המרד הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במרד היהודים בשלטון הרומאי. אם התכוונתם למרד אחר, ראו המרד הגדול (פירושונים).

המרד הגדול (מרידות יהודה ברומא)
תבליט משער טיטוס בו נראים שבויים הנושאים את כלי המקדש
תאריך: 66–73 לספירה מקום: ארץ ישראל תוצאה: ניצחון רומי מכריע שינויים בטריטוריות: רומי החזירה לעצמה שליטה מלאה בפרובינקיה יודאה
הצדדים הלוחמים
קנאים יהודים	הקיסרות הרומית
מפקדים
אלעזר בן חנניה אלעזר בן יאיר שמעון בר גיורא מנחם בן יהודה יוסף בן מתתיהו	אספסיאנוס טיטוס קסטיוס גלוס

המרד הגדול (66 - 73 לספירה) היה הראשון מבין שתי מרידות גדולות שמרד העם היהודי היושב ביהודה כנגד הכובשים הרומאים (המרידה השנייה הייתה מרד בר כוכבא, כשישים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול).

המרד החל בשנת 66 לספירה, ובין הגורמים לו - אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים ולא יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים), וכן מתחים פנימיים בין כתות יהודיות שונות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאו של המרד היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, ובהם מצדה, נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מכן.

המרד נכשל כישלון חרוץ, מנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו ונפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש, חרב.

תוכן עניינים 1 רקע היסטורי 2 המאורעות שהובילו לפרוץ המרד 2.1 מעשי הטבח של פלורוס 2.2 הניסיונות להשקטת המורדים 2.3 התלקחות המרידה בירושלים 3 הצלחות ראשוניות 3.1 התפשטות המרד אל כל רחבי הארץ 3.2 בואו של קסטיוס גלוס 3.3 תבוסתו של גלוס 4 התבססות המורדים 4.1 הקמת הממשלה 4.2 הטבעת המטבעות 4.3 תבוסה באשקלון 5 ההכנות למלחמה בגליל 5.1 מצבו האסטרטגי של הגליל 5.2 פעולות יוסף בגליל 6 דיכוי המרד 6.1 המלחמה בגליל 6.1.1 בואו של אספסיאנוס 6.1.2 הדרך אל יודפת 6.1.3 נפילת יודפת 6.1.4 נפילת טבריה וטריכיי 6.1.5 נפילת שארית הגליל 6.2 כיבוש קיני ההתנגדות שמחוץ לירושלים 6.3 הימלטותו של יוחנן בן זכאי והכתרת אספסיאנוס 6.4 מלחמת האחים 6.5 נפילת ירושלים 6.5.1 מבנה ירושלים בעת המצור 6.5.2 תוכניתו של טיטוס 6.5.3 כיבושה של ירושלים 6.6 דיכוי המעוזים האחרונים 7 הסיבות לכשלון המרד 8 תוצאות המרד 9 ראו גם 10 לקריאה נוספת 11 קישורים חיצוניים 12 הערות שוליים

[עריכה] רקע היסטורי

החברה היהודית בארץ ישראל לקראת סוף תקופת הבית השני, הייתה חברה מסוכסכת בינה לבין עצמה, ובינה לבין סביבותיה, חברה אשר איבדה את עצמאותה וסבלה מקיטוב חברתי וכלכלי חמור.
העם היהודי היה מחולק בין הצדוקים (בני המעמד העליון, האצולה, הכוהנים ובעלי הממון, אשר תמכו בפרשנות דתית מחמירה, לפיה יש לקיים את המצוות הכתובות בתורה ככתבן ולא על פי פרשנותן) והפרושים (סיעה עממית שהאמינה בשמירת המצוות כולן, אף אלו שמקורן במסורת שבעל פה). בנוסף פעלו האיסיים, שהאמינו בחיים של טוהר ופרישות והכת הנוצרית בתחילת דרכה, כשחבריה באו מתוך העם היהודי בלבד. כת נוספת היא הסיקריים הקיצוניים שהאמינו בכך שאין לקבל שלטונו של איש, אלא את שלטונו של האל; שיטתם הדתית של הסיקריים הייתה זהה לזו של הפרושים מלבד השאיפה הגדולה והפעילות האקטיבית לחירות; כת אחרת, הקרובה במידה מסוימת לפרושים והדעת נותנת שהיא שימשה מסד רעיוני לתפישות הסיקריים, נקראה בפי יוסף בן מתתיהו בשם "הפילוסופיה הרביעית". "רביעית", מכיוון שלצידה פעלו הצדוקים, הפרושים והאיסיים, ו"פילוסופית" משום הגותה המיוחדת. זו גיבשה עמדה קנאית לגבי שלטון האל, החירות ונכונות להקרבה עצמית למען מימוש רעיונותיה. החוקרים מניחים שמלבד כתות אלו, המוזכרות אצל יוספוס, פעלו באותה תקופה עוד עשרות כתות. אל השסע הדתי נלווה גם שסע מעמדי עמוק, כאשר אנשי האצולה ובני המלוכה סיגלו לעצמם, בהשפעת הרומאים, אורח חיים מושחת ונהנתני, עשירים ובעלי ממון שכרו לעצמם צבאות פרטיים, ומשרת הכהן הגדול הפכה לכלי משחק פוליטי בין משפחות יריבות, שהיה לעתים אלים ורצחני, והתנהל על גבו של העם הפשוט, שהמשיך לשלם את המעשרות. בתלמוד הבבלי (מסכת פסחים נז,א) מתואר המצב כך:

"שנינו, אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלים אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישון לשמים. עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם! אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם! אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם! אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם! שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות".

על פי אגדות החכמים, חורבן הבית קשור למצב החברתי; הטענה המרכזית היא, שמפני שנאת חינם חרבה ירושלים. לקיטוב החברתי החמור ששרר בסוף ימי בית שני, היה חלק לא מבוטל בתבוסתם של המורדים, כמו גם בפריצתו של המרד מלכתחילה.

אל הקיטוב הפנימי נוסף הקרע האתני. יהודה הייתה מיושבת לא רק ביהודים, כי אם בבני עמים נוספים - הסורים (המכונים לפעמים יוונים), השומרונים וקבוצות אתניות נוספות. ערים רבות בארץ, כגון קיסריה, היו בעלות אוכלוסייה מעורבת; הרכב דמוגרפי זה הביא פעמים רבות לסכסוכים ולתגרות. הסכסוכים בין השומרונים והיהודים הגיעו למלחמת דמים בימי שלטונו של הנציב קומאנוס, כאשר עולי רגל מן הגליל לירושלים הותקפו ונרצחו, ובתגובה התקיפו היהודים את השומרונים והרגו רבים מהם. לעתים קרובות התערבו הנציבים הרומים לטובת הסורים והשומרונים בסכסוכים.

אובדן העצמאות לטובתה של רומא היה גורם נוסף לתסיסה. משלטון בית חשמונאי עברה מדינת יהודה שלבים רבים של שיעבוד הדרגתי לרצונה של המעצמה הרומית, עד שבשנת 6 לספירה מונה נציב רומי ליהודה, לאחר כשלון שלטון ארכלאוס בנו של הורדוס. תקופת הנציבות הראשונה הסתיימה בשנת 41 עת מונה המלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס מאשתו מרים החשמונאית, חביבם של קיסרי רומא קליגולה וקלאודיוס. שלטונו, שהיה אוטונומי למחצה, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנציבים, אך לאחר מותו, בשנת 44, שבו הרומאים ומינו נציבים ליהודה.

אגריפס השני, בנו של אגריפס הראשון, לא הוכתר למלך יהודה כאביו, כי אם הוכתר למלך כלקיס, ממלכה קטנה בהרי הלבנון, אך לאחר מספר שנים הורחבה ממלכתו עד שכללה שטחים בגליל בגולן ובבשן. מכל מקום, זכות אחת נותרה לו למלך אגריפס השני, והיא הזכות למנות את הכהן הגדול. כאמור, הוא השתמש בזכות זו באופן כושל, ובעשרים השנים שקדמו למרד מינה שבעה כוהנים גדולים, וזאת על פי נטייתם הפוליטית והשלמונים ששילשלו לידיו, ולא על פי מעמדם הרוחני.

משבטלה המלוכה ביהודה, שלטו הנציבים הרומים. שלא כבתקופת הנציבות הראשונה, עד לשנת 41 בה נקרא הנציב "פרפקט" (נציב), נקראו עכשיו הנציבים "פרוקורטור" (משגיח). השינוי לא היה סמאנטי בלבד. תקופתם של חמשת הנציבים שבין שנה זו לבין פרוץ המרד, המכונה "תקופת הנציבות השנייה" הייתה תקופה של עריצות, ממשל כושל, ומתיחות בין דתית. למשרת הנציב נבחרו אנשים ממוצא סורי, שתמכו בסורים ההלניסטים במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת, חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, אשר ניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים.

היבט מדיני - הרומאים העניקו, ממש כפי שנהגו בפרובינקיות אחרות, פריבילגיות מועדפות - זכויות יתר - לתושבים-לאזרחים שבערי הפוליס. ערים אלה כללו חיילים רומיים משוחררים וסורים מיוונים. תופעה זו בלטה בקיסריה, ואכן לא פלא הוא, שמשם הושמעה לראשונה זעקת ההתנגדות כלפי הרומאים והעומד בראשם - הקיסר.

הפקידות הרומית הבכירה ביהודה, כלומר הנציבים, ניצלו את מעמדם המשפטי המיוחד: היות שהם נהנו מחסינות מפני העמדה לדין בפני בית המשפט הרומי בתקופת כהונתם, הייתה אף דעתם של הנציבים נוחה מכך שביהודה, לקראת סוף כהונתם, יפרצו מהומות כנגדם. מצב זה שרת את האינטרסים של הנציב, שכן יכול היה לטעון להגנתו, כי היהודים הם מרדנים באופיים ופורקי כל עול, והוא מתנקה איפוא מכל אשמה ומכל טענה שהיהודים מבקשים להעלות כנגדו לגבי מעשים שעשה בתקופת כהונתו.

הציפייה המשיחית - בנוסף לכל אלו, קיננה תמיד בקרב היהודים ציפייה לעצמאות מדינית ודתית. נודעה תפיסה איזוטרית, נחלתה של הקבוצה הקנאית - "הפילוסופיה הרביעית" - שדגלה ברעיון שאין אדון מלבד אלוהים. תפיסה זו התבססה על האמונה המיסטית בגאולה, בתורות משיחיות בדבר יום הדין העתיד לבוא, ובדבר הגאולה האלוהית אשר תסיר את עול הרומים מן העם היהודי. משיחי שקר רבים הופיעו בארץ והטיפו לגאולה קרובה. נראה כי כאשר המצב היה ללא נשוא, וכי קיומו של עם ישראל בארצו כמעט שאינו אפשרי עוד, נראתה דרך הגאולה המיסטית מידי שמים, שהובטחה עוד בספרי התנ"ך, כעדיפה וריאלית אף יותר מן האפשרות של השעבוד המתמשך.

הנסיבות הבינלאומיות - קשה היה להסתיר מעיני הציבור ביהודה, ולפחות זה שחי בירושלים, כמו גם כלפי נתינים אחרים שבפרובינקיות השונות, שמשהו קורה ברומא - "משהו רקוב ב'ממלכת' רומא". היו אלה ימי שלטונה של השושלת היוליו-קלאודית, ובעיקר הקיסר האחרון לשושלת זו - נירון - שהצטיין בתכונות רעות של חמדנות, בזבוז, אכזריות, השפלת מקורביו והתקפות של טירוף הדעת. הקיסר התקשה לאחוז ברסן הפרובינקיות, ועל כן ראו נציבים, כמו אלו שביהודה, הזדמנות פז לנצל את תקופת כהונתם לעושק וגזל הפרובינקיה. תופעות אלה יצרו רקע נוח להתפרצות מרידות נגד רומא.

[עריכה] המאורעות שהובילו לפרוץ המרד

[עריכה] מעשי הטבח של פלורוס

בשנת 64 מונה גסיוס פלורוס לנציב ביהודה במקום אלבינוס. פלורוס התעלה אף על ארבעת קודמיו בנציבות בשחיתות ובאכזריות, ובמקום שבו הצניעו קודמיו את שחיתותם ורשעותם, התפאר פלורוס בשחיתותו. הממונה על פלורוס היה קסטיוס גלוס, שהיה נציב סוריה. האימה שהטיל פלורוס הגיעה עד כדי כך שאיש לא העז להתלונן עליו בפני גלוס, אך עם ביקורו של גלוס בירושלים, על מנת להשתתף בחגיגות קורבן הפסח בשנת 66, צעק אליו ההמון את התלונות והטענות כלפי פלורוס. גלוס הרגיע את ההמונים כי יגרום לשינוי לטובה בהתנהגותו של פלורוס, אך בפועל לא נקט בכל צעד מעשי.

יוסף בן מתתיהו מייחס לאירוע זה חשיבות רבה, שכן לדעתו החליט פלורוס להכביד את עולו על העם, על מנת לעורר מרד, ובכך להתחמק מאחריות אישית לפשעיו. היסטוריונים מאוחרים מטילים בכך ספק. כתביו של יוסף בן מתתיהו חסרים את הפרספקטיבה ההיסטורית. כמעורב באירועים (כמפקד בצפון הארץ) נטה לאפולוגטיקה שבאה להטיל רפש ביריביו הפוליטיים ולהצדיק את מעשיו. בטענה זו הוא מנקה את הנהגת העם מאחריות למרד, ומטיל אותה על כתפי הנציבים הרומים. אין לדעת אם כך היו פני הדברים.

המאורעות אך החריפו כאשר תגרה בין יהודים וסורים בקיסריה בחודש אייר שנת 66 הובילה לעזיבת כל יהודי העיר, עם ספר התורה בידם, אל העיר נרבתא הסמוכה. המקרה עורר סערת רוחות רבה בירושלים, אליה הגיעו השמועות, ופלורוס לא עשה דבר על מנת להרגיע את הרוחות, אלא הוסיף וסכסך בין הצדדים.

פלורוס הגיע לירושלים בט"ז באייר שנת 66, ושם דרש מן העם את כספי המקדש. כאשר התעוררה מהומה עקב מעשה זה, שלח פלורוס את צבאו לירושלים. הוא פיזר באמצעות רוכבים את בני ירושלים שיצאו לקראתו לברכו, ולמחרת קבע את מחנהו בשער העיר ודרש מנכבדיה כי אלה שקיללו אותו בשל מעשיו יוסגרו לידיו. משלא נענה הורה לאנשיו לצאת אל השוק העליון בעיר, לשדוד את כל הנמצא שם, ולהרוג את כל הנקרה בדרכם. חלק מן האזרחים שנתפשו בחיים נצלבו. באותו יום נהרגו 3,600 איש.

למחרת היום הצליחה ההנהגה הירושלמית להרגיע את העם. פלורוס דרש כי נכבדי העם יצאו לקראתו, ויברכו את חייליו החונים מחוץ לעיר לשלום. העם נענה לדרישה זו, ונכבדי העם, הכוהנים, יצאו לקראת חייליו. אלה התנפלו עליהם ורמסו אותם בפרסות סוסיהם. העם, אשר הבין כי פלורוס מתכוון עתה לבזוז את בית המקדש מיהר והרס את האולמות שחיברו את מצודת אנטוניה אל בית המקדש, וכך מנע מאנשי פלורוס להגיע אל המקדש עצמו. פלורוס זימן את הכוהנים, והבטיח להם לצאת מירושלים. לבקשת הכוהנים הושאר גדוד (קוהורטה) אחד על מנת לשמור על הסדר, ועיקר הצבא יצא מירושלים, אך הנזק שנגרם ביומיים אלו היה בלתי הפיך. ההיסטוריון צבי גרץ כותב על הרס האולמות שהובילו לבית המקדש כי:

"במעשה זה התחילו בני ירושלים את המרד בממלכת רומי, מבלי דעת ומבלי לשער מראש את תוצאותיו הגדולות והנוראות".

[עריכה] הניסיונות להשקטת המורדים

בצר לו פנה פלורוס אל גלוס, ודיווח לו על האירועים בירושלים. אך גלוס קיבל דיווחים נוספים על האירועים בירושלים, מראשי ירושלים ומברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני. גלוס שלח אל העיר את אחד מקציניו, נפוליטנוס, על מנת שיחקור את האירועים. ליד יבנה פגש נפוליטנוס את המלך אגריפס השני, והשנים המשיכו את דרכם לירושלים, שם נשא אגריפס נאום נרגש שבו ניסה להניא את העם מלמרוד. יוסף בן מתתיהו מביא את הנאום במלואו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". הנימוקים ששם יוסף בן מתתיהו בפי אגריפס הם:

• אם טענה להם אל הנציבים באופן אישי, מדוע זה יצאו למלחמה כנגד רומא כולה, וכנגד הקיסר? בכך פוקדים הם את עוון היחיד (הנציב השנוא פלורוס) על הרבים (כלל הרומאים).
• לא בדורם אבדה החירות, כי אם מזה זמן רב, בזמן אבותיהם מונה נציב רומי לארץ על ידי פומפיוס. אין הם לוחמי חירות כי אם עבדים המורדים באדונם.
• הרומאים הם האימפריה החזקה ביותר בעולם. כיצד זה יהינו היהודים לחשוב כי יוכלו לגבור עליה?
• עמים רבים ניסו למרוד בשלטון רומא, וכולם נכשלו.
• לא ניתן לצפות לעזרתו של האל. עצם שגשוגה של רומא מראה כי האל עומד לצדה. לכן היציאה למלחמה הינה עבירה על חוקי הדת, ולא מצווה דתית. קיצה של המלחמה הינו אחד - חורבן יהודה, חורבן בית המקדש, ומותם של אנשים רבים.

נימוקים אלה, ובמיוחד הנימוקים הנוגעים לכוחה ועוצמתה של רומא אל מול חולשת היהודים המעטים והמפולגים ביניהם, הם נימוקים רציונליים (ומזכירים במידה מסוימת את נאומו של רבשקה אל מול ירושלים הנצורה בידי האשורים בימי מלוכתו של חזקיהו), וודאי שכל סקירה הגיונית של המצב הייתה מביאה את הסוקר חסר הפניות לאותה המסקנה. שיקולים רציונלים היו חסרי משמעות מבחינת המורדים. הסבל הרב והצרות שנגרמו ליהודים על ידי הנציבים ואמונתם המיסטית העזה בגאולה, הם שהשיבו את הרוח במפרשי המרד; ולעומת גורמים אלו, לא היו שיקוליו הרציונלים של אגריפס בעלי משקל כלשהו.

עם כל זאת, היו רבים שהשתכנעו מנימוקיו של אגריפס, ואף החלו לבנות את האולמות שנהרסו בין מצודת אנטוניה ובין הר הבית, אך לאחר מכן העלה אגריפס הצעה כי העם יסכים עם שלטונו של פלורוס, עד שימונה נציב חדש. לכך לא יכל העם להסכים. די היה באזכור שמו של פלורוס, על מנת להשניא אף את אגריפס על העם המצוי בהלך רוח מרדני.

[עריכה] התלקחות המרידה בירושלים

בינתיים התרחשו שני אירועים שהפכו את המרידה לבלתי נמנעת. ראש הסיקריים, מנחם בן יהודה, אדם קיצוני בדעותיו שהיה מצאצאיו של ראש הקנאים מימי הנציב קוויריניוס, יהודה הגלילי, עלה בראש אנשיו על מצדה, כבש את המבצר, והרג את חיל המצב הרומי ששמר עליו. בירושלים הנהיג את המתמרדים הכהן אלעזר בן חנניה, שהיה בנו של הכהן הגדול חנניה בן חזקיה. אלעזר שכנע את הכוהנים, כי יסרבו לקבל מידי הנוכרים זבח לשלום הקיסר בבית המקדש, כפי שהיה מקובל הדבר מזה שנים. פעולה זו הייתה המעשה ההפגנתי המכריע שהתחיל את המרד נגד רומא.

אוירת המתיחות בין המחנות, המחנה המתון והמחנה הקיצוני, התחדדה בעקבות מחלוקת שפרצה בין בית הלל, שהטיף למתינות ולהבלגה, לבית שמאי, שהתנגד לאיפוק וצידד בקנאות. מחלוקת זו חיזקה את היריבות בין הפלגים והעניקה להם ממד אידאולוגי, ומשום כך מסוכן. בית שמאי גזר את "י"ח דבר", כלומר שמונה עשרה הלכות, שנועדו להרוס כל גשר בין יהודים לנכרים, ובכללם לרומאים.

מעתה ואילך, נשמעו הכוהנים, ועמם העם החפץ במרד בירושלים, לפקודתו של אלעזר, המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כ"בחור עז פנים". המלך אגריפס השני שלח מממלכתו שבצפון תגבורת בת שלושת אלפים איש על מנת לדכא את המרד. חיילים אלו מצאו כי הר הבית והעיר התחתונה מצויה בידי המורדים בהנהגת אלעזר בן חנניה, והתבצרו במצודת אנטוניה ובעיר העליונה, מקום שבו היה מצוי עדיין חיל משמר רומי.

הקנאים הסתערו על החיילים, כבשו את העיר התחתונה (רובעי המגורים של פשוטי העם בירושלים) ואת הר הבית. קבוצות של סיקריים התגנבו לעיר העליונה (האמידה והיוקרתית) וסייעו להשתלט עליה. במהלך הכיבוש הציתו הסיקריים את הארכיון שבו נשמרו שטרי החוב על מנת לגייס לצידם את המוני העם, הללו שגדולים היו חובותיהם לעשירים ובארכיון נשמרו שטרי החוב שלהם. יש הרואים במהלך זה צעד בעל אופי סוציאלי של המרד, של מאבק בין העניים לעשירים, ויש המגדירים זאת כצעד טקטי מחושב. כמו כן הוצתו גם ארמנות אגריפס וברניקי, במחאה על תמיכתם ברומאים ועל הסיוע שהגישו למחנה המתונים. אף ביתו של הכהן הגדול הוצת (הכהונה הגדולה, כידוע, השתייכה למחנה המתונים). המורדים הקנאים השתלטו על מצודת אנטוניה, שם התבצר חיל המצב הרומי, ובארמון הורדוס היו חיילי אגריפס. המורדים הניחו לחיילי אגריפס לפנות את העיר והבטיחו לרומאים את חייהם, אם יצאו מן המצודה ללא נשק.

בשלב זה, תפסו את הנהגת המרד, ראשי השכבות הנמוכות בעם. מנחם בן יהודה, מנהיג הסיקריים ממצדה, הגיע לירושלים ולקח את הפיקוד על המרידה. הוא נהג בגינוני מלכות (מה שמצביע על השאיפה המחוברת של משיחיות מזה ומלוכה מזה), ואף הרג את חנניה, הכהן הגדול, אביו של אלעזר. שלטונו היה קצר ימים ואכזרי. לאחר שהמאיס עצמו על ההמון הירושלמי, התנפלו ההמונים על אנשיו של מנחם. אלה מאנשיו של מנחם שנותרו בחיים, וביניהם אלעזר בן יאיר נמלטו אל מצדה והתבצרו בה. מנחם וסגנו אבשלום ברחו אל העופל ונהרגו שם.

לאחר שביצר את מעמדו מבחינה פנימית, המשיך אלעזר בן חנניה במרידה כנגד הרומאים. הוא שלח אל הרומאים המתבצרים במצודת אנטוניה שליחים, אשר פיתו אותם להיכנע. משנכנעו הרומאים והניחו את נשקם, רצחו אותם אנשי אלעזר, והותירו בחיים רק את מפקדם, מטיליוס (אשר נותר בחיים רק משום שהבטיח להתגייר ונימול). רצח הרומאים לאחר שנכנעו הפך את המאבק למאבק דמים אלים, שבו לא תתקבל כניעתו של צד כלשהו, אלא עליו להימשך עד המוות.

[עריכה] הצלחות ראשוניות

[עריכה] התפשטות המרד אל כל רחבי הארץ

המרד, אשר בהתחלה היה מרוכז אך בירושלים, התפשט עד מהרה לכל רחבי הארץ, כשהוא נושא אופי של סכסוך אתני בין היהודים ליוונים והסורים, שישבו בערים ההלניסטיות.

בתחילה ניצלו הסורים בקיסריה את ההזדמנות שנקרתה להם לנקום ביהודי עירם, עמם היו מסוכסכים מזה שנים. בטבח שנערך ביהודים נהרגו אלפים, ורבים אחרים נמכרו על ידי פלורוס לעבדים. מותם של יהודי קיסריה הביא להתחזקות המורדים בכל הארץ, והיהודים יצאו לנקום את נקמת אחיהם, תוך שהם פושטים על הערים המעורבות, והורגים את יושביהן שאינם יהודים.

בבית שאן, היא סקיתופוליס, כרתו היהודים ברית עם הסורים, על מנת להילחם ביחד בבאים להרוג את הסורים. כאשר הצליחו היהודים והסורים להדוף את המורדים שבאו להרוג את הסורים תושבי בית שאן, התנפלו לפתע הסורים על היהודים שכניהם ובני בריתם, והרגו בהם אלפים. מעשה בגידה זה היה אף הוא זרז למעשי אלימות הדדיים שהתפשטו לאורך כל הארץ, בצור, בצידון, בעכו, בסבסטיה אשר בשומרון, בעזה ובערים רבות נוספות. הלחימה נשאה אופי של טיהור אתני, שבו כל צד מנסה להשמיד את בני העם האחר הנמצאים בטריטוריה שלו. היהודים נמצאו במיעוט בערים רבות, וברוב המקומות שבהם נמצאו במיעוט, נרצחו על ידי תושבי הערים האחרות.

באלכסנדריה הפכו המהומות הבין עדתיות ללחימה של ממש. הסכסוך בין היהודים והיוונים הגיע לשיאים של אלימות, ומשנכשלו ניסיונות ההרגעה של המושל, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שהיה יהודי מומר, ואחיינו של ההיסטוריון והפילוסוף הדגול פילון האלכסנדרוני, שילח אלכסנדר ביהודים את חייליו הרומים, שהרגו רבבות מהם.

[עריכה] בואו של קסטיוס גלוס

גלוס לא יכול היה עוד לעמוד מן הצד, ויצא בראש חייליו (הלגיון ה-12, וכן חיילים רבים מן המדינות הסמוכות), לדכא את המרד. בתחילה קבע את מחנהו בעכו ומשם הדרים לקיסריה וכבש את יפו, שם הרג 8,400 איש. לאחר מכן החריב את העיר נרבתא. במקביל שלח חלק מחייליו אל הגליל. העיר ציפורי קיבלה את הרומאים בברכה, והמורדים התבצרו בהר עצמון, שם הוכרעו על ידי אנשיו של גלוס לאחר מצור קצר.

גלוס המשיך במסעו בארץ, וכבש את אפק ואת לוד בדרכו אל ירושלים. הוא חנה במקום הקרוי גבע. המורדים מירושלים יצאו לשם והתקיפו אותו. בקרב זה נפלו כחמש מאות מחייליו של גלוס, לעומת אבדות ספורות ליהודים, שנעזרו בלוחמי חדיב (עם ערבי שהתגייר). במהלך הקרב נהדפו היהודים אל חומות העיר, אך שמעון בר גיורא הגיח מאחור עם לוחמיו וגרם לרומאים אבדות קשות.

תוך כדי שאגריפס השני שלח לירושלים שליחים, וניסה לפייס את המורדים, (אך נענה בכך שהשליחים נרצחו) המשיך גלוס במסעו, וחנה בהר הצופים, משם החליט לעלות על ירושלים. הוא הסתער על העיר, ואף כבש חלקים מצפון העיר, אך לא הצליח לכבוש את כולה (לדברי יוסף בן מתתיהו בשל שוחד שלקחו קציניו מפלורוס, שהיה מעוניין בהמשך המלחמה).

במשך חמישה ימים צר גלוס על הר הבית (לאחר שהתגלה בתוך העיר קשר של בוגדים להכניסו לתוכה ללא קרב), וכאשר היה על סף הכנעת המורדים, נואש לפתע, והחליט לחזור לשפלת החוף. יוסף בן מתתיהו מותח ביקורת על החלטה זו, וטוען כי לו המשיך גלוס במצור עוד זמן קצר ייתכן והיה מכניע את העיר, ומדכא את המרד עוד בתחילתו, אך יחסי הכוחות בין הצדדים, וביצוריה החזקים של העיר, מלמדים כי ייתכן והחלטתו הייתה מבוססת. נראה כי בין שיקוליו היו עונת הגשמים הקרבה (המצור התחולל בחודש חשוון) וקשיי האספקה הצפויים לו. ייתכן גם כי קנאותם של הנצורים, אשר השליכו מן החומה את אלה מביניהם שרצו לפתוח את השערים בפני גלוס, הביאה את גלוס למסקנה כי אין בכוחו להכריעם, וייתכן שעליו לסגת ולהמתין לתגבורת.

[עריכה] תבוסתו של גלוס

נסיגתו של גלוס אל שפלת החוף נתנה למורדים הזדמנות להביסו. הנסיגה הייתה בהולה, ובדרך השליכו חייליו של גלוס חלק מכלי נשקם ואת בהמות המשא שלהם. גלוס הגיע אל בית חורון שהייתה מעבר צר בין הרים. היהודים סגרו את שני פתחי המעבר, ומן ההרים שבצדי המעבר המטירו על הצבא הרומי מטר של אבנים וחצים.

כאשר הבין גלוס כי הוא מצוי בצרה, הותיר מאחוריו את כלי המצור הכבדים, וחיל משמר בן ארבע מאות איש, אשר הורה לו להניף את דגלי הלגיון, כאילו הלגיון כולו מצוי במקום, ונמלט במהירות עם יתר צבאו בשעת הלילה. בבוקר גילו היהודים את הימלטותו של גלוס, הרגו את ארבע מאות החיילים שהותיר מאחור, ולקחו לשלל את כלי המצור. גלוס ואנשיו הגיעו לשפלת החוף, כשהם מותירים אחריהם ששת אלפים הרוגים. נסיגתו של גלוס הסתיימה בח' בחשוון שנת 66.

המורדים השיגו את כלי הנשק הכבדים של הרומאים, את קופת הכסף של הלגיון, ואת נשר הלגיון. הייתה זו תבוסה מחפירה, ועידוד למורדים, אשר עתה היו עטורי ניצחון. גלוס שלח אל הקיסר נירון את נכבדי היהודים התומכים ברומאים, אשר נמלטו מירושלים לאחר תבוסתו, על מנת שאלה יפילו את האשמה בתבוסה על פלורוס.

על פי טקיטוס מת גלוס בשנת 67, "אם בדרך הטבע, או כתוצאה מן הרוגז".

[עריכה] התבססות המורדים

[עריכה] הקמת הממשלה

לאחר תבוסתו של גלוס, הייתה בארץ התרוממות רוח כללית. המורדים שבו לירושלים כשאיתם אוצרו של גלוס וכלי המצור שלו, אולם העם לא שכח את התנהגותם של הקנאים בימי תחילת המרד, את המלחמות הפנימיות, והרציחות.

אחד המוסדות השלטוניים שהתבססו בתקופת הבית השני היה "אספת העם". זו נתכנסה רק באירועים מיוחדים, כגון ההכרזה על "האמנה" בימי נחמיה או בחירת שמעון החשמונאי לכהן גדול. לא היה כל מנגנון קבוע לזימון האספה, אך כוחה היה רב. עתה התכנסה בירושלים אספת העם, ולכל שכבות העם ניתן בה ביטוי. נראה כי היסודות המתונים בעם ייצגו היטב את הדעה הרווחת, והשתלטו על היסודות הקיצוניים. המתונים ייצגו את הכהנים ואת המעמדות העליונים, ותמכו בניסיונות לפשרה ולפיוס. דמות מרכזית במחנה המתון היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן, מראשי הסנהדרין. רבן שמעון בן גמליאל הביא לבחירתם של חנן בן חנן ויוסף בן-גוריון, כמפקדיה הצבאיים של ירושלים, והממונים על ביצורה. שני אלה היו ממחנה המתונים. תפקידם, כפי שהתברר לאחר מכן, היה קשה ביותר, והם עמדו בלחץ מתמיד הן מהאויב שמבחוץ, והן מן הקנאים שמבפנים.

בשלב זה היו מנהיגי המרד מהשכבה העליונה של העם: חנן בן חנן, כהן גדול לשעבר ומנהיג הצדוקים; יהושע בן גמלא, אף הוא מבית הכהנים הגדולים; אלעזר בן חנניה מנכבדי הכוהנים; רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נשיא הסנהדרין מבית הלל ומנהיג הפרושים; בגליל פיקד יוסף בן מתתיהו שגם הוא היה ממשפחת כהנים.

תופעה זו אינה מובנה מאליה, שהרי הללו ייצגו את הקו המתון של היהודים, והיו בעלי קשרים עם השלטון הרומי. יכול להיות שהללו חששו מקיצוניותם של הקנאים ומן היריבויות והמלחמות ביניהם, שעלולות להזיק ליהודה, ובעיקר אם היא מתכוונת למאבק ממושך ברומאים. יש להקים מפקדת מרד שהיא שקולה יותר ורגועה, כך חשבה אותה חבורה מתונה, ועשויה לפתוח, בנסיבות מתאימות, במשא ומתן עם הרומאים.

ממשלת המרד ביצעה מיפוי בארץ. היא חילקה את הארץ למחוזות ומינתה מפקד לכל אזור, כמו יוסף בן שמעון - מפקד יריחו, יוחנן האיסיי - מפקד יפו, לוד, אמאוס ומחוז תמנה, יוסף בן מתתיהו מפקד הגליל והגולן ועוד. ממשלת המרד שקדה ביסודיות על הכנות חשובות כגון: חיזוק חומות ירושלים, צבירת נשק ומזון ואימון יחידות לקרב.

ראשי הקנאים, והלוחמים בגלוס, הוסטו הצידה. אלעזר בן חנניה מונה למושל צבאי של חבל אדום המרוחק, ואף זאת לא לבדו כי אם עם יהושע בן צפיא. גיבור המלחמה בגלוס, אדומי בשם ניגר, הושם אף הוא תחת פיקודם. ראש הקנאים, אשר החזיק בידו את אוצרו של גלוס, אלעזר בן שמעון אשר ציפה להיבחר למשרה רמה, הוסט מן הדרך ולא ניתן לו כל תפקיד.

שורשי כשלון המרד מצויים כבר בתקופה זו. נראה כי המשימה לאחד את העם ולהכינו למלחמה לא הייתה כפי מידתם של האנשים שנבחרו לתפקידים אלו. פייסנותם מנעה מהם מלהתכונן בלב שלם לבוא הרומאים, וחוסר יכולתם לשתף פעולה עם הקנאים הקיצונים, יביא עוד לשפיכות דמים רבה, בה יאבדו אף הבכירים שבהם את חייהם.

[עריכה] הטבעת המטבעות

סימן מובהק לעצמאות מדינית הייתה הטבעת המטבעות על ידי ממשלת המרד. הוטבעו מטבעות מארד ומכסף, כשעליהן, לראשונה מאז תקופת החשמונאים, כיתוב עברי. על המטבעות הוטבעה השנה, כאשר הספירה היא מתחילת המרד (שנה א', שנה ב' וכו'), הכתובת "שקל ישראל", וכן סיסמה. בשנה הראשונה למרד הוטבעו מטבעות שעליהם הכתובת "ירושלים הקדושה". בשנה השנייה והשלישית הוטבעו המטבעות שעליהן כתוב "לחירות ציון". בשנה הרביעית הוחלפה הסיסמה לסיסמה "לגאולת ציון", וייתכן שחילוף זה מסמן את סיומן של התקוות הריאליות לחירות, והתבססותן של התקוות המיסטיות לגאולה, כאשר צבאו של טיטוס סוגר על ירושלים מכל עבריה. הציורים שעל המטבעות סימנו נושאים יהודיים כאתרוג, לולב, כפות תמרים ועוד.

המטבעות הוטבעו בדרך כלל בירושלים אך משנותק הקשר בין ירושלים והגליל בעת מסעו של אספסיאנוס, הוטבעו מטבעות אף בערים הנצורות. בגמלא נמצא מטבע של שקל ועליו הכיתוב "לגאולת ירושלים הקדושה" שהוטבע שם בעצם ימי המצור. עובדה זו מראה את החשיבות שייחסו המורדים לפעולת הטבעת המטבעות כסימן לריבונות ולחיזוק המוראל בקרבם.

מדינת ישראל אימצה מספר מסמלים אלו, במטבעותיה המודרניים. לדוגמה, המטבע של לירה ישראלית אחת, ולאחריו המטבע של עשרה שקלים (ישנים) הינם משני צידיהם העתקים של המטבע בן שקל אחד משנת א' למרד.

[עריכה] תבוסה באשקלון

אשקלון הייתה עיר ובה אוכלוסייה לא יהודית, אשר נראתה למפקדי המרד כמכשול בדרכם, וכעיר שיש להרוס. לאחר הניצחון על קסטיוס גלוס עלו הלוחמים מירושלים, ובראשם המפקדים אשר זכו לתהילה בקרבות כנגד גלוס - ניגר, יוחנן האיסי ושילא הבבלי, וניסו לכבוש את אשקלון. הם נתקלו בהתנגדות חריפה של חיל המצב הרומי המועט שנמצא בעיר. אשקלון לא נפלה לידי היהודים, ושמונת אלפים לוחמים אבדו. ניגר ניצל לאחר שנחשב כבר למת, ושב לירושלים.

[עריכה] ההכנות למלחמה בגליל

[עריכה] מצבו האסטרטגי של הגליל

מצבו האסטרטגי של הגליל, עת נשלח אליו יוסף בן מתתיהו, לא היה קל. ברור היה כי הגליל, המוקף בטריטוריות לא יהודיות (לרוב יוונים הלניסטים), ובערים שנותרו נאמנות לשלטון רומא - בית שאן, תל קדש ובירתו של אגריפס השני קיסריה פיליפי, ואשר הגישה אליו קלה ונוחה, אם מצפון ואם מן הים, הוא במצב קשה יותר מזה של יהודה המבודדת והמוקפת במכשולים טבעיים. ברור היה כי הפלישה תתחיל מן הים, שכן הרומאים החזיקו באנטיוכיה שעל נהר האורונטס, העיר השנייה בגודלה באימפריה הרומאית, והמרכז האדמיניסטרטיבי של השלטון הרומי במזרח כולו, ובערי הנמל עכו וקיסריה. הגליל שימש כמקור לכוח אדם, וכן כאסם התבואה של ארץ יהודה. כיבוש הגליל יהיה מכה מורלית וכלכלית שיהיה על המורדים קשה לעמוד בה. המשימה שעמדה בפני יוסף בן מתתיהו הייתה קשה ביותר.

עם הגיעו של יוסף בן מתתיהו אל הגליל גילה כי לפקודתו עומדים מאה אלף לוחמים, נחושים אך לא מאומנים, וללא נשק מתאים. הוא עשה ככל יכולתו על מנת לאמן את אנשיו, בטקטיקות שראה אצל הרומאים. כן החל במסע ביצורים. בהשגחתו בוצרו תשע עשרה ערים בגליל:

• יודפת
• באר שבע (אשר בגליל), כיום סמוך לצומת חנניה (המכונה "צומת שבע") על כביש עכו-צפת.
• צולמין (כיום חורבת צלמון, בלב נחל צלמון).
• כפר איכו (ייתכן שהמדובר בשיבוש של "כפר עכו", אשר מיקומו אינו ידוע).
• יפה (היא כיום יפיע).
• סיגף (היא כנראה סח'נין).
• הר תבור.
• טריכיי כפר דייגים על הכנרת, כיום סמוך למגדל.
• טבריה.
• חומות על המערות שמסביב לים כנרת.
• סלע עכברה (סמוך לצפת).
• צפת.
• יבנית (על הר כנען).
• מירון
• סיליקיה (בגולן).
• סגנה (כפי הנראה יהודיה).
• גמלא.

מבחינה אסטרטגית הייתה חשיבות לערים העומדות על דרכי הגליל, שהיו ברובן דרכים רוחביות. הביצורים נבנו במטרה להשקיף על דרכים אלו, ולשלוט בהן. אם אכן הייתה כוונתו של יוסף להגן על הגליל באופן רציני, הרי שביצורן של הערים, במגמה להחזיק בהן, תוך פיצול כוחו לערים בודדות, וניסיון להחזיק בהן אל מול הרומאים המצוידים בכלי מצור, לא היה הדרך הנכונה לבצע זאת.

[עריכה] פעולות יוסף בגליל

אין לדעת מדוע נבחר דווקא אדם כיוסף בן מתתיהו להיות למפקד הגליל. הוא היה ממשפחת כוהנים מכובדת, ומצד אמו קרוב לבית חשמונאי. הוא בילה זמן מה ברומא, והיה מקורב לאגריפס השני. אם היה פרופיל של אדם אשר האינטרס שלו מנוגד לחלוטין לאינטרס של המרידה, הרי שהיה זה יוסף. לטענתו ביצר את הגליל, ואימן את אנשיו בשיטות אותן שאב מתרגולי הצבא הרומי. ברור היה כי לבו אינו עם המרידה, כי אם עם חבריו ואנשי שלומו שרובם מצויים בצד הרומי. בגליל נמצאו באותה תקופה אנשי מלחמה מרי נפש, כיוחנן מגוש חלב אשר קיבץ אל דגלו כמה מאות פליטים מערי הצפון וסוריה, ועסק בלחימה מזה מספר חודשים, או מנהיגיהם של אנשי טבריה, יוסטוס איש טבריה, אשר לימים יכתוב היסטוריה של הקרבות. לאנשים אלו היה רצון חזק לניצחון בכל מחיר לעומת יוסף המתון, האריסטוקרט, הפוליטיקאי, עתיד היה להגיע להתנגשות דמים עם אנשים אלה, ברגע שיתברר שלא מפקד עז רוח, ותיק קרבות קסטיוס גלוס, נשלח מירושלים, כי אם פוליטיקאי חלקלק, בעל אינטרסים מורכבים.

שני אירועים חשפו את מסכת האינטרסים המורכבת של יוסף בן מתתיהו, כמו גם את כושרו לצאת בשלום מכל צרה. האחד היה סירובו לשדוד את מחסני התבואה של הקיסר בגליל ולהשתמש בהם לצורכי המרד. השני היה ניסיונו להחזיר לידי אגריפס השני וברניקי כספים השייכים להם שנשדדו משיירה על ידי צעירים קנאים למטרת המרד. האירוע השני הביא את יוסף להתנגשות חזיתית עם הקנאים. ביתו בטריכיי נשרף, וההמון ניסה לעשות בו מעשה לינץ'. בלשון חלקלקות ריצה יוסף את ההמון, בטענה כי ניסה להשתמש בכספים על מנת לבצר את חומת העיר.

כאן נראה בפעולה השבר המעמדי בעם. האצילים, עשירי טבריה וציפורי, נטו אל יוסף, בעוד שדייגיה העניים של טריכיי, והפליטים חסרי הכול מערי סוריה, נטו אל מחנה יוחנן מגוש חלב. עד מהרה היה הגליל מפוצל לשני מחנות עוינים, ופעם נוספת במלחמה זו, אל מול פני אויב מתקרב, לא היו היהודים עסוקים בהכנות לקראת הקרב, כי אם במלחמות ביניהם.

יוחנן מגוש חלב שלח שליחים אל ממשלת המרד בירושלים ואלה שכנעו את הממשלה כי יש להדיח את יוסף ולהעמידו למשפט הסנהדרין. כוח צבאי של 2,500 איש נשלח על מנת להביאו, אך יוסף הצליח להשיבם כלעומת שבאו.

עם בואו של הצבא הרומי, לא היה בפניו גוש אחיד של לוחמים בעלי הנהגה אחידה והירארכיה ברורה, ובעלי תוכנית קרבית ברורה לעצירת הרומאים, כי אם ערים בודדות המפוזרות ומבוצרות על פני מספר דרכי רוחב, בין עכו לגמלא, אשר הנהגתן מסוכסכת עם הנהגת הערים האחרות, ובינה ובין עצמה. חמשת החודשים שבין תבוסת קסטיוס גלוס לבואו של אספסיאנוס בוזבזו בגליל לשווא.

[עריכה] דיכוי המרד

[עריכה] המלחמה בגליל

[עריכה] בואו של אספסיאנוס

עם הגיע הידיעות ליוון שם עסק הקיסר המטורף נירון בתחרויות שירה ונגינה, כי קסטיוס גלוס ניגף מפני המורדים, מינה נירון חייל ותיק בשם טיטוס פלביוס אספסיאנוס לצאת ליהודה ולדכא את המרד. אספסיאנוס יצא לדרך, ולקח עמו את בנו טיטוס. טיטוס נשלח לאלכסנדריה על מנת להגיע מדרום עם שני לגיונות (החמישי והעשירי), בעוד שאספסיאנוס הגיע לאנטיוכיה, ושם גייס צבא אדיר, של רומאים ושל אנשי המדינות הגרורות, וביניהם לוחמים שגייס אגריפס השני. מספרם של אנשי הצבא שעמדו לרשות אספסיאנוס בתחילת המלחמה היה שישים אלף איש.

אספסיאנוס וצבאו הגיעו אל עכו בדרך הים, אם מהצפון, ואם מאלכסנדריה שבדרום. עם הגיעם אל עכו המתינו להם שם המלך אגריפס ואחותו ברניקי, ונשבעו להם נאמנות. גם אנשי העיר הגדולה ציפורי הגיעו לחלוק כבוד לאספסיאנוס ולכרות עמו ברית.

שלא כקסטיוס גלוס, רצה אספסיאנוס לצאת לקרב רק כאשר יהיה צבאו בשיא כושרו, על פי תוכנית ברורה, וכאשר השעה תהיה יפה לכך מכל הבחינות, לרבות מזג האוויר. את החורף של שנת 67 בילה טיטוס בעכו, בארגון צבאו. במקום המכונה היום סטלה מאריס בחיפה שכן אורקל, המכונה "האל על הכרמל", ועל פי המנהג העתיק ניגש לשם אספסיאנוס להקריב קורבנות. על פי כבד החיות שהקריב, הבטיח האל שעל הכרמל לאספסיאנוס כי "כל אשר יחשוב ויתאווה בליבו, ויהא זה הדבר הגדול ביותר, בוא יבוא אל נכון". יש להניח כי מן התצפית שמסטלה מאריס יכול היה אספסיאנוס לראות את פסגתו המושלגת של החרמון. עתה הוטל עליו למגר את המרידה שפשתה מהמקום בו הוא מצוי, עד לפסגות המושלגות שבקצה טווח ראייתו.

[עריכה] הדרך אל יודפת

לאחר בגידת אנשי ציפורי, שלח יוסף חיילים על מנת לכבוש את העיר ולבצרה. במקום נמצא כבר צבא רומי חזק, בפיקודו של פלקידוס, אשר הדף את אנשי יוסף, ולאחר מכן השתמש בעיר כמעוז לפשיטות על כפרי הסביבה, וזרע בגליל הרס והרג. עתה היו היהודים מבוצרים בעריהם, ומחוץ לערים שלט צבאו של פלקידוס. משראה פלקידוס כי היהודים מתבצרים, ניסה את כוחו בכיבוש יודפת, אך נהדף, כמעט ללא אבדות, מאחר וראה כי יקשה על צבאו לכבוש את העיר ללא סיוע.

בשלב זה החל אספסיאנוס לנוע מזרחה עם הכוח העיקרי. יוסף ואנשיו ניסו לעצור אותו בגבולות הגליל, בעיר בשם גריס (יש המשערים כי מדובר בכפר ריינה של ימינו), אך משראו אנשיו של יוסף את הצבא הרומי האדיר העולה אל מולם, נמלטו רובם, ויוסף עצמו, שנותר עם מספר מועט של אנשים, נמלט אל טבריה, ומשם, לאחר שכתב להנהגה בירושלים והזהירה מפני עוצמת הצבא הרומאי, אל יודפת.

אספסיאנוס המשיך את מסעו בכיבוש גברה (כיום הכפר עראבה), שריפתה, והרג כל תושביה. לאחר מכן שרף את כל הכפרים הסמוכים, אשר היו ריקים מאדם. מכאן יצא אספסיאנוס אל יודפת.

[עריכה] נפילת יודפת

יודפת (או יטבת) הייתה עיר בצורה, המצויה בראש גבעה, אשר מסביב לה הרים וגבעות רבים. הגישה הקלה אל יודפת הייתה מצד צפון, ואכן אספסיאנוס החנה את צבאו הרב על גבעה מצפון ליודפת. בעיר עצמה היו מצויים באותו הזמן כאלפיים נפשות, הן תושבי יודפת והן רבים מתושבי היישובים הסמוכים שנמלטו מן הצבא הרומי הקרב. אל מולם עמדו רומאים במספר רב בהרבה, כשהם מזוינים בכלי מצור וכלי הרעשה כבדים. בעיר הנצורה לא היו מקורות מים, אם כי היה בה מזון שהספיק למספר שבועות של מצור.

במשך שישה שבועות עמדו לוחמי יודפת במצור הרומי, אשר כלל הקמת סוללות מעצים ואבנים על החומה הצפונית על מנת לעלות עליה ולהיכנס אל העיר, ירי אבנים מבליסטראות וחצים. משניסיון זה נכשל (כאשר המגינים הגביהו את החומה), ניסו הרומאים לפרוץ באמצעות איל ברזל. אלעזר בן שמי, מן הכפר שאב (כיום שעב), הצליח להתיז את ראשו של איל הברזל, ולהיכנס עמו אל העיר מעל החומה. לאחר כל אלו המשיכו הרומאים להגביה את הסוללה הצפונית, ולנסות לפרוץ את החומה, אל מול התנגדות עזה, שכללה שפיכת שמן רותח על המנסים לפרוץ את החומה. בוגד יהודי שנמלט מן העיר ונתפס, מסר לרומאים כי היהודים בעיר תשושים ועייפים, ומגני העיר ישנים באשמורת האחרונה. אספסיאנוס ניצל מידע רב ערך זה והעלה את אנשיו על החומה כאשר מגיני העיר ישנו. אז נכבשה העיר, לאחר מצור שנמשך 47 יום.

יוסף ומקצת מאנשיו התחבאו במערה. הנצורים במערה כרתו ברית התאבדות, התחלקו לזוגות והרגו זה את זה. רק יוסף הצליח לשכנע את בן זוגו כי עדיף להיכנע לרומאים, וכן עשו. אספסיאנוס קיבל את מנהיגו הצבאי של הגליל בסבר פנים יפות, לאחר שבדברי חלקות הצליח יוסף לשכנעו כי הינו נביא, וכי הוא מנבא את עלייתו של אספסיאנוס לשלטון ברומא.

במקביל ליודפת כבשו הרומאים בפעולה משולבת את המבצרים יפה (היא יפיע) ואת הר גריזים בו נאספו השומרונים, אשר אספסיאנוס חשש כי יצטרפו אל היהודים במרידתם.

יודפת הייתה המבצר החשוב ביותר בגליל, ונפילתה הייתה המפתח לכיבוש הגליל כולו.

[עריכה] נפילת טבריה וטריכיי

לאחר נפילת יודפת, נכנעה טבריה ללא קרב, והקנאים שישבו בה נמלטו אל טריכיי (מגדל) הסמוכה. טריכיי נכבשה על ידי טיטוס בהתקפה פתאומית, והמורדים שישבו בה יצאו בסירות אל הים. הרומאים התארגנו באופן מהיר, בנו רפסודות, ויצאו בעקבות המורדים. בקרב הימי שהתרחש נהרגו כל המורדים, ויוסף בן מתתיהו כותב כי הכנרת האדימה מדמם. תושבי טריכיי נפלו בידי טיטוס. אלף ומאתיים מן הזקנים והחולים נרצחו במקום, ואילו חמשת אלפים ניתנו כמתנה לקיסר נירון כעבדים. שלושים וארבעה אלף תושבים נוספים של העיר נמכרו כעבדים. אלה מהם שהיו תושבי ממלכתו של אגריפס השני ניתנו לו במתנה. אגריפס יכול היה לשחררם, אך הוא מכר אותם לעבדות.

[עריכה] נפילת שארית הגליל

עתה נותרו בידי המורדים רק גמלא, גוש חלב והר תבור. אספסיאנוס עלה עם חייליו מטבריה אל חמת גדר ומשם אל גמלא, והחל במצור על העיר. במהלך המצור נפגע אספסיאנוס בידו מקלע שהשליך אליו אחד מן הנצורים בעיר. תוך כדי המצור כבש אספסיאנוס אף את הר תבור.

לאחר שבועות של מצור שבו השכילו היהודים להחזיק מעמד ואף לגרום לרומאים אבדות כבדות, גרמה רוח חזקה לכך שהיהודים לא יוכלו לירות חצים וקלעים לכיוון הרומאים, והגבירה את הטווח ואת החוזק של קלעי הרומאים וחציהם. חמשת אלפים מן המגינים התאבדו בקפיצה מן הצוק בגמלא, ביניהם נשים וילדים, וארבעת אלפים מתושביה נשחטו על ידי הרומאים לאחר נפילתה. איש מן המגינים לא נשאר בחיים, למעט שתי נשים אצילות, קרובות למלך אגריפס השני, ששהו במקום במקרה.

לאחר כל הדברים האלו הגיעו הרומאים אל המעוז האחרון של היהודים בגליל. הייתה זו גוש חלב שבה שהה המנהיג יוחנן מגוש חלב. יוחנן פנה אל טיטוס וביקש שהות להתחלת המלחמה, שכן לטענתו לא רצה להלחם ביום השבת. טיטוס הסכים לבקשה זו, ובחסות החשיכה נמלטו יוחנן ועמו אלפי אנשים מן העיר. טיטוס רדף אחרי הבורחים והרג בהם רבים, אך יוחנן עצמו ועמו אלפי אנשים הצליחו להגיע עד לירושלים. לאחר נפילת גוש חלב היה הגליל כולו בידי אספסיאנוס.

[עריכה] כיבוש קיני ההתנגדות שמחוץ לירושלים

לאחר כיבוש הגליל, נמלטו אלה מן המורדים שנותרו בחיים לירושלים. ירושלים הייתה מעוז מבוצר, ונראה כי כיבושה יהיה קשה וכרוך במאמץ ובקורבנות. לעומת זאת, שאר חלקי הארץ נראו כבלתי מבוצרים, וקלים יותר להכנעה. שיקול נוסף היה כי בירושלים השתוללה מלחמת אחים, אשר החלישה מאוד את תושביה, ואספסיאנוס סבר, ובצדק, כי ככל שייתן למורדים להיאבק בינם ובין עצמם, כן יקל לו לכבוש את העיר לכשיחפוץ בכך.

באביב שנת 68 יצא אספסיאנוס בראש צבאו מקיסריה שם חנה לאחר כיבוש הגליל, וכבש את אנטיפטריס, לוד ויבנה. יפו אבדה עוד בעת כיבוש הגליל. לאחר מכן פנה מזרחה לארץ אדום, ולעבר הירדן היהודי המכונה פראיה, אשר אך זה עתה קם והתמרד כנגד השלטון הרומאי. פעולותיו של שמעון בר גיורא הביאו את הצבא הרומאי למלחמת נקם באזור הסמוך לירושלים - גופנה, עקרבתא, בית אל, אפרים וחברון נכבשו, עד חודש יולי 69. בשלב זה הקיף הצבא הרומי את ירושלים מכל עבריה. המורדים החזיקו עתה רק בירושלים, ובמצודות מצדה, הרודיון ומכוור. צבאו של אספסיאנוס חנה במבואות העיר, אך אספסיאנוס לא מיהר לעלות על העיר המסוכסכת והמפולגת.

[עריכה] הימלטותו של יוחנן בן זכאי והכתרת אספסיאנוס

בעת שהחל המצור על ירושלים, נמלט מן העיר רבן יוחנן בן זכאי כשהוא חבוי בארון מתים. רבן יוחנן בן זכאי היה ממנהיגי הפרושים בירושלים ומראשי הסנהדרין, ממחנה המתונים וממתנגדי המרד. על פי אבות דרבי נתן^[1], מרגלי אספסיאנוס שהעבירו ידיעות לרומאים על ידי אגרות הקשורות לחצים, דיווחו למצביא כי ריב"ז "מאוהבי קיסר הוא". על שערי העיר הופקדו בריוני הקנאים שווידאו בנעיצות רומח כי כל מת שהוצא אל מחוץ לעיר מת "לחלוטין". על כן דאג רבן יוחנן בן זכאי, דרך קרובו, בן אחותו, אבא סיקרא ("ריש ביריוני דירושלים"), שהדוקרים ידלגו על "גופתו", בשעה שתוצא אל מחוץ לעיר.

על פי התלמוד (מסכת גיטין נ"ו), ניבא רבן יוחנן לאספסיאנוס כי הוא עתיד להיות לקיסר ובשכר זה הבטיח אספסיאנוס לרבן יוחנן את כל מבוקשו. (גם באבות דרבי נתן מובא סיפור זה בגרסה דומה.) ורבן יוחנן ביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה, ושושילתא (שושלת) ד(של)רבן גמליאל". כך נותר הגרעין לישות היהודית ביהודה אף לאחר חורבן הבית. ביבנה חידש רבן יוחנן את הסנהדרין ואת הנשיאות, כינס את חכמי הדור, וביניהם תלמידיו רבי יהושע ורבי אליעזר, והמשיך את מסורת החכמים שקדמו לו תוך שהוא מניח אף את היסוד לחייו הפרגמטיים מזה והרוחניים מזה של עם ישראל בעתיד שלאחר חורבן הבית.

קיימת השערה כי הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה לא הייתה וולונטרית כלל, אלא מאולצת.^[2] ביבנה, כמו גם בגופנא שמצפון לירושלים, הקימו הרומאים מחנות שבויים לאלה שהסגירו עצמם במהלך המרד והקרבות.^[3] אם כן, יכול להיות שרבן יוחנן בן זכאי רק בקש מהרומאים להקל על תנאי מעצרו.

בין לבין אירעו מאורעות הרי עולם ברומא. הקיסר המטורף נירון נרצח, והוחלף על ידי גלבה. גלבה נרצח אף הוא, ומלחמת אזרחים פרצה בין ויטליוס ובין אותו על ירושתו. ברור היה כי מי שיחזיק בידו כוח צבאי חזק מספיק, יוכל להיות לשליט רומא, וזאת לאחר שהאימפריה הרומית נשלטה מזה כמאה שנים בידי משפחה אחת, השושלת היוליו-קלאודית, אשר נירון היה לאחרון בניה.

ברניקי, אשר הייתה בינתיים לאהובתו של טיטוס, ראתה לעצמה סיכויים טובים אם יוכרז אספסיאנוס לקיסר, ולאחר מותו יעלה במקומו טיטוס, אהובה, אשר אף הבטיח לשאת אותה לאישה. תמיכתו של נציב מצרים, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, אשר בעבר הייתה ברניקי נשואה לאחיו, נראתה הכרחית. ברניקי שכנעה את אלכסנדר לתמוך באספסיאנוס לקיסר, ובעקבותיו באו חייליו של מוקיאנוס, נציב סוריה. אספסיאנוס יצא לרומא, על מנת להפוך שם לקיסר, והותיר את טיטוס לדכא את המרידה.

[עריכה] מלחמת האחים

לאחר נפילת הגליל הזדעזעו תושבי ירושלים. הפליטים מהגליל, ובראשם המנהיג הקנאי יוחנן מגוש חלב הגיעו לירושלים, כשהם מלאי זעם ומרירות על ממשלת המרד המתונה אשר לדעתם גרמה לאובדן הגליל. עוד בטרם הגיע יוחנן לירושלים היו המחנות הפוליטיים היריבים על סף מלחמת אחים. הקנאים בעיר הונהגו על ידי אלעזר בן שמעון, ופעלו להפלת הממשלה הקודמת, אשר אותה האשימו בנפילת הגליל. הגעתו של יוחנן ואנשיו חיזקה מאוד את מפלגת הקנאים. המתונים, אנשים שהיו שייכים לשורות הצדוקים, האצולה התורשתית, הכוהנים, ועשירי העיר, היו עתה במיעוט. הכהן הגדול מתתיהו בן תיאופילוס הודח, והובא במקומו כהן אלמוני בשם פנחס בן שמואל מכפר חבתא.

מנהיג הממשלה המתונה חנן בן חנן החליט להתגבר על הקנאים. יוחנן ואנשיו התבצרו בבית המקדש, וקראו לעזרת האדומים מבחוץ תוך שהוא טוען כי בכוונת הממשלה להסגיר את העיר לרומאים. האדומים, עשרים אלף במספר, הגיעו אל העיר, אך חנן סירב להכניסם אל תוך החומות. באחד הלילות פתחו אנשי הקנאים את דלתות חומות העיר, ואיפשרו את כניסת האדומים אל העיר. מעשה זה הביא לטבח אכזרי במתונים. החל מסע רציחות שבו איבדו את חייהם מנהיגי מפלגת המתונים חנן בן חנן ויהושוע בן גמלא. כן נהרג הלוחם ניגר, אשר הצטיין בקרבות אל מול גלוס. שמונת אלפים אנשים איבדו את חייהם בלילה ההוא.

יוחנן מגוש חלב הפך למפקדה הצבאי של העיר, ונקט בשלטונו בצעדים חמורים כנגד אנשי מפלגת המתונים. מולו עמד מחוץ לעיר שמעון בר גיורא, אשר היה מנהיג בעל נטיות חברתיות. איש מפלגת הקנאים, אשר ייצג מגמות קיצוניות בהרבה מאלו שייצג יוחנן מגוש חלב, ואשר יוחנן הורה כי יישאר מחוץ לחומות העיר. המאבק בין יוחנן ובין שמעון לבש אופי אישי כאשר הצליח יוחנן ללכוד בשבי את אשתו של שמעון, ושמעון בתגובה הרג את אנשי יוחנן אשר יצאו אל מחוץ לחומות להביא צידה לעיר. בלחץ אנשי ירושלים שוחררה אשתו של שמעון. שמעון נותר מחוץ לעיר, כשעמו כמה אלפים מן הקנאים, והוא זומם להיכנס אל תוך שערי העיר.

מנהיגי המתונים שנותרו, ובראשם הכוהן הגדול מתתיהו, סברו כי אם יכניסו את שמעון לעיר, ייפטר זה מיוחנן ואנשיו השנואים עליהם. מחשבה אווילית זו הביאה אותם להכניס את שמעון בר גיורא ואנשיו אל בין חומות העיר, ועתה פרצה מלחמת האחים במלוא עוזה. המלחמה ניטשה עתה בין המתונים (אשר כמעט ולא נותר בידם כוח לאחר הרציחות שערך בהם יוחנן), הקנאים בהנהגת אלעזר בן שמעון, קנאי הגליל בהנהגת יוחנן מגוש חלב, קנאיו של שמעון בר גיורא, ומפלגה נוספת, פלג קנאי קיצוני, אשר התנגד לשלטונם של יוחנן ושמעון גם יחד. בחג הפסח, כאשר פתח אלעזר בן שמעון את שערי בית המקדש לקהל, שלח יוחנן את אנשיו כשהם חמושים, והשתלט על ההר.

בכל אותה העת המתין אספסיאנוס בניחותא, שכן סבר כי המלחמות הפנימיות אך יקלו עליו ויסייעו לו כשיתחיל המצור על העיר, וכי יש לתת לצדדים הניצים למצות את הנזקים שהם גורמים זה לזה. בין היתר נשרפו במאבק מחסני המזון של העיר, דבר שגרם לאחר מכן לרעב משהחל המצור. סיבת המעשה הקשה הזה כלל אינה מחוורת, ודומה לנקיבת חור בסירה המיטלטלת בין משברי הגלים. ניתן אולי לשייך צעד מוזר זה לאחת מההשערות הבאות: מהלך טירופי של קנאים; תוצאת מאבק בין קבוצות קנאים; רצון לכפות התגייסות כוללת של תושבי ירושלים (ובעיקר המתונים) בבחינת "הגב אל הקיר". אירוע זה מוצא את אזכורו בספרות התלמודית, באגדות החורבן, בהקשר ליציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים.

רק משהציב טיטוס את חייליו אל מול חומות העיר התאחדו המורדים. יוחנן פיקד על ששת אלפים אנשים, וקיבל את הפיקוד על הגנת הר הבית ומצודת אנטוניה. על הגנת שאר חלקי העיר הוצב שמעון.

[עריכה] נפילת ירושלים

[עריכה] מבנה ירושלים בעת המצור

ירושלים של תקופת הבית השני הייתה מוקפת בנחלים וגאיות מדרום, ממזרח וממערב. נחל קדרון וגיא בן הינום שימשו מחסומים טבעיים להתפתחות העיר, ולכן הבנייה התפתחה אל הצפון. בכל פעם שהתפתחה העיר, נותרה בעינה החומה בתוואי הגבול הקודם. החומה הראשונה הקיפה את העיר העליונה (בה שכנו משכנות העשירים), ואת העיר התחתונה (בה שכנו המעמדות הנמוכים). כאשר התפשטה ירושלים צפונה, והוקם רובע חדש, אשר גבל ממזרח בהר הבית, הוקף הרובע החדש בחומה נוספת, היא "החומה השנייה". השכונה הצפונית והחדשה ביותר של ירושלים "ביזיתא" הייתה מוקפת ב"חומה השלישית" שסבבה אותה מכל עבריה, והתחברה אל חומתו המזרחית של הר הבית. החומה השלישית נבנתה בחלקה על ידי אגריפס הראשון, אך בפקודת הקיסר קלאודיוס שחשש מביצורה של העיר, הופסקה הבנייה, והומשכה, בחופזה, רק כאשר החל המרד. הר הבית היה אף הוא מתחם מבוצר ובו חומה חזקה ושערים, כאשר מצדו הצפון מערבי מצויה מצודת אנטוניה.

[עריכה] תוכניתו של טיטוס

טיטוס תכנן לתקוף מצפון-מערב, להבקיע את החומה השלישית במקום שבוצר בחופזה על ידי המורדים ולא היה חזק כביצורים המקוריים מימי אגריפס הראשון, ולאחר מכן להבקיע את החומה השנייה, המגנה על חלקי העיר שגבלו עם הר הבית, ועל הגישה למצודת אנטוניה. לאחר מכן לכבוש את העיר העליונה, ובד בבד לפרוץ דרך מצודת אנטוניה אל הר הבית.

חייליו של טיטוס מנו כשמונים אלף איש, ובראשם נציב מצרים לשעבר, היהודי טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הצבא היה מורכב מארבעה לגיונות - החמישי, העשירי, השנים עשר והחמישה עשר.

[עריכה] כיבושה של ירושלים

טיטוס החל בנסיונותיו להבקיע את החומה השלישית, מצד צפון מערב, מקום בו היא גובלת בארמונו של המלך הורדוס. במשך חמישה עשר ימים עמלו חייליו של טיטוס באמצעות שימוש במכונות מצור ובאילי ברזל על הבקעת החומה, אל מול מטר של קליעים מעל החומה, ופשיטות של היהודים אל העוסקים במלאכת הבקעת החומה. הפרבר ביזיתא נכבש, והחיילים עמדו בפני החומה השנייה.

כאשר התקרבו אנשי טיטוס אל החומה השנייה, נלחמו בהם אנשיו של יוחנן מגוש חלב מהר הבית וממצודת אנטוניה, בגיחות אל מחוץ לחומות, שהטילו מבוכה ובלבול אצל הרומאים. אנשיו של שמעון בר גיורא שמרו על החלק של החומה השנייה אשר הגן על העיר העליונה, בצפון מערב. פניותיו של יוסף בן מתתיהו אל הנצורים, והפצרותיו כי יניחו את נשקם, לא הועילו, והמלחמה נמשכה במלוא עוזה. ברור היה לצדדים כי לא תהא כאן פשרה, וכי המדובר במלחמה לחיים או למוות. בשלב זה החל טיטוס צולב את השבויים שנפלו בידו, מספר מאות אנשים מדי יום, ומעמידם אל מול הנצורים שעל החומה, למען יראו וייראו. לבסוף הובקעה אף החומה השנייה, ועתה עמדה רק החומה הראשונה בין המגינים ובין הרומאים.

טיטוס החל במתקפה על הר הבית ועל מצודת אנטוניה המבוצרים. הוא הקים סוללת עפר בסמוך לאנטוניה, והעלה עליה את אנשיו, אך יוחנן ואנשיו חפרו מנהרה מתחת לסוללה, ומשעלו עליה הרומאים עם כלי המשחית הכבדים, מוטטו את הסוללה ורבים נהרגו. טיטוס הגיע למסקנה כי בהתנגשות חזיתית לא יוכל ליהודים, אשר נלחמו בעוז, וכי יש לתת לרעב ולצמא לעשות את שלהם. העיר כולה הוקפה בדייק. עתה יכול טיטוס לרכז את מאמציו בנקודה אחת, בעוד שבתוך העיר נמקים הנצורים ברעב ובצמא, שכן מחסני המזון של העיר נשרפו עוד בתקופת מלחמת האחים שקדמה למצור.

טיטוס הקים סוללות ענק אל מול מבצר אנטוניה, ולבסוף כבש אותה והרסה. היה זה המפתח להר הבית ולבית המקדש. המורדים התבצרו בהר הבית, ובמשך שישה ימים עמל טיטוס על הריסת חומותיו החיצוניות של המתחם. לאחר שנואש מהריסת החומה החזקה הצית טיטוס באש את השערים, ולאחר ששככה האש, חדרו הרומאים דרך השערים אל מתחם הר הבית. לאחר לחימה עזה, ביום תשעה באב ג' תת"ל (שנת 70 לספירה), פרצו אנשיו של טיטוס אל החומה הפנימית, ושרפו את בית המקדש. יוסף בן מתתיהו מציין כי טיטוס הורה שלא להחריב את בית המקדש, אך חייל השליך לפיד אל "חלון הזהב" בלהט הקרב. מקורות אחרים טוענים כי אכן היה זה טיטוס אשר הורה במתכוון על החרבת המקדש ודיווחו של יוספוס נועד לחפות על אחריותו של המצביא הרומי.

הגרסה לפיה לא הורה טיטוס על החרבת המקדש מסתמכת על העובדות הבאות: הרומאים נהגו, פרט למקרים חריגים (כגון במקדש הקרתגי), שלא לפגוע במקדשי המקומיים (מסיבות טקטיות-המשכיות-פרגמטיות ואף מיחס של כבוד לאלוהיות השונות). רומאים נהגו כלפי ערים מורדות להותיר בהן מספר מבנים כדי שישמשו אנדרטה דוממת להנצחת העוצמה הרומית. כמו כן שמשו השרידים בבחינת אות אזהרה למקומיים בדבר גחמות מרדניות לעתיד.

לאחר נפילת הר הבית נאספו הנצורים בעיר העליונה. יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא דרשו מטיטוס להעניק להם מעבר חופשי אל מחוץ לעיר, אך דרישותיהם נדחו. טיטוס הסתער על העיר העליונה, שהחזיקה מעמד במצור עוד שמונה עשר ימים נוספים. לאחר מכן נהרסה העיר כולה. מכל חומות העיר הותיר טיטוס רק שלושה מגדלים - מגדל היפיקוס, מגדל מרים ומגדל פצאל, על מנת להעניק לדורות הבאים מושג עד כמה הייתה מבוצרת העיר שכבש.

המצור על ירושלים נמשך חמישה חודשים. מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב, בית המקדש חרב, וירושלים הייתה כולה לעיי חורבות.

מנהיגי המרד, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב נלכדו. שמעון הוצא להורג, ויוחנן נשלח למאסר עולם.

טיטוס חגג את ניצחונו בסדרה של משחקי לודרים, שבהם נצלבו השבויים, הוכרחו להלחם זה בזה או כנגד חיות טרף, והומתו בצורות שונות ואכזריות. במשחקים שנערכו בכל מקום אליו הגיע טיטוס, בקיסריה פיליפי, בירתו של אגריפס השני, באנטיוכיה ובקיסריה, נכחו אף "מלך יהודה" אגריפס השני, ואחותו ברניקי, מאהבתו של טיטוס, והקיסרית המיועדת בעיני עצמה.

לאחר מכן הצעיד טיטוס שבויים רבים ברומא, במה שמכונה בשם "טריומף", שהיה כה חשוב לדימוי המצביא בעיני העם הרומי, בעיקר מימי מריוס וסולה. במסע הניצחון הוצגו בפומבי כלי המקדש הירושלמי, כמו שולחן הזהב ומנורת המקדש, בבחינת אות ניצחונו של יופיטר על אלוהי ישראל. את שיירת השבויים הוביל שמעון בר גיורא, אשר הוצא להורג מיד עם תום הטריומפוס. המצעד הונצח בתבליט על קשת ניצחון שהוקמה, היא קשת טיטוס.

[עריכה] דיכוי המעוזים האחרונים

גם לאחר נפילת ירושלים לא נכנעו אחרוני הקנאים. המורדים עדיין החזיקו בשלושה מעוזים - בהרודיון, במכוור ובמצדה. הנציב הראשון שהוצב על ידי טיטוס (אשר מיהר לקבל את כבוד הקיסרים המגיע לו לאחר עלות אביו אספסיאנוס אל כס הקיסר), היה בסוס, אשר כבש את הרודיון ואת מכוור ללא מאמץ רב.

הנציב שהגיע במקומו של בסוס, לאחר שהלה מת, היה פלביוס סילבה, אשר יצא להכרית את מעוזם האחרון של המורדים במצדה. על המבצר הגן אלעזר בן יאיר ועמו כמה מאות מן הקיצוניים שבקנאים. לאחר מצור ארוך החליטו קנאי מצדה להתאבד, במקום ליפול לידי הרומאים (אם כי כיום יש המטילים ספק בסיפור ההתאבדות, אשר אינו נתמך בממצאים ארכאולוגיים ואינו מוזכר בדברי חז"ל. כמו כן ניתוח חוזר של תמונות הממצאים הארכאולוגיים של יגאל ידין מראה כי ניתן לפרש את ערמת העפר המסודרת לפי שכבות מחוץ למגדל הצפוני - מגדל פנימי יותר בתוך ביצורי מצדה - כסוללת עפר שנבנתה על ידי הרומאים, דבר שיכול להעיד על המשך הלוחמה של הקנאים עד טיפת הדם האחרונה, מה שאילץ את הרומאים לבנות סוללת עפר נוספת.). נפילתם של מגיני מצדה בפסח של שנת 73 לספירה, הייתה סופו של המרד הגדול.

[עריכה] הסיבות לכשלון המרד

ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי:

"מלחמת הדמים בין רומי ויהודה, האחת רגילה בניצחונות ונאזרת באמצעי מלחמה ותחבולות ערמה, והשנייה מחוסרת אמצעים חיצוניים ואין כוחה אלא ברצונה, מעוררת עניין בזה, כי בכל ההבדל הרב שבין שני הצדדים הנלחמים במספר ובחוסר חומרי, הייתה בת ציון החלשה, לפי חשבונות בני אדם, נוחלת באחרונה את הניצחון, לולא הייתה קרועה על ידי ריב מפלגות מבית ומוקפת בוגדים, ולולא כבר חתמה ההשגחה העליונה את גורל יהודה לחדול מלהיות עם היושב על אדמתו".

שלא כדעת צבי גרץ, הייתה זו שעת כושר יוצאת דופן בהיסטוריה העולמית. מזה עשרות שנים החליש שלטונם של מטורפים כקליגולה וכנירון קיסר את המעצמה הרומית, ובסמוך לפרוץ המרד הכתה בה מלחמת אזרחים אכזרית. ראשי הצבא והמדינה הרומים היו עסוקים במלחמותיהם הפנימיות וייתכן שהדבר יכול היה לשחק לטובת המורדים. אך כל אימת שעלתה דמות אשר ניסתה להביא לפשרה, וכל אימת שנמצאה ההזדמנות להשיג תנאים טובים יותר או פחות, ולנסות לשאת ולתת עם האויב, הופסקו מאמצים אלו באיבם על ידי המורדים, אשר לא עשו את "חשבון בני אדם" כי אם את החשבון האלוהי, וסברו כי הגאולה תגיע מן השמים, וכי הצבא הרומי יושמד מול חומות ירושלים בסיוע מן המרומים.

לזאת יש להוסיף את הסיבה שהמרד יכול היה אולי להשיג הישגים זמניים, אך לטווח הארוך לא היה סיכוי הגיוני למורדים אל מול רומא, המעצמה העולמית, בעלת הצבא האדיר והמאומן. במקום הנהגה מתונה שהייתה יכולה לנצל את ההצלחות הראשוניות, ולשאת ולתת עם רומא, קמה הנהגה שהפכה לקיצונית יותר ויותר ככל שנמשכה הלחימה.

מרד זה נבדל ממרד בר כוכבא, בכך שלא היה בו מנהיג בעל שיעור קומה, שהכל כפפו את עצמם למרותו, והיו פיצולים רבים וקבוצות רבות, שכל אחת הייתה יותר קיצונית מחברתה. כך ידוע על קבוצה שנקראה סיקריים, שאנשיה החביאו מתחת לבגדיהם סכינים קצרות ("סיקה" מן היוונית) ורצחו את המתנגדים להם והמתונים מהם אף במקומות ציבוריים. על פי המסופר במקורות יהודיים, הקנאים פסלו כל אפשרות להיכנע בפני הרומאים, על אף שהיישוב היהודי היה על סף חורבן^[4] . הסיקריים אף שמרו על פתחי העיר ירושלים, אלא שרבן יוחנן בן זכאי, שהיה בין המתונים ושאף למצוא פשרה עם הכובשים ולהידבר איתם, התחפש למת, הוצא מהעיר בארון מתים, ואף עבר בהצלחה משמר של הקנאים באחד משערי העיר. הסיקריים שבשער לא דקרו את גופו, מכיוון שהורה להם כך בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, שהיה מנהיג הסיקריים במקום.

יש טענות של היסטוריונים, כמו פרופ' מיכאל הר-סגור, כי טיטוס לא היה הורס את המקדש ולא היה הורג ללא אבחנה כל כך הרבה יהודים - אילו לא היו מנהיגי המרד היהודיים כה קיצוניים. בניגוד לקיצוניות זו, מציינים אותם היסטוריונים מנהיגים יותר פרגמטיים ופשרניים, כמו רבן יוחנן בן זכאי, שהצליח לשכנע את המפקדים הרומים להציל את הסנהדרין ולהמשיכה ביבנה (בבקשתו המפורסמת תן לי את יבנה ואת חכמיה). אותם היסטוריונים אף טוענים כי כישלון המרד, לא נגרם כלל ממלחמות יהודיות פנימיות ומשנאת חינם, אלא עקב החלטות פוליטיות שגויות של מנהיגי העם.

לכאורה מצטיירת סיבה נוספת לכישלון המרד, כשזו מקופלת בפעולתן של דמויות כיוסף בן מתתיהו, אגריפס השני, שיש המכנים אותן כבוגדים. המסנגרים עליהם יטענו כי אם יוסף בן מתתיהו היה בוגד, הרי רבן יוחנן בן זכאי היה לא פחות בוגד ממנו. לדעת תומכיהם, שתי דמויות אלו הבינו, לאחר שתמכו במרד כי אחת מן השתיים: או שיתמידו בדרכם, ייפגעו ולא ירימו תרומה חיובית בנסיבות השעה (זה בכתיבה וזה בהנהגה), או שימחלו על כבודם, יזכו בחייהם ויממשו מפעל חיים.

[עריכה] תוצאות המרד

יהודה שלאחר המרד שבה והייתה לפרובינקיה של הקיסר הרומי, אך עדיין הייתה כפופה לפרובינקיה הסורית ולנציבה. מושל (לגאט) שישב בקיסריה משל בארץ והוא שודרג לבן המעמד הסנאטורי, והלגיון העשירי פרטנסיס הוסיף לשבת בירושלים. בסיס הקבע שלו היה בשלושת המגדלים שנותרו בעיר - היפיקוס, מרים ופצאל, ומחנה הקבע שלו היה במוצא ("קולוניה") שבמבואות ירושלים. כתוצאה מכך התבטלה האוטונומיה המשפטית של היהודים, והם הפכו להיות נתינים זרים ("דדיטיקיי" בלטינית), משוללי זכויות חוקיות. מס מיוחד הוטל על היהודים - "המס היהודי" (Fiscus Iudaicus), שהיה בגובה הסכום אותו שילמו היהודים בעת שהמקדש היה קיים על מנת להחזיק את המקדש, קרי - שתי דרכמות. הסכום לא היה כלל גבוה (עלות של שני ימי עבודת פועל בממוצע), אלא היה בעל אפקט של השפלה והשתעבדות. שאר מסי השיעבוד, כמו מס גולגולת ומסי קרקע נשארו כמובן בעינם. "מס היהודים" הכניס לקופת האימפריה הרומית כספים רבים, חסרי תקדים אף במונחים רומיים. משרד מיוחד הוקם ברומא על מנת לפקח על גביית המס ולארגן את העברתו לרומא, והוא נקרא בשם "אוצר היהודים". נוסף על מס זה, הטילו הרומאים על היהודים מס צבאי - Anonna Militaris (בפי חז"ל - ארנונה), זהו מס על הוצאות הצבא לאחר מרד, המס אינו בכסף, הוא הוטל רק על יהודי ארץ ישראל והתקיים לפחות עד המאה ה-4. בנוסף הוטל על היהודים גם מס אנגריה (Angaria) – עבודות שרות - שהוטל עד המאה ה-3.

חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש הייתה בעלת משמעות מיוחדת, מכיוון שהמקדש מילא הרבה פונקציות: מעבר לתיפקודו הדתי-פולחני היה המקדש גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, ומכאן שחורבנו היה נורא. כמו כן חורבן המקדש, ריסק למעשה את ההנהגה המסורתית - את מעמד הכוהנים, את האצילים והצדוקים. ישנם כאגריפס השני וברניקי אשר איבדו כל סימן ליהדותם, ואף השתתפו במשחקי הרצח שערך טיטוס. ישנם שיצאו לחוץ לארץ. אלפי יהודים נהרגו בקרבות, רבים נמכרו לעבדות, מטעים נעקרו, שדות נשרפו ורבה הייתה הנטישה מאזור הקרבות. אדמות המורדים הופקעו. רובם הועברו לרכוש "העם והסנאט הרומי" וחלקם כ"פטרימוניום" (רכוש פרטי של הקיסר). בעליהם היהודים הפכו לאריסים, ותופעה זו הצמיחה בעלי זרוע יהודים, שניצלו את המצב להפקת רווחים אישיים.

עם זאת לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל. קיימת השערה כי את המקדש שחרב החליף בית הכנסת, אלא שמציאות ארכאולוגית של חשיפת בתי כנסת כבר בימי בית המקדש (גמלא, בית הכנסת של תאודוטוס בן וטנוס בירושלים) דוחה מכל-וכל הנחה זו. את ירושלים החליפה במידה מסוימת העיר יבנה. ביבנה פעל היורש הנשיאותי בפועל של בית גמליאל, וכנראה באישור דה-פקטו רומי, היה רבן יוחנן בן זכאי. הלה הקים ביבנה בית-דין ובית מדרש אשר תפס בהדרגה את מקומה של הסנהדרין בירושלים בזמנה.

רבן יוחנן בן זכאי היה מציאותי והתבלט כמנהיג שלחם נגד תכונת האבלות ואווירת הפרישות וההתנזרות ששררו לאחר החורבן, ושמקורן באבדן המקדש, על כל המשתמע ממנו. הוא בנה מסגרת אלטרנטיבית, שאמורה הייתה להתמודד במציאות חדשה של העדר מקדש. רבן יוחנן בן זכאי ביקש להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות, ועשה זאת בהצלחה: א) היש קיום לעם ישראל גם ללא מקדש? ב) האם אפשר למלא את החלל הריק שנוצר עם החורבן בתחום עבודת הקודש וההנהגה הממלכתית וכיצד לבצע זאת?

הלה קבע, למשל, שגמילות חסדים, כתנאי לכפרת עוונות, תבוא במקום הנוהג של הקרבת קרבנות שבטלה עם חורבן המקדש. כלומר, הוא ביקש להעביר את עבודת בית המקדש למישור אחר - למישור עבודת היחיד והציבור. הנשיא החדש חוקק שורה של תקנות חשובות, שלהן מטרה כפולה והן השלימו זו את זו: האחת - לסגל את העם והחברה למצב של העדר מקדש, והשנייה - תקנות לזכר המקדש והחורבן, שלא יישכחו וייעלמו מזיכרון העם. תקנותיו נועדו לסגל בקרב העם את האמונה שהחורבן הוא זמני וחולף, ובמהרה ישוב המקדש וייבנה. מצד שני, משה ליב ליליינבלום כותב שמטרת תקנות ריב"ז הייתה: למען ירגילו את עצמם להביט על חירותם לפחות בזמן ההוה, כמו על דבר האבד, אם מפני שהיה ירא, שמא על ידי מרידה שנית תאבד גם יבנה וחכמיה, או מפני סבה אחרת.^[5]

חשיבות מפעלי רבן יוחנן בן זכאי מתבארת גם על רקע המהפכה השקטה והזהירה שחולל. אמנם ללא התנגדותם המפורשת של הרומאים מצד אחד, אך גם ללא אישורם הרשמי והכרתם במעמדו מצד שני, שלא לדבר על הקשיים הרבים שהחורבן הביא בעקבותיו, בנה הנשיא החדש את מפעל השיקום ביבנה ב"עשר אצבעותיו".

רבן יוחנן בן זכאי הקים איפוא מרכז מחוץ לירושלים, מעין חלופה לעיר המרכזית, למקדש ולסנהדרין.

הגורם המרכזי שגרם לפילוג בחברה היהודית - הכיתתיות - נעלם, והנהגת הסנהדרין זכתה ליטול את ההובלה. אלא שכל זאת היה לכאורה, מכיוון שהמרכז ביבנה מעולם לא הצליח לרשת את מרכזיותה של ירושלים. בתוך הסנהדרין התגלעו ויכוחים משמעותיים ונוצרה מחנאות בתוכה, קהילות יהודיות מחוץ לירושלים לא סרו אוטומטית למרותו של המרכז ביבנה ומדי פעם התעוררו גורמים קנאיים שטלטלו את יהודה וכמעט הרסוה כליל.

[עריכה] ראו גם

• בית המקדש השני
• מרד בר כוכבא
• הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית
• מצדה
• אגדות החורבן

[עריכה] לקריאה נוספת

• יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום י"נ שמחוני), הוצאת מסדה, 1968.
• יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, (תרגום אברהם שליט), הוצאת מסדה.
• אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984.
• יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, ירושלים, 1952.
• מיכאל אבי יונה ושמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966.
• אריה כשר, המרד הגדול, הסיבות והנסיבות לפריצתו, ירושלים תשמ"ג.
• ישראל בן-שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים תשנ"ד.
• צבי גרץ, דברי ימי ישראל, (תרגום: ש"ל ציטרון), כרך ב, הוצאת יזרעאל, 1955.
• מנשה הראל, מסעות ומערכות בימי קדם, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1980.
• אוריאל רפופורט (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל - יהודה ורומא: מלחמות היהודים, ירושלים, תשמ"ג.
• יחיעם שורק, בין שיעבוד לחירות, תולדות עם ישראל בתקופת בית שני, ב' הוצאת עמיחי, 1997
• יחיעם שורק, "האם השתיקה ספרות חז"ל את אירועי המרד הגדול?" בתוך: החינוך וסביבו, מכללת סמינר הקיבוצים, 2003, עמ' 289-300

[עריכה] קישורים חיצוניים

• יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני, באתר "דעת"
• מתיה קם, המרד הגדול אתר מט"ח
• המרד הגדול - לוח זמנים "גולשים ברשת"
• יוסף נדבה, הבית השני וחורבנו, באתר "דעת".
• יהודה ורומא ציטוטים ממקורות בני התקופה, במיוחד מיוסף בן מתתיהו
• כרונולוגיה באנגלית מ"אתר הבית של יוספוס פלביוס"
• יחיעם שורק, המרד הגדול, כמה גדול וכמה נחוץ?, באתר "הידען" (קישור חוטפני - עדיף לפתוח בחלון נפרד)
• י. שורק, יוחנן מגוש חלב, באתר "הידען" (קישור חוטפני - עדיף לפתוח בחלון נפרד)
• י. שורק, המרד הגדול כמעט שנמנע ברגע האחרון, באתר "הידען" (קישור חוטפני - עדיף לפתוח בחלון נפרד)
• י. שורק, הוכחות לטבח בעין גדי, באתר "הידען" (קישור חוטפני - עדיף לפתוח בחלון נפרד)
• המרד הגדול וחורבן הבית, מאת הרב זאב סולטנוביץ', באתר Yeshiva.org.il (ישיבת בית אל)

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ אבות דרבי נתן, נוסחא, פרק ד'
2. ^ גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל(הליכתו של רבי יוחנן בן זכאי ליבנה), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ז, עמוד 219-252.
3. ^ עיין יוסף בן מתתיהו (יוסיפוס פלביוס), תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ו,ב,ב-ג.
4. ^ "וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם: שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש, וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך לי מכם. אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום, כך נצא לפניך ונהרגך." (אדר"נ נוסח א', ד')
5. ^ עיין השערה בתקנות רבי יוחנן בן-זכאי