אגדות החורבן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אגדות החורבן הוא כינוי לרצף של אגדות שמכונסות בתלמוד הבבלי בפרק חמישי במסכת גיטין. האגדות עוסקות בעיקר בחורבן בית המקדש השני (70 לספירה) ומה שקדם לו, בהרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה), ובסיפורים אישיים קשים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע והמיקום בתלמוד
האגדות ממוקמות במסכת גיטין, דף נה ע"ב, ומסתיימות בדף נח ע"א. המשנה במקום עוסקת ב"דין סיקריקון" - התְנאים שלפיהם מותר לקנות קרקעות מגויים שלקחו אותן מבעליהן ככופר נפש, ואין חיוב להחזירן לבעליהן הקודמים. מדובר בתקופה שלאחר המרד הגדול וחורבן בית שני, והתלמוד מספר על מקרי השוד האלו.
אגב העיסוק בנושא "דין סיקריקון" הנזכר, התלמוד פותח בדברי האגדה על החורבן:
- "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר" (=על מה כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו יפול ברעה"? על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך ועל יתד של עגלה חרבה ביתר).
מכאן, מספר התלמוד את המעשים שהביאו לחורבן ירושלים - המעשה בקמצא ובר קמצא, את המעשה בתרנגול והתרנגולת שהביא לחורבנו של הר המלך, וכן המעשה ביתד העֲגלה שהביא לחורבן העיר ביתר במרד בר כוכבא.
לאחר סיום האגדות, בדף נח ע"א, חוזר התלמוד לעסוק בסוגיית "הלוקח מן הסיקריקון".
מקור זה אינו המקור היחיד לאגדות החורבן. אגדות אלו מובאות, לעתים בשינויים, במקורות מדרשיים שונים, ובהם: איכה רבה, מדרש תנחומא, ילקוט שמעוני ועוד. במקורות אלו מובאים עוד סיפורים אודות חורבן ירושלים, וגם הם נקראים לעתים בשם אגדות החורבן.
[עריכה] תוכן האגדות
כאמור, האגדות מתרכזות בחורבן בית המקדש השני ובחורבן ביתר במרד בר כוכבא. מסופר שם המעשה בקמצא ובר קמצא, שבו הוזמן בטעות לסעודה חגיגית שונאו של בעל הסעודה (בר קמצא) במקום אוהבו (קמצא); משהתבררה הטעות, גורש בר קמצא בבושת פנים ולא הועילו לו כל תחנוניו. משראה כך, שחכמים ישבו בסעודה ולא מיחו, הלך להלשין לרומאים על שמרדו בו היהודים, וזה שגרם את החרבת הבית.
משם עובר התלמוד ומספר את סיפורו של רבן יוחנן בן זכאי והקיסר אספסיאנוס, טיטוס מחריב המקדש והיתוש שפגע במוחו.
התלמוד מספר גם על התרנגולים של אנשי הר המלך, ועל צדיקותם של אנשי כפר סכניא של מצרים.
האגדות מספרות גם על חורבן ביתר ומציינות מִספרים מזעזעים של הרוגים, ולאחר מכן מספר התלמוד על ההרג הגדול שביצע נבוזראדן בחורבן בית ראשון.
משם עובר התלמוד לסיפורים פרטיים, בעלי אופי מצמרר, על ילדים שהובלו בספינה לצורך זנות וקפצו אל הים - אל המוות, על אשה (מוכרת בפי הציבור כ"חנה") ושבעת בניה שנהרגו בשל סירובם להשתחוות לפסל בצו הקיסר. מעשה זה מסתיים בדבריה של האם אל הבן הצעיר, בזו הלשון:
- "אמרה לו: בניי, לכו ואִמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג, ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה (תהילים קיג): אֵם הבנים שמחה".
עוד מסופר על התפילין הרבות שנשארו מהריגת אנשי ביתר, על ילדים שנשבו, על פדיונו של רבי ישמעאל, על שבייתם של בנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול לעבדים והניסיון לזווגם זה לזו.
אגדות החורבן מסתיימות במעשה קשה, שאירע לפני החורבן, של שוליית נגרים שנתן עיניו באשת רבוֹ. בסיומו של המעשה אומר התלמוד: "ועל אותה שעה נתחתם גזר דין".
[עריכה] עומק באגדות
המהר"ל מפראג, בספריו "חידושי אגדות" ו"נצח ישראל", מסביר באופן יסודי ועמוק את האגדות. לדבריו, חלק מן האגדות לא אירעו במציאות ולא באו אלא לרמוז על פרטים עמוקים בקשר שבין כנסת ישראל לקב"ה ולארץ ישראל, ובחטאי הדור.
אגדות החורבן הינן מן הדברים המותרים בלימוד ביום תשעה באב, אשר בו לומדים רק בעניינים הקשורים לחורבן ואבלות.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מעשה קמצא ובר-קמצא – האם אכן עניינו שנאת חינם? מאת הרב ד"ר יהושע ברמן, המחלקה לתנ"ך, אוניברסיטת בר-אילן (מתוך הדף השבועי של "אוניברסיטת בר-אילן" גיליון 613)
- שיעורים לשמיעה על אגדות החורבן ע"פ המהר"ל, באתר מכינת "בני דוד"
- בין שתי אגדות, הרב צבי שוורץ.
