתן, רב-סריס ורבשקה במטרה לשכנע את יושבי ירושלים להיכנע לאשור ובמידה וחזקיה מתנגד אף למרוד בו. הדובר העיקרי במשלחת היה רבשקה והוא נושא נאום ארוך בו הוא קורא אל העם שלא לשעות לעידודיו של חזקיהו ולהיכנע למלך אשור. רבשקה הכיר היטב את השפה בה דיברו אנשי ירושלים "יהודית" (העברית המקראית ובשפה זו הוא פנה אליהם.

במדרש סדר עולם רבה מסופר כי סנחריב פנה מעל ירושלים על מנת לדכא מרידה של תרהקה מלך כוש. סנחריב אשר הפנה את צבאו אל עבר מצרים להשמיד את הצבא הכושי שפלש לאזור על מנת לכבושה מחדש מידי האשורים נרצח על ידי שניים מבניו ובעקבות כך ירש אותו בנו אסרחדון שהמשיך את המסע כנגד ממלכת כוש, ההתקפה הראשונה של האשורים הייתה ב-677 לפנה"ס, שכוונה בתחילה כנגד שבטים ערבים בסביבת ים המלח ומשם המשיך לנחל אל עריש. כעת דרכו של אסרחדון למצרים הייתה חשופה וצבאו השמיד מרד נוסף של הצבא הכושי באשקלון בשנה ה-17 לשלטונו של תרהקה. לאחר מכן הכושים הביסו את האשורים בקרב אחד, אך לאחר שלוש שנים האשורים הצליחו לכבוש את העיר המצרית ממפיס שם הם לכדו רבים מבני משפחת מלך כוש, מלך כוש תרהקה נסג דרומה, האשורים מינו את נאצ'ו הראשון המייסד של השושלת ה-26 המצרית למלך מצרים בעיר סאיס.

בעוד חזקיהו נצור בירושלים, נעתרה קבוצה מהעם בראשות שבנא להצעות הכניעה של רבשקה ^[27]. סיפור בגידתו של שבנא נזכר גם במסכת סנהדרין, ^[28] במדרש ויקרא רבה^[29] ובילקוט שמעוני ^[30] ומשתמע גם מנבואת הזעם על שבנא מפי ישעיהו.^[31] במדרש עשר גלויות מסופר עוד על סנחריב:

	... ועלה על ירושלים, ועלה על יהודה ולקח מארץ יהודה ק"נ מדינות שהיו בהן ב' שבטים, יהודה ושמעון, ולקחם עמו, וביקש להוליכם לחלח וחבור עד שמרד עליו מלך כוש שאחורי מצרים, ולקח עמו יהודה ושמעון ועשה מלחמה עם מלך כוש וגנזם הקב'ה בהרי חושך.
-- מדרש עשר גלויות, ספר הליקוטים ג', עמודים א - ז.

מתיאור זה עולה כי סיעתו של שבנא, שמנתה כ-130 אלף איש מ-150 יישובים בנחלת שבטי שמעון ויהודה, הצטרפה למסע המלחמה של סנחריב במלך כוש ומעולם לא שבה. לצדו של חזקיהו נותרו כ-110 אלף איש - ראייה לפילוג בעם בימי המצור הכבד המסביר את המילים הקשות בהם השתמשו ישעיהו ודרשני חז"ל לתיאור בגידתו של שבנא ‏^[32]. מצרים כעת בידיים אשוריות, אך הכושים אינם מוותרים והם מעודדים מרידות בכל רחבי מצרים מלך אשור אסרחדון מת לפני שטיפל במרדים המרובים שפרצו והניח ליורשו אשורבניפל לדכא את ההתקוממויות שפרצו, המלך האשורי החדש הביס את תרהקה שנמלט לעיר תבאי ומשם דרומה לכוש.

בספר החיצוני "איגרת אריסטיאס"^[33] נכתב: "גם לפני שבאו היהודים למצרים עם מלך פרס, הם נשלחו ...להלחם נגד מלך הכושים" ^[34] שכנראה מדובר בשבנא וסיעתו. היעלמות רבבות אנשי שבנא בממלכת כוש מתיישבת עם הופעת מושבת שכירי החרב היהודיים באי יב, שבאזור אסואן בדרום מצרים. הסבר זה מתיישב עם המתיחות ששררה בין יהודי יב ליהודי ארץ ישראל. גם "הרי החושך" הנזכרים לא זוהו באופן חד משמעי וניתן רק לשער כי מדובר ברכס הרי סאמיאן בצפון אתיופיה, בהם התבצרה מרבית הקהילה היהודית לאורך דורות.

[עריכה] ממצאים אנתרופולוגיים

לאחר חורבן בית ראשון צמחה הקהילה היהודית במצרים והתפתחה, וסביר להניח שהיו מספר גלי הגירה יהודיים לאתיופיה במעלה הנילוס. נראה שכבר בתקופה מוקדמת זו נותקו הקשרים עם שאר הקהילות היהודיות, כיוון שביתא ישראל לא ידעו על חורבן בית שני ואפילו לא ציינו את חג החנוכה. מגילת אסתר נמנית על כתבי הקודש של העדה, אך לא נהוג לקיים ימי שמחה ומשתה ככתוב במגילה. זקני העדה וכוהניה צמים במשך שלושה ימי צום אסתר לזכר תענית אסתר. היו כוהנים שהסבירו כי המצוקה והלחץ בהם הייתה נתונה העדה לא אפשרו לה לקיים ימי שמחה.^[1] כמו כן לא נהגו בני הקהילה ללבוש מסכות ותחפושות בפורים, מנהג שהחל בימי הביניים בונציה, כנראה בהשפעת הקרנבלים המקומיים.

ישנן עדויות שתרבות ממלכת אקסום באתיופיה של היום, בערך מתחילתה של המאה הראשונה לספירה הנוצרית, הושפעה מהתרבות היהודית, ושהשפה האתיופית (געז) קיבלה מספר אלמנטים מהשפה העברית.

[עריכה] תולדות הקהילה

[עריכה] תחת ממלכת אקסום

ערכים מורחבים – ההיסטוריה עתיקה של תימן · יהדות תימן

היישוב היהודי התרכז באזור הרמה האתיופית שבצפון המדינה (מסומן בירוק), סביב אגם טאנה ובהרי סאמיאן, כיום מחוזות אמהרה וטיגראי באתיופיה.

היהדות ששלטה בכל ממלכות דרום ערב ביניהם גם אקסום החלה להתערער כאשר פרומנטיוס הנוצרי הגיע לאקסום והיה מורו של יורש העצר אזנה בילדותו לימד אותו בדרך הנצרות ואכן כשיירש את הכתר הוא ניצר את הממלכה במקום העירוב של הפוליתאיזם והמסורות היהודיות בשנת 325. על פי ג'יימס ברוס בשנה זו התרחש מרד והתושבים שלא רצו להתנצר וכונו על ידי המלך "ביתא ישראל" בגלל שהם המשיכו לדבוק ביהדות בראשם עמד פינחס הראשון שהיה גם מלכם הראשון שייחס לעצמו מוצא מעזריהו בנו של צדוק הכהן שחזר לאתיופיה עם מנליק הראשון ‏‏‏‏^[35], על פי המסורת הנוצרית אותם יהודים לקחו עימם את ארון הברית והחביאו אותו באי באגם טאנה מאיימת הנוצרים. הביתא ישאל רצו להבדיל עצמם מהתושבים ולכן התיישבו במזרח במחוזות דאמבייה ו-סאמיאן ובכך קמה הממלכה היהודית באזור שהתקיימה עד האנקיוויזציה האתיופית ב-1624 המנהיג הרוחני והנזיר הראשון בממלכה היה אבא זעירה ^[36].

במאה התשיעית השמיע אלדד הדני באוזני יהודי קירואן שבצפון אפריקה סיפורים מרחיקי לכת על שבט דן שממנו הוא בא ועל שבטים אחרים בעשרת השבטים האבודים, הנמצאים "מעבר לנהרי כוש".

בשנת 960 התקוממו בני ביתא ישראל יחד עם בני האגאו נגד ממלכת אקסום הנוצרית, שהונהגה על ידי השושלת הסולומונית.^[1] בראשם עמדה יהודית המלכה, המכונה גם אסתר במקורות יהודיים ו-"יהודית גוּדית" במקורות נוצריים עוינים. לפי אבא אורי יהודית היא בתו של המלך גדעון הרביעי משושלת הגדעונים ששלטה בממלכה היהודית בצפון אתיופיה, בעוד שלפי אותם מקורות נוצריים יהודית התגיירה לרגל נישואיה. המורדים בראשות יהודית הבעירו כנסיות ומנזרים, הרגו נזירים וכמרים וחתרו להכרית את הנצרות באתיופיה. המרד הביא לנפילת ממלכת אקסום ועליית שושלת זאגווה לשלטון באתיופיה. קיסרי שושלת זאגווה בני האגאו שיתפו פעולה עם היישוב העצמאי של ביתא ישראל בצפון אתיופיה, עד שנת 1270, בה הרג יקונו אמלאק את אחרון מלכיה, יטברק וייסד את השושלת הסולומונית העוינת ליהודים.^[1] תקופת העצמאות הגמורה הייתה תור הזהב של יהודות אתיופיה.

[עריכה] השושלת הסולומונית: קרבות ראשוניים

בין המאה ה-14 למאה ה-17 נאבקו יהודי אתיופיה בשליטים הנוצרים, על רקע דתי וכלכלי כאחד, מאבקים שלעתים הגיעו לכדי עימות צבאי. מהמאה ה-14 ישנם עדויות על "אייהוד" וישנו תיאור כתוב על מלחמתו של קיסר אתיופיה עמדה ציון הראשון (1314-1344) נגד אנשים שהם "כאמה אייהוד" (שיכול להתפרש כ"כמו היהודים" או "בני היהודים") ‏‏^[37]. הקיסר נלחם בהם ב-1329 במחוזות הצפון סאמיאן, ווגארה, צלמט וצאגאד. שליטת הרוב היהודי במחוזות אלה סיכנה את ההגמוניה הנוצרית, יחד עם ממלכות הדרום יפאט ואדאל^[38].

נכדו של הקיסר עמדה ציון, הקיסר דווית הראשון (1382 - 1413), לחם ביהודי טיגראי ועודד מיסיונרים לפעול באזור.^[39]. הקיסר יסחק הראשון, בנו של דווית הראשון וקיסר אתיופיה בשנים 1429-1414, המשיך בלחימה ובפעילות המיסיונרית והיה אכזרי מקודמיו כאשר גזר כי: "הנטבל לדת הנוצרית, יירש את אדמת אבותיו, ולא, פאלאסי יהיה".^[5] המילה פאלאס פירושה צמית או מבקר, קרי אנשים חסרי זכויות על קרקע. מכאן והלאה דבק המונח "פלאשים" בבני העדה, שנושלו מבעלות על קרקעותיהם בין המאה ה-15 למאה ה-17.^[5][40] במאות ה-15 וה-16 שומעים לראשונה על "פלאשה" סביב אגם טאנה.

תחת שלטונו של הקיסר זרע יעקב (1434 - 1468) שהיה נוצרי אדוק הורע מצבם של יהודי אתיופיה. הקיסר דרש מכלל אזרחי ממלכתו, כולל היהודים, להתנצר או למות. אשת הקיסר השנייה ציון מורגשה (או ציון ציפורה לפי מקורות אחרים) הייתה יהודיה שאולצה להינשא ולהתנצר בפקודת הקיסר ושינתה את שמה ל-"ולטה קדיסן". אשתו היהודיה ילדה לו שלושה בנים: אסקאל, באדה מאריאם הקיסר לעתיד ומאדאם.

כאשר סולטנות אדאל ומנהיגה באדלאי אבן סעד א-דין מרדו בקיסר הוא יצא לשם עם צבאו והביס את צבא אדאל בקרב גומיט בשנת 1445. הקיסר זרע יעקב גיבש את שליטתו מעל הממלכות של הסידמאים בדרום, ועל הממלכות המוסלמיות החלשות שמעבר לנהר האוואש ^[41]. כשהקיסר היה במערכה צבאית כנגד המוסלמים ואדאל בדרום ניצלו יהודי אתיופיה את ההזדמנות ומרדו בקיסר בהנהגת שושלת הגדעונים. היהודים יחד עם אשתו של הקיסר מורגשה, שמאסו בשלטון הקיסר הדתי, תכננו להכתיר לקיסר את בנו הבכור של זרע יעקב, אסקאל. כאשר הקיסר שמע על המרד של היהודים ואשתו הוא הפנה את צבאו צפונה אל עבר מחוזות היהודים, השמיד כפרים יהודים רבים והרג את אשתו ציון מורגשה. בעקבות זאת זרע יעקב כינה את עצמו "משמיד היהודים" ^[42]. למרות הטבח שביצע ביהודים, כשל הקיסר בהבסתם מאחר והתבצרו בהרי סאמיאן.

בזכות הקרבות הקשים הגיע שמעם של ביתא ישראל לאוזני יהודי מצרים וארץ ישראל. רבי עובדיה מברטנורא, שיצא מאיטליה בשנת 1485 והגיע לירושלים בשנת רמ"ח (1488), עבר בדרכו במצרים ופגש שם שני שבויים מבני העדה, שנמכרו לעבדות ונפדו בידי יהודי מצרים. הוא מעיד על מלחמותיהם, על הלכותיהם ואף על גוון עורם:

	... אכן מה שנתברר אצלי וידעתי מאין ספק כי באחת מגבולות ממלכת הפרישטי יואני (חבש)... שם בודאי חונים בני ישראל, ויש להם חמשה נשיאים או מלכים, ואומרים כי יש יותר ממאה שנה שנלחמו עם הפרישטי יואני, מלחמות גדולות ועצומות, ובאחרית, בעונות, גברה יד הפרישטי יואני עליהם והכה בהם מכה רבה ועצומה מאד, ונכנס בארצותם והשמיד והחרים וכמעט אבד זכר ישראל מן המקומות ההם. והנשארים בהם גזר עליהם גזרות משונות להפר דתם כעין גזרות שגזרה מלכות יון בימי החשמונאים... ושונאיהם שבו בהם כמה נפשות אנשים ונשים ומכרום לגויים רחוק, והביאו מהם למצרים ופדו אותם היהודים במצרים. ואני ראיתי שנים מהם במצרים והם שחורים מעט, אבל לא כבני כושיים, ולא יכלו להבחין מהם אם הם שומרים תורת הקראים או תורת הרבנים, כי בקצת דברים היו נראים כשומרים תורת הקראים, במה שאמרו שלא היה נמצא אש בבתיהם ביום השבת, ובשאר דברים נראים כשומרים תורת הרבנים, והם אומרים שמתייחסים לשבט דן... זהו מה שראיתי בעיני ואזני שמעו אף כי שני האנשים לא היו יודעים לשון הקודש אלא מעט מזעיר וגם לשון ערב שלהם בקושי אנשי הארץ מבינים אותו".
-- עובדיה מברטנורא, אגרות א"י, יערי עמ' 133

[עריכה] פלישת גארן ולאחריה

ערך מורחב – מלחמת אתיופיה-אדאל

כאשר צבאותיה של סולטנות אדאל בגיבוי האימפריה העות'מאנית תחת האימאם אחמד גארן פשטו על שטחי האימפריה האתיופית, היהודים ניצלו זאת, שיתפו פעולה עם הצבא האסלאמי של גראן ונלחמו כנגד צבאותיו של הקיסרים לבנה דנגל וגלאוודיוס, אתיופיה יחד עם חיילים פורטוגזים בראשותו של כריסטבוו דה גמה הצליחו לנצח את המוסלמים מאדאל ולהרוג את גראן בקרב ווינה דגה.

שיתוף הפעולה הצבאי עם המוסלמים מתועד גם בספר קול מבשר מאת רבי יצחק בן אברהם עקריש (ר"נ-ש"מ, 1490 - 1580 לערך), שהתחקה אחר ידיעות ששלחו לוחמי האימפריה העות'מאנית על בעלי בריתם המקומיים, בני ביתא ישראל. בהקדמה לספר מתאר עקריש בפרוטרוט ובשבועה שלוש ידיעות על הממלכה היהודית, מהן שתיים התפרסמו לדבריו במצרים ובקושטנדינא. תחילה מתאר ר' עקריש את מסעו בספינה מקושטנדינא למצרים בשנת השכ"ב (1562), כיהודי יחיד בין "ישמעאלים ותוגרמים וערביים". אחד הנוסעים הזקנים האחרים בספינה טען כי לחם מגיל 15 בשירות מושל מצרים דאז סולימאן הראשון. ר' עקריש מעיד כי לסיפורי הזקן ניכרה השפעה מפתיעה על אחד הנוסעים האחרים בספינה, שביקש מעקריש לתשאל את הזקן. לאחר דין ודברים ביניהם שואל הנוסע, המזוהה על ידי עקריש כיהודי אנוס, את הזקן:

	אמר התוגר לזקן: אחלה פניך שתודיעני אם אולי באותם המקומות שהלכת אם ידעת או שמעת שיהיה כעת ליהודים שום מלכות או שלטון, כי אפילו המצריים יש היום מקומות בספרד שיש להם מנהיג ושר כמו דוכוס, ואלו היהודים לא נמצא בעולם שיש להם מלכות או שררה, לא שמענו ולא ראינו. השיבו הזקן ואמר: יש להם מלכות ושלטנות גדול ואגיד לך מה שראיתי בעיני בהיותי נוסע בדוגיות עם המשנה סולימאן פאשה. א' נסענו דרך ים דרך הודו שהיא מול המזרח מקום אשר לא עבר בה איש ואחר ימים ראינו גדולים וגבוהים לשמים גבהם דבר גוזמא והכירו בהם שהיה מקום ישוב. ושאל המשנה את התייר הנקרא פילוטו בלע"ז[43] ואמר לו: כנראה שאלו ההרים שבהם ישוב, שדומה מקום נעבד ונחרש. השיב התייר ואמר למשנה: אדוני, באלו המקומות יש אומה חזקה וקשה, אין לנו תועלת מהם. (...) מפני שיושבים בהרים גבוהים שיגין עליהם תוספת על גבורתם, ואין מקום לעלות אליהם באילי הברזל. אמר לו המשנה: מאי זו אומה הזו ומאי זה דת הם? השיב התייר: אדוני, יהודים הם. וכשמוע המשנה שם יהודים, לעג ושחק: אם הם יהודים אי אפשר שהם כל כך גבורים כאשר אמרת. צוה לחתור ולעלות ליבשה וקרא לשריו ולעבדיו בעלי עצה, לקחת עצה איך יעלה למלחמה. ויען התייר והיועצים ואמרו למשנה: ראה מה אתה עושה ופקח עיניך כי לא יהיה תפארתך על הדרך הזה, כי אם תנצחם ואמרו שנצחת יהודים, והם הם ינצחוך יאמרו שכבשת ארץ תימן ועדן ולבסוף נפלת כנפול בני עולה ביד היהודים ואיך תסיב פניך אל המלך אדוניך. וכשמוע המשנה כן, נתחרט ושב לו... ואני יצחק כשמעי את הדברים האלה מפי הזקן מסיח לפי תומו, שמחתי ונתתי שבח והודאה לש"י שזכני לשמוע אלו הדברים וכיוצא בהם.
-- מתוך קול מבשר, יצחק בן אברהם עקריש

בהמשך מעיד ר' עקריש כי שמע מפי הרופא הרב שמואל סולם במצרים, כי חודש לפני כן זומן הרופא בדחיפות אל השר (כנראה סולימאן הראשון). לאחר חקירה תקיפה קצרה, מסר לו השר איגרת שהגיעה מ"דושדמור", המזוהה כעוזרמור, מפקד טורקי שלחם בחבשים בימי גלאוודיוס. באיגרת נכתב כי הכוח העות'מאני ניצל הודות לשר יהודי ששלח לעזרתם שנים עשר אלף פרשים:

	שלום לך, השר היושב במצרים! שלח לי חיל ואילי הברזל, שאלמלא שר אחד של יהודים שעזרני למלחמה עם י"ב אלף פרשים הייתי מסתכן בעצמי ומאבד כל חיילותי.
-- שם, שם

לאחר שהקיסר גלאוודיוס ניצח את המוסלמים הוא פנה צפונה לנקום ביהודים והוציא להורג את המלך היהודי יורם על עזרתו למוסלמים. לאחר מותו של יורם עלה לכס מלכות היהודים, ראדי שנלחם גם הוא כנגד צבא אתיופיה הפעם תחת הקיסר מינאס, ראדי השיג השגים מרשמים והיהודים כבשו תחתיו את מחוז ווגארה דרומית לסאמיאן וחיזקו את ההגנות בהרי סאמיאן הקרבות כנגד מינאס היו מוצלחים וחייליו הובסו בקרב ‏‏^[44].

יורשו ובנו של מינאס סרצה דנגל נלחם ב-1580 כנגד ביתא ישראל, בקרבות אלו היהודים שרפו את הגוססים בשדה הקרב והעדיפו למות לא בידי אויביהם.

ברשומות של סרצה דנגל נכתב ש:

	הפלשים היכו בגייסות שנלחמו באותו יום, ברודפם אחריהם עד המדרון, ללא אבידות (...) בקרבם פרט לאחד המנהיגים (...) לבו של המלך הנורא, מלאק סגד, נחמץ בקרבו בבושה על כך, והוא בא לסאמיאן (...) אולם באותו לילה, איש מהפלשים לא התכוון להילחם בהם או להטריד אותם; מאחר ומורא המלך נפל עליהם ועל שליחי העיר המקיפים אותם (...) המחנה נפוץ לשלושה כיוונים באותו יום. הפלשים קמו על אלה שבחרו בנתיב השלישי, ביודעם כי המלך לא היה שם ובחר בנתיב אחר. פיקטור, בנו של פנואל המושל, הביס אותם, בגרמו לאבידות רבות; הוא מסר למלך עשרים ראשים כרותים בצווארם. היה זה ניצחונו הראשון של האדון וראשית נפילתם של הפלשים. הוא בילה את כל הלילה ללא שינה, זומם ומתכנן כיצד (...) לרדת מההר בו תפס מחסה.
-- J. Halevy, La Guerre de Sarsa-Dengel contre les Falashas, Paris, 1907

היהודים שלא היו ברשותם כלי נשק מודרניים לחמו כנגד כוחות הקיסר והצליחו להרוג בקרב את הקיסר שהודח זה דנגל בקרב בחבל דאמבייה, היהודים לא יכלו לכוחות הקיסר שכללו רובים ותותחים ולכן נסוגו למבצרם בסאמיאן ומנהיגם ראדי נלקח בשבי והוצא להורג.

לאחר הפסקה של חמש שנים התחדשה המלחמה בשנת 1585, הפעם תחת מנהיג יהודי חדש כלב. היהודים שהיו נצורים בהרים החלו לגלגל סלעים ולירות חצים על החיילים שהיו למרגלות ההרים. סרצה דנגל קרא לתותחים שקיבל מהפורטוגזים כאשר נלחמו כנגד אחמד גראן. התותחים פתחו באש ופגעו במטח הראשון באשה שהתחבאה תחת עץ. חיילי הקיסר המשיכו במטחים והרגו נשים, ילדים ובעלי חיים. כאשר חיילי הקיסר נכנסו הם ראו יהודים מתאבדים שלא רצו למות בידיהם. לבסוף חיילי הקיסר נסוגו והמלחמה הסתיימה.

לאחר מותו של סרצה דנגל ירש אותו הקיסר הקתולי סוסוניוס. הוא קבע את בירתו בעיר גורגורה שבחבל דאמבייה המיושב ביהודים רבים, צפונית לאגם טאנה. בירתו שימשה אחת ממקומות מושבם של המיסיונרים, ביניהם ישועים פורטוגזים. בנו של סוסוניוס מרד כנגדו ב-1624 מרד שנכשל, בנו של סוסוניוס קיבל מקלט באזורי היהודים, סוסוניוס שכעס על היהודים שנתנו מקלט לבנו יצא לנקום בהם, נקמה שנכשלה. בעקבותיו כישלונותיו הוא אירגן שוב, צבא הפעם חמוש היטב כולל תותחים רובים וחיילים פורטוגזים שנשארו באתיופיה לאחר מלחמת אתיופיה-אדאל, סוסוניוס הורה להוציא להורג ולהילחם כנגד היהודים באזור שבין אגם טאנה להרי סאמיאן ובייחוד בחבל דאמבייה שהיה קל לכיבוש מכיוון שהיה מישורי ‏‏^[45]. בלחימה כנגד היהודים חיילי הקיסר טבחו רבים מהם, מכר רבים לעבדות, הגלו את מנהיג העדה גדעון השביעי והטבילו רבים מהיהודים בכפייה לכנסייה הנוצרית. יהודים רבים שחיו באזורי הטבח החלו לברוח לאזורים אחרים כגון קווארה, ארמאצ'הו ודמאטו שבהם היו קהילות יהודיות קטנות אך רבים עדיין נשארו בדאמבייה, ווגארה ווואלקיט. בכך גרם למעשה ליישום אינקוויזיציה אתיופית בארצו בהשפעת היישועים ומהשליחים הפורטוגזים שהגיעו.

[עריכה] תחת הענף הגונדרי לשושלת הסולומונית

ערך מורחב – השושלת הגונדרית

בנו של סוסוניוס הקיסר, פאסילדס העביר את בירתו צפונה יותר וייסד את העיר גונדר בחירתה של גונדר כעיר בירה נועדה לחזק את שלטון הנצרות והאמהרים באזור. צפון מערב אתיופיה היה אזור שהוזנח על ידי קיסרי השושלת הסולומונית שישבו בערים כמו לליבלה ודברה ברהן. בעקבות ייסודה של גונדר בחבל דאמבייה, רבים מתושבי אתיופיה בהם הכנסייה האתיופית החלו לפעול באזור, בייחוד בקרב אוכלוסיית היהודים והאגאווים. פאסילידס שרצה לסיים את מלחמת הדת שהתחוללה בשלטונו של אביו גירש את היישועים שגרמו למלחמות אלו וביקש משכניו המוסלמיים - מסולטן סנאר שבסודאן, משליט מוח'א שלחוף תימן, מהפחה של עיר הנמל סואכין שחופי ים סוף ומהשלטונות המצריים בקהיר לא להתיר לאירופאים לעבור בשטחם לכיוון אתיופיה. הקיסר רדף את המאמינים הקתוליים הנותרים באתיופיה וזכה לקיתונות של גידופים בספרות הקתולית של ימיו ‏‏^[46] .

למרות המסיונריות יהודי אתיופיה הסתגלו למצב החדש והתמחו במלאכות שאינן תלויות בקרקע, כבנאים ונגרים. מתוקף אמונתם שויכו בני העדה לקאסטה (מעמד חברתי מקובע מלידה) נחותה, אך התלות שנוצרה במלאכותיהם שיפרה את מעמדם בממלכה. אחד מהאתרי המורשת העולמית של אתיופיה, מתחם הארמונות פאסיל גאבי נבנה ותוכנן על ידי בנאים יהודים בפקודתו של הקיסר פאסילידס. בנו ויורשו של פאסילידס, הקיסר יוהנס הראשון היה בעל ראיה ליברלית והרשה לתושבי האימפריה לעבודת את דתם באופן חופשי ואפילו בירתו גונדר הייתה מחולקת לרובעים שונים למוסלמים, נוצרים וליהודים ‏‏^[47] בו בזמן הקיסר הקשיח את הייחס לקתולים הזרים באתיופיה ובשנת 1699 הקיסר גירש את כל הנוצרים הקתולים שלא אימצו את הדוקטרינה של הכנסייה האתיופית לשכנה סולטנות סנאר ושישה פרנציסקנים שנשלחו על ידי האפיפיור אלכסנדר השביעי להמרת האתיופים לקתוליות הוצאו להורג בפקודתו. האירופאים היחידים שהקיסר העדיף היו אורחים לא קתולים כדוגמת הארמניים שמבחינה דתית היו קרובים לכנסייה האתיופית וארמניה בתקופה זו שלחה מספר שליחויות דיפלומטיות וב-1679 הקיסר יוהנס קיבל את הבישוף הארמני אווסטאווס.

באמצע המאה ה-18 נקלעה אתיופיה לאי-יציבות שלטונית הנקראת תקופת השופטים והיהודים נותרו ללא פרנסה, מעמדם הכלכלי ירד, והשליטים המקומיים השתלטו על אדמותיהם. תקופה זו התאפיינה גם במצב קשה מבחינה דתית, ורק הנזירים הצליחו לשמור על המסורת היהודית ולחזקה בקהילה.

ב-14 בפברואר 1770 הגיע החוקר הסקוטי ג'יימס ברוס (אנ') לגונדר במסגרת מסעו לחיפוש מקורו של נהר הנילוס. הוא התקבל בברכה על ידי קיסר הבובה תקלה היימנות השני והשליט בפועל מיכאל סהול. ברוס הוסיף לשוטט בצפון הרמה האתיופית וב-14 בנובמבר 1770 הגיע לאגם טאנה, מקורו של הנילוס הכחול. בספרו מסעות לגילוי מקור הנילוס (אנ') מתאר ברוס ממלכה יהודית גדולה שהתקיימה בימיו ליד אגם טאנה. מתיאוריו ניתן ללמוד כי יהודי אתיופיה הצליחו לחדש את שלטונם האוטונומי בצפון אתיופיה, כמאה וחמישים שנה לאחר האינקוויזיציה שיזם הקיסר סוסניוס.

[עריכה] מתיאודרוס ועד לאיטלקים

בתחילת המאה ה-19 גברו מאמצי המיסיון לנצר את הקהילה. אף שהיו יהודים שהתנצרו, ההתמודדות עם המיסיונרים הגבירה את ההתעניינות בדת ורבים התחזקו באחיזתם במסורת המתנגדת לנצרות. בשנת 1862, בימי הקיסר תיאודרוס השני, קבע הקס אבא מהרי כי הגיעה שעת הגאולה והוביל ניסיון עלייה המוני לירושלים. עדת היהודים שהוביל מהרי הגיעה לנהר טקזה שבטיגראי, כשמפלס המים גואה מגשמים. לאחר שלושה ימי המתנה על גדת הנהר, נטה מהרי את מטהו על הנהר ביום הרביעי, בהשראת חציית ים סוף ונהר הירדן בימי יציאת מצרים. כשהמים מיאנו להיבקע, הוליך מהרי את העם לתוך הנהר השוצף באמונה כי חובה עליהם להגיע לירושלים. אלפים טבעו בניסיון העלייה הכושל והניצולים חזרו למושבם באזור טיגראי. חלקם שלא היו בני טיגראי גם התיישבו שם.^[48]

בין השנים 1888 ו-1892 נספו כמחצית מבני העדה בבצורת ובמגיפות.

[עריכה] הכיבוש האיטלקי

ערך מורחב – אתיופיה הכבושה

באוקטובר 1935 פלשה איטליה הפשיסטית לאתיופיה וכוחותיה הצליחו להחזיק בשטחים ממנה במשך 5 שנים. שלטונם לא היטיב עם יהודי אתיופיה ובנסיונות השונים של מוסוליני למצוא הסכם עם בריטניה על מנת שתכיר במזרח אפריקה האיטלקית הוא הציע לפתור את "הבעיה היהודית" באירופה ובארץ ישראל והציע ליישב את היהודים בצפון-מערב אתיופיה במחוזות גוג'אם ובאגמדיר יחד עם "אתיופים עובדי הדת הישראלית" שחיים באזור כבר אלפי שנים, ובכך המדינה היהודית המוצעת תהיה מואחדת פדרלית עם האימפריה האיטלקית, תוכנית זו של מוסוליני לא התממשה ^[49]. הממשל האיטלקי גילה יחס עוין כלפי יהודי אתיופיה ורבים מהם הצטרפו לכוח גדעון - הכוח הקיסרי ולתנועת הפטריוטים האתיופית ^[50]. חוקי הגזע שפורסמו באיטליה והוחלו גם על מזרח אפריקה האיטלקית לא הטיבו עם יהודי אתיופיה ובשנת 1940 חוסלו כ-44 ממנהיגי יהדות אתיופיה, שהואשמו בבגידה והמרדה ^[51]. בשנת 1941 הגיעו פקודות מרומא להוציא לפועל את התוכניות להשמדת יהודי אתיופיה במקביל לתהליך ההשמדה של היהודים על ידי גרמניה הנאצית באירופה וצפון אפריקה, אך תבוסת איטליה לבעלות הברית במהלך מלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימוש ההוראות ^[52].

[עריכה] הקשרים עם קהילות יהודיות אחרות בעולם

המפגש המתועד הראשון של יהודי אתיופיה עם יהודי שאר העולם, מופיע בספר שאלות ותשובות לרבי דוד בן זמרא (רדב"ז). הרדב"ז, רבה של מצרים במאה ה-16, נתבקש להכריע בדבר מעמדם האישי של עבדים כהי עור שהגיעו למצרים מאזור מקורות הנילוס. במספר תשובות קובע הרדב"ז כי אנשים אלו הם יהודים לכל דבריהם, וחלה החובה לנהוג בהם מנהג 'אחוה' גמור.(במאה העשרים שמשו תשובות אלו ראיה משמעותית, בעיני פוסקי ההלכה, ליהדותם של ביתא ישראל) ב-1867 התחיל הקשר המשמעותי עם העולם היהודי, בעקבות מסעו של יוסף הלוי מטורקיה לאתיופיה וביקורו בכפרי היהודים שם. המסע נערך בעקבות קול קורא של הרב עזריאל הילדסהיימר ומומן על ידי חברת כל ישראל חברים (כי"ח). לאחר המסע, פנה יוסף הלוי לכי"ח בבקשה להקים בתי ספר ליהודי אתיופיה, אך בקשתו לא נענתה.

ב-1904 החל לפעול ד"ר יעקב פייטלוביץ, שהפך את גאולת הקהילה למפעל חייו ולנושא, שהעסיק את היהדות באירופה בתחילת המאה ה-20. פייטולוביץ, שהיה מתלמידיו של יוסף הלוי, יצא בשליחות הברון רוטשילד וכי"ח, ובשובו לאירופה הביא שני נערים - גאטיה ירמיה ותאמרת עמנואל במטרה לחנכם ע"פ המסורת היהודית המקובלת, כדי שיוכלו להדריך בשובם את יהודי אתיופיה. בהמשך, הקים פייטלוביץ בית ספר לבני "ביתא ישראל" באדיס אבבה. בשנת 1923 חזר תאמרת עמנואל לאתיופיה, וניהל שם בית ספר להכשרת מורים לילדים היהודיים. הוא היה פעיל בחיי הקהילה, וכמקורב לקיסר היילה סלאסי התערב לטובת היהודים. בכסלו תרפ"ב (1921), ובאדר תרפ"ג (1923) פרסם הראי"ה קוק 'קולות קוראים', לקהילות יהודיות ברחבי העולם ובארץ ישראל, להענות ולעזור לד"ר פייטלוביץ, להציל את 50,000 היהודים הפלשים מ'כיליון ומטמיעה'. הוא גם שיגר מכתב ל'אחינו הפלשים' ובו בקשה להתחזק ביהדותם, ולא לפנות אחרי מסיתים ומדיחים, יחול של 'והייתם גם אתם לעד נטעים נאמנים בכרם ד' צבאות בית ישראל לדורות עולם' ותקוה שהם בקרוב יצטרפו לעבודת ה' על אדמת ארץ ישראל^[53].

[עריכה] מנהגי הקהילה

הספר המקודש ליהודי אתיופיה הוא ספר האורית (כנראה מלשון "אורייתא", תורה בארמית), הכתוב בשפת הגעז, שפת קודש מקומית ממשפחת השפות השמיות. בספר זה נכללים חמשת חומשי התורה. בנוסף מקודשים כל ספרי התנ"ך, המכונים "מצהף קדוס" וכן רבים מהספרים החיצוניים. מלבד ספרים אלו נכללים עוד ספרים מקודשים, ספרים ייחודיים לקהילת ביתא ישראל ואשר לא השתמרו עדויות להם מלבד בקרב קהילה זו, כגון: תאזז סנבת (מצוות השבת), אבא אליאס (ספר אבא אליהו), ארדאת (ספר התלמידים), ועוד.

מקום הכהנים, הקייסים, חשוב מאוד בקהילה והם העורכים את כל התפילות.^[54] רק הם נוגעים בספר האורית ורק הם מבצעים שחיטה. תפקיד הכהנים אינו עובר בירושה וכל אחד יכול ללומדו.

יהודי אתיופיה מקפידים מאוד על שמירת שבת. בתפילת השבת קוראים פרשה בגעז ומתרגמים לאמהרית. חלה הקפדה מיוחדת על הלכות טומאה וטהרה ועל מאכלות אסורים. מסורת השחיטה שונה מזו המוכרת בתפוצות אחרות. כמו כן חלה הימנעות בקפידה על נישואי קרובים, עד דור שביעי.

חג השבועות נחוג 50 יום לאחר שביעי של פסח, (ולא חג ראשון כבקהילות אחרות). בחודש אב מונהג צום של 17 יום לזכר חורבן בית המקדש. בכ"ט בחשוון, 50 יום לאחר יום הכיפורים, נחוג הסיגד - יום צום בו מתפללים לבניית בית המקדש ולזכות לעלות לארץ ישראל, עד לצהרי היום, אז עורכים סעודת חג גדולה. אין זכר למועד זה בקהילות יהודיות אחרות. מנגד, באסלאם השיעי מצוין צום הארבעין כעבור 40 יום מצום העשוראא, המזוהה עם יום הכיפורים.

הכנסייה האורתודוקסית האתיופית אימצה מספר מנהגים יהודיים כגון שמירת שבת, מילה ביום השמיני, ואיסור אכילת חזיר.

[עריכה] עליית יהודי אתיופיה

ערכים מורחבים – עליית יהודי אתיופיה, העלייה מאתיופיה מהקמת מדינת ישראל עד מלחמת יום הכיפורים

העלייה מאתיופיה בהשוואה לעלייה הכוללת לישראל^[55]

שנים	מספר העולים ילידי אתיופיה	מספר העולים הכולל לישראל
1951-1948	10	687,624
1960-1952	59	297,138
1971-1961	98	427,828
1979-1972	306	267,580
1989-1980	16,965	153,833
1999-1990	39,651	956,319
2004-2000	14,859	181,505
2005	3,573	21,180
2006	3,595	19,269

שליחי העלייה הראשונים ממדינת ישראל הגיעו לאתיופיה בשנת 1957. בהגיעם לכפרי היהודים באזור הרמה האתיופית, זכו השליחים לקבלת פנים חמה, מהולה בחשד כי אינם אלא מיסיונרים הנוקטים תכסיס יצירתי חדש לעשות להם נפשות. בשובם דיווחו השליחים על מנהגי בני העדה, הלכותיהם והאיום המוחשי הנשקף לגורלם מצד שכניהם הנוצריים.^[48][56] עוד באותה עת הקשה היחס הלא עקבי של רשויות מדינת ישראל והסוכנות היהודית על הטיפול במצוקת בני העדה:

	לאסונם של הפלשים נוקטים העוסקים בהם בדרך לא-דרך, של אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, והפלשים התמימים והעלובים, לבבם נקרע בין תקוה ויאוש. חייהם וחיי בניהם, ורגשותיהם היפים והנאמנים ביותר, הרי הם קרבן למשחק אכזרי. בדבט, הסמוכה לתחום המושב הפלשי, פועל מסיון שבדי אשר התמחה במיוחד בציד ילדים פלשיים. ביום שנסגרו בתי הספר באוזבה ובאמבובר ביקרה במקום המשאית של המסיון. שוב נוחלים המיסיונרים הצלחה, כמו לאחר כל כשלון שלנו; המשאית הביאה לדבט עשרות ילדי פלשים שניצבו בפתח בית ספרם המומים לאחר סגירתו הפתאומית ואינם יודעים מה לעשות עם עצמם. שוב קצרו הם מה שזרענו אנחנו.
-- משה בר-יודא, עם הפלשים בכפריהם בחבש, מחניים צ"ג-צ"ד, תשכ"ד

רישומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעידים כי במרוצת שנות השישים עלו ארצה תשעים ושמונה יהודים שנולדו באתיופיה. זאת בנוסף לשישים ותשעה היהודים שעלו ארצה בשנים 1960-1948 ולעולים ספורים לפני הקמת מדינת ישראל.^[57] פרופ' מיכאל קורינאלדי מתאר את שיטות העלייה שנקטו אנשי הקהילה באותן שנים:

	כמו כן, חרף הוראות מוסדות העלייה להימנע מטיפול בעליית בני העדה, הגיעו מדי פעם בפעם בודדים מבני העדה כתיירים לארץ, ולאחר שנתגיירו קיבלו זכויות עולים. במרוצת הזמן גבר לחץ בני העדה על הקונסוליה הישראלית באדיס-אבבה למתן אשרות כניסה לישראל, אך הממסד בארץ, שלא היה מעוניין בעידוד עליית בני העדה, הגיב בקביעת נהלים קונסולריים מחמירים, שלפיהם נדרש, על בקשות אשרת ביקור של בני העדה, אישור מראש מאת משרד הפנים בארץ.[58]
-- מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, תשמ"ט 1988, עמ' [59]184

ערך מורחב – דו"ח ליטבק

בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים חיו בארץ כמאתיים אזרחים יוצאי אתיופיה שתבעו את זכות אחיהם לעלייה. יחד עם לחצי ארגונים ופעילים בישראל ובתפוצות, נדרשה הכרעה ברורה של הרשות המבצעת הישראלית בדבר תחולת חוק השבות על יהודי אתיופיה. לאור זאת חיבר ד"ר יוסף ליטבק דין וחשבון שכותרתו "הפלשים", שפורסם בחודש ינואר 1973 (שבט תשל"ג), בדבר עליית קהילת ביתא ישראל לישראל. המסמך, מטעם המחלקה לחקר העם היהודי בגולה באגף לתכנון ומחקר של משרד הקליטה הישראלי, משקף מגוון רחב של דעות, בשירות הציבורי הישראלי ובחברה הישראלית, בנוגע לפעולות הרצויות כלפי הקהילה המבקשת לעלות ארצה. זאת אף כי המחקר אינו נאמן לשיטה המדעית, המלצותיו מעולם לא אומצו באופן רשמי וממצאיו הופרכו.^[59][60][61] בין היתר הזהיר ליטבק מפני חדירה דרך ים סוף של גויים המתחזים ליהודים מאתיופיה, באמצעות אוניות ישראליות ואחרות.^[61] לדבריו, קיימת סברה מבוססת שכבר הגיעו גויים כאלה לישראל. ליטבק מוסיף כי:

	עידוד עלייתם של פלשים לישראל עלול להרחיב את ממדי התופעה של העמדת פני פלשים ולהעמיד את שלטונות ישראל בפני מצבים קשים ומסובכים וכן לספק חומר רב לגורמים עוינים בדעת הקהל העולמית להגברת ההסתה האנטי-ישראלית על ידי האשמות ב"גזענות" וכן באפליה וכפייה דתית וכדומה (...) נראה כי אין לעודד פעילות, מצד גורמים יהודיים ובוודאי שלא מצד גורמים ישראליים, המכוונת להגברת זיקתם של הפלשים לישראל. בוודאי שלטובתם של הפלשים עצמם ולטובתה של ישראל יש לזנוח לחלוטין תכניות כלשהן להעלאתם לישראל.
-- מתוך יוסף ליטבק, הפלשים, משרד הקליטה - האגף לתכנון ומחקר, המחלקה לחקר העם היהודי בגולה, ירושלים, שבט תשל"ג[61]

לאחר שנבחר מנחם בגין לתפקיד ראש ממשלת ישראל פסק הלה שדו"ח ליטבק הוא "עוד מסמך אופייני לתקופת מפא"י" והורה לגנזו "במקום שצעירים לא יוכלו לקרוא אותו".^[60]

ב-1974 התחוללה הפיכה מרקסיסטית באתיופיה, והקולונל מנגיסטו היילה מאריאם עלה לשלטון, הקולונל התנגד לריכוז היהודים בכפרים ובשכונות ייחודיות ודאג לפיזור האוכלוסייה, כך שהיהודים נאלצו להתיישב בקרב אוכלוסייה שאינה יהודית. כמו כן הובאו לא- יהודים לשבת באזורי המגורים של יהודים. עירוב אוכלוסין זה הוביל לפגיעה גופנית ורוחנית ביהודים. ממשלו של מנגיסטו אסר על יציאת אזרחים מהמדינה, מהלך שהקשה על העלאת יהודי אתיופיה גם כשגברה הנכונות הפוליטית בישראל לעשות זאת. הממשל המרקסיסטי החמיר בהדרגה את היחס ליהודים, אסר על קיום המצוות והטריד את מנהיגי הקהילה, עד שהקהילה עמדה בסכנה של ניתוק מהמסורת.

בשנים 1977 - 1984 עלו כ-5,000 יהודים מאתיופיה, במסע מסוכן בו נספו לפחות כ-4000 יהודים במגפות, רעב ובהתקפות שודדים רצחניות.^[62]

בשנים שלאחר מכן עלתה רוב הקהילה לארץ במספר שלבים, בעיקר ב"מבצע משה" בחודשים נובמבר 1984 - ינואר 1985 ובמבצע שלמה במאי 1991. במבצע משה הועלו עוד כ-8000 מיהודי אתיופיה, בטרם הביאה הדלפה לעצירת המבצע, בעוד כ-15,000 יהודים נמקים במחנות פליטים בסודאן. אחד מפעילי העלייה המרכזיים היה פרדה אקלום, אשר רבים רואים אותו כדמות החשובה ביותר של ביתא ישראל בעת החדשה. באתיופיה ובסודאן נותרו עוד 15,000 יהודים ובמקרים רבים אירע שחלק מבני המשפחה שהו בארץ וחלק נותרו באתיופיה. בהמשך העלו לארץ יהודים נוספים: 1,200 במבצע שבא ועוד 800 במבצע יהושע שנערך ב-1985, ביוזמת ג'ורג' בוש האב, שהיה אז סגן נשיא ארצות הברית.

בשנת 1991 פתחו מספר קבוצות מורדים במתקפה על משטרו של מנגיסטו, וזמן קצר לאחר מכן הוא נמלט מאתיופיה. מצבם של יהודי אתיופיה הוצב בראש סולם העדיפויות, ובמבצע שלמה הועלו לארץ יותר מ- 14,000 יהודים ב-36 שעות.

[עריכה] הקליטה בישראל

ערך מורחב – עליית יהודי אתיופיה#הקליטה בישראל

אחת הפרשות המפורסמת הקשורה ליחס לבני העדה היא פרשת השמדת תרומות הדם ב-1996, כאשר מגן דוד אדום השמיד תרומות דם של עולים מאתיופיה בארץ כמדיניות גורפת וללא ידיעתם.

דו"ח בנק ישראל לשנת 2006 מציג נתונים מדאיגים באשר למידת היקלטות בני העדה בישראל.^[63] הדו"ח מצביע על שורה של ליקויים באופן ההשקעה הממשלתית בקליטת בני העדה וממליץ על נקיטת מדיניות לפיזור העולים ברחבי הארץ. כמו כן מומלץ להגדיל את המשאבים העומדים לרשות בתי הספר אליהם נשלח שיעור גבוה של תלמידים מבני העדה ולהימנע מתופעות של הסללה. לבסוף ממליץ הדוח להרחיב את מערך ההכשרה המקצועית לבני העדה ולשקול העדפה מתקנת בשילובם בשירות הציבורי.

[עריכה] פרשת הגיור

לאחר שהופסק מבצע משה בשנת 1985, דרשה הרבנות הראשית מהעולים לעבור "גיור לחומרה" בטרם יחשבו כיהודים לכל דבר. הטקס, הכולל טבילה והטפת דם הברית, נועד למקרים בה קיים ספק גדול ביהדותו של העולה. לכן הדרישה עוררה תרעומת בקרב יהודי העדה, ששמרו בקנאות על אמונתם נוכח רדיפות ואיומי שמד מוחשיים לאורך מאות רבות של שנים. בדרישת הרבנות הייתה גם משום פגיעה במהימנות הפיקוח שביצעו הקייסים על מקרי התנצרות בקרב יהודי העדה. לאחר הפגנה מול היכל שלמה ופגישות עם הרב הראשי דאז, אברהם שפירא, החליטה הרבנות להסתפק בטבילה ולוותר על הטפת דם, כנהוג בגיור לחומרה במקרים בהם קיים ספק קטן בדבר מוצאו של העולה. ^[64]

[עריכה] הפלשמורה

ערך מורחב – קהילת בני הפלשמורה

הפלשמורה הם צאצאים יהודיים ונוצריים של יהודים שבחרו לא לקיים את כל מצוות ההלכה היהודית, מטעמים שונים, במאות ה-19 וה-20.^[65] בעקבות העלאת יהודי אתיופיה ביקשו גם יהודים ונוצרים מבני הפלשמורה להגר לישראל. בקשותיהם נבחנו לאור מוצאם היהודי. לדעת בכירים המטפלים בעליית יהודי אתיופיה, חלק מבני הפלשמורה התנצרו מתוך רצון לשפר את מצבם החברתי והכלכלי ולהתערות בחברה האתיופית, ולא מתוך כפייה או אינוס.^[66]

זמן קצר לפני תחילת מבצע שלמה החליטה ממשלת ישראל שלא לכלול בו כ-2,800 צאצאי יהודים שהתנצרו (מבני קהילת הפלשמורה), שהגיעו לאדיס אבבה בשאיפה לעלות ארצה.^[67] זאת עד לבירור זכאותם לעלייה על פי חוק השבות. רוב אותן משפחות עלו לישראל מאוחר יותר ועברו גיור כהלכה, אך מקצתן נותרו באדיס אבבה, ללא ידיעה על הצפוי להן.^[67] גופים פילנתרופיים יהודיים כמו הג'וינט וארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה (NACOEJ) העניקו למשפחות אלה קצבאות קיום בסיסיות.^[67] הוויכוח על זכאותם לעלייה או להגירה לישראל נמשך לאורך שנים בין משרדי ממשלת ישראל ובקרב קהילת יהודי אתיופיה.^[67]

כבר בשנת 1991 הועלו טענות כלפי העלאתם של כמה מאות מהם, בטענה שהם נוצרים גמורים ונשארים כאלו גם בארץ. כך למשל במברק סודי ובהול, ששלח שגריר ישראל באתיופיה, חיים דיבון, בדצמבר ‎1991, הוא מתריע: "שלוש-מאות נוצרים גמורים הועלו לישראל במהלך מבצע שלמה. הם התחזו ליהודים ועלו ארצה בין חמש-מאות יהודים מתנצרים. בארץ הם ממשיכים לקיים בחשאי את הדת הנוצרית".^[66] הביקורת על אישורי העלייה, שניתנו בהמשך לבני פלשמורה שהתגיירו, השתלבה בביקורת הכללית על מתכונתו הקיימת של חוק השבות. לעומתם טענו אחרים שמדובר באנוסים בדיוק כמו אנוסי ספרד, ואין סיבה לדחותם. רבים מבני הקהילה האתיופית טענו שמדובר בבני משפחתם ושהם יכולים לזהותם, אך היו בקהילה גם שהתנגדו להעלות אותם.

בשנת 1993 הוחלט כי יועלה מי שתוכח שייכותו ליהודי אתיופיה ויפתח בתהליך שיבה ליהדות. הוחלט לקבל את אישור הקייסים כראייה ליהדות העולה, אך אזרחותו מותנית בתהליך גיור. במשך שנים נערכו הבדיקות בצורה איטית מאוד, עד לביקורו של שר הפנים דאז, נתן שרנסקי באתיופיה. שרנסקי הציב צוות בדיקה באתיופיה עצמה ומאז עולים לישראל למעלה ממאה עולים בכל חודש.

ב-19 באוגוסט 1994 פרסם הפובליציסט שמואל שניצר מאמר בוטה נגד העלאת בני הפלשמורה לישראל, תחת הכותרת "ייבוא של מוות". הסערה הציבורית שעורר המאמר גברה במרץ 1997, כאשר הומלץ להעניק לשניצר את פרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה. בית הדין לערעורים של מועצת העיתונות קבע כי במאמרו של שניצר הייתה הסתה לגזענות, המהווה עבירה פלילית. עוד הוסיפה המועצה כי במאמרו של שניצר:

	יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי (...) נוסח המאמר (...) גורר עמו תוצאה טבעית של בוז והסתייגות מבני העדה האתיופית בכלל וכפרטים (...) בפרסום יש (...) סכנה ברורה ומיידית, שתביא בעקבותיו פגיעה חמורה ברגשותיה של העדה האתיופית בישראל וזאת על רקע עדתי (...) פגיעתם של פרסומים כאלה בחוסנה של החברה הישראלית כחברה קולטת עלייה, הינה חמורה וקשה...
-- מתוך החלטת מועצת העיתונות

נוכח הביקורת העזה, קרא נשיא המדינה דאז עזר ויצמן לשניצר להתנצל או לחזור בו מדבריו, אך שניצר עמד בסירובו. לאור כל זאת הוחלט לשלול ממנו את הפרס שיועד לו.

[עריכה] לקריאה נוספת

• חגי ארליך, הגר סלומון, סטיבן קפלן, אתיופיה: נצרות, אסלאם, יהדות. האוניברסיטה הפתוחה 2003.
• יעל כהנא, אחים שחורים, חיים בקרב הפלשים. עם עובד, תל אביב 1977.
• סטיב קפלן, שושנה בן-דור, יהודי אתיופיה - ביבליוגרפיה מוערת. יד יצחק בן-צבי 1998.
• ילמה שמואל, הדרך לירושלים: ראשית העלייה מאתיופיה וקליטתה. רשפים 1995.
• מנחם ולדמן, מאתיופיה לירושלים - יהודי אתיופיה בעת החדשה מבחר תעודות ומקורות, משרד החינוך, תשנ"ב.
• פעמים - פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, גיליון 22 (1985): יהודי אתיופיה.
• אומרי טגמלאק אברה, אסתריי. הוצאת ידיעות אחרונות, 2007.

[עריכה] הערות שוליים

[עריכה] קישורים חיצוניים

• פורום "אתיופים ברשת"
• אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
• איחוד ארגונים של עולי אתיופיה
• לקט מסמכים על יהדות אתיופיה במפעל התעוד - יהודי ארצות האיסלאם של אוניברסיטת תל אביב
• אדגה אברהם, פרסום של מרכז ההיגוי לעולי אתיופיה במערכת החינוך
• על הפלאשמורה באתר הכנסת
• ד"ר יעקב גלר, שלח את עמי - באתר אוניברסיטת בר-אילן
• פורטל הקהילה האתיופית בישראל, פורטל יופּי - הפורטל האתיופי
• "דו"ח בנק ישראל בדבר מצב העדה האתיופית"
• "דו"ח מחלקת המחקר של הכנסת בדבר קליטת עולי אתיופיה ינואר 2005"
• הגר סלמון, בין אתניות לדתיות - הבטים פנים-קבוצתיים של המרות דת בקרב ביתא ישראל באתיופיה, פורסם בפעמים 58, עמ' 119-104, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• סטיבן קפלן, לחקר תולדות ביתא ישראל בהקשר היהודי-נוצרי באתיופיה, פורסם בפעמים 22 עמ' 17-31, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• שושנה בן-דור, הקשרים של יהודי אתיופיה עם המלך תיוודרוס, פורסם בפעמים 58, עמ' 85-67, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• יונה בוגלה, בתי הספר של ביתא ישראל באתיופיה, פורסם בפעמים 22, תשמ"ה 1985, עמ' 89-92, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• עמנואלה טרוויזן סימי, פועלו החינוכי של יעקב פיטלוביץ באתיופיה (1904-1924), פורסם בפעמים 58, חורף תשנ"ד, עמ' 97-86, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• חגי ארליך, ביתא ישראל-ההיסטוריה והזהות היהודית, חגי ארליך על ספר מאת סטיבן קפלן בנושא תולדותיה של יהדות אתיופיה. פורסם בפעמים 58, חורף תשנ"ד, עמ' 154-150, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• חיים רוזן, להביא אור מתרבות ביתא ישראל, על ספרו של גדי בן-עזר, כמו אור בכד-עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה. פורסם בפעמים 58, חורף תשנ"ד, עמ' 156-154, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• שושנה בן-דור, המקומות הקדושים של יהודי אתיופיה, עמ' 32-40, פורסם בפעמים 22, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• שושנה בן-דור, המקומות הקדושים של יהודי אתיופיה, עמ' 41-52, פורסם בפעמים 22, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• יצחק גרינפלד, קטעים ומילים שאינם בלשון געז בתפילות ביתא ישראל, פורסם בפעמים 58, עמ' 136-129, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• יצחק גרינפלד, תאמרת עמנואל - מבשר התחייה של יהודי אתיופיה, פורסם בפעמים 22, עמ' 59-74, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• מנחם ולדמן, אגרות יצחק בן-צבי על יהודי אתיופיה, דיון ביחסו של יצחק בן-צבי אל יהודי אתיופיה כמשתקף באגרותיו. פורסם בפעמים, 22 תשמ"ה 1985, עמ' 75-88, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• סטיבן קפלן, קטעים מתוך חיבור על קדוש נוצרי בן המאה ה-15 אשר מופיעים בו פרטים הנוגעים ליהודי אתיופיה, פורסם בפעמים 15, תשמ"ג 1983, עמ' 112-124, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• סטיבן קפלן, על התמורות בחקר יהדות אתיופיה, פורסם בפעמים 58, חורף תשנ"ד, עמ' 150-137, מאמר מאת סטיבן קפלן המסכם את מצב המחקר על ביתא ישראל. מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• סטיבן קפלן, מוצאם של ביתא ישראל: חמש אזהרות מתודולוגיות, פורסם בפעמים 33, תשמ"ח 1987, עמ' 33-49. חוברת המוקדשת לנושא יהודי אתיופיה. מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
• יצחק גרינפלד, הפלשים ולשונותיהם בהווה ובעבר: מבט היסטורי-פילולוגי, פעמים 33, תשמ"ח 1987, עמ' 50-73.
• יעקב מלקמו, סולומון מברטו, זיוה מקונן, שושנה סמואל, אורלי אוסדון, רחמים מלקו, מורשת יהדות אתיופיה - קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ובישראל, המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער במשרד החינוך, 2002