ספטימיוס סוורוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לוקיוס ספטימיוס סוורוס (11 באפריל 145^[1] - 4 בפברואר 211) (Lucius Septimius Severus), קיסר רומא מה-9 באפריל 193 ועד למותו ב-211. הביא יציבות שילטונית לאימפריה הרומאית לאחר שלטונו המגלומני וההרסני של קומודוס ומלחמות הירושה שפרצו עם הרצחו. הרחיב את גבולות הקיסרות במזרח והבטיח את יציבות שלטונו במחיר של מלחמת אזרחים עקובה מדם וחיזוק מעמדם של אנשי הצבא, בקיסרות שהייתה לדיקטטורה צבאית.

תוכן עניינים 1 תולדות חייו 1.1 ראשית דרכו 1.2 עלייתו לשלטון ומלחמת האזרחים 1.3 רומא בתקופתו 1.4 המסע למזרח 1.5 פלאוטיאנוס 1.6 שנותיו בבריטניה 2 ירושה 3 ספטימיוס סוורוס והיהודים 4 הערות 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חייו

[עריכה] ראשית דרכו

ספטימיוס סוורוס נולד באפריקה, בעיר לפטיס מגנה שבאוטיקה (לוב של היום), שהייתה פרובינקיה רומאית משגשגת. משפחתו הייתה ממוצא פניקי אך התעלתה בסולם החברתי הרומאי למעמד הפרשים. אביו, פובליוס ספטימיוס גטה לא כיהן בתפקיד רשמי ובחר לחיות עם אשתו פולביה פיה ושלושת ילדיהם באפריקה ולא באיטליה, אף שהחזיק שם רכוש. אולם שני דודניו כיהנו כסנאטורים ומעמד המשפחה היה איתן.

קשרי משפחתו ברומא אפשרו לו להיכנס בקלות יחסית לחיים הציבוריים בבירה, אליה הגיע ב-162. הוא הוצג לקיסר מרקוס אורליוס ומספר שנים לאחר מכן נבחר לקוואיסטור ונכנס לסנאט, ככל הנראה ב-169, לאחר שהגיע לשנתו העשרים וחמש כנדרש. באותם ימים התרחב הסנאט ומנה כ-600 איש.

כקוואיסטור נשלח לסרדיניה כדי להלחם במורים ולאחר מכן היה שליח לאפריקה עד שחזר לרומא לכהן כטריבון העם. ב-175 לערך נישא לראשונה, נישואים אשר לא הניבו ילדים ונסתיימו במותה של האישה לאחר כעשור. התקדמותו המשיכה בימי קומודוס והוא כיהן כפרטור, מפקד ליגיון בסוריה ומושל מחוז בגאליה ופאנוניה. ב-187 התחתן עם אשתו השנייה יוליה דומנה, בת למשפחה מיוחסת מאמסה. שני בניו קרקלה וגטה נולדו ב-188 ו-189 בהתאמה.

ב-190 היה ספטימיוס סוורוס לקונסול ומונה על ידי קומודוס למפקדם של הליגיונות בפאנוניה. שם נודע לו על רצח הקיסר פרטינקס ברומא ב-28 במרץ 193.

[עריכה] עלייתו לשלטון ומלחמת האזרחים

מוקד כוחו היה בקרב הצבאות עליהם פיקד ואשר הכריזו עליו כקיסר ב-9 באפריל. אך בינו ובין הקיסרות עמדו מושל בריטניה קלודיוס אלבינוס, מושל סוריה פסקניוס ניגר ודידיוס יוליאנוס, שזכה לתמיכת המשמר הפרטוריאני בבירה והוכתר לקיסר. שליחים ששלח סוורוס מפאנוניה הציעו לאלבינוס את התואר קיסר והוא התרצה. כעת פנה סוורוס להתמודד עם יוליאנוס וצעד עם צבאותיו לרומא. האמתלה שסיפק לחייליו הייתה נקמת דמו של פרטינקס.

בדרך לרומא לא נתקלו כוחותיו בהתנגדות משום שתומכיו של יוליאנוס נטשו אותו האחד אחרי השני. ביוני, עוד לפני שהגיע לרומא, נטשו חיילי המשמר הפרטוריאני את קיסרם והרגוהו. כל שנותר לסוורוס היה להיכנס לבירה ולזכות בה ללא קרב.

ספטימיוס סוורוס השתלט על רומא אך בשלב זה לא על האימפריה כולה. פסקניוס ניגר שהוכרז אף הוא כקיסר לאחר מותו של פרטינקס, ביסס את מעמדו בחלקה המזרחי של האימפריה ועסק בהכנת צבאו לקראת הקרב מול סוורוס. המלחמה נמשכה כשנה כאשר כוחותיו העדיפים של סוורוס, שהצליח למנוע חזית נוספת במערב מול אלבינוס, דחקו את הצבא הנאמן לניגר מזרחה. ניגר עצמו נהרג ליד אנטיוכיה ב-194, אולם העיר ביזנטיון החזיקה מעמד עוד שנה תמימה לאחר מכן וסרבה להכנע לסוורוס למרות שכל שאר ערי האימפריה המזרחית ומצרים סרו למרותו. סוורוס אפילו הורה לשלוח לעיר את ראשו הכרות של פסקניוס ניגר אך ללא הואיל. לבסוף נכבשה העיר ונענשה על מרדנותה בהריסת חומותיה.

בשנת 195 יצא סוורוס למלחמה נגד שתי ממלכות בצפון מסופוטמיה שניצלו את מלחמת האזרחים, תקפו מוצבים רומאיים ואף הצליחו לכבוש כמה מהם. צבאו הכניע אותן (וגם את השבט הערבי שסייע ליריבו ניגר) וחלקים נרחבים ממסופוטמיה סופחו על ידיו לאימפריה. חששם של סנאטורים רבים כי המעורבות במזרח תעלה לרומא ביוקר ותחליש את האימפריה התברר כמוצדק - אך לא בימיו של ספטימיוס סוורוס.

קלודיוס אלבינוס, אשר נשא בתואר קיסר ונמנע מלקרוא תיגר על אלבינוס בפומבי עד עתה, היה מטרתו הבאה של סוורוס. כעת, משהובסו יריביו במזרח, יכול היה למנות את בנו קרקלה לתואר קיסר, לדחוק הצידה את אלבינוס ולהכריז עליו כאויב הציבור. אלבינוס מצידו גייס את כוחותיו ופלש לגאליה, כלל הנראה לאחר פרובוקציות של סוורוס כנגד כוחותיו. המלחמה נמשכה עד שנת 197 ונסתיימה בניצחונו של סוורוס בקרב ליד ליון, קרב אשר נטה בתחילה לטובתו של אלבינוס דווקא ועלה לסוורוס בחיילים רבים, אך הסתיים בהתאבדותו של אלבינוס המובס. הקרב בליון היה הראשון בו נטל ספטימיוס חלק בעצמו.

עם תום מלחמת האזרחים נתגלתה אכזריותו של סוורוס במלואה: הוא הורה לכרות את ראשו של אלבינוס ולהציגו על מוט ברומא; כן הורה להרוג את אשתו וילדיו. רבים מאצילי ספרד וגאליה טוהרו גם הם על נשיהם. לבסוף כילה את זעמו ברבים מחברי הסנאט, כולל אביו של פרטינקס. אזרחי רומא, כפי שכותב קאסיוס דיו, לא אהבו את אכזריותו ואת הכרזתו על עצמו כבנו של מרקוס אורליוס, כמו גם את השבחים שהרעיף בנאומיו על קומודוס בנו. עם ביסוס שלטונו לא היה ספטימיוס סוורוס אהוב על נתיניו אך פחדו נפל על כולם. ניקולו מקיאוולי הסביר את יכולתו של סוורוס להאריך ימים בשלטון בכך שהאומץ והאופי שלו מנעו מהעם לשנוא אותו, על אף מעשיו האכזריים.^[2] מעטים מקיסרי התקופה זכו כמוהו למות מוות טבעי.

[עריכה] רומא בתקופתו

ספטימיוס סוורוס תיגמל את החיילים, שהיוו את בסיס שלטונו, בנדיבות רבה. עם עלייתו לשלטון העלה את שכרם בשליש ולאחר מכן העלה אותו עוד. מעבר לשכר הרגיל נתנו הוא וקרקלה בנו מתנות מיוחדות רבות לחיילים וחלקו עמם ברוחב לב את שלל המלחמות. אפשרויות הקידום של חיילים בממשל היו רבות יותר מבעבר והותר להם גם להנשא. הסנאט מצד שני, לא אהד את ספטימיוס סוורוס. הוא מצידו הוציא להורג עשרות סנטורים, בהאשימו אותם בשחיתות או קשירת קשר נגדו, בדרך כלל שלא בצדק. את מקומם תפסו עבדים משוחררים מהפרובינציות מתומכיו של סוורוס. אירוע שהמחיש את עליית קרנו של הצבא לעומת הסנאט היה החלטתו של סוורוס, כפי שהודיעה לחיילים, על האלהתו של קומודוס. לסנאט לא נותר אלא לאשר אותה בדיעבד.

מספר אמצעים נקט כדי לחזק את ביטחונו שלו, כמו גם את זה של אזרחי רומא: את המשמר הפרטוריאני שאכזב את פרטינקס פיזר, לקח מחייליו את נשקם וסוסם וגירש אותם מרומא. במקומם מינה משמר חדש, גדול יותר, שהורכב מחיילים רבים מהפרובינציה הנאמנים לו. גם את כוחות המשטרה של רומא ומשמרות הלילה תיגבר משמעותית. שלטון החוק חוזק באמצעים אלה אך גם על ידי רפורמות משפטיות. ספטימיוס סוורוס כיבד משפטנים ואפילו מינה אחד מהם למפקד המשמר הפרטוריאני. תקופתו הייתה תור הזהב של המשפט הרומאי והסדר הציבורי נשמר, אם גם ביד חזקה.

מאפיין נוסף של תקופה זו היה נכונותו של סוורוס להיטיב עם העם ולהוציא לשם כך סכומים נכבדים. בשנתו העשירית בשלטון הוא חגג את משחקי המאה בפאר והדר. באופן חסר תקדים, חולקו לחיילים ולאזרחים עשר מטבעות זהב כל אחד, כמספר שנות שלטונו. החזרה מהמסע למסופטומיה (ראו להלן) צוינה אף היא במשתאות וחגיגות ציבוריות בעלות גבוהה. כן נחגגו נישואיו של בנו קרקלה.

[עריכה] המסע למזרח

בין השנים 197 ו-202 יצא סוורוס, בראש צבא שכלל שלושה לגיונות חדשים למסע כיבושים במזרח כנגד האימפריה הפרתית הנחלשת, אשר הצליחה לכבוש מחדש את השטחים שלקח ממנה ב-195 כאשר הוא היה עסוק במערב ולשים מצור על העיר ניסיביס. הרומאים גברו בקלות על הפרתים, הפליגו באוניות במורד נהר הפרת והחריבו את סלאוקיה ובבל שננטשו על ידי תושביהן. גם את בירת הפרתים קטסיפון כבשו ובזזו ולאחר מכן הרגו רבים מתושביה ולקחו כ-100,000 שבויים לעבדות. מטרת המסע היה חורבן וביזה, לא כיבוש; הצבא המנצח חזר לרומא, לא לפני שהספיקו לטייל במצרים וסוורוס הוסיף לשמו את התואר פרתיקוס מקסימוס לאות הניצחון. כמו כן מינה את בנו הבכור קרקלה לאוגוסטוס ואת בנו גטה לקיסר, פעולה שזיכתה אותם קולקטיבית בכינוי שלושת הקיסרים. ב-204 הוקם שער ספטימיוס סוורוס כדי לציין את ניצחונותיו במזרח.

[עריכה] פלאוטיאנוס

מי שכונה 'הקיסר הרביעי' היה גאיוס פולביוס פלאוטיאנוס, שכמו סוורוס מוצאו היה מלפטיס מגנה והיה מוציא ומביא עבורו ואיש סודו. פלאוטיאנוס מונה לתפקיד מפקד המשמר הפרטוריאני על ידי סוורוס לפני שיצא עימו למסע המסופוטמי. הוא דאג להתנקש בחייו של מפקד המשמר השני כדי שלא להתחלק בכוחו והיטיב לצבור עושר ועוצמה ברומא, יתרה אפילו על זו של סוורוס עצמו. כשהשיא את בתו פלאוטילה לקרקלה, בנו של סוורוס, היה בידו ליתן נדוניה שהייתה מספיקה לחמישים נסיכות. פסלים רבים הזמין בדמותו ועסק כל העת בביזה ובהעשרת אוצרו.

האיום הפוליטי שהיווה פלאוטיאנוס נעלם כנראה מעייניו של סוורוס אך לא מאלה של בנו קרקלה, אחיו גטה ואשתו יוליה דומנה. לקראת סוף 204, החל להשתנות מזלו של פלאוטיאנוס: גטה הנוטה למות הזהיר את סוורוס על מעשיו הרעים. סמכויותיו החלו להלקח ממנו ולבסוף, בינואר 205 העידו עשרה חיילים כי פלאוטיאנוס קשר קשר והורה להם בכתב לרצוח את סוורוס וקרקלה. קרקלה עמד כנראה מאחורי זיוף הראיות והדחת העדים והוא היה גם זה שהורה לאחד מהשומרים להרוג את פלאוטיאנוס. מניעיו היו הרצון להתגרש מפלאוטילה אשר לא אהב, כפי שאכן עשה מיד, כמו גם ההכרח להיפטר מאיש פוליטי רב עוצמה, שאמנם היה נאמן לסוורוס אך ודאי היה הופך ליריבו של קרקלה לאחר מות השליט, אשר כבר היה כבן שישים.

גופתו של פלאוטיאנוס נזרקה לרחוב (אף שלאחר מכן נקברה בהוראת סוורוס) ושערות מראשו נשלחו לאשתו ובתו. רבים מנאמניו הוצאו להורג אך משפחתו הורשתה על ידי סוורוס לצאת לגלות. לאחר מותו הרג קרקלה גם אותם.

[עריכה] שנותיו בבריטניה

את שנותיו האחרונות עשה סוורוס בבריטניה, לשם נסע בעקבות אי שקט בפרובינקציה. סיבה נוספת ליציאת סוורוס מרומא הייתה היריבות ההולכת וגוברת בין בניו המתבגרים, אותה תלה בחיי הבטלה שחיו ברומא. גטה קודם לאוגוסטוס, תואר בו החזיקו כבר אביו ואחיו, וניהל את העניינים האזרחיים בבריטניה הרומאית. קרקלה היה מפקד הצבא יחד עם אביו במלחמה שהתנהלה נגד השבטים הברברים הצפוניים. הם פיקחו גם על בנייתה מחדש וחיזוקה של חומת אדריאנוס.

סוורוס המזדקן כבר לא יכול היה להשתלט על בניו. מחלת השיגדון בה לקה מנעה ממנו לתפקד כבעבר וב-4 בפברואר 211 מת בעיר אבורקום (יורק של היום). בניו וחייליו שרפו את גופתו ושרידיה הושמו בכד אשר נקבר במאוזוליאום האדריאני ברומא. ייתכן שלקרקלה הייתה יד במות אביו.

[עריכה] ירושה

לפני מותו ציווה סוורוס את בניו שלושה צווים: לחיות בהרמוניה אחד עם השני, להעשיר את החיילים ולהתעלם מכל אדם אחר. בנו קרקלה הפר את הצו הראשון כשרצח את אחיו ונותר שליט יחידי. שני הצווים האחרים מולאו במידה רבה, אך ללא הועיל: שלושת הקיסרים הנותרים בשושלת הסווריאנית נרצחו כולם, לאחר כהונות בנות ארבע עד שתים עשרה שנים. בכלל, היציבות השילטונית שהשיג ספטימיוס סוורוס מתה איתו. רק דיוקלטיאנוס הצליח להשיב אותה בסוף המאה השלישית.

[עריכה] ספטימיוס סוורוס והיהודים

במלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192 בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל בספטימיוס סוורוס ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם את תמיכתם.

בתקופת שלטונו של סוורוס הותר ליהודים לכהן במשרות פקידות ברחבי הערים בקיסרות. בני שושלתו הלכו אחריו והמשיכו את המדיניות האוהדת ליהודים שייתכן שהייתה תוצאה של הקרבה האתנית והתרבותית של השושלת השמית ליהודים.

[עריכה] הערות

1. ^ שנת לידתו שנויה במחלוקת: לפי ההיסטוריה אוגוסטה הוא נולד ב-146, אך קאסיוס דיו, הנחשב למקור מוקדם ואמין יותר מציין את גילו המדויק ביום מותו (65 שנים, 9 חודשים ו-25 ימים) המאפשר לחשב לאחור את לידתו ב-11 באפריל 145. לפי בירלי (Septimius Severus: The African Emperor ראו לקריאה נוספת) (עמוד 220, הערה 27) זהו התאריך הסביר יותר, אם כי קיימת גם האפשרות שספטימיוס סוורוס עצמו זייף את תאריך לידתו.
2. ^ ניקולו מקיאוולי, הנסיך (פרק 19)

[עריכה] לקריאה נוספת

• Septimius Severus: The African Emperor, by Anthony R. Birley ISBN 0415165911
• ניקולו מקיאוולי, הנסיך (פרק 19)
• קאסיוס דיו, היסטוריה של רומא, ספרים 74-77

[עריכה] קישורים חיצוניים

• הפרקים הרלוונטיים בקאסיוס דיו (תרגום לאנגלית): [1] ,[2], [3], [4]
• חייו של ספטימיוס סוורוס, היסטוריה אוגוסטה (אנגלית)
• ספטימיוס סוורוס באנציקלופדיה המקוונת של הקיסרים הרומאיים

קיסרי רומי

מלכי רומא | קיסרי רומא | בית קונסטנטינוס והתקופה הנוצרית | הקיסרות הרומית המערבית

אוגוסטוס קיסר טיבריוס קיסר קליגולה קלאודיוס קיסר נירון קיסר גלבה אותו ויטליוס אספסיאנוס טיטוס דומיטיאנוס נרווה טריאנוס אדריאנוס אנטונינוס פיוס לוקיוס ורוס מרקוס אורליוס קומודוס פרטינקס דידיוס יוליאנוס ספטימיוס סוורוס קרקלה מקרינוס אלאגבאלוס אלכסנדר סוורוס מקסימינוס גורדיאנוס הראשון פופיאנוס ובלבינוס גורדיאנוס השלישי פיליפוס הערבי דקיוס טרבוניאנוס גלוס איימליאנוס ולריאנוס גליאנוס קלאודיוס השני גותיקוס קווינטילוס אורליאנוס טקיטוס פלוריאנוס פרובוס קארוס קארינוס דיוקלטיאנוס כלורוס גלריוס מקסימינוס דאיה מקסנטיוס קונסטנטינוס האימפריה הרומית