פורטל:השפה העברית/הידעת?/קטעי הידעת

גם לאלפבית העברי יש מקום במתמטיקה. גיאורג קנטור, מפתח תורת הקבוצות, החדיר את השימוש באות א' לציון של גדלים אינסופיים. האינסוף בן המנייה מכונה אלף אפס ומסומן . גודל זה מבטא את העוצמה של המספרים הטבעיים, שהיא העוצמה האינסופית הקטנה ביותר. יש המשערים שעל הקישור שעשה קאנטור בין א' לבין אינסוף השפיעה היכרותו עם הקבלה. מאוחר יותר הוכנסה גם האות ב' לשימוש בקרב המתמטיקאים. הסימון מציין את עוצמת הרצף , כלומר את העוצמה של המספרים הממשיים.

בתנ"ך, מופיע בארבעה מקומות דגש חזק באות אל"ף, בניגוד לכללי הדקדוק שאינם מאפשרים את הדגשת האות א' לעולם. אחד מהם בבראשית פרק מ"ג פסוק כ"ו: "וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה, וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת־הַמִּנְחָה". כמו כן, האות רי"ש, שגם היא אינה מקבלת דגש לפי הכללים, דגושה 15 פעמים בתנ"ך. על פי ספר יצירה ישנן שבע אותיות שמקבלות דגש קל - בג"ד כפֹּרת.

בתרגום השבעים (מתרגומי התנ"ך ליוונית), תורגמה המילה מלאך על שתי משמעויותיה המקראיות (שליח בשר ודם ושליח האל) כ־angelos) ἄγγελος). כאשר התגלגלה המילה היוונית אל השפה הלטינית העדיפו להפריד את שתי המשמעויות למילים שונות: angelus (שליח האל) ו־nuntius (שליח בשר ודם). מכאן התגלגלה המילה הלטינית angelus לשאר השפות האירופיות: angel באנגלית, Engel בגרמנית, ángel בספרדית ועוד.

מקור הסלנג המתייחס למאית הלירה הישראלית כגרוש הוא בשמה של מאית הלירה הטורקית, קורוש. הקורוש מגיע משם מטבע גרמני עתיק "גרושן", שהתגלגל ממילה לטינית-וולגרית "grossus" שהוא קיצור של "denarius grossus", שמשמעותה "מטבע עבה". שם מטבע זה, על הטיותיו השונות, מהווה מקור לשמם של מטבעות רשמיים במדינות רבות באירופה ובמזרח התיכון כמו מצרים, סודאן, פולין, אוסטריה (לפני המעבר לאירו) ועוד. כמו כן הוא מהווה מקור לסלנג במדינות נוספות כמו גרמניה, אוקראינה ובולגריה, נוסף על ישראל.

היהודים פורצי החומות בירושלים בחרו לשכונותיהם החדשות שמות "מתוחכמים" המתובלים בראשי תבות, גימטריות ופסוקים. כך היא למשל שכונת "זיכרון טוביה", ששמה לקוח מהפסוק "זכר רב טובך יביעו" בתהילים, ומרמז על מקימה יוסף ריבלין שהייתה זו השכונה ה-11 (טב בגימטריה) שבנה, או שכונת אבן ישראל המכונה על שם 53 (אבן בגימטריה) מייסדיה. דוגמה נוספת היא שכונת "שבת אחים", ששמה לקוח מהפסוק "שבת אחים גם יחד" וגם מרמזת על העדות שהסתופפו בה: שפניולים, בבלים, תימנים, אורפלים, חלאבים, יוונים ומערביים.

אליעזר בן-יהודה הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו, ואף ניסה, בהצלחה מועטת, להשפיע על משפחות נוספות שינהגו כמותו. לפי עדות בני המשפחה, בנו איתמר לא דיבר כלל עד גיל 4. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשבן־יהודה גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. לצורך גידול הילד חייב היה בן־יהודה ליצור מילים חדשות כגון: בובה, גלידה, אופניים ועוד. ההצלחה בדיבור העברי הביאה ארבע משפחות ירושלמיות נוספות לדבר עברית (יודליביץ, מיוחס, הורביץ וגרזובסקי - האחרון הוא יהודה גור, לימים מחבר מילון גור), אולם ההצלחה לא סחפה אחריה רבים. לפי עדות משנת 1902 - למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו - אפתה אז אשתו של בן־יהודה עוגה למשפחה העשירית שקיבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים.

המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל נוסדה בשנת 1919, שנתיים לאחר המהפכה הרוסית, בתור "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית" - מפ"ס, והשתתפה בוועידת היסוד של ההסתדרות בשנת 1920. בשנת 1922 שינתה את שמה לפק"פ - פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי. בחירת השפה היידית לא הייתה מקרית - היא נבעה משלילת הציונות, שתחיית הלשון העברית הייתה אחד מעיקריה.

רוב האנשים מזרע אהרן הכהן, השתמשו בשמות דומים כמו "כהן" או "כהנא", אך גם אלו ששינו את שם משפחתם ניסו לשמר זכר לכהונתם. כך שם המשפחה מזא"ה הוא ראשי תיבות של מזרע אהרן הכהן, ושם המשפחה כ"ץ הוא ראשי תיבות כהן צדק, ונושאי שם משפחה זה הם רובם ככולם צאצאי אהרן הכהן. יש הטוענים כי משפחת אזולא"י ממרוקו שינו את שמם מהשם "כהן" לראשי תיבות של הפסוק "אשה זונה וחללה לא יקחו" שמתייחס לדיני איסורי נישואים לכהן, אך הרב חיים יוסף דוד אזולאי יצא כנגד פירוש זה לשם, בנימוק שהוא עצמו אינו כהן. פירוש נוסף לשם אזולאי הוא "עיניים כחולות" (ספניולית).

הקובץ המפורסם ביותר שנכתב בשפה העברית הוא התנ"ך, אם כי בו עצמו לא נזכר שמה של השפה. השם עבר מופיע בתנ"ך כשמו של סב-סב-סבו של אברהם אבינו, והמושג "עברי" נזכר בתנ"ך פעמים רבות, אולם שפתם של העברים אינה נקראת עברית. עם זאת, במלכים ב' יח, כו, ובישעיהו לו, יא, מסופר כי שליחי חזקיהו המלך מבקשים מרבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, לדבר עמם ב"ארמית" ולא ב"יהודית", כדי שהעם (שכנראה לא דיבר ארמית) לא יבין את דבריהם, ונראה שזה היה שמה של השפה, או לפחות שמו של הניב שדובר באזור ירושלים.

תרגומי התנ"ך יצרו אתגרים לא מעטים, בין השאר בשל משחקי הלשון נופל על לשון בתנ"ך. לדוגמה: "כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי ה' וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ. וַיֹּאמֶר מָה-אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס, וָאֹמַר, כְּלוּב קָיִץ וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא-אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ." (עמוס, ח, א-ב) - הביטוי "כלוב קיץ", שמשמעותו "סל פירות" נועד ליצור משחק-מילים עם הפסוק "בא הקץ על עמי ישראל". ברוב התרגומים משחק-המילים אובד, וכך בעצם ניטל הטעם למשל, אולם בתרגום חדש לאנגלית נמצא לכך פתרון:

כלומר: (...) "מה אתה רואה, עמוס?" (...) "סל פירות בשלים" (...) "בשלה השעה לעמי ישראל, לא אחוס עליהם עוד."

ישנם מילים וביטויים שהגיעו לגרמנית מהעברית, רובם דרך היידיש. הביטוי "שנה טובה" (הנאמר בגרמניה בתחילת השנה האזרחית) הינו Guten Rutsch; מילולית פירוש הביטוי הוא "החלקה טובה", כביכול "מעבר חלק" אל השנה החדשה, ולמעשה מקור המילה Rutsch בעברית: ראש השנה. המילה הגרמנית לפשיטת רגל הינה Pleite, מקור מילה זו גם הוא בעברית: פלטה, פליט; הכוונה היא לאדם בעל חובות הבורח מנושיו, כמו פליט. vermasselt היא מילה גרמנית ל"חוסר מזל", שמקורה מן המילה העברית "מזל" בתוספת התחילית -ver שמוסיפה את המשמעות "טעיה" או "שיבוש" למשמעותם של פעלים אליהם היא מצורפת.

בימי הביניים נהגו לשים הערות שוליים בספרים לטיניים בנוסח: "זה ביוונית; זה לא ניתן לקריאה", ליד קטעים כתובים יוונית. ויליאם שייקספיר כבר השתמש בביטוי "זה יוונית בשבילי" כמטאפורה לדבר לא מובן, ובעברית הביטוי קיבל את הצורה: זה סינית בשבילי. הצרפתים והפינים מעדיפים לומר: "זה בעברית", כשהם לא מבינים כלום, ורק הסינים יאמרו על טקסט לא מובן: "זה כתב שמיימי".

הרמב"ם

הרמב"ם מציג נימוק פשוט להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נהוג היה כי הנושאים בתפקידים בכירים או ייצוגיים יעברתו את שמם. כך דוד גרין עברת את שמו לדוד בן-גוריון, שמעון פרסקי נודע בשם שמעון פרס ואוברי איבן הוא אבא אבן. כשנדרש ראש השב"כ השני, איזידור רוט, לשנות את שם משפחתו לשם עברי, הפגין את שנינותו ושינה את שמו לאיזי דורות, וכך ציית להוראה מבלי ששמו יישמע אחרת.

טעמי המקרא לפי מנהג הקריאה של עדות המזרח

יש טעם המופיע אך ורק פעם אחת בכל פסוק, והוא סוף פסוק (נקרא גם: "סילוק"). הפסוק מקביל פחות או יותר ל"משפט" בלשוננו (אם כי אין זה מדויק לגמרי: לא כל פסוק הוא משפט אחד שלם, ולא כל משפט הוא פסוק אחד שלם). אם כן, הוא דומה בערך לסימן הפיסוק נקודה בימינו. רבים חושבים בטעות שהנקודתיים הבאות בסוף הפסוק הן הסימן של טעם המקרא "סוף פסוק". אולם אין זה כך: הסימון של הטעם הוא כשל מתג קטן, ומקורן של הנקודתיים הוא בהשפעה של הדפוסים הנוצריים של התנ"ך, שנהגו לסמן כך את סופי הפסוקים.

הביטויים "לא שם זין" ו"שם זין", הנגזרים שניהם מממילת הסלנג זין, עושים רושם של ביטויים מנוגדים, אך למעשה משמעותם כמעט זהה.

מילת הסלנג כוסית הפכה לאחת המילים מעוררות המחלוקת ביותר בתולדות השפה העברית. המילה נגזרת מכינוי ערבי לאיבר המין הנשי- כוס (كس). סינקדוכה דומה יצרה את המילה נקבה, שמקורה במילה "נקב" (חור), כינוי נוסף לאיבר המין של האישה, אף על פי שמילה זו נחשבת לתקינה ולא בוטה.