פולמוס וארוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פולמוס וארוס (מיוונית: מלחמת וארוס) הוא הכינוי של מספר מרידות שפרצו ביהודה עם מותו של המלך הורדוס.
[עריכה] רקע היסטורי
ההתנגדות היהודית לרומאים התחילה בראשית הנוכחות הרומאית ביהודה בשנת 63 לפנה"ס, את ההתנגדות הוביל המלך החשמונאי אריסטובולוס השני ושני בניו, אלכסנדר השני ומתתיהו אנטיגונוס השני. תחילה הם הובסו על ידי הכוחות הרומאים עד שפלישה פרתית לסוריה בשנת 40 לפנה"ס זימנה הזדמנות לשחרורה של יהודה ותודות לסיוע צבאי פרתי מתתיהו אנטיגונוס הצליח לכבוש את ירושלים ולהחיות את הממלכה החשמונאית.
אולם ניצחון זה לא נמשך לאורך זמן, הרומאים הצליחו לגרש את הפרתים מסוריה בשנת 37 לפנה"ס ובעזרת הלגיונות כבשו את יהודה ושמו את הורדוס כמלך מטעמם על הארץ. למרות שהורדוס התגלה כמנהלך ומלך מוכשר ופעלתן הוא נכשל בניסיונותיו להתחבב על נתיניו היהודים ששנאו את משטר הדיכוי הקשה שהונהג תחת שלטונו ואת יחסיו הידידותיים עם הרומאים.
מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס נתן את האות להתפרצות הזעם שהיה עצור בעם כל ימי מלכותו.
[עריכה] המרידות
בצוואתו הורדוס הניח את בנו ארכלאוס כיורשו העיקרי אולם כל עת שהצוואה לא קיבלה את אישור הקיסר אוגוסטוס לא היה לה תוקף חוקי, כמו כן הורדוס אנטיפס התכוון לערער על הצוואה בטענה שהוא צריך להיות היורש הראשי של הורדוס. העם הבין שארכלאוס זקוק לשקט תעשייתי ביהודה כדי להבטיח את אישור מלכותו ולכן החל לבוא אליו בדרישות שונות כגון הקלה במיסוי ושחרור אסירים פוליטיים שנאסרו בימי הורדוס, אולם לצד דרישות אלו שהיו דרישות רגילות בזמן עליית שליט חדש היו גם דרישות להדיח את הכהן הגדול יועזר בן ביתוס ושפיטת האנשים שהיו מעורבים בהוצאת להורג של מתנגדי המלכות בזמנו של הורדוס.
תגובתו של ארכלאוס הייתה מהוססת הוא נמנע מלדחות את דרישות העם ולהפעיל יד קשה כנגדם אולם הוא גם לא קיבל אותם, הססנותו התפרשה כעמדה שלילית כנגד הדרישות. עם התקרבות מועד הפסח ארכלאוס החל לחשוש שכתוצאה מעליית הרגל בחג של המוני העם יוצרו מהומות בעיר ולכן החנה פלוגה של חיילים בעיר שבזמן החג נקלעו לקרבות עם החוגגים ושפיכות הדמים הגבירה את הזעם כלפי ארכלאוס שעדיין לא קיבל את הלגיטימציה לשלטונו מן הקיסר, לאחר מכן ארכלאוס יצא לרומא כדי לאשר את שלטונו מידי הקיסר. מרירות העם גברה עם הופעתו בירושלים של סבינוס שהיה הממונה מטעם הקיסר על רכוש הורדוס ודרישתו לרשומה מלאה של נכסי המלך המת.
בינתיים פשטו המהומות ברחבי הממלכה, באדום התקוממו אלפיים מחייליו לשעבר של הורדוס, בציפורי התקומם יהודה בן חזקיה והצליח לבצע פשיטה מוצלחת על מחסני הנשק של הצבא ולחמש את לוחמיו, בפיריאה התקומם שמעון שהיה פקיד ממונה מטעם המלכות והחל לשדוד את הארץ, אתרונגאיוס ואחיו עסקו בפשיטות ברחבי הארץ.
המרד באדום הכריע את דודנו של הורדוס אחיאב למצוא מקלט במבצרים שבחבל, גרטוס שהיה מפקד חיל הפרשים בצבא הורדוס גייס את אנשי טראכון וסבסטי, פלש לפיריאה והנחיל תבוסה לשמעון בקרב שבמהלכו הוא אף הרגו.
נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס שלח לגיון לחנות בירושלים כדי לחזק את כוחות הצבא של הממלכה, במהלך שבועות תושבי ירושלים ביחד עם עולי הרגל מכל הארץ הרימו את נס המרד והתבצרו מצפון להר הבית, בהיפודרום שבדרום העיר וליד ארמון המלכות במערב. סבינוס התבצר במגדל פצאל ושלח בקשה לוארוס לבוא לעזרתו, במקביל ציווה על הלגיונרים לתקוף את המורדים אשר חנו בהר הבית ולאחר קרב שהסתיים בטבח הם בזזו את אוצרות בית המקדש. בינתיים המורדים הטילו מצור על הכוחות הרומאים שישבו בארמון המלך.
וארוס ירד מסוריה ליהודה במטרה להחזיר את הסדר והשקט לממלכה ועמו שני לגיונות. תחילה החל אוסף את חיילות העזר בארץ לפיקודו ובנוסף קרא לעזרתו את חרתת הרביעי מלך הנבטים, וארוס שלח אחד מפקודיו לגליל וזה הביס את יהודה בן חזקיה והחריב את ציפורי. וארוס עצמו עבר בשומרון ונתן לערבים רשות לבזוז מספר כפרים והוא עצמו החריב את העיר אמאוס.
יעדו הבא של וארוס היה ירושלים, המורדים הבינו שלא יוכלו לעמוד מול צבאו העצום של וארוס והעיר נכנע בפניו. לאחר סוף המרד וארוס שלח צבאו למבצעים לניקוי שאריות המרד שבמהלכם נצלבו כאלפיים מורדים, יתר המורדים באדום נכנעו לפני הצבא הרומאי.
