עלייה לרגל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עלייה לרגל או צליינות היא פעולה מקובלת בדתות רבות, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה.
תוכן עניינים |
[עריכה] עלייה לרגל ביהדות
עלייה לרגל היא הפעולה של עלייה לירושלים, באחד משלוש הרגלים (כלומר, החגים, שנקראו כך על שם שעלו בהם לרגל): פסח, שבועות וסוכות. העלייה לרגל נזכרת מספר פעמים בתורה כמצווה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל". כפי שכתוב בפסוק, מצוות העלייה לרגל היא לגברים בוגרים בלבד, אך גם נשים וקטנים היו נוהגים בה. המצווה נקראת במקורות גם "ראייה", כי החובה היא "להראות לפני ה'", וכן היה קרבן מיוחד שנקרא "עולת ראייה" שאותו היו אמורים להקריב עולי הרגל.
המשנה מתארת את העלייה לרגל כחגיגה גדולה, שבה היו מקשטים את העולים לרגל, שרים ומנגנים. מקובל כי בזמן העלייה לרגל היה צפיפות עצומה בירושלים, ובכל זאת אומרת המשנה: "מעולם לא אמר אדם, צר לי המקום שאלין בירושלים". מקורות מהתקופה של סוף ימי בית שני טוענים כי המספרים הגיעו למאות אלפי ואף מיליוני עולי רגל, אם כי היסטוריונים מטילים ספק אם אכן המספרים היו כה גדולים. בסוף ימי בית שני ידוע כי היו עולים לרגל מכל רחבי הפזורה היהודית, מרומא, מאלכסנדריה, מספרד ומבבל, ומארצות נוספות. העולים הביאו עימם עושר רב לירושלים, וקבעו את מעמדה כעיר מרכזית גם למי שגר בחוץ לארץ.
החג שבו העלייה לרגל הייתה המסיבית ביותר הוא חג הסוכות, וכששואלת המשנה מדוע מתחילים לבקש בתפילה על הגשמים רק כשבועיים אחרי סוכות, התשובה היא "כדי שיגיעו עולי רגלים לביתם שבבבל". ישנם תיאורים ארוכים במשנה על החגיגות שהיו נוהגים בהם בחג הסוכות, ועל ההכנות לחגיגות אלו.
מזמן חורבן בית המקדש בטלה מצוות העלייה לרגל, אף שהיו והמשיכו במנהג זה, כסמל לחשיבותה של ירושלים וכתקווה לבנין המקדש. בימינו מתפתחת מנהג לבקר בקברי צדיקים, והוא ממלא את הצורך האנושי לנסוע ל"אתר קדוש" להרגשת התעלות רוחנית.
המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים בתיאום עם הרשות הארצית לשרותי הדת (שתחת משרד ראש הממשלה), קבעה רשימת מקומות קדושים המוכרים על-ידו ובהם הוא מטפל. יש המטפלים באתרים יהודיים נוספים, שאינם זוכים ל"רייטינג" ציבורי ועל-כן הם פגיעים להזנחה וחבלה. ראוי לציין את "ועד אתרי הקודש" שמארגנת ביקורים ומבצעי-שיקום, והמועצה הדתית קריית ארבע שמטפלת בבית העלמין העתיק בחברון. יש גם יוזמות מוצלחות של יחידים, כגון מפעל שיקום בבית הקברות סמבוסקי שבהר ציון.
[עריכה] עלייה לרגל בנצרות
-
ערך מורחב – התיירות הצליינית לארץ הקודש
במאפייני העלייה לרגל הנוצרית יש זיקה מעוטה למאפייני העליות שקדמו לה, ולכן ניתן לראות בה תופעה חדשה. הניסיון לקשר בינה לבין העלייה לרגל היהודית, אינה מחויבת המציאות לאור ההבדלים הרבים בין העליות. העלייה לרגל ביהדות שבימי המקדש התרחשה בשלוש הרגלים- שלושה מועדים קבועים בשנה, העלייה הייתה מצוות חובה, העולים נהגו בהלכות ספציפיות ומנהגים ידועים. זאת אל מול העלייה הנוצרית, כמעשה חסידות של דרי שוליים, אשר לא גובתה בדינים והלכות קבועות למעט אלו שנקבעו על ידי הקומוניטס- העולים עצמם תוך כדי התרחשות העלייה גופא.
על- פי הנט (Hunt) המניע העיקרי לעלייה הנוצרית היה סקרנות אינטלקטואלית נוסח המסעות הפגאניים, אך בשונה מין המסעות הפגאניים, רצון הצליין הנוצרי להתחבר למקום הקדוש דווקא דרך העבר, בתיווך הטקסט המקראי ובחוויה העבר על תפארתו ולא על שרידיו הפיזיים. מבקרים/ תיירים/ חוקרים הפכו לעולי רגל נוכח המפגש עם המקומות הגאוגרפיים שמצוינים במקרא. ניסיונם של העולים להתחקות אחר ישו, העולה לרגל הנוצרי הראשון- מושא לחיקוי על ידי העולים, דרך הקורות אותו בברית החדשה "שדרגה" את הביקור ההיסטורי לחוויה דתית צרופה, בבקרם בעץ התאנה, גת שמנים וכמובן בכנסיית הקבר, חוו את ימיו האחרונים של המשיח הנוצרי, מאות שנים לאחר עלייתו השמימה. המקום הקדוש משמש עדות לאוונגליונים כך שהביקור בהם משמש בשני כיוונים: לבקיאות בכתבי הקודש מחד, ומאידך להעצמת החוויה הדתית. הירונימוס לוקח את הרעיון בצורה קיצונית יותר. הוא אינו מקנה למקום הקדוש ערך מיוחד משלו, אלו תולה בביקור ערך דידקטי, העלייה נופכת בביקור ערך בעיקר כאמצעי להבנה חוויתית של המאורעות המקראיים, של הטקסט.
החוקרת אורה לימור, שמתנגדת נחרצות לקביעה של הנט, מסבירה את ראשית הצליינות הנוצרית, מלבד ההשפעה הסביבתית מהיהדות ומדתות פגאניות, דווקא מתוך פולחן מרטירים ו/או קדושים נוצרים, אשר הפכו ברבות הימים לאתרים קדושים.
העלייה לרגל הנוצרית החלה כתופעה ספונטאנית של בודדים וקבוצות. אט אט הפכה לכדי תופעה מרכזית בנצרות, מוכרת ומגובה על ידי הממסד הכנסייתי בפניטציה כמעשה תשובה או במסעות הצלב שמסמלים את שיאה- לוחמים-ציילנים הנקראים לדגל הכנסייה על ידי האפיפיור אורבן השני וממשיכיו עד גרגוריס העשירי.
[עריכה] עלייה לרגל באסלאם
-
ערך מורחב – חג'
אחת מחמשת המצוות העיקריות בדת האסלאם היא אל-חג' - الحجّ -העלייה לרגל לעיר הקדושה של האסלאם מכה בחודש ד'וּ אל-חִג'ה (האחרון בשנה בלוח המוסלמי) וקיום הטקסים שם, וזאת לפחות פעם בחיים. לאחר העלייה לרגל מקובל לכנות את המוסלמי בתואר הכבוד "חאג'", אם כי אין חובות, איסורים או זכויות מיוחדות הכרוכים בתואר זה.
-
ערך מורחב – זיארה
עלייה לרגל לאתרים שאינם הכעבה מכונה זיארה (زِيارة). האתרים לזיארה קשורים לחייו של הנביא מוחמד, מלוויו, צאצאיו ודמויות חשובות אחרות בהיסטוריה האסלאמית, כדוגמת האימאמים השיעים והקדושים הסופים. האתרים השונים כוללים מסגדים, קברים, ומקומות בהם התרחשו קרבות מפורסמים. הזיארה נפוצה במיוחד בקרב השיעה, ועל ידי סונים שמרנים נחשבת ככפירה ו"סגידה לקברים".
[עריכה] עלייה לרגל בדתות נוספות
ביוון העתיקה עלו לרגל לאורקל מדלפי אנשים מכל קצות העולם היווני. היוונים פנו לאורקל כדי לקבל הוראות מהאלים בענייני מלחמה ושלום, אמונה, פולחן ועוד. עבור רבים היווה האורקל תחליף לפולחן אחיד ולדת מסודרת.
גביית מכס מעולי רגל בדרכם לדלפי על ידי העיר קריסה הובילה לפריצת מלחמת הקודש הראשונה של דלפי.
ההינדים מאמינים שטבילה בגנגס שוטפת את החטאים, ופיזור אפר הגופה בנהר משפר את החיים בגלגול הבא ואף להגיע למוקשה (שיחרור מגלגל החיים) מוקדם יותר. הינדים אדוקים עורכים עלייה לרגל לנהר כדי לרחוץ בו ולעשות מדיטציה על גדותיו. כמו כן, מקובלת עלייה לרגל למקדשים וזאת למטרות דומות.
הדרוזים נוהגים לעלות לרגל לקבר הנביא סבלאן ב-10 בספטמבר ליד הכפר חורפיש, וב-25 בינואר חוגגים הדרוזים בישראל בקבר אלח'דר (אליהו הנביא) שבכפר יאסיף שליד עכו.
הבהאאים עולים לרגל לקברו של באב, הנביא שהניח את היסוד לאמונה הבהאאית בתוך העיר חיפה. בנוסף לכך ישנה גם עליית רגל לקברו של בהאא אללה הקבור בעכו.
[עריכה] עליה לרגל בקרב חילונים
לעתים מתוארים מקומות חילוניים כמוקדי עליה לרגל. מקומות אלו כוללים אתרי קניות, אתרי טיול ואף אתרי זיכרון כמו כיכר רבין, וקברה של רחל המשוררת הקבלה שכזו תתיכן בעיקר אם מתייחסים לתאורטיקאנים סוציולוגים כמו ויקטור טרנר ולא לחוקרי דת מהדור הקודם כגון מירצ'ה אליאדה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- עלייה לרגל - יהודים, נוצרים, מוסלמים אסופת מאמרים, עורכים אורה לימור ואלחנן ריינר, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה.
- יואל רפל אוריאל רפפורט, אנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל, הוצאת מודן - משרד הביטחון - ההוצאה לאור , 1986 - ערך "עלייה לרגל"
