מרד בר כוכבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרד בר כוכבא הוא מרד שערכו יהודים בארץ ישראל כנגד שלטון האימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132 ו-136 לספירה. בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך לאחר מכן דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו, והיישוב היהודי בארץ ישראל חרב. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה לתקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, וזאת עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948.

תוכן עניינים 1 רקע היסטורי 1.1 מרד התפוצות 2 המאורעות המיידיים שהביאו למרד 2.1 הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש 2.2 איליה קפיטולינה וגזירות השמד 3 ההתאחדות מאחורי בר כוכבא 3.1 היקף המרד 3.2 תמיכת ההנהגה הדתית 3.3 משיחיותו של בר כוכבא 4 ההכנות למרד 5 מהלך המרד 6 חידוש העבודה בבית המקדש בימי בר כוכבא 7 נפילת ביתר 8 תוצאות המרד 9 היסטוריוגרפיה 9.1 תפיסת חז"ל את המרד 9.2 תפיסת המרד כאסון 10 ראו גם 11 לקריאה נוספת 12 קישורים חיצוניים 13 הערות שוליים

[עריכה] רקע היסטורי

מרד בר כוכבא בא כשישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני בימי המרד הגדול. ירושלים חרבה, ויבנה באה במקומה. העם היהודי בארץ ישראל, שהיה מפוצל לכתות ולתתי כתות בימי המרד הגדול, התאחד תחת הנהגתו הרוחנית של רבן יוחנן בן זכאי ולאחר מכן תחת הנהגת יורשיו. מתינותו של רבן יוחנן בן זכאי ומתינותם של יורשיו, היוותה משקל נגד לשאיפות המשיחיות אשר אף החורבן בימי המרד הגדול לא הצליח לדכא. רבי יהושע בן חנניה, מיורשיו של יוחנן בן זכאי, ואחד מתלמידיו אשר הוציאוהו בארון המתים מירושלים הנצורה, ניסה פעם לשדל את העם שלא למרוד כנגד הקיסר, וסיפר את הסיפור הבא, המופיע במדרש בראשית רבה:

"ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום - ואין לך שכר גדול מזה".

הנמשל הוא עם ישראל, שמרד באומה הרומית, החזקה בעולם, והצליח לצאת מפי הארי. העם אומנם חבול, מרכזו הרוחני חרב ומאות אלפים מבניו נהרגו, אך עודו קיים, מלאכת היצירה התורנית עודה נמשכת, ויש עדיין מה לאבד אם תיכשל מרידה נוספת.

עם זאת, היו שהתקשו להשלים עם דיכוי המרד הגדול ונוכח הגזירות שהוטלו בסיומו על יהודה, כגון המס היהודי, שהחליף את מחצית השקל אשר היו היהודים מעלים לבית המקדש כשהיה קיים. מס זה נגבה בנחישות בימי הקיסר דומיטיאנוס, יורשו של טיטוס מדכא המרד הגדול. הצבא הרומי שחנה בארץ ודאי לא היה לרוחם של היהודים שנותרו בה, והכיסופים המשיחיים עדיין פיעמו בלב כמה גורמים קנאים, כפי שהיו בטרם חורבן הבית, אם כי, כאמור, ניסו חכמי הסנהדרין בכל כוחם לעשות למען עקירת גחמות משיחיות וכיסופי גאולה בקרב הציבור.

ראוי לציין כי גביית "המס היהודי" הוקלה בימי הקיסר הרומי נרווה (96 עד 98 לספירה) ואף הונפק מטבע מיוחד מטעמם של הרומאים, כמעט חסר תקדים בהיסטוריה הרומית, כדי להפיץ את מהלך הקלת גביית המס. הכיתוב שעל המטבע היה "הוסרה החרפה מעל המס היהודי". זאת ועוד, בתקופה זו שלט ביהודה הנשיא רבן גמליאל (מי שנפטר לקראת שלהי מרד התפוצות), שזכה לאישור רשמי בנשיאותו מטעם הנציב הרומי. רבן גמליאל היה פרגמטיסט באישיותו ועשה את הכול כדי להסדיר את מערכת היחסים בין היהודים לבין הרומאים ולהתקינה לפסים חיוביים ותועלתיים לשני הצדדים. כלומר, בתקופתו ובעקבות מדיניותו לא נוצרו תנאים תשתיתיים להתפרצות מרד כנגד הרומאים.

מהלכים חשובים אלה אבדו מערכם בעקבות מרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס, ואף כי לא ברור עד כמה ש"פולמוס של קיטוס" המוזכר בתלמוד משקף השתתפות של יהודי יהודה במרד, נראה המצב ביהודה לאחר מרד התפוצות די מורכב ורגיש.

[עריכה] מרד התפוצות

ערך מורחב – מרד התפוצות

מרידה זו כנגד הרומאים לא פרצה בארץ ישראל, אלא דווקא בפזורה. הקהילות היהודיות החזקות בקירנאיקה, בקפריסין ובמצרים החלו למרוד בשנת 115 בעת שהקיסר טריאנוס היה עסוק במסע מלחמה כנגד האימפריה הפרתית. מרידה זו הייתה עזה ביותר, ובמהלכה נהרגו יהודים, יוונים ורומאים רבים. דיכוי המרד נמשך כשנתיים.

בארץ ישראל שרר שקט יחסי בימי מרידת יהודי התפוצות. התלמוד מדבר על "פולמוס של קיטוס" אשר בעקבותיו גזרו חכמים כי הכלות בחתונתן לא ישימו עטרות בראשן לאות אבל ואדם לא ילמד את בנו יוונית, ונראה כי המדובר בהד למאורעות שאירעו בימי מרידת התפוצות, כאשר בארץ ישראל שלט הנציב האכזר לוקיוס קוייטוס. מאורעות אלו, אשר היקפם אינו ברור, החווירו לעומת מאורעות מרד בר כוכבא שהגיע כחמש עשרה שנים לאחריהם, וזכרם כמעט לא נשמר.

[עריכה] המאורעות המיידיים שהביאו למרד

בשנת 117 מת הקיסר טריאנוס, ובמקומו עלה לשלטון ברומא הקיסר אדריאנוס. אדריאנוס, בניגוד לקודמו, לא ראה בכיבושים צבאיים ובהרחבת שטח האימפריה משום מטרה. לדעת אדריאנוס הביא טריאנוס להרחבת גבול האימפריה אל מעבר לדרוש, ואדריאנוס ויתר על מקצת מכיבושי טריאנוס במזרח, והחל בביצור גבולותיה של האימפריה. בין היתר בנה את חומת אדריאנוס בבריטניה. הייתה זו תקופה של שקט בכל רחבי האימפריה, והיא נחשבת בדרך כלל לתור הזהב של האימפריה. חמשת הקיסרים שלאחר דומיטיאנוס - נרווה, טריאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס נחשבים לחמשת "הקיסרים הנאורים". המדובר במנהלנים מוכשרים שמונו לא על פי מוצאם כי אם על פי תכונותיהם, ואשר כל אחד ואחד מהם הביא את תכונותיו הייחודיות ויצק תוכן בתפקידו.

אדריאנוס, שעלה לשלטון לאחר המרד היהודי כנגד טריאנוס, היה כפי הנראה אדם מתון, בעל נטייה לפטריוטיזם רומי-אימפריאלי, אוהב מושבע של תרבות יוון, בעל חיי רגש מעודנים, אשר אהב כדמות דילטנטית לסייר באימפריה ולנסות להשכין בה את המנהל התקין ואת המשפט הרומי. כפי הנראה העמידו אותו תכונות אלו במסלול התנגשות עם הקנאים בממלכת יהודה: הניסיונות להשלטת תרבות יוון היו הגורם למרידות חוזרות ונשנות מאז ימי מרד החשמונאים ועד לתקופתו של אדריאנוס.

[עריכה] הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש

בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 129 או 130, כפי הנראה שהבטיח להקים את ירושלים מחורבותיה, ולשוב ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. יש האומרים כי השומרונים ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר למנוע את בניית הבית מחדש. כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים כן היה גודל מפח הנפש של היהודים משהתברר כי הקיסר אינו מתכוון לבנות את ירושלים ואת בית המקדש. אדריאנוס עצמו לא היה מודע לתקוות שעורר ולאכזבה שבאה בעקבותיהם. במטבע שהטביע נראה הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה), וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה. מעשה נוסף שהפיח תקווה בקרב היהודים היה הוצאתו להורג של קויאטוס, שדכא את פולמוס קיטוס באכזריות רבה. למעשה, להוצאה להורג לא היה קשר לכך, כי אם לתככים פנים רומאיים, אולם היהודים ראו בכך מעין נסיון פיוס עמם.

[עריכה] איליה קפיטולינה וגזירות השמד

הסיבה לפרוץ המרד היא הקמת העיר האלילית איליה קפיטולינה לאחר ביקור אדריאנוס בשנת 130 ביהודה. זאת לאור המימצא הנומיסמטי (מטבעי). זה היה ניסיון של הקיסר להעניק לתושבי הממלכה עיר הלניסטית לתפארת כפי שהוקמה במקומות אחרים ברחבי הממלכה. ברור כי הקיסר בעל הגישה ההלניסטית (ומי, שבשונה מקודמיו המגולחים, מונצח במטבעות ובפסלים כשהוא עטור זקן יווני) לא הבין את משמעות וחומרת העניין בעייני היהודים (על אף שבתלמוד הוא מתואר כמי שמנהל ויכוחים הלכתיים עם ר' יהושוע בר חנניה). ליהודים נראה עתה עצם הקיום היהודי בסכנה. איליה קפיטולינה הוקמה בצורה שגורמת לדיכוי הדתות הדומיננטיות באזור. על הר הבית הוקם מקדש לאל יופיטר (או זאוס), ועל הגולגולתא, מקום קבורת ישו, וכנסיית הקבר כיום, הוקם מקדש לאלה אפרודיטה. גזירות אדריאנוס (שהעיקרית ביניהן היא איסור ברית המילה) היו תוצאות המרד. בבחינת אקט של ענישה רומית.

גורם נוסף אפשרי כמעודד המרד הוא התמיכה לה זכה בר כוכבא מצד ההנהגה הרוחנית של אותם ימים. רבי עקיבא ורבי אלעזר המודעי , תמכו במרד בפועל, ורבי עקיבא אפילו הכתיר את בר כוכבא כמשיח.

[עריכה] ההתאחדות מאחורי בר כוכבא

כתובת בקיסריה, ליד אמת המים, מעידה על תיקון מבנה זה על ידי יחידת עזר שהשתייכה ללגיון הששי, ה"ברזלי", והיא נושאת תאריך של 130 לספירה (שנתיים לפני פרוץ המרד). נוכחותו של צבא רומי נוסף ביהודה, כנראה לתגבור הלגיון העשירי פרטנסיס הקיים, עשויה להעיד על קבוצות קנאים ומרדנים, שהיו תוקפים את הצבא הרומי מן המארב, פוגעים בו ונמלטים למערות שבהרים כדרכן של קבוצות לוחמת גרילה. מקורות תלמודיים בעלי אופי אגדי מספרים על קבוצות מרדניות כאלה, כגון הסיפור על בת הקיסר שרכבה במרכבת פאר ונשבר סרן (ציר) העגלה ("שקא דריספק" בלשון חז"ל) שלה. קפצו מלוויה וקצצו עץ ארז ביישוב יהודי כדי לתקן את התקלה. אולם היות שמארז זה עמדו להתקין חופה לזוג שביקש להינשא, הרגיז המעשה את היהודים ובקשו למרוד ברומאים. אגדה זו, ודומות לה, (המרמזות על מארבים מתוכננים ויזומים, אם כי גם לספונטניות היה "מה לומר" בנידון) מעידות על אווירת המתיחות ששררה באותו זמן בארץ, כשנה-שנתיים לפני פרוץ המרד, בעיקר ביהודה ושל קבוצות מרדניות, בדרך כלל מכפרים קטנים, בני משפחה אחת, שהיו ממליכים אחד מהם בראשן (בדומה למה שהתרחש במהלך המרד הגדול) והיו פוגעים ברומאים.

על אווירת המתיחות ערב המרד מעיד המדרש (איכה רבה, ג' י"ד) בלשון זו:

"מעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שנתחבר לליסטים וגילה את רזן והרגוהו ומילאו פיו עפר וצרורות".

הליסטים הנזכרים הם כנראה קנאים מורדים, אשר את סודותיהם הסגיר בנו של רבי חנינא ועל כן חיסלוהו בדרך אכזרית וסמלית.

מרד בר כוכבא מעלה שאלות וקושיות רבות, שנובעות, בשונה מאירועי המרד הגדול, מהעדר היסטוריון רציני בדמותו של יוסף בן מתתיהו, אשר יספר על המרד, רקעו, נסיבותיו, סיבותיו, מהלכו ותוצאותיו. המקורות הספרותיים התלמודיים, היווניים-רומיים, הנוצריים, הפפירולוגיים והארכאולוגיים, אין בהם כדי להגיש לקורא תמונת מצב אמינה, רציפה ומלאה.

[עריכה] היקף המרד

לא ברור מה היה היקפו הגאוגרפי של המרד, ובעיקר קשה לענות על השאלה המשמעותית: האם הגליל השתתף במרד? ברור, עם זאת, כי לב-לבו של המרד היה ביהודה, כשהמורדים מותחים שני קווי הגנה - פנימי וחיצוני - בין בית גוברין, כפר חרוב, טור שמעון, יריחו ועין גדי, והפנימי - בין בית-תר, תקוע, מעלה אדומים וגופנה.

דוגמה לבעיה מעין זו היא אחת התעודות של בן כוסבה בה מופיעה התיבה "גללאים" (אולי נוצרים?) כקבוצת אנשים שבן כוסבה עוצר אותם. האם מדובר סתם בתושבי הגליל בלי כל קשר למרד, או כאלה שפעלו באופן עצמאי ולא סרו למרותו של מנהיג המרד? אף העדות של רבי יוסי בתלמוד הירושלמי (פאה, פ"ז כ ע"א) בנוסח של "אין שכחה לזיתים (כלומר, אין מספיק עצי זית כדי לקיים מצוות שכחה). אמר רבי שמעון בר יקים: לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה, שלא היו הזיתים מצויים, שבא אדריינוס הרשע והחריב את הארץ", אין בה כדי להצביע מפורשות האם מרד הגליל או לא, ושאלת השתתפותו במרד סתומה וחסרת מענה.

[עריכה] תמיכת ההנהגה הדתית

בנוסף לרבי עקיבא, חכם מובהק ודמות ציבורית ידועה, שזיהה את מנהיג המרד כ"מלכא משיחא" (מלך המשיח), נתמך מנהיג המרד על ידי כל חכמי הסנהדרין (כפי שמציין הרמב"ם). זאת ועוד, יש המשערים כי תריסר אלף זוגין (או כ"ד אלף) תלמידי רבי עקיבא שמתו תוך זמן קצר, מתו כחיילים בצבא בר כוכבא (על פי נוסח אגרת רב שרירא גאון, תלמידים אלו מתו ב"שמדא" - היינו בגזירת מלכות) ורבי עקיבא עצמו שימש כנושא כליו. מאידך אנו מוצאים רק תלמיד חכם אחד, אלמוני יחסית, המסתייג ממנהיגותו וממשיחיותו של בר כוכבא. חכם זה, רבי יוחנן בן תורתא, נקרא "בן השור" על שום הסיפור שהביאו להתגייר. פרה שהוא קנה מיהודי, מספרת הגמרא, הוסיפה לשמור שבת כאשר הייתה אצלו, וזה הביאו להתגייר. הזכרת עברו של גר היא איסור דאורייתא, ונראה כי כונה בגמרא "בן תורתא" דווקא כדי לגנותו על כך שיצא כנגד גדול התנאים רבי עקיבא.

לפי המדרש, בר כוכבא בחן את המועמדים לצבאו בכריתת אצבע (ויש המסבירים זאת בכך שהוא דרש מחייליו למול עצמם כנגד גזירת הרומאים), אך חכמים אסרו עליו זאת, באמרם "עד מתי אתה עושה ישראל בעלי מומים?" (אם מדובר בברית מילה, יש להסביר כי בזמן מלחמה ופיקוח נפש, מצוות מילה צריכה להדחות בשל חשיבות הלחימה). בר כוכבא נשמע לחכמים, ושינה את מבחני המיון לעקירת ארז תוך רכיבה על סוס. הנקודה שיש ללמוד מאירוע זה היא הציות והמחויבות של בר כוכבא לחכמי הדור.

על פי חז"ל תפילתו של בר כוכבא, לפני היציאה לקרב, בניגוד לתפילתו של דוד המלך. "הלא אתה אלוהים זנחתנו, ולא תצא אלוהים בצבאותינו?" שהייתה בשאלה ובתמיה, הייתה בהטחה כלפי מעלה, "ריבוניה דעלמא, לא תסעוד! ולא תכסוף!" (=רבונו של עולם, לא תעזור! ולא תפריע!) (בבלי, גיטין נ"ז ע"א)^[1], עם זאת, עצם ההקבלה בין בר כוכבא לדוד, שנחשב במסורת היהודית לאביהם של המשיחים, יש בה ללמד על האופן שבה ראו חז"ל את בר כוכבא.

בר כוכבא ראה בצבאו צבא יהודי, ולכן דאג לשמירת השבת, ארבעת המינים, שמיטה ולתרומות ומעשרות. בשרידים שנתגלו בנחל חבר, נוסף על איגרותיו, נמצאו ראיות נוספות התומכות בטיעון הזה. סמלים רומאים אליליים שהוטבעו על גבי כלי בישול ואכילה שנלקחו מהרומאים הושחתו על פי ההלכה היהודית. חותמות היו אף הם בהתאם להלכה. בנוסף נמצאו ציציות והבגדים היו ללא שעטנז. בר כוכבא, כפי שנראה מהכתבים הנוצריים (שתארו אותו כשודד), רדף את הנוצרים, הן מסיבות דתיות והן מסיבות לאומיות (היות ולא היו מוכנים להתגייס לצבאו).

על כוחו הפיסי של בר כוכבא וגבורתו הרבה נקשרו כתרים, וחז"ל סיפרו כי "היה מקבל אבני בליסטרא באחת מארכובותיו, וזורקן והורג בהן כמה נפשות" ובמקור נוסף ש"היה קופץ מיל והורג בהם", מבלי שיוכלו להתגונן. על המטבעות מתקופת בר כוכבא, "כוזביות" בלשון הגמרא, הוטבעו סממנים יהודיים רבים כגון בית המקדש וארבעת המינים (על פי שיטת רבי עקיבא אחד מכל מין, ולא כנהוג כיום) וכתובות כמו "לחרות ירושלים" ו"לגאולת ישראל".

היחס השלילי שלעתים מופיע (בעיקר בתלמוד הבבלי) כלפי בר כוכבא מופנה בעיקר כלפי יוהרותו וביטחונו המופרז של בר כוכבא בכוחו ועוצם ידו וחוסר הכבוד שגילה כלפי אלוהים, כפי שבא לידי ביטוי בהריגתו של רבי אלעזר המודעי בידי בר כוכבא, וכפי שבא לביטוי בדברי יוהרתו כלפי שמים שבו הטיח: "אל תפריע ואל תעזור." ("הכשילו פיו של בר דרומא") כשלנגדו דווקא אדריאנוס מצטייר כדמות חיובית שמתבטלת ומתפללת לאלוהים ("הניח הקיסר כתרו בקרקע ואמר: ריבונו של עולם, אם נוח לך, לא תמסור אותי ואת מלכותי ביד אדם אחד.", בתרגום מארמית מבבלי גיטין נז א'). סיבה נוספת כפי שניתן לראות באגדות החורבן השונות כמו 'על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך', ו'על יצול מרכבה חרבה ביתר', בכך שישראל נתפסו לעיוורון פוליטי ותקפו את הרומאים, אף שלא התכוונו להתקיפם על זוטות כמו כריתת ארזים או לקיחת בעלי חיים. ניתן גם לצרף לעניין גם את האמירה "שלא נהגו כבוד זה בזה" של תלמידי רבי עקיבא.

במסמכים הכלכליים ובמטבעות המרד הוא מוזכר בשמו ותארו המלא "שמעון בר כוסבא נשיא ישראל" או "הנסי על ישראל". התואר "נשיא ישראל" הינו זהה לתואר אותו לקחו לעצמם ראשוני בית חשמונאי כיונתן הוופסי ושמעון התרסי. מאז תקופת המרד הגדול, בו הלוחמים היו מפוצלים לכתות וכתי כתות, הלוחמות זו בזו באותה המידה שלחמו ברומאים, לא היה אדם שנקרא בתואר זה. העובדה שבר כוכבא הצליח לאחד את העם המפוצל (למרות שפעילותן של רבות מן הכתות, כגון הצדוקים, הצטמצמה ואף חדלה) תחת הנהגתו הינה רבת משמעות, וככל הנראה זו הסיבה העיקרית שבשלה הכתירו רבי עקיבא כמשיח.

מציאת התואר "אלעזר הכהן" על מטבעות המרד מעידה אף היא על היחס בין בן כוסבה להנהגה הדתית. קשה לייחס את התואר לאישיות מסוימת כלשהי, וכנראה הכוונה לרבי אלעזר המודעי (אולי מודעי, הכוונה למודיעין עיר הכהנים). ככל הנראה שימש רבי אלעזר המודעי ככהן גדול או ככהן משוח מלחמה.

[עריכה] משיחיותו של בר כוכבא

הממדים המשיחיים הנקשרים בבר כוכבא הודגשו בפי רבי עקיבא במדרש הפסוק "דרך כוכב מיעקב" ואף נרמזו, אם כי על דרך השלילה והציניות בפי אוסביוס ב"היסטוריה הכנסייתית":

"באותם הימים הנהיג את חיל היהודים אדם אחד ושמו בר כוכבא. פירושו - כוכב, איש רוצח וליסטים, אשר הצליח לגנוב את דעתם (של היהודים) ... שירד אליהם ככוכב מן השמים ...".

תופעות אלה אופייניות, כפי שצמחו ערב המרד הגדול, לאווירת מצוקה כלכלית, חברתית, פוליטית ודתית-פולחנית (בניית איליה קפיטולינה), ואולי אף נראה היה כי נבואתו של חגי "והפכתי כיסא ממלכות, והשמדתי חזק ממלכות הגויים" עומדת להתגשם. את מתינותו של רבי יהושע החליפה עתה תקווה משיחית, שהתגלמה באישיותו הכריזמטית של בר כוכבא, אשר ראה עצמו כמלך המשיח. לא כל החכמים היו מאוחדים מאחורי דעה זו, ורבי יוחנן בן תורתא אמר לרבי עקיבא (שכנראה בגלל בעיה רפואית היה בלי זקן) "יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא בא".

ייתכן ומחלוקת זו משתקפת אף בדברי ישו בברית החדשה, הבשורה על פי מרקוס, פרק י"ג:

וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן־יַתְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ׃ כִּי רַבִּים יָבֹאוּ בִּשְׁמִי לֵאמֹר אֲנִי הוּא וְהִתְעוּ רַבִּים׃ וּבְשָׁמְעֲכֶם מִלְחָמוֹת וּשְׁמֻעוֹת מִלְחָמָה אַל־תִּבָּהֵלוּ כִּי־הָיוֹ תִהְיֶה זֹאת וְעוֹד לֹא בָא הַקֵּץ׃ כִּי־יָקוּם גּוֹי עַל־גּוֹי וּמַמְלָכָה עַל־מַמְלָכָה וְהָיָה רַעַשׁ כֹּה וָכֹה וְהָיָה רָעָב וּמְהוּמָה׃ אֵלֶּה רֵאשִׁית הַחֲבָלִים וְאַתֶּם הִשָּׁמְרוּ בְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי־יִמְסְרוּ אֶתְכֶם לְסַנְהֶדְרִיּוֹת וְהֻכֵּיתֶם בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְלִפְנֵי נְגִידִים וּמְלָכִים תּוּבְאוּ לְמַעֲנִי לְעֵדוּת לָהֶם׃

על אף שישו חי כמאה שנים לפני מרד בר כוכבא, הרי שבתקופה זו נכתבה ונערכה הברית החדשה וייתכן שתחושותיו של מחבר דברים אלו כלפי בר כוכבא ומלחמתו, כי ישו הינו משיח האמת, ובר כוכבא משיח השקר, וכי טעות היא לצאת כנגד השלטון החילוני, כפי שאמר ישו "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים" היא העומדת בבסיס הדברים.

על פי איגרות בר כוכבא שהתגלו במערות מדבר יהודה, היה בר כוכבא מנהיג צבאי תקיף, אשר לא היסס לאיים על לוחמיו כי יכבול אותם באזיקים אם לא יעשו את רצונו. בר כוכבא חתם על האיגרות בשם "בר כוסבא", וכפי הנראה היה זה שמו האמיתי.

ביטחונו של בר כוכבא בניצחונו ובאישיותו הגיעו עד כדי כפירה באל כמעט. על פי המדרש ביקש בר כוכבא מן האל כי "לא יסעד ולא יסכוף", דהיינו כי לא יזיק ולא יועיל, ובר כוכבא, בכוחותיו הוא, יצליח להכות ברומאים.

[עריכה] ההכנות למרד

ערך מורחב – גיוס צבא בר כוכבא

בניגוד לתנאי הפתיחה של המרד הגדול, שבהם התרכז העם בערים שבוצרו היטב על ידי בית חשמונאי ועל ידי הורדוס, ובשורה של מבצרים כהרודיון וכמצדה, מצא בר כוכבא, כאשר רצה להקים את צבאו, ארץ חרבה אשר מעט המבצרים שבה תפוסים על ידי הלגיונות הרומיים החונים בארץ. רעידת אדמה שהרסה את המבצרים הרומיים בקיסריה ובאמאוס סייעה ללא ספק להכנות המורדים, כמו גם עוררה את תקוותיהם המשיחיות.

הקמתם של מערכות המסתור, שהיוו את התחליף למבצרי המרד הגדול, ארכה מן הסתם זמן רב, ודרשה מאמץ. מדובר בסדרה של מחילות, אולמות תת-קרקעיים ומערות, אשר שימשו את הלוחמים, ואת האוכלוסייה האזרחית החוששת מנקמתם של הרומאים במקרה של כישלון המרד. המדובר בשיטת לחימה שנועדה לנטרל את יתרונו הגדול של הצבא הרומי, ולהפוך את הלחימה מלחימה בין צבאות סדירים בשטח פתוח, ללחימה המזכירה לוחמת גרילה מודרנית. מעריכים כי הקמת המערכות ארכה כשש שנים, והיא התקיימה מתחת לאפם של הרומאים אשר אסרו על ביצור הערים. עצם קיומן של מערכות המסתור, והיקפה הנרחב של התופעה, מראים על מאמץ מאורגן של כלל היישוב היהודי בארץ, ועל הנהגה שהצליחה לכפות את מרותה, במחתרת, ולהביא את העם למאמץ מתואם היטב, וחשאי בתחילתו.

על פי המקורות אסף בר כוכבא כארבע מאות אלף איש אל דגלו. בתחילה היה בוחן את חייליו באמצעות קטיעת אצבעם, עד שאמרו לו חכמים "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין". מכיוון שכך החליף את "מבחן האצבע" במבחן שבו נדרש החייל לדהור על סוסו ולעקור ארז מארזי הלבנון. בסופו של תהליך גיוס צבא בר כוכבא עמדו לרשותו מאתיים אלף קטועי אצבע, ומאתיים אלף עוקרי ארזים.

יש להניח כי המרד פרץ במועד שתואם מראש, ועל פי אות מוסכם. עם זאת מסופר כי "בשל סרן/ציר של מרכבה חרבה ביתר" - בתו של הקיסר נזקקה לסרן למרכבתה, ועקרו עבדיה ארז שנמצא בסביבה. אותו הארז היה ארז שנשתל בהתאם למנהג לפיו כאשר נולד בן שותלים ארז וכאשר נולדת בת שותלים שיטה, ומהעצים מכינים את חופתם. מעשה בת הקיסר שעקרה את הארז עורר את חמת היהודים, והם התנפלו על עבדי הקיסר שעקרו את הארז, וכך החלה המרידה. לפנינו תיאור פשטני מזה ואגדי מזה המעיד על ראשית המרד, אלא שאין ללמוד ממנו על מיעוד התפרצותו, אלא על עממיותו, על כפריותו ועל האווירה המתוחה ששררה ביהודה ערב המרד, כאשר כל מעשה רומי, פרובוקטיבי או לא, עלול היה לחולל את התפרצותו. מרד זה, כבדומה למרד הגדול, היה מושתת על קבוצות קטנות, קנאיות, משפחתיות, אשר פעלו על פי העקרונות של לוחמת גרילה.

[עריכה] מהלך המרד

מרד בר כוכבא, אם כי היה כמעט שווה בהיקפו למרד הגדול, וארך כארבע שנים, לא תועד בכתבי ההיסטוריונים באופן שבו ניתן לדעת את מהלכיו.

בשלב הראשון של המרד תקפו המורדים את הלגיון העשירי פרטנסיס (לגיון מנה בין ארבעת אלפים לששת אלפים לוחמים, והיה מורכב מעשר קוהרטות של לוחמים רגליים ומאלא של חמש מאות פרשים) שישב בירושלים ואת יחידות העזר שישבו ביהודה. על הכוחות הללו פיקד טיניוס רופוס, נציב יהודה. ההפתעה המוחלטת, יחד עם ההכנות המדוקדקות למרד הביאו לכך ששלב זה נסתיים במפלתו של הצבא הרומי, ובעקירתו מיהודה כולה לרבות ירושלים. ככל הנראה שחררו המורדים את ירושלים בשלב זה והחזיקו בה.

הניצחון הביא שוב לתקופת עצמאות של עם ישראל בארצו. בר כוכבא הוכרז כ"נשיא יהודה", והטביע מטבעות שעל צדם האחד הכתובת "לגאולת ישראל" או "לחרות ירושלים" והשנה "שנת א'", "שנת ב'" (בדומה למטבעות המרד הגדול), ועל צדם השני "שמעון נשיא ישראל", או "אלעזר הכהן" (הכוונה כנראה לאלעזר המודעי). מטבעות אלו מראים כי הנהגת המרד הייתה כפולה. ההנהגה המדינית-לאומית ניתנה ביד בר כוכבא וההנהגה הדתית ניתנה בידי רבי אלעזר המודעי, ששימש ככהן גדול. מכאן עולה אף שאיפת המורדים להקים מחדש את בית המקדש ולחדש את עבודתו. אין לדעת עד כמה התקרבו המורדים להשגת שאיפתם, האם החזיקו בירושלים, והאם החלו לקומם את בית המקדש מחורבותיו.

השלב השני של המרד נפתח עם בואו של פובליוס מרצילוס, נציב סוריה עם הלגיונות השלישי הגאלי, הרביעי הסוקיטי, החמישי המוקדוני והשישי הפריטי ("לגיון הברזל"). עמם הגיעו גם הלגיון השלישי הקרנייקי והקוהרטה השישית אולפיה-פטר מעבר הירדן, הלגיון השני הטרייני והלגיון העשרים ושנים הדיוטרייני ממצרים, והלגיון השלישי האוגוסטי ממאוריטניה. אף צבאות אלו הוכו בידי לוחמי בר כוכבא והלגיון העשרים ושנים נמחק לחלוטין (לאחר המרד לא נמצאו תיעודים לגבי לגיון זה). לאחר מכן פשטו המורדים בשפלה ואולי אף בחוף הים, וייתכן שלחמו מול הצי הרומאי. נראה כי בשיא התפשטותו הטריטוריאלית של המרד החזיק בר כוכבא בטריטוריה שהשתרעה על פני כל אזור יהודה, מעקרבה בצפון ועד באר שבע בדרום, במדבר יהודה ובאזור ים המלח, אך לא ברור אם החזיק בשפלת החוף או ביבנה.

אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד, עמד עתה מול תמוטת צבאותיו. הוא נאלץ להביא , בשלב השלישי, את יוליוס סוורוס נציב בריטניה עם הלגיונות העשירי הגמיני, האחד עשר הקלאודי, השלושה עשר והארבעה עשר מארצות הדנובה, עם שלוש קוהרטות מפנוניה ועם קוהרטת הפרשים הרביעית לינגונום מבריטניה. בסך הכל, הביאו הרומאים ליהודה כמעט חצי מצבאם הסדיר (שלוש עשרה לגיונות מתוך 27 עד 31). בשלב הזה, על ידי הימנעות מלוחמה ישירה עם המורדים, בידוד מעוזי הלוחמים, ניתוק דרכי האספקה, והכנעת הנצורים במחבואם הצליח סוורוס לדחוק את המורדים אל ביתר. בזה אחר זה נפלו כך מעוזי בר כוכבא. נראה כי המעוז האחרון שהוחזק בידי בר כוכבא בשנתו הרביעית של המרד היה העיר ביתר, שם התבצרו שארית צבאו למלחמת מגן אחרונה. עם חורבן ביתר, נמלטו מהניצולים למערות באזור עין גדי וחפשו בהן מקלט מפני חיילי רומי. הללו צרו עליהם והקימו מחנות על הצוקים שמעל לפתחי המערות כדי ללכוד את הנמלטים.

[עריכה] חידוש העבודה בבית המקדש בימי בר כוכבא

מהמקורות של אותה התקופה, סבורים חוקרים מסוימים כי בר כוכבא חידש את עבודת בית המקדש בירושלים.

גדליה אלון מנסה להביא ראיה ממשנה במסכת עדויות (ח, ו) לחידוש הפולחן בימי בר כוכבא. אמנם על מנת לשקם את בית המקדש, היה על בר כוכבא להחריב קודם את המקדש לאיליה קפיטולינה, ולמרות שחכמים אסרו להקריב ללא מקדש, נראה כי בר כוכבא הקריב גם ללא בניית בית המקדש או שיקומו. מעיקר הדין מותר להקריב על מזבח גם ללא מקדש, אולם רבי יהושע בן קרחה (כך מזהה אלון את "רבי יהושע" שבמשנה הנ"ל) תוהה איך נעשה דבר כזה שאינו מקובל – משמע שאכן הקריבו ללא מקדש! אמנם, זיהוי זה של "רבי יהושע" שבמשנה כרבי יהושע בן קרחה נוגד את הכלל שסתם רבי יהושע הוא רבי יהושע בן חנניה, שחברו, רבי אליעזר בן הורקנוס, מוזכר לפניו באותה משנה.

לטענה זו ניתן להוסיף את העובדה שסיבת המרד הייתה הפיכת ירושלים לעיר אלילית, ובר כוכבא שאף להחזיר אותה למעמדה הקודם. זאת ועוד - במטבעותיו, טבע בר כוכבא את סמלו - כוכב - מעל תבליט ההיכל, דבר המעיד על חשיבות המקדש בעיניו.

ייתכן כי מגילת הנחושת, המתארת רשימת אוצרות ומקום הטמנתם, מקורה בתקופה זו, שבה אולי החלה הקרבת קורבנות בבית המקדש. בגישה זו תמך בן-ציון לוריא, ממפרשי המגילה.

[עריכה] נפילת ביתר

על נפילת ביתר (בית-תר) מעיד אוסביוס כדלקמן: "לאחר שגברה המלחמה, בשנה ה-18 לשלטון הדריאנוס, ניתנה ביתר במצור. הייתה זו עיירה בצורה מאוד, סמוכה לירושלים. משארך המצור מבחוץ, הלכו המורדים ונספו ברעב ובצמא."

הרומאים הקיפו את העיר בדייק - בחומה לא גבוהה, כזו שקשרה בין מחנות התקיפה הצבאיים, ולה היה יעד פסיכולוגי: לשדר לנצורים כי נפילת חומות העיר היא רק שאלה של זמן. על טיב הדייק ומשמרות הפיטרול הרומיים סביב ביתר מרמזים דברי התוספתא (יבמות יד, ח):

"מעשה בששים בני אדם שירדו לכרכום (כינוי לטבעת המצור סביב העיר משיבוש מילה בלטינית שמשמעה "עטרת") ביתר, ולא עלה (חזר) אחד מהם, ובא מעשה לפני חכמים והשיאו נשותיהם".

כלומר שאלת העגינות כלל לא עמדה על הפרק: מי שניסה לברוח נכשל והומת.

על פי המדרש, נפלה ביתר בעקבות פעולתו של בוגד. אלעזר המודעי שהיה מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר היה שרוי בצום ובתענית, והיה ידוע כי כל עוד עומדת לנצורים זכותו של אלעזר, הרי שהעיר לא תיפול. כותי (שומרוני) אחד חדר לעיר, ודיבר עם אלעזר המודעי דברים של מה בכך. משתפס בר כוכבא את הכותי, החשיד הכותי את אלעזר המודעי בכך שהוא מתכוון למסור את העיר לאויב. בר כוכבא חקר את אלעזר בדבר חשד זה, ואלעזר הכחיש את הדברים. בר כוכבא לא האמין להכחשות, בעט באלעזר, והלה מת. לאחר מות אלעזר נפסקה ההגנה האלוהית על העיר, והתאפשר לאדריאנוס לכבשה. על פי המסורת נפלה ביתר ביום תשעה באב המועד לפורענות, הוא היום שבו חרב בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

על פי מספר מסורות חז"ל בר כוכבא עצמו לא מת מידי הרומאים, מת בידי נחש, כעונש מאלוהים^[2]. היה זה בשל יהירותו כלפי שמיים וגאוותו האישית המופרזת. ז'אנר כזה נפוץ בתרבות ההלניסטית והרומית ועשוי להציג תמיכה נוספת להסתייגות החכמים מהמרד וממחוללו. מגיני ביתר לא הובאו לקבורה במשך זמן רב. היהדות מציינת את יום ט"ו באב כיום בו הרשו הרומאים לקבור את הרוגי ביתר, שלוש שנים לאחר מותם.

נראה, על פי עדויות ארכאולוגיות, כי נפילת ביתר לא הייתה סופו של המרד, וכי לוחמי בר כוכבא המשיכו להסתתר במערות במדבר יהודה מדרום לעין גדי, עד שהרומאים צרו עליהם והמיתו אותם ברעב.

בעניין זה מספר התלמוד הבבלי (שבת ס ע"א) כדלקמן:

"לא יצא האיש בסנדל המסומר (בשבת) ... סנדל המסומר, מאי טעמא? (מה טעמו של האיסור) אמר שמואל: שלפי (שלהי) הגזירה (המרד) היו, והיו נחבאין במערה ואמרו: 'הנכנס ייכנס והיוצא אל יצא!'. נהפך סנדלו של אחד מהן (בכניסה/ביציאה מהמערה) כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים (רומאים), ועכשיו באין עליהן (על הנחבאים). דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים ...".

מקור ציורי ודרמטי זה מעיד על גודש המתיחות שאחז בנמלטים, שמא ייחשפו על ידי הרומאים. אגדה אחרת מספרת על הקושי הרב של הימים האחרונים שבהם מרוב רעב היו הנצורים שוכני המערות יוצאים בלילה ואוכלים מבשרם של לוחמים אחרים שמתו.

שרידים שנמצאו במערות אלו באזור נחל חבר שויכו ללוחמי בר כוכבא, ואף נקברו בידי הרב שלמה גורן ששימש כרב הראשי לצה"ל בטקס צבאי, אם כי ישנם ששייכו שרידים אלו לתקופה הכלכוליתית, שקדמה למרד בשלושת אלפים שנים.

[עריכה] תוצאות המרד

ההיסטוריון דיו קסיוס מוסר כי חמישים מצודות נפלו, 985 כפרים נחרבו, חמש מאות ושמונים אלף איש מתו בקרב, ורבים אחרים ברעב ובמגפות, וכי יהודה כמעט והתרוקנה מתושביה. נתונים אלה כמובן מוגזמים. נכון שהם תואמים להפרזתם של מדרשי חז"ל, כגון כמות של ארבע מאות אלף לוחמים, אלא שאלה וגם אלה מופרזים, לאור המצאי הארכאולוגי הקיים.

המדרש מתאר את החורבן במילים קשות ביותר:

"נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה - רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדרינוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום..."

"שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל... אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת"."

נראה כי גם הרומאים ספגו אבדות קשות, שכן הקיסר אדריאנוס, אשר דיווח על המרד לסנאט, נמנע מלנקוט בלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום".

דיכוי המרד הביא לתקופה קשה ביותר לעם ישראל. גזירות השמד של אדריאנוס, הכוללות איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת הופעלו במלוא חומרתן. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, ובכך הוגשמה התוכנית שייתכן שגרמה למרד מלכתחילה. החכמים ששמרו על המצוות הוצאו להורג בעינויים, ומתקופה זו מגיע עיקר סיפורם של עשרת הרוגי מלכות.

עם זאת, על אף המצב הקשה ששרר לאחר המרד, לא היה זה סופו של הקיום היהודי בארץ ישראל. קהילות יהודיות בעלות חיוניות וכוח המשיכו במפעל של כתיבת המשנה והתלמוד בארץ ישראל. רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, אף הציע, שנים מספר לאחר המרד, לבטל את הצום בתשעה באב. לאחר חורבן ירושלים בימי המרד הגדול, באה במקומה יבנה ולאחר מכן אושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה. היישוב אמנם לא הצליח להקים ביהודה מרכז רוחני, והמרכז הרוחני נדד אל הגליל, אך עם ישראל ישב בארצו עוד מאות שנים לאחר מרד בר כוכבא. המרד היווה אך שלב בדרך מן העצמאות המדינית של ימי בית דוד ובית חשמונאי, אל הגלות, והידרדרות היישוב היהודי בארץ ישראל מיישוב של עם היושב על אדמתו, ומעבד אותה, ויוצר בה יצירה רוחנית עצמאית, עד להתרוקנותה הכמעט מוחלטת של הארץ מיהודיה, שאירעה כפי הנראה במהלך המאה השביעית והמאה השמינית, עם כיבושי האסלאם, ומעברו של מרכז הכובד של העם היהודי בתחילה לבבל ולאחר מכן לאירופה ולצפון אפריקה.

[עריכה] היסטוריוגרפיה

בניגוד למרד החשמונאים, אשר מהלכיו מתוארים היטב בספר חשמונאים א' ו ב' (מן הספרים החיצוניים), ולמרד הגדול, אשר זכה לתיאור מפורט בספרי יוסף בן מתתיהו, לא קם למרד בר כוכבא היסטוריון יהודי בן התקופה שיתאר את מהלכיו. המקורות היחידים שיש באשר לתקופת המרד הינם מעט מן המוזכר במקורות היהודים, דברים שנכתבו בתלמוד ובמדרשים (ובמיוחד במדרש איכה רבה) מאות שנים לאחר המרד, ובאופיים דומים יותר לאגדה או לאלגוריה. מקור נוסף הינו כתבי ההיסטוריון דיו קסיוס ששרדו בתקציר שהוכן על ידי הנזיר הביזאנטי קסיפילינוס, שנחשב מקור מהימן גם כי לא החזיק בדעה שלילית כלפי היהודים וגם כי בתוקף מעמדו הרם במינהל האימפריאלי היה בעל גישה לארכיונים הצבאיים שתיעדו את המרד. עוד מקור הוא אוסביוס, אך הוא מקור בעייתי במיוחד, שכן אוסביוס היה מאבות הכנסייה, אשר כתב על המרד במטרה לחזק את עמדתו כי בא כעונש על היהודים בשל סירובם לקבל את ישו כמשיחם.

במאה ה-20 נוסף לידיעות על המרד הנדבך המדעי. בחפירות ארכאולוגיות נחשפו מטבעות מתקופת בר כוכבא, המכונות "מעות כוזביות". הממצא המרתק ביותר, המוסיף מידע על בר כוכבא האיש, הוא גילוי איגרות ששלח בר כוכבא ללוחמיו, ב"מערת האיגרות" שבנחל חבר במדבר יהודה. האיגרות, הכתובות בעברית מעורבת בארמית וביוונית, שופכות אור על אישיותו של בר כוכבא ועל הצדדים המעשיים בניהול המרד על ידו. גילוי נוסף, ממנו ניתן ללמוד על התנאים החומריים בעת המרד ועל מהלכו, הינו גילויין של "מערכות מסתור" – מחילות וחדרים תת-קרקעיים, אשר שימשו את המורדים, והתגלו במהלך חפירות ארכאולוגיות ברחבי אזור יהודה. גילוי המערכת הראשונה על ידי הארכאולוג אהוד נצר בהרודיון, הוביל לגילויים נוספים בוואדי ערוב הסמוך לגוש עציון, ובסמוך לנחל אדוריים, ומאז נתגלו עוד מערכות מסתור רבות. גילוי זה מחזק את דברי דיו קסיוס באשר להתנהלות המרד, ומוסיף להבנתנו את המרד, את שקדם לו ואת תוצאותיו.

על אף כל זאת, פרטים בסיסיים על מהלך המרד אינם ידועים, וקורותיו לוטים בערפל. אף לשאלה מה קדם למה – האם גזירות השמד (במיוחד האיסור על המילה ועל שמירת השבת) והקמת העיר האלילית איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים קדמו למרד, או שמא היו תוצאתו – עדיין אין תשובה ברורה. לאור ממצאי מטבעות "איליה קפיטולינה", מתחזקת ההנחה כי מרד בן כוסבה פרץ בעקבות הבניה, או באחד ממהלכיה הראשוניים.

השנים החולפות הביאו לשינויים בראיית המרד. עליית הציונות הביאה לתפיסה רומנטית של המרד, בהמשך לאתוס הציוני המוצק, כחוליה בשלשלת האירועים במלחמתו הצודקת (על פי אותו האתוס) של עם ישראל לעצמאות בארצו. בל"ג בעומר, שבו מציינים את יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, חוגגים גם את סיום המגפה-מלחמה שקטלה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו-חייליו של רבי עקיבא, ומציינים זאת בהבערת מדורות, אם לזכר לוחמי המרד או לזכר העברת הבשורה על קידוש החודש, ובמשחקי חץ וקשת (מנהג קדום שהונהג עוד באירופה).

[עריכה] תפיסת חז"ל את המרד

בניגוד לתפיסה הרווחת, ראו חז"ל את מרד בר כוכבא באור חיובי, ותמכו בו הן במישור הפיזי – רבי עקיבא שימש כנושא כליו ותלמידיו התגייסו לצבאו של בר כוכבא – והן במישור האידאולוגי. הרמב"ם, לדוגמה, אלף שנים אחרי המרד וביודעו את תוצאותיו המחרידות, פסק בהלכות משיח על פי רבי עקיבא ובר כוכבא:

	ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת... ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו
-- רמב"ם, הלכות מלכים פרק יא הלכות ג-ד

בר כוכבא עמד בקריטריונים הבסיסיים למשיחיות – קיום מצוות במישור הפרטי ובמישור הלאומי, איחוד והנהגת עם ישראל ולחימה כנגד אויביו – ולכן קבעו רבי עקיבא וכל חכמי דורו כי בר כוכבא הוא המשיח. טענה זו התבררה למפרע כשגויה, אולם לא בשל חטאי בר כוכבא, כי אם בחטאי הדור (נהרג בעונות, בלשון הרמב"ם, הכוונה בעונות הדור), ולכן נחשב בר כוכבא "ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו". ראוי לציין כי המתנגד היחידי למהלך של בר כוכבא היה רבי יוחנן בן תורתא, ושמו (בן השור, לזכר העובדה כי התגייר בשל פרתו ששמרה שבת) יחד עם ההנגדה בינו, חכם אלמוני יחסית, לבין רבי עקיבא, מעידות על הביקורתיות בה התקבלה עמדתו השלילית.

על פי הרמב"ם, התגייס רבי עקיבא עצמו לצבא בר כוכבא, ושימש כנושא כליו. אך יש המפרשים את דבריו לא כפשטם אלא כ"נושא כלים" רוחני. לפי ההשערות, תלמידיו של רבי עקיבא התגייסו אף הם ונהרגו בקרבות, ואף יש הקושרים לכך את מנהגי האבלות הנהוגים בספירת העומר (למשל - הרב עדין שטיינזלץ, תלמוד מבואר, יבמות סב ע"ב, ואחרים). היחס למרד בתלמוד הבבלי נושא אופי מעט יותר שלילי, וכולל ביקורת הן על רבי עקיבא ("עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין משיח לא בא" (איכה רבה ב,ד)) והן על בר כוכבא עצמו, עד שכינוהו "בר כוזיבא". (בבלי, מסכת סנהדרין צג, ע"ב)

[עריכה] תפיסת המרד כאסון

לעומת התפיסה של המרד כאירוע לאומי חשוב והירואי, רבים רואים בו אסון. פרופ' יהושפט הרכבי, לדוגמה, טען (בספרו הכרעות גורליות) כי מרד בר כוכבא מהווה דוגמה לאיוולת מדינית ולמחיר היקר שעלול האוויל לשלם עליה. הוא גם דחף לשינוי של ממש בדימויו הציבורי של המרד. למולו עמד פרופ' ישראל אלדד שטען (בספרו פולמוס: החורבן ולקחיו) כי בגורלו של עם ישראל שולטים חוקים לא רציונליים, ועם ישראל שרד בהיסטוריה בין היתר בזכות מאבקו על עקרונות שהיו יקרים לו מחייו כמו חירות, אמונת הייחוד, בית המקדש וארץ ישראל.

[עריכה] ראו גם

• גזירות אדריאנוס

[עריכה] לקריאה נוספת

• מנחם מור, מרד בר כוכבא, עוצמתו והיקפו, ירושלים, 1991
• אהרן אופנהיימר, מרד בר כוכבא, ירושלים, 1980.
• יגאל ידין, החיפושים אחר בר כוכבא, ירושלים, 1971.
• אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984.
• צבי גרץ, דברי ימי ישראל, הוצאת יזרעאל, 1955.
• יגאל טפר, מערכות המסתור, מתוך דרך ארץ-עם חי בנופיו, בעריכת עידית זהרוני, הוצאת משרד הביטחון, 1985.
• מנשה הראל, מסעות ומערכות בימי קדם, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1980.
• אדוארד לוטוואק, האסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית, הוצאת מערכות, 1982.
• גדליה אלון תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת נמשנה והתלמוד.
• י. שורק, מנהגי אריסות הלניסטיים-רומיים כפי שמשתקפים בספרות חז"ל, ציון, ל"ט, תשל"ד
• ש. אפלבאום, המרד השני ומחקרו, מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל, ב' חיפה, תשל"ב
• שמואל ספראי, סיקריקון, ציון, יז, תשי"ב.
• אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט (עורכים), מרד בר כוכבא, מחקרים חדשים, ירושלים, תשמ"ד.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מרד בר כוכבא, באתר מט"ח
• מוצגים במוזיאן מגדל דוד מתקופת בר כוכבא
• דוד פלוסר, מרד בר כוכבא ותוצאותיו, באתר "דעת"
• ד"ר שמואל אברמסקי, מרד בר כוכבא לאור הגלויים האחרונים, מחניים נ"ט תשכ"א, אתר דעת
• יחיעם שורק, "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור" – האומנם?!, באתר "הידען"
• הרב זאב סולטנוביץ', מרד בר כוכבא, אתר ישיבה
• בצלאל לנדוי, מלחמת בר כוכבא בראי הדורות, אתר דעת
• הרב שלמה גורן, מלכותו של בר כוזיבא לאור הממצאים האחרונים במדבר יהודה -מחניים, אתר דעת

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ אף שחלק מהדברים נאמרו על הגיבור 'בר דרומא' בטור מלכא ולא בביתר, יש המפרשים שמדובר בכינוי נוסף לבר כוכבא, על שבא מהדרום, גם גבורתו ופרשת מותו על ידי נחש דומים לסיפור בר כוכבא.
2. ^ "כאשר ראשו הובא לפני אדריינוס ראו שנחש היה כרוך על צווארו" (מדרש איכה רבה, פרשה ב' ה') במסכת גיטין (נ"ז א') מסופר כי כאשר הלך לשירותים נחש הכישו בבני מעיו.