שמואל שניצר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמואל שניצר (יולי 1918 - 1999), עיתונאי ופובליציסט ישראלי, העורך הראשי של "מעריב".
שמואל שניצר נולד בהאג שבהולנד באב תרע"ח, יולי 1918, במשפחה של 13 ילדים. ההורים ניהלו אורח חיים מסורתי, וכך גידלו את ילדיהם. אמו הייתה ממשפחת רבנים ידועים וברוח זו התחנך שמואל, שנשלח לבלגיה ללמוד בישיבת "יסודי התורה" באנטוורפן. בבגרותו עמד לקבל סמיכה לרבנות, אולם אביו לא רצה שבנו יהיה רב, והעדיף שלפרנסתו ירכוש מקצוע, ושלח אותו גם לבית ספר תיכון מסחרי.
שניצר עלה לארץ ישראל באוניית המעפילים "פאריטה", ביוני 1939. בכך ניצל מהגורל שפקד את משפחתו בשואה: הנאצים רצחו את אביו, אמו, ותשעה מאחיו ואחיותיו.
בארץ ישראל עבד תחילה בעבודה חקלאית בפרדסים, אך לאחר שנה, ב-1940, עבר לעסוק בעיתונאות. הוא התעניין בעבודות הדפוס, ולמד בעצמו את מלאכת העיתונאות מעיתונאים ומפועלי דפוס. בשלב מאוחר יותר נפגש גם עם זאב ז'בוטינסקי וד"ר עזריאל קרליבך.
שניצר היה אוטודידקט, שלמד והשכיל בעצמו. הוא שלט בעברית, באנגלית, בהולנדית, בגרמנית ובצרפתית, ועסק גם כמתרגם משפות אלה. הוא תרגם עשרות ספרים, ביניהם "הכושי מקוסטסבורו", "סטלין", "תולדות האנושות", "מאו טסה טונג", ביוגרפיה של וינסטון צ'רצ'יל, "התרבות הפיניקית", "אבא גוריו", "אבשלום בני", "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל ויומנה של אנה פרנק. ערך את האנציקלופדיה "עולם חדש", שיצאה לאור בתשעה כרכים בשנים 1977 - 1984.
עבודתו העיתונאית נמשכה ברציפות 59 שנים, תחילה ב"ידיעות אחרונות" ואחר כך ב"מעריב". נהג לפרסם באופן קבוע מאמרים פובליציסטיים ב"מעריב", בדרך כלל בעלי אופי פוליטי ימני.
בשנת 1980 מונה לעורכו של "מעריב", תפקיד אותו מילא במשך חמש שנים. בתקופה זו ירדה תפוצת "מעריב" באופן משמעותי, לפחות ממאה אלף עיתונים ביום באמצע השבוע, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באותה התקופה, והעיתון נקלע להפסדים כבדים.
ב-1994 פרסם מאמר בכותרת "יבוא של מוות" ובו הביע התנגדות נחרצת להעלאת יהודי אתיופיה לארץ, תוך שהוא מדבר על "אלפי משומדים נושאי מחלות מסוכנות" ה"מסכנים את בריאותו של עם שלם". בתגובה הגיש פעיל השמאל גדעון ספירו תלונה למועצת העיתונות על עבירה אתית באמרו שהמאמר "רווי באווירה גזענית". תחילה נדחתה תלונתו, אולם לאחר ערעור נקבע כי המאמר כלל קביעות גורפות וחסרות ביסוס כי נוסח המאמר גרר "בוז והסתייגות מבני העדה האתיופית" ובכך נעברה עבירה על תקנון האתיקה [1].
במרץ 1997 החליטה ועדת השופטים לפרס ישראל להמליץ על הענקת הפרס בתחום העיתונות הכתובה לשמואל שניצר. על החלטה זו נמתחה ביקורת חריפה, עקב מאמרו "ייבוא של מוות". בעקבות הסערה שהתעוררה הציע נשיא המדינה לשניצר להתנצל או לחזור בו מדבריו, אך שניצר סירב לעשות זאת. חבר הכנסת אדיסו מאסלה הגיש בג"ץ כנגד ההענקה, וזה הורה לוועדת השופטים לדון שנית בנושא, כיון שהודתה כי לא הייתה מודעת להחלטת מועצת העיתונות. הוועדה התכנסה שנית ומכיוון שלא הייתה תמימות דעים בקרב חברי הוועדה, הוחלט שלא להעניק את הפרס לשניצר [2].
בנוסף למאמר מפורסם זה כתב שניצר עוד מאמרים שנויים במחלוקת. במאמר אחד, לדוגמה, הציע להגביל בחקיקה את הילודה המותרת לערביי ישראל.
שניצר נפטר ב-1999 בבית "מעריב", לאחר שחש ברע בעת שכתב מאמר, שעסק בוויכוח על התרת פרסום זיכרונותיו של אדולף אייכמן.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שמואל שניצר, אבני יסוד, הוצאת ספרית מעריב, 1986. מבחר מאמרים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שמואל שניצר, "התכלית: הסחת הדעת?" - מאמר.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ רפאל כהן-אלמגור, "מועצות העתונות בקנדה, בריטניה וישראל: חלונות ראווה וכולאות ברקים", מדינה וחברה (2005)
- ^ הפלאשמורה, אתר הכנסת; בג"ץ 2205/97 ח"כ אדיסו מאסלה נ' שר החינוך והתרבות ושמואל שניצר, ניתן ב-24.4.97
