הפילוסופיה הרביעית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפילוסופיה הרביעית הוא השם המקובל כיום לכת, אסכולה יהודית, שהתקיימה לצד שלוש הכיתות הידועות של תקופת בית שני (צדוקים, פרושים ואיסיים), ואשר נוסדה בידי הקנאי יהודה בן חזקיה הגלילי בשנת 6 לספירה. מאפייני הקבוצה היו תמיכה אובססיבית בחרות, כשזו הועלתה למדרגה של ערך דתי; אמונה שרק אלוהים מנהיג אותם; מוכנות לסבול כל מוות ועינוי ובלבד שלא ייאלצו להכיר באדנותו-בסמכותו של מנהיג בשר-ודם; כניעה לקיסר הרומי נתפשת כעבירה דתית חמורה ומלכות האל בוא תבוא על ידי מעורבות האדם. קנאות הקבוצה גיבשה לעצמה את המסקנות הבאות: קידוש המרד ברומאים, מוכנות למסירת הנפש עבור מימוש המטרה ונכונות לאכוף את העקרון על כל אחד כדי שיצטרף למורדים. רעיונות הפילוסופיה הרביעית שימשו מסד רעיוני לקנאי המרד הגדול ובפרט לסיקריקים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הפילוסופיה הרביעית וקשיי שיוכה
בין המאפיינים המרכזיים של המרד הגדול היה העדר מנהיג אחד, כולל, מוסכם ומקובל, וזאת בהשוואה למרד החשמונאים מזה ולמרד בר כוכבא מזה. את המרד איפיינו סוגים שונים של הנהגות, שהשתנו עם התגלגלותה הדינמית של המרידה. נמצאו בה כוהנים, ממשלת המרד המתונה, יוסף בן מתתיהו, יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, אלעזר בן יאיר, מנחם בן יהודה ועוד, ובכללם נודעו פרושים, קנאים, סיקריים ועוד, כמסגרות קבוצתיות-כיתתיות גדולות יותר.
הקבוצות הקיצוניות מכונות בפי יוסף בן-מתתיהו, ההיסטוריון המרכזי והדומיננטי של המרד, בכינויים שונים: "קנאים" ("זאלוטאי" ביוונית), "סיקריים" ("סיקאריאוי" ביוונית) ו"שודדים" ("לאסטוי" ביוונית). החוקרים חלוקים ביניהם באשר למאפיינים המיוחדים של כל כת וכת, ויש הטוענים להכללה מחובקת של כל הקבוצות הללו גם יחד. בהקשר לקבוצות אלה מציג יוסף בן מתתיהו את כת "הפילוסופיה הרביעית", שאולי שימשה אורים-ותומים, המסד הרעיוני לכל הקבוצות הקיצוניות המרדניות. וכלשונו:
| ואין פורענות שלא צמחה מאותם אנשים ולא פשטה במלוא העם יותר מכפי שאפשר לספר. מלחמות שהתרגשו ואי-אפשר היה להפסיק את חוזקת ידן, אובדן ידידים, שהיה בהם כדי להקל על הסבל, פשיטות ומעשי שוד גדולים ורצח אנשים נכבדים, למראית עין לשם תיקון עניני הכלל ולמעשה מתוך תקוות בצע לעצמם. מכל אלה נולדו מאליהן מהומות והרג אזרחים – מצד אחד על ידי טבח אחים ... ומצד שני בידי האויבים. ורעב גרם לחוסר בושה גמור ולכיבוש ערים והריסתן, עד שמריבה זו איכלה גם את מקדש אלוהים באש האויב | ||
| -- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יח, 6-8 | ||
אכן האשמה חמורה וכבדה מאין כמותה, אך מעבר להכללה ולהפרזה יש בה כדי להציג את מסריה המסוכנים לכאורה של "הפילוסופיה הרביעית".
[עריכה] יסודות הכת
"הפילוסופיה הרביעית" קמה והייתה לכת, לקבוצה אמונית-אידאולוגית, בשנת 6 לספ', כפועל-יוצא למהלך רומי פרובינקיאלי לאחר פטירת בני הורדוס המלך. מייסד הכת היה יהודה הגלילי בנו של חזקיה איש הגליל. חזקיה אביו עמד בראש חבורה מרדנית אשר פעלה בגליל, בדומה לקבוצות מרדניות אחרות, ונהגה להציק ולהטריד את הורדוס, שהיה בראשית דרכו מושל הגליל מטעם הרומאים. הורדוס לכד את חזקיה, "ראש השודדים אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה" (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים א' י' ה'), והמית אותו.
בנו של חזקיה, יהודה הגלילי, אשר התחנך על ברכי המרדנות, ההתנגדות לשלטון הרומי, הקנאות הדתית ולא מעט מן המשיחיות והמלכותיות, ניצל את המהלך הרומי הפרובינקיאלי, בשנת 6 לספ', שעניינו שמאות קרקע ונכסים ("קנסוס" – census בלטינית), כדי לקרוא למרידה ברומאים. הלה טען כי המיזם הרומי מסמל את ראשית השיעבוד היהודי, ועל כן אין לשתף בנידון פעולה עם הרומאים ולעשות מעשה, וכלשון יוסף בן מתתיהו: "הם (יהודה, הנקרא שם "איש הגולן", ועימו צדוק הפרושי) אמרו, ששומה (הקנסוס) זו אינה מביאה לשום דבר אלא לעבדות גלויה, וקראו לעם להילחם על חירותו" (קדמוניות היהודים יח, 4). אפשר להניח שמודל ההסתייגות העממית, המודרך על ידי הנבואה, למיפקד שיזם דוד המלך (שמ"ב כד; דברי הימים א' כא), עמד לנגד עיניו של יהודה הגלילי (או איש הגולן), מתוך ההנחה הדתית-הקדמונית, שחטא הוא לפקוד, כמותית, את בני ישראל על ידי מנהיג בשר-ודם, וכפי שדוד עצמו התייסר על כך וביקש סליחה ומחילה.
בכל מקרה, הפך הקנסוס הרומי, שסימל את ראשית היותה של יהודה פרובינקיה רומית (אם כי מסופחת לסוריה), אות וסימן ליהודה לרכז סביבו את חבורת המתנגדים ולמרוד ברומאים.
בספרו "מלחמות היהודים", מוסיף יוסף בן מתתיהו פרט חשוב בהקשר להתנגדותו של יהודה הגלילי לקנסוס הרומי, ואומר כדלקמן: "ובימיו (של קופוניוס – הנציב הרומי שנשלח ליהודה) הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד (ברומאים), באומרו כי חרפה תהיה להם אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים, ישאו עליהם גם עול בשר ודם" (מלחמות היהודים ב' ח' א'). באמירה אחרונה זו הבדיל עצמו יהודה משאר הקבוצות המרדניות בכך שהכריז על התנגדות לכל צורה של שלטון בני אדם, ורמז, כפי שנראה בהמשך, על השאיפה להשליט מלכות שמים, מלכות האל, על הארץ.
[עריכה] האידאולוגיה של הכת
יוסף בן מתתיהו מכנה את הכת בשם "פילוסופיה", "אסכולה" או רעיון ("אידיה אייראסיס" – רעיון עצמי), כדי להציגה, חרף הסתייגותו ממעשי אנשיה, כאידאולוגיה וכחוכמה לעיני קוראיו היוונים והרומים. היא קרויה "הרביעית", לצד שלוש הכיתות הידועות – פרושים, צדוקים ואיסיים (כת מדבר יהודה), כאשר פעם הוא מקדים אותה לשלוש ופעם מאחר אותה בהערה שיש דמיון בינה לבין כת הפרושים.
"מנהיגה של הכת הפילוסופית הרביעית" – מדווח יוסף בן מתתיהו – "נעשה יהודה הגלילי. בכל שאר הדברים היא (הכת) מסכימה לדעתם של הפרושים, אולם אהבת החירות שאין לנצחה מצויה באנשי (הכת הזאת), והם חושבים את האלוהים לבדו למנהיגם ולריבונם. נקל להם לקבל על עצמם כל מיני מיתות משונות ומעשי נקמה בקרוביהם ובידידיהם (ובלבד) שלא לכנות שום אדם בשם אדון".
ראוי לציין, אם כי הדבר נראה מוזר לכאורה, שנפשם של הקדמונים, גם אם ניתנו תחת שלטון הגמוניאלי ואימפריאלי כמו ההלניסטי והרומי, לא יצאה אל החופש והחירות. כל עוד זכה הפרט באוטונומיה דתית ופולחנית, כל עוד נשמר הביטחון והשקט באזור חייו וכל עוד יכול היה להשתכר בכבוד, לא שש להניף את נס המרד בשלטון ובכובש (מגמות לאומיות תצמחנה רק במאה ה-18). כתוצאה מהבחנה כזו ניתן בהחלט להציג את "הפילוסופיה הרביעית" כקבוצה ייחודית לחלוטין ומעניינת מאוד לזמנה.
יש להניח, אם כי אין לכך הוכחות מוצקות, כי לנגד עיניהם של חברי הכת הנידונה ניצבו דמויותיהם של שלושה אישים קנאים בהיסטוריה היהודית שקדמו להם. הראשון – פנחס בן אלעזר ששחט את זמרי בן סלוא, מי שביקש לסגוד לבעל-פעור במדבר. פנחס נחשב לאבי-אבות הקנאים. השני – אליהו, אשר שחט את כוהני הבעל בהר הכרמל וניהל מסע של התנגדות נגד מלכות אחאב ואיזבל וצידד בשלטון האל. השלישי – מתתיהו החשמונאי, אשר שחט את היהודי המתיוון בבואו להקריב לאלוהות הפגאנית-הלנית במודיעים. מתתיהו נהג ואף התבטא בצורה גלויה בתמיכה במעשה פנחס וב"מי-לה'-אלי!".
[עריכה] יהודה ומנחם מתמרדים
"גם בציפורי אשר בגליל התקומם יהודה, בן ראש השודדים חזקיה, אשר מילא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו, ויחד עמו פרץ למחסן הנשק המלכותי, ובציוד המלחמה שנתפש חימש את תומכיו המורדים שבאו להילחם כנגד כל תומכי השלטון הרומי" (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ב' ד' א').
היה זה בתקופה שלאחר שנת 6 לספירה, וארבעים שנה אחר-כך, הוצאו שניים מבני יהודה הגלילי, יעקב ושמעון, להורג בהוראת הנציב טיבריוס יוליוס אלכסנדר, על שום חלקם בהתססה אנטי-רומית. עשרים שנה אחר-כך, עם פרוץ המרד הגדול ברומאים בשנת 66 לספירה, אנו מדווחים כי קבוצת "הפילוסופיה הרביעית" נטלה מקום די בולט במרידה, ויוסף בן מתתיהו טורח להדגיש את הקשר והגשר על פני אותם שישים שנה, כשמול גזירותיו ומדיניותו האכזרית של הנציב הרומי האחרון, גסיוס פלורוס, הניפו יורשי-יורשיהם של מניחי היסוד ל"פילוסופיה הרביעית" את נס המרד בטירוף דעתם (כך בהתנסחותו).
הדמות הרלוונטית בתקופה זו היה מנחם, אחד מבני יהודה הגלילי, ומעניין לבחון את מהלכיו ותוכניותיו, הדומות להפליא לאלו של אביו: "ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם, והוא בן יהודה המכונה 'הגלילי', אשר היה חכם ("סופיסטאס" ביוונית) גדול, וייסר בימי קוויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על פני האלוהים, ולקח עימו את רעיו ומיודעיו ועלה על מצדה. שם פתח בחוזק יד את בית הנשק אשר למלך הורדוס, והוציא משם את כל כלי הנשק וחילק אותם לעם הארץ ולשודדים אחרים ושם אותם לנושאי כליו. ובראשם בא בשערי ירושלים והתייצב בראש המורדים לנהל את המצור" (מלחמות היהודים ב' י"ז ח').
אין לדעת, כמובן, האם הדמיון בין פעולות האב והבן מקורו בסיפור מסגרת מיתולוגי, או שמא פעל כאן חיקוי ואולי נסיבות האירועים הכתיבו מהלך דומה. בכל מקרה שני המנהיגים המורדים ביקשו לממש את תורתם – "הפילוסופיה הרביעית" – בדרך של פעילות מרדנית כנגד הרומאים. מנחם הזדרז להגיע לירושלים כדי להנהיג את קבוצות המורדים שהתארגנו בעיר ולהפיץ בקרבם את תורת החירות ושלטון האל בכל.
שובו של מנחם לירושלים היה מאופיין בהדרת מלכות, כזו שיש בה להציג אותו, על-פי פרשנות תורת הכת, כנציגו של האל עלי אדמות. בירושלים הפך מנחם למנהיג זמני של המרידה ופיקד על ניהול המצור על ארמון המלך הורדוס, שם התבצרו חיילי אגריפס השני והרומאים. חבורתו של מנחם השליטה בעיר טרור ואלימות, וכך למשל חיסלו את חנניה, הכהן הגדול לשעבר, ואת אחיו חזקיה. כמיטב המסורת של "ריב האחים" קרא אלעזר, בנו של חנניה הכהן, תיגר על מנחם וסיעתו הקיצונית. לטענתו של אלעזר שגו כל אלה שהלכו בעקבות מנחם בן יהודה הגלילי, מכיוון שהחליפו עריץ (הנציב הרומי) בעריץ (מנחם). שתי הסיעות התנגשו ביניהן ובמהלך העימות האלים נהרג מנחם כשהוא לבוש בגדי מלכות.
[עריכה] שרידי הכת במצדה
לאחר מות מנחם התחברו חלק מחסידיו לסיקריקים בהנהגת אלעזר בן יאיר (שאולי היה, על פי אחת המסורות, יוצא חלציו של יהודה הגלילי) והתבצרו במצדה. מידת השפעת חברי "הכת הרביעית" על הסיקריקים במצדה עשויה להתבהר משבודקים את נאומו המרגש של אלעזר בן יאיר ערב פרשיית ההתאבדות במרומי מצדה. בפתח נאומו הראשון, ובבואו לשכנע את הציבור לשלוח יד בנפשו, אמר אלעזר את הדברים הבאים: "הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני-אז קבלנו עלינו, לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את האלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק... ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי עבדות עם שפטים נוראים, והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם ניפול חיים בידם... והנה אני חושב כי צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידינו למות מות גיבורים בני חורין" (מלחמות היהודים ז' ח' ו'). בהמשך הבליט אלעזר בן יאיר את מעורבות האל בכל מעשי הבריאה, לטוב ולרע מבחינת המתבונן. כלומר בדמיון מפליא לעקרונות "הפילוסופיה הרביעית" – שלטון האל, אהבת חירות, הנכונות לשאת סבל ועינויים וקידוש המרדנות ברומאים – הציג אלעזר בן יאיר את ליבת האידאולוגיה הסיקאריית, ולפחות את משנתו האישית הסדורה.
ההתאבדות, אגב, עשויה להתחבר לאמירתו של יוסף בן מתתיהו, כי אנשי "הפילוסופיה הרביעית" היו נכונים להתייסר קשות למען אמונתם ובכללה מסירת הנפש עבור מימוש מטרותיהם. וכך הציע אלעזר בן יאיר לנוכחים: "על-כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות" (מלחמות ז' ח' ו'). בנאומו השני, שהוא הרבה יותר פילוסופי-הגותי, ומתאים יותר להתגשר עם "הפילוסופיה הרביעית", הִרצה אלעזר בן יאיר על שבחי המוות בנסיבות מסוימות: "השעה מצוה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המוות בלב נכון, כי רצון אלוהים הוא, ולא נוכל להימלט מן הגזירה" (מלחמות ז' ח' ז'). או, "הן למוות נולדנו ולמות הולדנו את צאצאינו" (שם). קידוש המוות מהווה חוליה חשובה המלחימה בין חוליות שרשרת "הפילוסופיה הרביעית".
