אגריפס הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, 10 לפנה"ס – מרץ 44), יהודי-רומאי שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי.

תוכן עניינים 1 תולדות חייו 1.1 ראשית דרכו 1.2 בתקופת שלטונו של קליגולה 1.3 בתקופת שלטונו של קלאודיוס 1.4 מלך יהודה 2 אישיותו, תדמיתו ומורשתו 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חייו

[עריכה] ראשית דרכו

אגריפס נולד בשנת 10 לפנה"ס ככל הנראה בממלכת יהודה. מצד אביו אריסטובולוס היה נכדו של הורדוס ומרים החשמונאית ואמו ברניקי הייתה בתה של שלומית אחות הורדוס וקוסטובר מושל אדום, אגריפס נקרא על שמו של מרקוס ויפסניוס אגריפה שהיה חתנו של הקיסר אוגוסטוס ושליט המזרח מטעמו ובתוקף תפקידו היה מקורב להורדוס. בהיותו בן שלוש התייתם מאביו שהוצא להורג על ידי סבו הורדוס יחד עם אחיו אלכסנדר באשמת קשירת קשר כנגד המלך.

לזמן מה חייתה משפחתו של אגריפס תחת הגנתו של הורדוס, אולם בשנת 5 לפנה"ס החליטה אמו ברניקי לקחת את משפחתה ולעבור להתגורר ברומא. ברומא אגריפס התחנך בחצר הקיסרית, כפי שהיה נהוג אצל בני מלוכה ממדינות החסות של רומא, ייתכן שיש בכך סימן שאוגוסטוס החשיב את אגריפס ואחיו כיורשים פוטנציאליים לממלכת סבם. אגריפס נלקח תחת חסותה של אנטוניה הצעירה, שהייתה אחת מהנשים הבולטות ביותר בתקופת הקיסרות המוקדמת, והתחנך ביחד עם בנה קלאודיוס ודרוסוס בן טיבריוס שהיו בני גילו והפכו לחבריו הקרובים.

מותה של ברניקי אמו סביב שנת 23 הביא להשתחררותו של אגריפס מפיקוחה ההדוק וגרם לו לחיות חיי בזבזנות שגרמו לו לשקוע בחובות כבדים. באותו זמן הוא נישא לקרובת משפחתו קיפרוס שהייתה נכדתו של הורדוס ואחיו פצאל.

הסתבכותו בחובות הביאה את אגריפס לחזור ליהודה ככל הנראה בין השנים 28-30, תחילה הוא התגורר במבצר הנידח מלחתה שבאדום (כיום תל אל-מילח) אולם בעזרת אחותו הרודיאס שהייתה נשואה לדודם טטרארך הגליל הורדוס אנטיפס הוא השיג עבודה כאגרונומוס של טבריה, הייתה זאת נפילה במעמדו של אגריפס שהיה רגיל להתהלך כבן בית אצל שואי העולם ברומא והיה עכשיו פקיד זוטר העובד בשביל מושל זוטר בפרובינקיה קטנה וחסרת חשיבות וזאת ככל הנראה הייתה העובדה שהוא לא הסתדר במשרתו החדשה ועזבה כעבור זמן קצר.

מינויו של חברו לוקיוס פומפוניוס פלאקוס בשנת 32 למושל סוריה פתחה בפני אגריפס אפשרות לשדרוג מעמדו והוא עבר לחצר הנציב באנטיוכיה שם קיבלוהו בזרועות פתוחות. נוכחותו של אגריפס בחצר הנציב עוררה את איבתו של אחיו אריסטובולוס שגם שהה שם והוא פעל לסכסך ביניהם. הוא דיווח לפלאקוס על שוחד שאגריפס לקח מפרנסי העיר דמשק כדי שיפעל אצל הנציב ליישב סכסוך גבולות שהיה לעיר עם צידון לטובתם. בעקבות התגלות השוחד אגריפס נאלץ לעזוב את סוריה ולחזור לנדודיו.

אגריפס הצליח להלוות כספים למטרת חזרה לרומא, אגריפס שכר אונייה והתכוון לצאת לרומא מנמל אנתדון אולם שם אגריפס נעצר על ידי פקיד האוצר הרניוס קאפיטו בעוון חוב של 300 אלף דרכמות לאוצר הקיסרי. אגריפס הצליח להימלט ממאסרו והגיע לאלכסנדריה, שם הצליח להשיג הלוואה מאלכסנדר האלברכוס שהיה ראש הקהילה היהודית של אלכסנדריה. ככל הנראה אלכסנדר שהיה מנהל הנכסים של אנטוניה במצרים פעל על פי הוראותיה בזמן מתן ההלוואה. עם הכסף אגריפס עשה את דרכו חזרה לאיטליה והגיע בשנת 34.

עם הגיעו של אגריפס לרומא הוא מחק את חובו לאוצר והתקבל מחדש לחצר הקיסר. באותה שנה שאגריפס חזר לרומא נפטר דודו פיליפוס שהיה טטרארך הבשן, מכיוון שלא הותיר צאצאים שיכלו לרשת את מקומו נותר לטיבריוס להחליט מה יעשה עם שטח שלטונו והוא בחר לספח את נחלתו באופן זמני לסוריה. ככל הנראה מטרתו של טיבריוס הייתה להמליך את אגריפס בעתיד על נחלת דודו. רושם זה מתחזק מן העובדה שטיבריוס פקד עליו להיות בן הלוויה של נכדו גמלוס, שהיה אחד מן המועמדים לרשתו. אולם יש לציין שאגריפס התעלם מהפקודה הזאת ובמקום זאת העדיף לקשור קשרים עם מתחרהו קליגולה.

עיקר עיסוקו של אגריפס ברומא היה בטיפוח ידידותו עם קליגולה מתוך ציפייה למות הקרב של הקיסר הישיש ולעלייתו של קליגולה לשלטון. ציפייה זאת היא שעתידה לסבך את אגריפס בצרות, יום אחד אחד מעבדיו המשוחררים שמע את שיחתו עם קליגולה ובאה הביע תקווה למותו הקרב של הקיסר ולעליית חברו לשלטון, כאשר אותו עבד משוחרר נעצר בעוון גניבת בגדיו של אגריפס הוא הלשין עליו בתקווה לנקות את עצמו מצרתו.

תחילה דחה טיבריוס את ההכרעה בעניין, אולם בעקבות הפצרותיו של אגריפס ואנטוניה הוא שמע את עדותו של העבד המשוחרר והחליט לפסוק כנגד אגריפס. אגריפס נכלא, אולם יש לציין שטיבריוס התייחס אליו במתינות מכיוון שהעונש הנהוג בתקופה זאת על ביזוי הפרינקפס היה מוות.

[עריכה] בתקופת שלטונו של קליגולה

תקופת מאסרו של אגריפס הייתה נוחה וקלה, ככל הנראה כתוצאה מהתערבותו של מאקרו, שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני וכמו אגריפס ידידו של קליגולה. כאשר טיבריוס נפטר כעבור שישה חודשים בשנת 37, קליגולה לא שכח את ידידו, שחררו מכלאו, המליך אותו על שטחיו של דודו פיליפוס, ובנוסף נתן לו את הטטראכיה של ליסניאס (שטח הממוקם בין דמשק לכלקיס). כמו כן אגריפס קיבל דרגת פראיטור לשם כבוד, ואת הזכות להיקרא "מלך ידיד ובעל ברית של העם הרומאי" ו"ידידו של קיסר".

אגריפס נשאר בחצר הקיסר ברומא עד שנת 38 שבה נסע לארץ ישראל כדי לארגן את ממלכתו, בזמן מסעו לארץ ישראל עבר באלכסנדריה שם הקהילה היהודית המקומית קיבלה את המלך היהודי בהתלהבות, דבר שהצית פרעות ומלחמה בין היהודים לאוכלוסייה ההלניסטית. גם עם הגיעו לממלכתו הוא התקבל באהדה על ידי התושבים המקומיים.

הגעתו של אגריפס לארץ ישראל עטוי בכתר מלכות העלתה את קנאת אחותו הרודיאס, מכיוון שאגריפס היה לפני שנים מעטות לא יותר מפקיד שכפוף לבעלה ועכשיו הוא הפך לבכיר ממנו בדרגתו. הרודיאס שכנעה את בעלה לצאת לרומא ולבקש מעמד דומה לזה של אחיה. אגריפס שהבין את הסכנה שנשקפת למעמדו הרם נקט בצעדי מניעה והאשים את הורדוס אנטיפס בכל שנמנע בעבר עם חבריו של סיאנוס שהוצע להורג בשנת 31 בעוון קשר כנגד הקיסר, וחמור בכך שעשה יד אחת עם האימפריה הפרתית כנגד רומא. קליגולה בחר להאמין להאשמות, הגלה את אנטיפס ומסר את שטחיו לשלטונו של אגריפס.

מלבד שממלכתו והכנסתו של אגריפס הוגדלה בצורה משמעותית, יש בכך איתות שקליגולה החשיב את ידידו כמי שראוי למלוך על כל ממלכת סבו. אם בהענקה של שטחי פיליפוס אגריפס משל על אוכלוסייה נוכרית שהייתה חסרת כל קשר אליו, בהענקת שטחיו של אנטיפס אגריפס עבר למלוך על אוכלוסייה שהייתה ברובה יהודית. רושם זה מתחזק מכיוון שלאגריפס ניתנה זכות המינוי של הכהנים הגדולים ובית המקדש הופקד תחת פיקוחו. בעוד שנראה שיהודה הפכה באופן זמני לחלק מהפרובינקיה של סוריה, ייתכן שהיה בכך ניסיון להימנע מהחיכוך בין הנציבים לאוכלוסייה היהודית שאפיין את ימי נציבותו של פונטיוס פילאטוס.

בניהול העניינים בממלכתו הוא נקט בגישה שמרנית וניסה לחזור למדיניות שהייתה נהוגה בימי סבו. הוא מינה את שמעון קנתרס מבית בייתוס לכהן גדול ואת סילאס למפקד צבאו. כמו כן הוא העלה מתנות לבית המקדש, מימן קורבנות של נזירים וויתר על מס לתושבי ירושלים, מפעולותיו אלה יש לשער שהוא התקבל בעיר בהתלהבות ובאהדה.

ככל הנראה לאחר שנה בארץ ישראל אגריפס חזר לרומא, שם שהה בחצרו של הקיסר והיה אחד היועצים בחשובים שלו. אגריפס היה אחד מהמלכים ההלניסטים שליוו את קליגולה במסעו בגאליה וגרמניה בחורף 39/40 ונוכחותו הייתה לצנינים בעיני העם והסנאט שסברו שהוא מהווה השפעה שלילית על קליגולה.

משהקימו התושבים ההלניסטים ביבנה מזבח לפולחן הקיסר, הרסו אותו התושבים היהודים במקום. הדבר דווח לקליגולה, והוא הורה בכעסו על הקמת פסל לכבודו בבית המקדש בירושלים. פקודתו גרמה לזעזוע גדול ביהודה ועוררה התנגדות גדולה, לכן על פובליוס פטרוניוס מושל סוריה הוטלה המשימה להקים את הפסל, פטרוניוס שהבין שהתעקשות על הצבת הפסל תגרום למלחמה עם היהודים נקט בצעדים לעיכוב הקמת הפסל. אגריפס ששהה בחצר הקיסר ברומא לקח חלק במגעים לביטול הפקודה של קליגולה ואף הצליח לשכנעו לבטלה, אולם לפי גרסה אחרת קליגולה אחר בו מהביטול והפקודה התבטלה עם הירצחו בשנת 41.

[עריכה] בתקופת שלטונו של קלאודיוס

הכאוס שלט ברומא לאחר רציחתו של קליגולה, לא היה ברור מי ירש אותו או אפילו אם משטר הפרינקפס ימשיך להתקיים. הסנאט היה מפולג בעוד הצבא הכתיר את קלאודיוס כקיסר, אגריפס שימש כבורר במחלוקת והיה שליחו של קלאודיוס כלפי הסנאט והוא זה ששכנע את הסנאט לקבל את הכתרתו של קלאודיוס.

לאחר הכתרתו קלאודיוס הגדיל את ממלכתו של אגריפס וסיפח את יהודה אליה, כך שאגריפס מלך על ממלכה השווה בגודלה פחות או יותר לזו של סבו הורדוס, כמו כן לאגריפס הוענקה דרגת קונסול של כבוד.

אגריפס לא יצא לממלכתו החדשה מיד ונשאר זמן מה ברומא שם פעל לטובתם של יהודי התפוצות, הוא הצליח לרכך פקודה של קלאודיוס לגירושם של יהודי רומא ושידל את קלאודיוס להוציא פקודה המבטיחה את זכויותיהם הדתיות של יהודי אלכסנדריה בפרט ויהודי התפוצות בכלל. כמו כן הוא השתתף במשפטם של שונאי ישראל אלכסנדרונים ברומא.

[עריכה] מלך יהודה

אגריפס חזר לממלכתו בשנת 41/42, במלכותו הוא המשיך את מדיניותו שנועדה לחזור לימי הורדוס, כמו הורדוס הוא מינה והוריד כהנים גדולים כדי למנוע מהם צבירת כוח והשפעה שיכלה לאיים עליו. בניגוד לשאר השליטים מבית הורדוס, אגריפס השכיל לקנות את אהדת העם בגילויי האדיקות הדתית שלו. למרות זאת, נראה שחלק מהעם המשיך להתנגד לבית הורדוס ואף ראה בהם יהודים לא כשרים.

אגריפס גם לא הזניח את קשריו עם האוכלוסייה הנוכרית, הוא בנה מקדשים וקישט ערים הלניסטיות ברחבי ממלכתו והעלה תרומות לביירות, הליופוליס (כיום בעלבכ שבלבנון) ואתונה. אולם למרות כל החסדים שהעניק לנתיניו הלא יהודים הם עדיין סלדו ממנו וראו בו מלך יהודי.

אגריפס רדף כמה מראשי הכנסייה הנוצרית הצעירה. הוא היה אחראי להוצאתו להורג של השליח יעקב בן זבדי והתכוון להוציא להורג גם את פטרוס, אולם הלה הצליח להימלט מירושלים מבעוד מועד. ככל הנראה רדיפתו של אגריפס את הכנסייה לא נבעה ממניע דתי, אלא מכך שהייתה קיימת תסיסה משיחית בכנסייה שאיימה לערער את הסדרים המדיניים בממלכה, והשליחים שאגריפס רדף היו מעורבים במהומות משיחיות.

אגריפס גם כינס מפגש של חמישה מלכים אזוריים: אחיו הורדוס מלך כלקיס, אנטיוכוס הרביעי מלך קומגנה, שמשגרם מלך אמסה, קוטיס מלך ארמניה הקטנה ופולמון מלך פונטוס. כמו כן הוא החל בבניית חומה שלישית מסביב לירושלים, שעל פי יוסף בן מתתיהו אם הייתה מושלמת הייתה הופכת את העיר לבלתי ניתנת לכיבוש. פעולותיו לא מצאו חן בעיניו של מושל סוריה ויביוס מרסיוס שהאשים אותו בחתירה כנגד שלטון רומא, הוא פקד על פיזור הכינוס והפסקת בניית החומות.

ככל הנראה לא הייתה כל כוונת זדון בפעולותיו של אגריפס, כינוס המלכים היה מעין "מפגש מחזור" של מלכי חסות שכולם הומלכו על ידי קלאודיוס והיו קשורים בקשרי משפחה ובריתות נישואים, בעוד שבניית החומות נבעה מניסיונו להשיג יוקרה יותר מאשר ביצור בירתו לקראת מלחמה. ככל הנראה האשמותיו של מרסיוס נבעו מקנאתו באגריפס, באופן מסורתי מושל סוריה היה האיש החזק של רומא במזרח וככל הנראה הוא הרגיש שאגריפס, שמשל בשטח שלא מזמן היה כפוף לנציבות סוריה והיה בעל קשרים ענפים בחצר הקיסר ברומא, חותר תחת מעמדו הבכיר כאיש הראשון של רומא במזרח.

אגריפס נפטר ממחלה במרץ 44 בשעה שחגג בקיסריה בפסטיבל לכבוד ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום. לאחר מותו עצמאותה הסמלית של יהודה בוטלה והיא סופחה מחדש ושבה להיות פרובינקיה רומאית.

[עריכה] אישיותו, תדמיתו ומורשתו

מבחינת אישיותו אגריפס היה רומאי לחלוטין, הוא התחנך בחצר הקיסר משחר ילדותו עד היותו אדם בוגר ותקופה זאת עיצבה את עולמו התרבותי. במשך כל שהייתו ברומא אין כל עדות שהיה לו איזשהו קשר עם הקהילה היהודית בעיר. למרות שבבגרותו הוא הראה שיקול דעת ודאגה לאחיו היהודים הוא עדיין נשאר רומאי באורחות חייו אפילו בזמן מלכותו, הוא נהג להתגורר בקיסריה ולעלות לירושלים רק בזמן החגים כמנהג הנציבים הרומאים לפניו. כמו כן הוא אימץ לעצמו מספרי מנהגים אליליים וייתכן שאף ייסד פולחן לעצמו בקרב תושבי הממלכה הנוכרים.

למרות אישיותו הרומאית אגריפס זכה להיות השליט היחיד מבית הורדוס שנזכר בחיוב בזיכרון הקולקטיבי של האומה היהודית, תקופת מלכותו נחשבת למרווח נשימה והקלה משלטונם הקשה של הנציבים תאבי הבצע והחמסנים. אולם בסופו של דבר שלטונו הקצר של אגריפס על יהודה הייתה אפיזודה חולפת שלא מנע את ההתנגשות בין היהודים לרומאים כשלושים שנה אחרי מותו, אירועי המרד הגדול מראים כמה היה חסר אדם כמו אגריפס שהיה בעל אוזן קשבת אצל השלטונות הרומאיים ויכול היה לפשר בינם לבין היהודים.

בברית החדשה אגריפס קרוי "הורדוס" כדי ליצור הקבלה בינו לבין שאר השליטים מבית הורדוס שרדפו את הכנסייה, ככל הנראה רדיפתו את השליחים האיצה את התהליך בתוך הכנסייה של מעבר מפעילות בארץ ישראל בקרב יהודים להפצת בשורת הנצרות בקרב אומות העולם בתבל.

[עריכה] לקריאה נוספת

• דניאל שוורץ, אגריפס הראשון מלך יהודה האחרון, מרכז שזר, ירושלים, תשמ"ז.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אגריפס הראשון

• הפלייבוי שקיבל בראש ואגריפס רוק סטאר, על חייו של אגריפס הראשון

המלכים והשליטים מבית הורדוס
הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39) פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (53 - 100)