חמשת הקיסרים הטובים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חמשת הקיסרים הטובים הוא הכינוי שניתן לחמישה מקיסרי רומא ששלטו בה בזה אחר זה החל מסוף המאה ה-1. המונח נטבע על ידי ניקולו מקיאוולי בשנת 1517, והוא מתייחס לקיסרים נרווה, טריאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס, שתקופת שלטונם נמשכה משנת 96 עד שנת 180.

תקופת "חמשת הקיסרים הטובים" נחשבת לעת של שגשוג ברומא העתיקה. בתקופה זו התרחב שטחה של האימפריה, וכלכלתה הייתה יציבה. מקיאוולי טען שאחת הסיבות ליציבות זו נעוצה בעובדה שכל קיסר בחר את יורשו בעצמו ולא מינה את אחד מבניו לתפקיד. הקיסר היה מאמץ את היורש בגיל צעיר ומחנך אותו להמשיך את דרכו. הראשון שסטה מדרך זו היה מרקוס אורליוס, שמינה את קומודוס בנו לרשת אותו. צעד זה התגלה כמשגה, ותקופת שלטונו של קומודוס נחשבת לתחילת התפוררותה של הקיסרות הרומית, תהליך שנמשך כ-200 שנה.

ההיסטוריון אדוארד גיבון התייחס בחיבורו "ההיסטוריה של שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" לתקופת שלטונם של חמשת הקיסרים הטובים. מניתוחו עולה שתקופה זו התאפיינה בשלטון אבסולוטי שהאוחזים בו נהגו בחוכמה, בטוהר מידות ובמתינות. זאת בניגוד לחלק מממשיכי דרכם, שהשתמשו בכוח הרב שהקנה תפקיד הקיסר ברומא לצרכיהם האישיים והפכו לעריצים.

שניים מ"חמשת הקיסרים הטובים" ידועים לשמצה בהיסטוריה של עם ישראל: טריאנוס, שבתקופתו פרץ מרד התפוצות, ויורשו אדריאנוס, שדיכא באכזריות את מרד בר כוכבא ולאחריו הטיל את גזירות אדריאנוס.

קיסרי רומי

מלכי רומא | קיסרי רומא | בית קונסטנטינוס והתקופה הנוצרית | הקיסרות הרומית המערבית

אוגוסטוס קיסר טיבריוס קיסר קליגולה קלאודיוס קיסר נירון קיסר גלבה אותו ויטליוס אספסיאנוס טיטוס דומיטיאנוס נרווה טריאנוס אדריאנוס אנטונינוס פיוס לוקיוס ורוס מרקוס אורליוס קומודוס פרטינקס דידיוס יוליאנוס ספטימיוס סוורוס קרקלה מקרינוס אלאגבאלוס אלכסנדר סוורוס מקסימינוס גורדיאנוס הראשון פופיאנוס ובלבינוס גורדיאנוס השלישי פיליפוס הערבי דקיוס טרבוניאנוס גלוס איימליאנוס ולריאנוס גליאנוס קלאודיוס השני גותיקוס קווינטילוס אורליאנוס טקיטוס פלוריאנוס פרובוס קארוס קארינוס דיוקלטיאנוס כלורוס גלריוס מקסימינוס דאיה מקסנטיוס קונסטנטינוס האימפריה הרומית