דגש קל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בדקדוק של העברית, דגש קל מסמן את ההבחנה בין שתי דרכי ההגייה של העיצורים ב ג ד כ פ ת. הדגש הקל מבוטא מבחינה גרפית כנקודה בתוך האות. ביטויו הגרפי של הדגש הקל זהה לביטוי של הדגש החזק, וההבחנה ביניהם, בעברית המודרנית שבה הדגש החזק לא מבוצע, נעשית בדרך כלל לפי הסביבה הפונולוגית; למשל, דגש בראש מילה הוא כמעט תמיד דגש קל.
תוכן עניינים |
[עריכה] מהות פונטית
בעברית המקראית, האותיות העבריות בג"ד כפ"ת יכולות היו להיות מבוצעות בשני אופני הגייה: חוכך וסותם (פוצץ). למשל, האות ב הייתה נשמעת [b] או [v]. בשיטת הניקוד הטברנית ההבדל הזה מסומן על ידי נקודה באמצע האות, שהיא הנקראת דגש קל. אם הנקודה מופיעה הוגים [g], [d], [k], [p], [t] או [b], וכשהנקודה לא מופיעה הוגים את העיצורים המקבילים החוככים: [ɣ], [ð], [x], [f], [θ] או [v]. בעברית המדוברת היום נשתמרו ההבדלים האלה רק באותיות בכ"פ, שנהגות b k p כשיש בהן דגש קל, ו v x f כשהוא נעדר.
[עריכה] כללי הדגש הקל - חוק בג"ד כפ"ת
הכלל קובע שאות בג"ד כפ"ת תהיה רפה - כלומר ללא דגש קל - אחרי תנועה, ודגושה בדגש קל אחרי "אפס תנועה". במקרא החוק הזה בא לידי ביטוי בכך שבג"ד כפ"ת רפות בכל פעם שהן באות אחרי שווא נע או תנועה (וּבְכָל-הָאָרֶץ - ב' אחרי תנועה, כ' אחרי שווא נע), וגם בראש מילה אם המילה הקודמת מחוברת אליה ומסתיימת בתנועה (זַרְעוֹ-בוֹ; וַיְהִי-כֵן). לעומת זאת יבוא דגש קל אחרי שווא נח (ד' של לְהַבְדִּיל), וגם בראש מילה אם המילה הקודמת מסתיימת בעיצור (עַל-פְּנֵי) או אם היא מנותקת מהמילה הבאה (וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן).
בעברית החדשה השתנה מעט הכלל והוא קובע שבג"ד כפ"ת דגושות אם הן בראש מילה או אחרי שווא נח. גם הכלל הזה איננו נשמר בקפדנות, בוודאי לא בלשון המדוברת.
[עריכה] עיון בלשני היסטורי
כיום מוסכם בין החוקרים שבעברית הקדומה היו קיימים רק הביצועים הסותמים b g d k p t. בשלב מסוים (ראו להלן) חל תהליך של חיכוך, כלומר: העיצורים הסותמים שאינם נחציים (כלומר לא ט' וק'), ואינם מוכפלים (כלומר שאין בהם דגש חזק) התגוונו וקיבלו אופן הגייה נוסף - חוכך. הסיבה לתהליך היא הידמות של העיצור לתנועה שלפניו, ולכן הוא קרה רק במעמד של אחרי תנועה.
החוקרים לא מסכימים לגבי הזמן שבו חל התהליך הזה. יש המקדימים אותו לתקופת בית ראשון ויש המאחרים אותו עד סוף תקופת בית שני. עדות חלקית בנושא עולה מתעתיקי השמות בתרגום השבעים, שם האותיות בג"ד מתועתקות תמיד בביצוע הסותם 
, ואילו האותיות כפ"ת מתועתקות תמיד בביצוע החוכך: 
. ייתכן שיש כאן עדות לשלב ביניים שבו בעיצורים האטומים כבר חל התהליך ואילו בעיצורים הקוליים הוא עדיין לא חל. בזמן תקופת הביניים של העברית אבדה ההגייה הכפולה של חלק מן העיצורים בחלק מן המקומות; לעברית החדשה הגיעה הגייה כפולה של עיצורי בכ"פ בלבד.
מחלוקת נוספת בין החוקרים היא אם שני הביצועים של כל עיצור היו שתי פונמות שונות או שהיו אלופונים של אותה פונמה. בעברית החדשה הם לכל הדעות פונמות נפרדות, כי ההבדל ביניהן יוצר הבדל במשמעות.
