צבר (סלנג)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צבר היא מילת סלנג, שהפכה לחלק מהשפה התקנית, המשמשת לתיאור יהודי יליד ישראל. כמילת סלנג היא בוטאה במלעיל, אך כמילה תקנית היא מבוטאת במלרע. המילה נגזרה משמו העברי של קקטוס הנפוץ בישראל - צבר מצוי. ההשוואה לצמח המדברי הקוצני, שפריו המתוק והרך מחופה קוצים, מרמזת שהישראלי הצבר מחוספס ו"קוצני" כלפי חוץ אך רך ומתוק מבפנים.

במושג נעשה שימוש רב באופן פוליטי על ידי התנועה הציונית, כדי להלל את ה"יהודי חדש" שיצרה התנועה. בניגוד ל"יהודי הישן" אשר נולד בגולה, ובאופן סטריאוטיפי היה בורגני, ה"יהודי חדש" באופן סטריאוטיפי היה קיבוצניק (או מושבניק). שלא בדומה ל"יהודי הישן" שלא פעל למען ההגנה העצמית שלו, הצבר משרת בצה"ל.

על פי הסוציולוג עוז אלמוג שימש המושג תחילה בהקשר שלילי בלבד, כשם גנאי לילידי הארץ. שינוי המשמעות, להדגשת המתיקות על פני החיספוס, נעשה על ידי העיתונאי אורי קיסרי אשר פרסם ב-18 באפריל 1931 מאמר בעיתון "דואר היום" בשם "אנחנו עלי הצבר!" ובו טען נגד קיפוח ילידי הארץ כנגד המהגרים החדשים.

צורתה האנגלית של המילה, sabra, שימשה יצרנים ישראלים שרצו למתג מוצר שלהם כמוצר ישראלי אופייני, הפונה לשוקי חוץ. כך נוצרו "ליקר סברה" ו"סברה ספורט" - הדגם הספורטיבי של המכונית "סוסיתא".

[עריכה] קישורים חיצוניים

• יורם מלצר, אין כמו סברס, באתר הסוכנות היהודית