מרד התפוצות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
מרד התפוצות הוא הכינוי למרד שבו התקוממו היהודים בקירנאיקה, בקפריסין ובאלכסנדריה נגד הקיסר הרומי טריאנוס, בעת שזה היה עסוק במסע מלחמה נגד הפרתים. המרד אירע בין השנים 115 עד 117 לספירת הנוצרים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקשר היסטורי - שלוש המרידות
שלוש מרידות גדולות של היהודים בשלטונות התקיימו בטווח כ-50 שנה:
- המרד הגדול - שהתקיים בשנים 66 - 73 לספירה.
- מרד התפוצות - 115 - 117.
- מרד בר כוכבא - 132 - 135 לספירה.
מרד התפוצות היה המרידה השנייה בשרשרת בת שלוש המרידות שהובילו לחורבן הישות המדינית היהודית בימי הבית השני. למרות שמרידה זו היא הפחות ידועה מביניהן, הרי שהדינמיקה שהובילה לכל אחת משלוש המרידות - כיסופי גאולה אל מול שלטון משעבד, הינה זהה, כמו גם התוצאה הטראגית.
[עריכה] רקע היסטורי
[עריכה] ירושלים והפזורה
ימי הבית השני התאפיינו בכך שבעוד שישראל יושבים על אדמתם, ומקיימים בירושלים את המרכז הרוחני והמדיני, התקיימו במקביל, במקומות אחרים, מרכזים יהודיים שהיו דומים בחשיבותם למרכז בירושלים, וקיימו קשרי גומלין ביניהם. רק בתקופה קצרה במהלך ימי הבית השני, היא תקופת בית חשמונאי זכו היהודים בארץ ישראל לעצמאות מדינית. וזאת גם לא לאורך כל התקופה החשמונאית, אלא מימי יוחנן הורקנוס (מ-129 לפנה"ס) ועד לכיבוש יהודה על ידי פומפיוס (63 לפנה"ס). ביתר הזמן היו כפופים לאימפריות האזוריות - האימפריה הפרסית, אלכסנדר מוקדון ויורשיו מבית תלמי ומבית סלאוקוס, ולאחריהם האימפריה הרומית. באותה מידה היו היהודים שבתפוצות כפופים לשלטון אותן מעצמות ממש, ויהודי הארץ יכלו לראות עצמם כקהילה אחת מבין קהילות יהודיות רבות.
הקהילה היהודית באלכסנדריה אף הקימה לעצמה בית כנסת שבתפארתו לא היה פחות מבית המקדש שבירושלים. יהודי האי יב (אלפנטינה) אף הקימו בית מקדש משלהם (אם כי זה חרב בערך בשנת 410 לפנה"ס). הקהילה היהודית באלכסנדריה הוציאה מתוכה יצירות כתרגום השבעים וכתבי פילון האלכסנדרוני, החשובות ומשפיעות עד ימינו.
[עריכה] יהדות אל מול הלניזם
התרבות השלטת באותה התקופה, התרבות ההלניסטית, התיימרה להיות תרבות עולמית, אליה יכול כל אדם להשתייך בכל מקום, ואשר השייכות אליה מבוססת על נטיית לב, על חינוך, על מסגרת פוליטית היכולה להתהוות בכל מקום, ולא על שייכות אתנית או גאוגרפית. בדומה לכך, עברה היהדות, בימי הבית השני, את אותה מטאמורפוזה ממסגרת אתנית התלויה במיקום גאוגרפי לשם הגדרתה העצמית, כפי שהייתה היהדות לפני חורבן הבית הראשון, לעדה כלל עולמית, המבוססת על סממנים דתיים-פולחניים-תרבותיים. בערי המזרח הקדום שכנו ההלניסטים בצוותא עם היהודים, וכל אחת ממסגרות תרבותיות אלו התקיימה במקביל. על לבבותיהם של האנשים התחרו מספר השקפות עולם נפרדות, שפרצו את המסגרות הישנות של התרבות הרומית העתיקה. אל מול ההלניזם עמדה היהדות, ואל מולן תורות מיסטיות מזרחיות ואחרות. מתוך מאבק זה עתידה לצאת הנצרות כמנצחת.
המאבק בין ההלניסטים והיהודים היה חריף במיוחד בממלכת יהודה. הן מרד החשמונאים והן המרד הגדול כללו אלמנט של מאבק בין-תרבותי בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית. לעתים נשא מאבק זה אופי אתני, אך לעתים היה לו אופי תרבותי, כמלחמתו של מתתיהו הכהן במתיוונים.
מחוץ לממלכת יהודה נמשך המאבק בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית, ובין האוכלוסייה ההלניסטית והאוכלוסייה היהודית, באותה חריפות כשם שנמשך ביהודה. דברי ימי יהודי אלכסנדריה ואנטיוכיה רצופים במאבקים בין האוכלוסיות. במיוחד ידועה מרידת יהודי אלכסנדריה בימי קליגולה, בשנת 38 לספירה, שבאה על רקע מאבק היהודים לקבלת זכויות שוות לאלו של ההלניסטים. מרידה זו הייתה מעין הקדמה לאירועי המרד הגדול. במהלך המרד הגדול עצמו, גלשו האירועים מממלכת יהודה לתחומי אלכסנדריה, והנציב מטעם רומא, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר הפעיל את צבאו נגד היהודים, וטבח בהם חמישים אלף איש.
לאחר המרד הגדול חשו רבים בקרב האוכלוסייה הלא יהודית בערים המעורבות כי ניתן "להיפטר" מן היהודים. ביטוי לתחושה זו נתנו אנשי אנטיוכיה אשר ביקשו מטיטוס שישלול את זכויות היהודים ויגרשם מן העיר אולם בקשתם נידחתה. ההתנכלות של התושבים ליהודי הערים ודאי הייתה תופעה נפוצה באותם הימים. הרקע לאלימות ההדדית היה, אם כן, מוכן, וההתפרצות חיכתה לשעת-כושר היסטורית.
[עריכה] כיסופי הגאולה
בקרב קהילות התפוצות, כמו גם בקרב יהודי ממלכת יהודה, היו נפוצים כיסופי הגאולה. מצבם של יהודי התפוצות לא היה טוב בהרבה ממצבם של יהודי ארץ ישראל לאחר המרד הגדול. "המס היהודי" אשר הוטל לאחר המרד, נגבה אף מהם, וזאת תוך שימוש באמצעים חמורים, ובחוזק יד. הפליטים היהודים שהגיעו מממלכת יהודה אל הערים בתפוצה, אף הם הביאו עמם את סיפורי המרד, ויחד איתם את רוח הקנאות הדתית שהניעה את המרד.
הגדילו כנראה יותר מכל פליטי המרד הגדול ברומאים, ומדובר בעיקר בקבוצות קנאיות, סיקריות כך דומה, שנמלטו מידם של הרומאים, מידם הצבאית כמו גם מהמשפטית-ענישתית, ועשו דרכם למצרים ולקיריני. גורמים קנאיים, קיצוניים וטעוני משיחיות כגון אלה, כפי שעקב אחריהם יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמות היהודים ברומאים", בקשו להפיח שוב את אש המרד ברומאים מחוץ ליהודה, כאמור במצרים ובקיריני. הללו יכלו לנצל את המתיחות ששררה בין יהודים למקומיים בערים מרכזיות כגון אלכסנדריה שבמצרים, בעיקר על בסיס פוליטי-משפטי (שאלת מעמדם האזרחי של היהודים בערי הפוליס) ולערות לתוך ורידיהם מטענים אידאולוגיים-משיחיים, כאלה שהיו רחוקים מהם מרחק רב, אך בנסיבות העניין, עשויים היו דווקא לשרת מטרות אחרות.
[עריכה] שעת הכושר ההיסטורית
אל מול עוצמתה של האימפריה הרומית עמדה האימפריה הפרתית במזרח. מסע הכיבושים של טריאנוס הצליח להכניע מדינות רבות במזרח, כאשר מטרתו הייתה כפי הנראה כיבושה של האימפריה הפרתית, והגעה, בעקבותיו של אלכסנדר הגדול עד לגדות נהר הגנגס. האימפריה הפרתית עצמה הייתה אך אגד רופף של מלכויות אוטונומיות למחצה, ועד מהרה העמיק טריאנוס חדור, כשהוא כובש את מסופוטמיה ואת ארם נהריים, אך העמים המשועבדים התקוממו עתה נגד הפולש הזר, בבבל בצפון אפריקה ובארמניה. במלחמות אלו היה לעתים ליהודים תפקיד מתסיס וממריד, וידם הייתה רבה בהתנגדות לרומאים.
ראוי בכל מקרה לבחון את הדברים בפרופורציה הראויה, וזאת מן ההיבט הגאוגרפי ה"תמים": מקומות מגוריהם של היהודים בין הפרת לחידקל היו רחוקים מזירת ההתנגשויות בין הרומאים לפרתים. בכל מקרה לא מן הנמנע שקבוצות של יהודים הצפינו והצטרפו לכוחות הפרתיים במאבקם להדוף את הפולש המאיים.
אם מתוך רצון להצית אש של מרידה כלל אזורית, אשר תחליף את התרבות ההלניסטית השלטת בארצות המזרח בתרבות היהודית, ואם מתוך כך שמסעותיו של טריאנוס הביאו לכך שהצבא הרומי התרכז באזור המזרח, והנוכחות הצבאית הרומאית במקומות רבים באימפריה הייתה דלה, נראה היה ליהודי התפוצות כי שעת הכושר ההיסטורית להתחיל במרידתם הגיעה. נראה כי מכה מתואמת היטב שתפרוץ במקביל בחלקים שונים של האימפריה, יכולה להביא לנזק ממשי, ואולי גם להביא להישגים אל מול רומא, כמו גם להישגים במלחמה האתנית בין האוכלוסיות השונות בערים המעורבות.
אף כאן ראוי לבחון את האירועים בפרופורציונליות ההיסטורית: ראשית - הקשר בין התפוצות היהודיות היה רופף ביותר; שנית - יכולתם של יהודים לאתר את מקורות החולשה של הצבא הרומי אף היא מוגזמת; שלישית - תיזמון גלובלי-אפוקליפטי הינו מופרז; רביעית - הסיבות להתנהלות מגמה מרדנית שונות מתפוצה לתפוצה; חמישית - רק מהלך רומי אנטי-יהודי, אימפריאלי בנקודת זמן מסוימת, עלול היה לעורר גל מרדני יהודי אסיאתי-אפריקאי, שאף גלש לאי קפריסין.
[עריכה] מהלכו של המרד
[עריכה] המרד בתפוצות
מקורות שונים, המשקפים ברובם את הצד הלא-יהודי של המלחמה, מספרים לנו על מהלכו של המרד. ההיסטוריון אוזביוס מקיסריה וההיסטוריון דיו קסיוס, וכן סופרים נוספים בני התקופה כאורוסיוס מתארים את המרד ואת נסיבותיו. מקורותינו (המשנה, התלמוד והמדרשים) שותקים כמעט, ומזכירים את המרד אך באופן עקיף.
המרד פרץ, כפי הנראה, בקירנאיקה, היא לוב של ימינו. חבל ארץ זה הוחזק על ידי חיילים רומים מעטים, שכן הלגיונות ששהו בו דרך קבע נשלחו למלחמה במזרח. בראש המורדים עמד אדם אשר חלק מן המקורות ההיסטוריים מכנים אותו אנדריאס ואחרים לוקואס או לומפסואס. מעניין להדגיש את השמות המיוונים של המורדים. נכון שיהודי התפוצות, באזורים פרו-הלניסטיים, כגון ערי הפוליס, היו חשופים מטבע הדברים להשפעת התרבות ההלניסטית ומנהגיה (ובכללה אימוץ שמות יווניים קלסיים), אלא שתופעה זו מרחיקה, יחד עם מימצאים ארכאולוגיים וספרותיים, את ההנחה כי מאחורי תנועת ההתמרדות עמדו ממדים משיחיים, גאולתיים. קסיוס דיו מתאר את חמת הזעם שבה נהגו היהודים כלפי הרומאים והיוונים בעריהם - אכלו את בשר אויביהם, עשו חגורות ממעיהם, ומשחו את פניהם וידיהם בדמם. מספר האבידות הוערך במאתיים ועשרים אלף איש.
המורדים המשיכו מלוב מזרחה, והגיעו לאלכסנדריה, לאחר שהביסו מצביא בשם לופוס. בטרם נכבשה העיר על ידי המורדים, הרגו תושבי אלכסנדריה את רוב יהודי עירם. המורדים נקמו את נקמת אחיהם המומתים באכזריות.
יצוין כי העדויות הארכאולוגיות, הפפירולוגיות והספרותיות מצביעות אכן על התנהלות של תנועת מרדנות והתקוממות משמעותית ביותר באותן פרובינקיות: קיריני ומצרים. תיאורים מזוויעים, כמעט קניבליים, כגון זה המובא אצל דיו קסיוס, או בפפירוסים (עת כותבת אמו של אפולוניוס לבנה: "ברצון האלים ובייחוד הרמס הבלתי מנוצח, מי יתן ולא יצלו אותך" - 116 לספירה) בתוספת לחורבן הנורא שניטש בקיריני ובאלכסנדריה ושעולה מאוצר המימצאים הארכאולוגיים, מלמדים על העוצמה הרגשית של הקרבות בין היהודים לבין המקומיים בתקופת המרד.
ראוי לשים לב במיוחד להרס שנגרם למקדשים היווניים מזה ולמרכזי הפולחן היהודי מזה. האם הדבר מלמד על עוצמת האלימות בלבד, או שמא גם על המתיחות הדתית ששררה בין שני הצדדים, ואולי על העובדה הפשוטה שמבנים אלה היו חזקים, כמעט מבוצרים, ושימשו במהלך הקרבות מקום הימלטות אידאלי והתנהלות קרבות מצור הדדיים. בהקשר זה נציין את הטקסט המעניין המופיע בתלמוד הירושלמי (סוכה פרק ה' דף נ"ה, עמודה א'): "תני (שנה, ציין) אמר רבי י(ה)ודה: ' כל מי שלא ראה דיפלי איסטבא (=השער הכפול של הסטואה, שדירת העמודים) של אלכסנדריאה (והכוונה למבנה של בית הכנסת האלכסנדרוני), לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסילקי (אולם מוארך, שתקרתו המקומרת נשענה על שתי שורות של עמודים, בסגנון הלניסטי) גדולה ... ושבעים קתדראות (מושבי כבוד) של זהב היו שם ... ומי החריבה? טרוגיינוס (שיבוש שמו של הקיסר טריאנוס) הרשע' ...". טקסט זה מסתיים באמירה העובדתית: "באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד (הגאולה המשיחית)" המציינת את קצה של הפזורה היהודית במצרים כתוצאה ממרד התפוצות. תמונת מצב זו, בציוריות דרמטית של הדלתא של הנילוס הרוויה בדמם של יהודים, חוזרת על עצמה מספר פעמים בטקסטים התלמודיים (כגון תלמוד בבלי גיטין, דף נ"ז עמוד א') כדי ללמד על עוצמת החורבן, ומתוכו על ממדי המרידה.
במקביל התקוממו יהודי קפריסין בראשות אדם בשם ארטמיון. העיר סלאמיס הוחרבה, ומאתיים וארבעים אלף יוונים נהרגו. על-פי דיו קסיוס נאסר על היהודים לדרוך על אדמת האי, ואם מישהו (ממוצא יהודי) מושלך לאי בעל כורחו על ידי רוח סערה, הוא מוצא להורג. הוראה אכזרית זו מלמדת, סימבולית, על רוגזם של הרומאים נוכח ההתקוממות היהודית. כן התקוממו יהודי מסופוטמיה אשר נכבשה זמן לא רב לפני המרד על ידי צבאות טריאנוס.
יודגש כי המרידה היהודית במסופוטמיה היא בעייתית מהסיבות הבאות: ראשית - גורמיה שונים, ובראשם - מאבק בצבא הרומאי הפולש; שנית - חלק מהטקסטים כלל לא מדבר על מרידה, אלא על "פעולת מנע" רומית, שתמציתה - תקיפת היהודים מתוך חשש שיצטרפו למקומיים; שלישית - מוקד התיישבותם של יהודי בבל היה רחוק מאוד מזירת הקרבות, מה שמעלה התלבטות משמעותית לעצם ההתערבות היהודית במרידה.
[עריכה] מדכאי המרד
בכל מקרה, מדכא המרידה הפרתית במסופוטמיה היה לוקיוס קווייטוס, אשר הודות להצטיינותו בפיקוד ובקרבות, זכה לשדרוג מעמדו כנציבה של יהודה.
לדיכוי המרד נשלחו שני מצביאים. האחד, מרקיוס טורבו, דיכא את המרד במצרים ובקפריסין. בארצות המזרח פעל המצביא לוקיוס קוייטוס. דיכוי המרד ארך שנתיים.
[עריכה] המרד בארץ ישראל
אין לדעת האם הגיעה המרידה לארץ ישראל, ומה היה היקפה. שנים מעטות לאחר מכן פרץ מרד בר כוכבא שהיה מתוכנן ומתואם, וההכנות לו נמשכו כשש שנים. התלמוד מזכיר "פולמוס של קיטוס" אשר בעקבותיו נהגו תושבי יהודה בסממני אבלות, ואסרו על הכלות לשים עטרה בראשיהן וכן אסרו על לימוד השפה היוונית כביטוי של התאכזבות, כך דומה, מיחס הרומאים (ובמקרה זה פרי התאכזרותו של הנציב קווייטוס, מדכא המרידות במזרח) כלפיהם. ייתכן שפרצי אלימות החלו גם בארץ, ודוכאו אף הם ביד חזקה.
היירונימוס, המעין היסטוריון, בעל הכתיבה המגמתית הנוצרית האנטי-יהודית, מציין בכרוניקון שלו כי בזכות דיכוי המרידה במזרח, נרשם קווייטוס ברשימת הפראיטורים לשעבר (כלומר בעלי זכות למינוי פוליטי) התמנה לקונסול (מינוי פוליטי, שבזמנו היה צעד מינויי זה, בהקשר הצבאי, מאוד חריג ברומא) ולנציב יהודה. יש הרואים במינוי זה הוכחה כלשהי לפעולה מרדנית יהודית ביהודה, כמעין "זנב" למרידה הכוללת.
ספרטיאנוס, מחבר ה"היסטוריה אוגוסטה" (דברי ימי הקיסרים), מציין כי יהודה גילתה "רוח של מרדנות", ומכאן שנתקשה עדיין להגדיר את יהודה כמצטרפת למרד התפוצות (ואף יש לזכור את העובדה שההיסטוריה אוגוסטה הוא מקור מפוקפק). אף הכתובת הרומית שנתגלתה בהר ציון שבירושלים ושמתוארכת לשנה 116/117 לספירה מעוררת בעיתיות. בסיומה נכתב כי ההיכל (המבנה) הנזכר נבנה על ידי כוח מחיל המשלוח של הלגיון השלישי קירינאיקי. אם כן, חיל המשלוח מתוך לגיון ששהה דרך קבע במצרים ושוגר ליהודה, עשוי ללמד על בעיות ביטחוניות שהתעוררו אותו זמן במקום, ובעיות אלו יכולות להתחבר לאיזה שהיא התנגדות במסגרת מרד התפוצות.
מקורות חז"ל מספרים על שני אחים, לוליאנוס ופפוס שנלכדו על ידי הרומאים בלודקיא (לאודיקיאה שבסוריה, היום - לטקיה) בימי טריאנוס והומתו באופן אכזרי (בביקוע ראש על ידי יתדות עץ) כיאה למורדים. מעניין אגב לציין אף כאן, כמו באירועי המרד במצרים, בקיריני ובקפריסין, עמדו בראש המורדים יהודים מתיוונים (לוקואס, לומפסואס, ארטמיון ועוד) וממאפייני המרד הגדול, כמו גם ממרד בר כוכבא (המאוחר למרד טריאנוס), עולות דמויות של מנהיגי מרד מקומיים, בני אותה משפחה (אפשר גם להיזכר במרד מתתיהו ובניו). כיצד נקשרו פפוס ולוליאנוס למרידה? ובכן, ממקורות אחרים עולה כי השניים הפעילו מיזם מעניין של תחנות טרפזיות (שולחנות להחלפת כספים, להמרתם) מעכו ועד אנטיוכיה. מיזם זה כרוך בעדות מאוד בעייתית, המעלה רמיזה בדבר ראשית בנייתה של "איליה קפיטולינה", אשר תורגמה, כך דומה, לשמועה בדבר בנייתו-שיקומו-שיפוצו של בית המקדש בירושלים. ראוי אגב לציין כי הטקסט יכול להשתייך לימי טריאנוס, לימי ראשית התקסרותו של הדריאנוס (118 לספירה), יורשו של טריאנוס, או בשלהי שנות העשרים, בואכה שנות השלושים (מרד בן כוסבה - בר כוכבא).
בכל מקרה יזמו פפוס ולוליאנוס מפעל של העברת כספים לירושלים ו/או סיוע לעולי רגל ראשוניים, בעקבות פיענוח מפעלו של טריאנוס או הדריאנוס. עשוי להיות שמיזם זה היה למעשה פעולת כיסוי להזרמת כספים ועולי-רגל (כוחות) לטובת המרידה האנטי-רומית בארץ. זאת ועוד, בסוף הטקסט מסופר על התארגנות יהודית מרדנית, או מעין מרדנית, בבקעת בית רימון שבגליל, שמהלכה האגרסיבי נמנע על ידי התערבותו של רבי יהושע בן חנניה בעזרת משל איזופוסי שהוא נשא מול הציבור הרוגש (משל הארי, החסידה והעצם התקועה בלוע הארי). נוסיף לכך את ההתייחסות השלילית של חז"ל לטריאנוס ואת הביטוי "פולמוס של קיטוס", הבא ללמד, לצד השימוש ב"פולמוס של אספסיאנוס", כי בכל אופן נודעו אירועי מרד, או לפחות התנגדות לרומאים ביהודה.
בשורה התחתונה נמצאים אנו בדילמה מורכבת: האם פרץ מרד ביהודה? מה היו ממדיו, אם בכלל? מה היו סיבותיו? ומה הייתה זיקתו, אם בכלל, למרד התפוצות?
[עריכה] תוצאות המרידה
המרידה הייתה ליהודי התפוצות מה שהמרד הגדול, ומרד בר כוכבא היו ליהודי הארץ. הקהילה העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות, קהילת אלכסנדריה, חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם. גם קהילת קפריסין חרבה, וכן חרבו קהילות נוספות, מארם נהריים ועד לוב.
ייתכן שהמרד פגע בסיכויי הקיסר טריאנוס להכות בפרתים ולכבוש את המזרח, שכן הוא לא השלים מלאכה זו בטרם מת, בשנת 117, בסמוך לאחר דיכוי המרד. יורשו אדריאנוס ויתר על רבים מכיבושי קודמו, והתרכז בשמירה על השקט בתוך גבולות הקיסרות, וביצורם.
ככל שהייתה הדת היהודית צד למאבק עולמי בין דתות, אורחות חיים ואורחות מחשבה, הרי שהמרד הפחית מאוד את עוצמתה והשפעתה. רבים המירו את דתם, וייתכן שרבים הצטרפו לראשוני הנוצרים. מאורעות "מרד התפוצות" נמצאים בנקודה על הרצף ההיסטורי בין ראיית הנצרות ככת יהודית, אחת מרבות בימי הבית השני, ובין ההתנתקות המלאה מן היהדות, אשר אפשרה את פריצתה של הנצרות והפיכתה לדת המדינה ברומא בימי הקיסר קונסטנטינוס ולדת עולמית לאחר מכן. נראה כי לאירועים אלו הייתה השפעה על הנצרות המוקדמת בכיוון זה של התנתקות ופרישה מן היהדות.
[עריכה] לקריאה נוספת
- צבי גרץ, דברי ימי ישראל, הוצאת יזרעאל, 1955.
- אוריאל רפופורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984.
