ספר הבדיחה והחידוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ספר הבדיחה והחידוד (בכתיב המקורי: והחדוד) הוא קובץ של בדיחות יהודיות שהוציא לאור הסופר והעסקן הציוני אלתר דרויאנוב.

הקובץ יצא לאור במהדורה ראשונה בת כרך אחד בהוצאת "אמנות" בפרנקפורט בתרפ"ב (1922). המהדורה המלאה, בת שלושה כרכים, יצאה לאור בתרצ"ה-תרצ"ח (1935 - 1938) בתל אביב, ומאז הודפסה עוד כמה פעמים, האחרונה בתשנ"א (1991). בשלושת הכרכים אסף דרויאנוב 3,170 בדיחות, חידודים והלצות מעולמם של היהודים באירופה במאות האחרונות.

הבדיחות עוסקות בנושאים רבים ומגוונים, ובהם מקצועות ועיסוקים של היהודים, בעלי תפקידים בקהילה, תכונות אופי, נושאים שבינו לבינה, יחסי עניים ועשירים, יחסי יהודים וגויים וכדומה. מובאות בדיחות על הזרמים השונים ביהדות: בדיחות של החסידים על המתנגדים, של המתנגדים על החסידים ושל אלה ואלה על המשכילים ולהפך. כן משתקפים בבדיחות אירועים היסטוריים שהשפיעו על היהודים, בעיקר במאה ה-19 וה-20, כגון המלחמות בין האימפריה הרוסית ושכנותיה או המהפכה הקומוניסטית. פרק נרחב מוקדש להבאת חידודים של אישים מפורסמים, מהיינריך היינה ועד רבי חיים סולובייצ'יק. יש גם פרק העוסק בבדיחות של ילדים, ופרקים העוסקים בתכונות המאפיינות קהילות ידועות (בעיקר הטפשות של חכמי חלם). דמויות של בדחנים ידועים מקהילות פולין וליטא כגון הרשלי מאוסטרופולי ומוטקה חב"ד, מופיעות בבדיחות רבות לאורך הספר. בהקדמה לספר כותב דרויאנוב כי יש ברשותו עוד כמה מאות בדיחות "מן הסוג של 'אין מגלין אלא לצנועין'", אשר הוא חושש להדפיס אותן, ועדיין לא החליט מה יעשה בהן.

בהקדמה למהדורה הראשונה כתב דרויאנוב כי הרעיון להולדת הספר עלה במוחו כאשר שהה בבית-הבראה בגרמניה. נאסר עליו לקרוא חומר-קריאה כבד, ועל כן ישב ימים שלמים וקרא ספרי בדיחות והלצות. כאדם משכיל ורחב אופקים, קרא בהן בכובד ראש, והחליט לקבץ את הבדיחות לכלל אנתולוגיה יסודית, מתורגמת לעברית. לדבריו:

	לפני שלש-עשרה שנה מוּטל הייתי חולה בסנטוריון סמוך לדרזדן. רופאי אסר לי את הספרים והתיר לי רק את הקריאה הקלה, שאינה טעונה עיון. אחד ממכרי, שהיה מצוי בדרזדן אצל הפרופיסור אבגוסט ווינשה, הביא לי את קובצם של דסואר-ווינשה "דער יידישע הומאָריסט", וקובץ יפה זה קִצֵּר לי כמה וכמה שעות-שעמום מימי הבטלה ההם. אבל לא על זה בלבד זָכוּר הוא לי בלבי לטובה. הרבה יותר מחזיק אני לו טובה, שממנו ואילך נתתי את דעתי לרשום בפנקסי כל בדיחה וחדוד יהודיים, שבאו לידי, וככה נאסף החומר שֶרֻבּוֹ נכנס לקובצי, הַנִּתָּן עתה לקוראים. עבודת-כנוס זו נתחבבה עלי לא רק משום שהבדיחה מבדחת את הדעת, - יִזָּכֵר לה גם חסדה זה! - , כי אם בייחוד משום שתיכף, משעה ראשונה, ראיתי, כי יפה כחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מִסִּתְרֵי-הנפש של העם, שמפתחות אחרים אין להם שליטה עליהם. (...) ברי היה לי, שגם לחומר זה יצטרכו כל אלה, שֶחֵקר נשמת-העם והבנת רוחו יֵעָשׂוּ להם עבודת-קבע.

דרויאנוב ערך את הקובץ על רקע מפעל הכינוס שיזם חיים נחמן ביאליק, שנועד לאסוף את אוצר ההגות והיצירה היהודיים לאורך תולדותיה. בהקדמה לספר כותב דרויאנוב שבדעתו להוציא לאור גם כרך רביעי שיביא מבדיחות העמים וכרך חמישי שבו יהיה מבוא מפורט לחקר הבדיחה היהודית, אולם בסופו של דבר לא ראו הכרכים אור. במבוא קצר שהקדים לבדיחות ניסה דרויאנוב לאפיין את רוחה של הבדיחה היהודית, את תפקידה בתרבות העממית ואת הנושאים שבהם היא עוסקת. בסוף כל כרך משלושת הכרכים בא פרק "ציונים", ובו השוואה בין הבדיחות שבכרך לבדיחות מקבילות בפולקלור של עמים אחרים בעולם. בסוף שלושת הכרכים מפתחות מפורטים לאישים המוזכרים בבדיחות ולמקורות שמהם אסף דרויאנוב את החומר.

חלק מהבדיחות שהביא דרויאנוב הן חריפות מאוד, וחלקן יובנו רק למי שבקי במקורות היהודיים. הבדיחות סופרו במקור ביידיש, ודרויאנוב תרגם אותן ללשון עברית למדנית ועשירה. על התרגום כתב העיתונאי עזריאל קרליבך:

	בידוע, שההלצה היהודית נולדת ביידיש, בוכה ביידיש, צוחקת ביידיש, משתעלת ביידיש, מאנפפת ביידיש, מגמגמת, אומרת, מגדת, לא אומרת, לא מגדת, קורצת עין, מרמזת, תופסת - הכול ביידיש. (...) ואולם, ר' אלתר דרויאנוב היה יהודי קפדן, עקשן, מדקדק כחוט השערה, עורך, שמפניו נתייראו כל הכותבים, אדם המקפיד על קוצו של יו"ד ואשר אינו מניח פסיק בלי חקירה ודרישה. והנה בקפדנותו זו ניגש לפרשת הלצות. (...) הוא פירק את ההלצה לכל גורמיה ופרטיה, כלומר, הוא לא הסתפק בפעולתה הקוֹמית הכללית, ולא בגישה השטחית, הרואה את ההלצה "בכללותה", אלא פרש לפניו את כל חלקיה ובדק כל פרט ופרט לחוד, - ואחרי כן עמד והרכיבה מחדש. בעברית. וראה זה פלא - ההלצה נולדה מחדש, מתוקנת. (...) מלאכה זו עשה דרויאנוב בלשון נקייה, ברורה ועסיסית; בלשון החד-משמעית ביותר שיש לנו - זו לשון ההלכה, המשנה. ממילא נעלמו כל סימני-השאלה וסימני-ההרהורים, הפסיחות והרמיזות, קריצות-הסתר והבנת דבר מתוך דבר על-פי רמז בלבד, האופייניים כל כך להלצה ביידיש. כאמור: הוא היה קפדן גדול, ר' אלתר דרויאנוב. הוא שנא גלגולי-לשון שנאת-מוות. ולכן רצה, שההלצה העברית תתבלט בדברים ברורים...
-- עזריאל קרליבך, ספר הדמויות, עמ' 302-303

הספר היה פופולרי מאוד בעשרות השנים שאחרי צאתו. ב-1995 הוציא לאור המאייר דני קרמן ספר בשם "שני יהודים נוסעים ברכבת", ובו כ-150 בדיחות מתוך ספר הבדיחה והחידוד עם איורים.

בדיחה המדגימה את סגנונו של הספר (ובה מקורו של הביטוי "להרוג טורקי ולנוח"):

	בן יחיד היה לה לאלמנה ענייה, ולקחוהו לעבודת הצבא במלחמת רוסיה ותורכיה. נפלה האם על צווארו של בנה ובכתה: עין יחידה אתה לי, ואף אותה נוטלים הימני. לית דין ולית דיין... שבועה אני מטילה עליך, בני, שתחוס עלי ותשמור נפשך במלחמה. אמר לה הבן: אמא, שמא תלמדיני כיצד? החזירה האם: כיצד? הרגת תורכי - דייך, שב והינפש. אמר לה הבן: ועד שאשב ואפוש יבוא עלי תורכי שני ויהרוג אותי. רחפו עצמותיה של האלמנה ואמרה: בני ובר בטני, מה טענה יש לו, חלילה, עליך?
-- בדיחה מס' 2715, ספר הבדיחה והחידוד, עמ' 191-192 (כרך שני) הוצאת דביר

[עריכה] ראו גם

• הומור בתרבות היהודית