התקופה הרומית בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התקופה הרומית בארץ ישראל היא תקופה המתחילה בשנת 63 לפנה"ס עם כיבוש ארץ ישראל על ידי פומפיוס, ועד שנת 324 לספירה שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. במהלך תקופה זו נטבע הכינוי "פלשתינה" לארץ ישראל.

המייחד את שלטון רומא בארץ ישראל הוא ההתנגדות העזה שהיא עוררה בקרב תושבי הארץ היהודים שהיווה את רוב האוכלוסייה במשך תקופה ארוכה - מכל הפרובינקיות ההתנגדות היהודית שהייתה מבוססת על אידאולוגיה אנטי-רומאית הייתה הארוכה והקשה ביותר. דבר נוסף המייחד את יהודה היא שעמה היה היחידי שהשאיר עדות כתובה למפגשו עם האימפריה הרומאית.

מטבע יהודה השבויה

[עריכה] ראשית יחסי יהודה ורומא

תחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזרות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי, הקשרים הפכו לרישמיים בשנת 161 לפנה"ס שמנהיג המרד יהודה המכבי שלך משלחת לרומא שכרתה ברית רשמית עם הרפובליקה. הברית הייתה מבוססת על העויינות ההדדית לסלאוקים ויורשיו של יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס הראשון חידשו את הברית ונקטו מדיניות פרו-רומאית.

מצב זה השתנה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי, שלא כקודמיו הוא בחר לא לחדש את הברית עם רומא. ככל הנראה מניעיו של ינאי היו התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח, ככל הנראה הוא בחר לקשור את עצמו לברית מזרחית אנטי רומאית עם האימפריה הפרתית, פונטוס וארמניה.

[עריכה] יהודה כמדינה ווסאלית

עם כיבוש סוריה על ידי המצביא הרומאי פומפיוס היה ברור לכל שארץ ישראל תבוא בעקבותיה תחת עול השיעבוד לרומא. אל פומפיוס הגיעה משלחת מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני שהיו מוערבים במחולקת על השליטה ביהודה. בתחילה פומפיוס לא הגיעה לידי החלטה אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס למרוד בו הוא כבש את ירושלים ולכד את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא, כמו כן הוא חילל את בית המקדש כשנכנס לקודש הקודשים. עתה פומפיוס מסר את הממלכה להורקנוס תוך שהוא מוריד אותו לדרגת אתנרכוס ("ראש העם", תואר פחות ממלך), קורע מספר מחוזות משליטתו ומקים את הפולייס ההלינסטיות שהחשמונאים החריבו.

נוכחותה של רומא עוררה התנגדות עזה ביהודה, בשנת 57 לפנה"ס הניף את נס המרד אלכסנדר השני שהיה בנו של המלך המודח, המרד דוכא בידי מושל סוריה אולוס גביניוס. לאחר ניצחונו גביניוס הגיע למסקנה שכדי להכפיף את יהודה למרותה של רומא הוא יצטרך לנקוט צעדים יותר קיצוניים - על הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, גביניוס פירק את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים. מטרת גביניוס בחלוקה זאת הייתה לפורר את האחדות הלאומית היהודית שהייתה מקור כוחו של רוח המרד כנגד שלטון רומא. אף צעד זה לא השקיט את המרדנות היהודית ובשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני ובנו מתתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה, שם עשו ניסיון כושל למרוד והובסו על ידי גביניוס.

לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס במלחמת האזרחים הוא איחד מחדש את יהודה תחת שלטונו של הורקנוס ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס של יהודה וזה מינה את בניו פצאל והורדוס למושלי ירושלים והגליל. אולם מצב זה לא נמשך זמן רב, קיסר נרצח בשנת 44 לפנה"ס ואנטיפטרוס נרצח בשנה שלאחר כך. יהודה נפלה תחת השפעתם של רוצחי קיסר שכמו בכל מקום שלטו שלטון רודני וסחטו כספים רבים מן הערים שהיו תחת מרותם.

מצבה המדיני של יהודה השתנה שוב בעקבות ניצחון הטריאומווירט השני בקרב פיליפי, יהודה נפלה תחת מרותו של מרקוס אנטוניוס שאישר את מעמדם של פצאל והורדוס והעלה אותם לדרגת טטרכים. שלטון האחים נמשך עד שנת הפלישה הפרתית בשנת 40 לפנה"ס, הפרתים כבשו את יהודה והמליכו את אנטיגונוס כמלך מטעמם. ביניתיים הורדוס עשה את דרכו לרומא והצליח לשכנע את הטריאומווירט להמליכו למלך יהודה ובשעה שהצבא הרומאי כבש מחדש את המזרח מידי הפרתים בשנת 37 לפנה"ס הוא כונן את שלטונו של הורדוס.

ממלכתו של הורדוס

מבחינה מדינית הורדוס היה וסאל נאמן של רומא ובאופן טיבעי היה מקורב לשליט המזרח מרקוס אנטוניוס, עם תבוסתו בשנת 31 לפנה"ס של פטרונו בקרב אקטיום הוא מיהר להעביר את תמיכתו לאוקטביוס שאישר את מעמדו כמלך יהודה ואף הגדיל את שטח ממלכתו בתקופות שונות. שלטון הורדוס היה בעל אופי רודני, הוא לא נהנה מתמיכת רובו הגדול של העם בשל תמיכתו המדינית ברומא וזילזולו בחוקי היהדות כמו כן הוא פעל לחזק את האלמנט הלא יהודי בממלכה שהיה נאמן לשלטון רומא.לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס פרצו מספר מרידות שדוכא על ידי נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס.

הקיסר אוגוסטוס כיבד את צוואתו וחילק את ממלכתו לשלוש בניו: ארכלאוס קיבל את חלקה הארי של הממלכה שכלל את אדום, השומרון ויהודה, הורדוס אנטיפס קיבל את הגליל והפיריאה (עבר הירדן היהודית) ופיליפוס קיבל את הבשן. מעמדם של בני הורדוס היה נחות משל אביהם, אף אחד מהם לא החזיק בתואר מלך והם לא נהנו מאותו אמון ובביטחון מצד רומא שהיה מנת חלקו של הורדוס.

ארכלאוס המשיך את מדיניותו של אביו אולם התגלה כשליט בעל כישרון פחות משל הורדוס והצליח לעורר על עצמו את זעמו של העם, בשנת 6 לספירה משלחות יהודית ושומרונית נסעו לרומא והעלו קובלנות בפני הקיסר אוגוסטוס על שלטונו, הקיסר בחר להדיחו ממשרתו ולספח את יהודה כפרובינקיה.

[עריכה] יהודה כפרובינקיה

ארגונה של יהודה כפרובינקיה הוטל על נציב סוריה קוויריניוס, הוא התחיל לבצע קנסוס (מפקד אוכלוסין) דבר שעורר את זעם האוכלוסייה המקומית מכיוון שצעד זה היה מנוגד לחוקי היהדות וגם מכיוון שהוא נועד לשרת את מטרות המיסוי הרומאי בארץ. רק בהתערבות הכהן הגדול המפקד קויים אולם הייתה קבוצה בראשותו של יהודה בן חזקיה שהתנגדה לקוויריניוס בצורה אלימה, הייתה זאת ראשיתה של הפעילות הקנאית ביהודה וההתנגדות האקטיבית לרומאים.

מקומה של יהודה במערך הקיסרות הרומית

לאחר סיום המפקד מונה נציב רומאי, הנציב ביהודה היה בעל סמכויות מועטות, לא עמד לרשותו כוח צבאי רומאי (הכוח הצבאי היחיד שהוא פיקד עליו היה חיילות העזר) ובשעת חירום הוא היה כפוף לנציב סוריה הבכיר ממנו. ראשוני הנציבים כיבדו את היהודים ולא ידוע על כל התנגשויות יוצאות דופן שלהם עם האוכלוסייה, המצב השתנה בזמן נציבותו של פונטיוס פילאטוס שנהג להתעמת עם האוכלוסייה היהודית ופגע ברגשותיה הדתיים. אירוע בעל חשיבות עולמית בזמן נציבותו היה הוראתו לצלוב את ישו, דבר שסימן את תחילת הנצרות.

מותו של הקיסר טיבריוס ועלייתו של נכדו קליגולה לכס השלטון בשנת 37 עתיד לסמן את תחילתו של אחד מהמשברים החמורים ביותר בתולדות היחסים הרומאים-יהודים. משהקימו התושבים ההלניסטים ביבנה מזבח לפולחן הקיסר, הרסו אותו התושבים היהודים במקום. הדבר דווח לקליגולה, והוא הורה בכעסו על הקמת פסל לכבודו בבית המקדש בירושלים. פקודתו גרמה לזעזוע גדול ביהודה ועוררה התנגדות גדולה, לכן על פובליוס פטרוניוס מושל סוריה הוטלה המשימה להקים את הפסל, פטרוניוס שהבין שהתעקשות על הצבת הפסל תגרום למלחמה עם היהודים נקט בצעדים לעיכוב הקמת הפסל. אגריפס ששהה בחצר הקיסר ברומא לקח חלק במגעים לביטול הפקודה של קליגולה ואף הצליח לשכנעו לבטלה, אולם לפי גרסה אחרת קליגולה אחר בו מהביטול והפקודה התבטלה עם הירצחו בשנת 41.

מטבע של אגריפס הראשון מירושלים

לאחר עלייתו של הקיסר קלאודיוס הוא סיפח את הפרובינקיה לתחומי ממלכתו של אגריפס הראשון (שכבר קיבל מקליגולה את שטחי שלטונם של דודיו פיליפוס והורדוס אנטיפס) ובכך אוחדה ממלכתו של הורדוס שוב תחת שליט יהודי. אגריפס נקט מדיניות דומה לזאת של סבו הורדוס אולם שלא כמו יתר השליטים מבית הורדוס הוא השכיל לנסות ואף הצליח לקנות אהדתו של חלק מן העם. אגריפס נפטר ממחלה במרץ 44 בשעה שחגג בקיסריה בפסטיבל לכבוד ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום. לאחר מותו עצמאותה הסמלית של יהודה בוטלה והיא סופחה מחדש ושבה להיות פרובינקיה רומאית.

שלטון הנציבים הוחזר ליהודה, אולם שלא כמו בתקופת הנציבות הראשונה הנציבים שמונה היו אנשים ממוצא סורי, ולכן עוינים ליהודים ותמכו בסורים ההלניסטים במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת, חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, אשר ניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים. שלטונם הגביר את ההתנגדות היהודית לרומא ועורר ציפיות משיחיות בקרב העם.

[עריכה] המרד הגדול

ערך מורחב – המרד הגדול

[עריכה] בין המרידות

לאחר כישלון המרד הגדול השתנה מעמדה המשפטי של יהודה, לפני המרד היא הוגדרה כ"ידידת ובעלת ברית של העם הרומאי" לאחר המרידה בוטלה האוטונומיה ויהודה הפכה לשטח כבוש שבה חנה לגיון רומאי - הלגיון העשירי פרטנסיס כמו כן איכות הנציבים השתפרה ועתה שלטו נציבים בעלי דרגה סנאטורית ואדם ששימש קודם כפראיטור (תוארו הרשמי היה "לגאטוס אוגוסטי פרופראיטור"). קיסריה שתפקדה כבירת הפרובינקיה קיבלה מעמד של קולוניה מה שנתן לחלק מתושבי העיר אזרחות רומית והטבות מס שונות כמו כן הערים יפו (פלאוויה יופה) ושכם (פלאוויה נאפוליס) שוקמו והוקמו מחדש כערים הלניסטיות.

מעמד היהודים ביהודה כמו שאר אחיהם באימפריה ירד והם נדרשו לשלם את המס היהודי המשפיל. עוד תוצאה של המרד הוא שמיטת ההנהגה מידי בית הורדוס והיעלמות השושלת עד סוף המאה הראשונה. למרות האבידות בזמן המרד רוב אוכלוסיית ארץ ישראל המשיכה להיות יהודית, קרקעות נרחבות הופקעו על ידי הקיסר אספסיאנוס והפכו לאדמות המדינה הרומאית או ניתנו כמענקי שיחרור לחיילים וותיקים.

לאחר חורבן בית המקדש עלתה קרנה של יבנה בהנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי והוא שיקם את היהדות לאחר האסון שבא עם החורבן. הגישה הקנאית שרווחה בקרב חלק מן החכמים המשיכה להתקיים והייתה אמונה שחורבן הבית הייתה "תקלה היסטורית" ובית המקדש השלישי עתיד להיבנות בקרוב.

היחסים בין היהודים לרומאים המשיכו להחריף, בגליל במהלך השנים 117-132. הייתה קיימת בגליל תופעה של ליסטות מדיניתף כלומר היו קיימים קבוצות שודדים יהודיות שפעלו נגד השלטון הרומאי, דבר זה גרר תגובה חריפה של הרומאים - הם בנו מצודות ברחבי הגליל ותגברו את הפרובינקיה בלגיון נוסף, הלגיון השני טריאנה שהוצב בכפר עתונאי (כיום לג'ון) וכתוצאה מכך הפרובינקיה הפכה לפרובינקיה קונסולרית (כלומר שהנציב שלה הוא קונסול לשעבר).

מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה

עוד גורם שתרם להחרפת המצב הייתה עלייתו לשלטון של אדריאנוס בשנת 117, לפני התקיסרותו הוא נלחם במזרח כנגד היהודים המורדים בזמן מרד התפוצות וייתכן שדבר גיבש אצלו דעה שלילית על היהודים. במסגרת מדיניותו להלניזציה של האימפריה הוא הוציא מספר ערים בארץ ישראל מידי שליטיהם היהודיים ומסר אותם לידי האוכלוסייה הפגנית, כמו כן הוא תיכנן לבנות את ירושלים מחדש כעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה. שרשרת האירועים הללו הובילה בסופו של דבר לפרוץ מרד בר כוכבא בשנת 132.

[עריכה] מרד בר כוכבא

ערך מורחב – מרד בר כוכבא

[עריכה] לאחר מרד בר כוכבא

כתוצאה ממרד בר כוכבא נעשה ניסיון על ידי להטיל גזירות על היהדות במטרה לפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ולעקור את הדת היהודית מארץ ישראל וכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. בהתאם למגמה זאת שינה הקיסר אדריאנוס את שם הפרובינקיה מיהודה לפלשתינה על שם העם הפלשתי שנכחד זה מכבר במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.

עוד תוצאה של מרד בר כוכבא היה שינוי דמוגרפי עמוק, היישוב היהודי במחוז יהודה חרב ועיקר היהודים ישבו מעתה בגליל, השומרונים החלו להתפשט לאזורים שמחוץ לשומרון עד שבתקופה הביזנטית הם נעשו לרוב תושבי הארץ.

הקלה ביחסים עם היהודים נעשתה עם עלייתו לשלטון של הקיסר אנטונינוס פיוס בשנת 138, יורשו של אדריאנוס ביטל את הגזרות על הדת היהדות וחזר למדיניות הרומאית המסורתית של הבטחת חופש הדת של היהודים. צעדים אלו איפשרו את הקמת המרכז היהודי באושא שבגליל, שהפך לאחר חורבן יהודה למרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. בהנהגתו של רבן שמעון בן גמליאל היהדות החלה נוטשת את התקוות המשיחיות ומשלימה בלית ברירה עם נוכחותה של רומא בארץ שבמקביל הקיסרים מהשושלת הנרווה-אנטונינית מגלים סובלנות כלפי היהודים.

במלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192 בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל במצביא ספטימיוס סוורוס ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם את תמיכתם.

שיאו של תהליך זה מגיע בתקופתו של רבי יהודה הנשיא שבזמנו משוכחת האיבה המסורתית לרומא והוא פועל לשילוב עם ישראל ויהודה במערך הקיסרי הרומי. כמו כן אין להתעלם מהשינויים הגדולים שקורים ברומא, עליית השושלת הסווראנית בשנת 193, מסמלת שינוי תרבותי בקיסרות, בפעם הראשונה עולם שושלת שמית שמחדירה לרומא את פולחני המזרח, מעצם טבעה השושלת החדשה היא בעלת אהדה ליהודים. הבווראנים התירו ליהודים לכהן במשרות בפקידות הרומית והם קיבלו אזרחות רומית כתוצאה מן החוקה האנטונינית של הקיסר קרקלה שהעניקה אזרחות לכל תושבי הקיסרות שהיו בני חורין.

פטירתו של רבי וירושת בנו רבן גמליאל ברבי ונכדו רבי יהודה נשיאה עמדו בסימן משבר המאה השלישית, ויצרה אווירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי. עם זאת, במאמצים משותפים של הנשיאות, שהחלה לאבד מכוחה, ושל חכמי הסנהדרין, ובעיקר רבי יוחנן וריש לקיש הטבריאניים, לא פוררה התקופה את החברה היהודית, אם כי סדקה בה וצלקה בה כהוגן, ולראיה שבעידן זה הונחה התשתית לעריכתו ולחתימתו של התלמוד הירושלמי.

עם עלייתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 284 נערכו רפורמות מקיפות במינהל ובצבא הרפובינקיות ויהודה לא הייתה יוצאת דופן. הנגב סופח לשטח הפרובינקיה בעוד חלקי עבר הירדן עברו לשליטת הפרובינקיה ארביה פטראה. כמו כן נעשתה רפורמה מנהלית, הפיקוד על הלגיונות נלקח מן הנציב ונוצר תפקיד חדש בשם "דוכס פלשתינה" שעליו הוטל הפיקוד על הצבא שהוצב בפרובינקיה, למרות שיש לציין שהלגיון העשירי פרטנסיס הועבר מירושלים והוצב מחדש באילה (מקום בקרבת עקבה המודרנית).

פרישתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 305 הייתה תחילתה של תקופות של מלחמות אזרחים וחוסר יציבות, כתוצאה מזה השלטון הרומי בארץ ישראל התרופף והשומרונים בהנהגת בבא רבה שלטו במחוז השומרון המוגדל כמדינה עצמאית לכל דבר אף שלא באופן רשמי.

סופה של התקופה מתבטא בעליה לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, תחת קיסר זה כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית.