תנועת החסידות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בתנועה ביהדות מזרח אירופה מאמצע המאה ה-18. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חסידות (פירושונים).
החסידות - קבוצה או תנועה ביהדות. החלה מאמצע המאה ה-18, בעיקר בתחום פולין ההיסטורית, שלאחר מכן התחלקה בין הגושים השונים. לפי דימוי רווח, הפיחה תנועה זו רוח חיים ושמחה בקהילות יהודיות מדוכאות במעשי איבה ופוגרומים, שתקוותם לגאולה וישועה נכזבה שוב ושוב.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
מקובל לראות את ראשית התנועה החסידית בפעילותו של הבעל שם טוב באמצע המאה ה-18. התנועה החלה בדרום ממלכת פולין, והתפשטה בהדרגה בכל רחבי יהדות מזרח אירופה.
היהודים באותה תקופה היו במצב כלכלי, דתי, חברתי וביטחוני קשה מאוד: הם סבלו מפוגרומים כדוגמת גזרות ת"ח ת"ט, שקיעת השלטון המרכזי בפולין, קשיי חיים ופרנסה, וניכור שהתקיים בחברה היהודית בין קבוצה קטנה יחסית של חכמים הבקיאים בתורה לבין שאר פשוטי העם.
בעיות אלו היו הרקע לצמיחת משיחי השקר שבתי צבי ויעקב פרנק, וחיפוש דרך אחרת ביהדות. על צורך זה ענה הבעל שם טוב, שסחף אחריו את פשוטי העם בזכות התלהבותו ובזכות הרעיון שהפיץ שהיה בבסיסה של תורת החסידות, לפיו גם יהודי פשוט יזכה בגאולה אם יעבוד את אלוהיו מתוך שמחה כפי יכולתו, למרות שאינו בקיא ובעל ידע רב בתורה.
בתחילת המאה ה-20 חלה ירידה בכוחה של החסידות עקב הופעתן של תנועות חדשות. בזמן השואה הושמדה רוב רובה של התנועה, כאשר אדמו"רים וחסידיהם שנמלטו מאימיה, ייסדו מחדש קהילות בארץ ישראל ובארצות הברית.
מקור השם הינו בחסיד - אדם העושה חסד עם סביבתו, ונוקט במעשיו לפנים משורת הדין. בהקשרה של התנועה החסידית ביהדות הדורות האחרונים, הכוונה היא לחסידים של מנהיג רוחני, הקרוי רבי או אדמו"ר (ראשי תיבות של אדוננו מורנו ורבנו).
תנועה זו ינקה את רוחה מהקבלה והורידה אותה אל העם, תוך שהיא עושה פופולריזציה של תורה זו. על פי מר שושני שיעתקה ועשתה טרנספורמציה למושגיה של הקבלה, מתורת העולם והאלוהות אל תורת הנפש והאדם. פתגם רווח הוא: "הקבלה מעלה את האדם לשמיים (כלומר עוסקת בהשגת הבורא), ואילו החסידות מורידה את השמיים לאדם".
[עריכה] מחשבת החסידות
בין יסודות מחשבת החסידות ניתן למנות את:
- הדבקות - תכליתו הרוחנית העליונה של החסיד, היא להיות מקושר אל האלוהים בכל עת. לכן הכוונה תופסת מקום חשוב. גם התפילה תופסת מקום מרכזי, מכיוון שהיא משמשת ככלי חשוב בדבקות, כאשר המטרה היא להגיע אל מצב אקסטטי המתואר כהתפשטות הגשמות, בו האדם פושט מעצמו את תודעתו והכרתו הגלויה, ומנסה להגיע לחווית דבקות באלוהות. יש חסידויות שפיתחו את רעיון ההתבודדות, בו האדם מתנתק מחברת האנשים לפרק זמן, ומתבודד עם עצמו בחיק הטבע, כדי להגיע אל הדבקות.
- תורת הצדיק - מרכזיותו של המנהיג הרוחני. האדמו"ר, הינו "צדיק יסוד עולם" והוא החוליה המקשרת בין הקב"ה לבין החסידים. דרכו כל השפע והחיות יורדת משמי השמים אל נשמות החסידים. וכל חסיד מחויב ומצווה להתקשר אל רבו בקשר נפשי אמיץ במה שקרוי הדבקות בצדיק, והלה מתדבק בשבילו באלוהים. כך זוכה גם החסיד הפשוט לדבקות. בכלל תורה זו גם חובת הציות החמורה למשמעת הצדיק, ואף המנהג להעביר לידיו מתנת כסף או 'פדיון' בתמורה לשירותיו.
- עבודה בגשמיות - ברוח דבריו של הבעש"ט בגנות הסגפנות, ולאור קבלת האר"י הרואה בעולם החומרי חלק ממקור אלוהי, מייחסים חסידים תפקיד חיובי לאלמנטים חומריים בחיים, אותם צריך האדם השרוי בהם להעלותם לשורשם העליון בקדושה. אלמנט נוסף הקשור בכך וברעיון הדבקות הוא השמחה, שהרי שכינה איננה שורה מתוך עצבות. ואם אפשר לשמוח באמצעות כוסית של יין שרוף או משקה חריף הרי שאין בכך כל גנות.
- אהבת ישראל - בניגוד להשקפות שרווחו באותו זמן, שכללו זלזול ביהודים פשוטים ובעמי הארץ, לשיטת החסידות יש להעריך כל יהודי בשל היותו יהודי. מנהיגי החסידות היו מסתובבים בעיירות על מנת לפגוש את פשוטי העם, לעודד את רוחם ולספר להם סיפורי צדיקים.
- היחס לגאולה בחסידות - בהמשך ליחס החסידות ליהודי הפשוט בחיי היום יום, קירבה החסידות את מושג הגאולה לחייו. הגאולה הפכה להיות לא רק כללית אלא גאולת הפרט - ביציאה מצרותיו, ביכולת לשמוח ולהתגבר על פתויי השיגרה. השינוי הופיע לאחר פרעות ת"ח ות"ט שאירעו באוקראינה ובפולין, והאכזבה ממשיחיותו של שבתי צבי שהרחיקו את הצפיה לגאולה מיהודי מזרח אירופה. הצבת הפרט כיכול להיגאל השיבה את התקוה לחייהם הקשים של היהודים במזרח אירופה ונתנה תקוה ליהודי הפשוט.
[עריכה] הווי חיי החסידים
-
ערך מורחב – חצר חסידית
קבוצה חסידית ניכרת בראש ובראשונה בהנהגתו של צדיק או אדמו"ר, השולט ללא עוררין בחסידיו. גם בימינו פורחות קבוצות של חסידים, המרוכזות כל אחת סביב מנהיגה הפרטי, או האדמו"ר.
- מנהיגות החסידות מועברת בירושה כמו במלכות בית דוד, ואף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי, שיורש את מקומו, גם אם הוא עול ימים או ינוקא.[1]
בין מאפייני ההווי החסידי ניתן למנות את:
- הטיש - (=שולחן, ביידיש) זהו מעמד הסעודה החגיגית הנערכת בליל שבת ובסעודה שלישית בנוכחותו הפעילה של הצדיק. החסידים שרים, שומעים מדברי תורת הצדיק, ואף זוכים ל'שיריים' מסעודתו (מנהג ה'שיריים' איננו מקובל בקרב כל החסידויות). בקרב חסידות חב"ד ליובאוויטש הוא מכונה "פארבריינגען" (=התוועדות בתרגום חופשי מיידיש, ובתרגום מלולי -"לבלות").
- בני חיי ומזוני - זוהי ברכתו של הצדיק לחסיד הפונה אליו לעזרה: אם לפוריות, אם לבריאות ואם לפרנסה.
ישנן חצרות חסידים קטנות ומצומצמות, וישנן גם חצרות חסידיות גדולות ומפורסמות, כמו למשל חסידות ליובאוויטש (הידועה יותר בכינוייה חסידות חב"ד), גור, סאטמר, ויז'ניץ, בעלז וצאנז. שואת יהדות אירופה היכתה בתנועה החסידית בעוצמה, ואף מנהיגים נערצים לא שרדו את מוראותיה. עם חורבנה של יהדות מזרח אירופה, הופיעו חצרות חסידיות בארצות הברית ובארץ ישראל.
[עריכה] ההתנגדות לתנועה החסידית
-
ערך מורחב – התנגדות לחסידות
כשתים עשרה שנה לאחר פטירת מייסדה, נתקלה החסידות בהתנגדות חריפה של כמה מגדולי הרבנים, ובראשם "הגאון מווילנה". מלחמה עזה וקנאית התלקחה בין הזרמים המתנגדים (שהיום קרויים ליטאים) והחסידים. חששם של המתנגדים מהתנועה החדשה נבע מהעובדה שבשנים שקדמו להתייסדות תורת החסידות, התגלו כת הפרנקיסטים בראשותו של יעקב פרנק, וכתות נוספות. המתנגדים טענו שהחסידים מעוותים את עיקרי היהדות, ואינם מקפידים במצוות, וחשודים במינות גם בשל הלעגתם על תלמידי חכמים, ואילו החסידים שהתגוננו והיו למעשה הצד המותקף, טענו שהמתנגדים מייבשים את לשדה של היהדות, ויראים מהשולחן ערוך במקום להיות יראים מהקב"ה.
ההתנגדות לא נותרה רק כמאבק רוחני אלא היו לה השלכות מעשיות. החסידים נרדפו פיזית ופרנסתם קופחה. הדבר הגיע לידי כך שבעקבות הלשנות חוזרות ונשנות על החסידים, שהם מתנגדי השלטון (הטענה התבססה על משלוח כספים לחסידים שהיו בארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית שלחמה בצאר), נעצרו כמה ממנהיגי החסידות ובראשם "הרבי הזקן" רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד (גם רבי מרדכי מלכוביץ' נעצר באותו זמן), בידי השלטונות הרוסיים, נחקרו ואחר כך שוחררו תוך כבוד רב. במשך השנים "זכו" גם בנו של רבי שניאור זלמן רבי דב בער ותלמידו רבי אהרון מסטרשלה להיות קורבנות להלשנות מצד המתנגדים, הם נעצרו ואחר כך שוחררו.
יום הגאולה של רבי שניאור זלמן ממאסרו נקבע אצל כלל החסידים.[דרוש מקור] ליום שמחה ו"מועד חסידי" שבו אין אומרים תחנון, גם בשל היותו יום הסתלקותו של המגיד ממעזריטש.
ואולם המתנגדים לא הכניעו את התנועה וסופה שכבשה מחוזות גאוגרפיים ואנושיים נרחבים ביהדות מזרח אירופה. אמנם הדים מאוחרים של מלחמה זו עדיין ניכרים בימינו, כאשר היו תופעות של ביקורת של הרב אלעזר מנחם מן שך מנהיג הליטאים, כלפי חסידות חב"ד, אותה כינה "הכת הקרובה ביותר ליהדות", ולמרות שהרב שך הצהיר שאין לו דבר נגד חסידות כי אם נגד חסידי חב"ד, ראו החסידים בביקורתו קריאת תיגר על תנועת החסידות.[דרוש מקור] .
הקבוצה השנייה של המתנגדים לחסידות היו אנשי תנועת ההשכלה, שראו בחסידות איום, עקב רוח החיים שהפיחה תנועת החסידות במסורת היהודית השמרנית.
[עריכה] חסידות במבט ביקורתי
תנועת החסידות הזרימה חיוניות ביהדות מיובשת שכלתה נפשה למושיע, והיא לקחה והקצינה מוטיבים שהיו קיימים ביהדות. כתוצאה מהקצנה זו -טענו המתנגדים-, היא הגיעה לכמה בעיות חמורות:
- מרכזיותו של האדמו"ר, תופעה של פולחן אישיות. העמדת הרב במקום כל כך מרכזי, הייתה תופעה חדשה ביהדות. עד אז הרב תפס מעמד של מומחה להלכה ואיש רוח ומצפון, שמתיעצים איתו כאשר יש ספקות מוסריים, כמו שמתייעצים עם רופא כאשר יש בעיה גופנית. בחסידות הוא הפך להיות לעמוד התווך של הקהילה, ומרכז עולמו של החסיד, המעורב בכל העובר על אנשי הקהילה, ובעצם לאדם המתווך בין השמים ובין הארץ, "צדיק יסוד עולם", שמיוחסים לו כוחות אלוהיים וניסים ונפלאות. כך האדם המורד בסמכותו של הרבי ואינו מוכן לקבל את מרותו, מורד למעשה בשליח השכינה. העמדתו של אדם במקום כל כך מרכזי עלולה להגיע לכדי פולחן אישיות.
- יתרה מזאת, ישנן טענות על חסידויות מסוימות - בעיקר חב"ד, כי הן חוטאות בהאלהת אדמו"רן. תפיסתה של חב"ד הייתה כי האדמו"ר של חב"ד הוא ה"ראש ומוח" של עם ישראל[2], וכהתפשטות של משה בדור[3], ידועים בהקשר זה דבריו של רבי מנחם מנדל שניאורסון כי הוא "ממוצע המחבר" בין הבורא לבין האדם, ואף לא פחות מ"עצמותו ומהותו (של האלוהות) מלובש בגוף"[4].
- איבוד האוטונומיה האישית והעברת סמכויות השיפוט השכלי אל האדמו"ר. אי לקיחת אחריות אישית, ואיבוד העצמאות והאוטונומיה של הפרט, ביצירת אינסטנציה רוחנית שמחליטה בעבורך בכל נושא ועניין.
- העברת ההנהגה הרוחנית לצאצאים. בשל העברת הנהגה רוחנית לצאצאים גנטיים, הייתה בעיה שלעתים הועברה ההנהגה לצעירים או לבנים שלא היו תלמידי חכמים גדולים, ותלמיד חכמים זקנים היו צריכים להשמע למרותם. קרבות ירושה גם התלקחו בין צאצאים שונים שטענו לכתר ופיצולים בחסידויות נעשו על רקע זה לעתים רבות. לשיא של אבסורד הגיעו בחסידויות קרלין ובעלזא בתופעת הינוקא כלומר שמינו ילדים בני שלוש ותשע [ינוקא = ילד] לאדמו"רים, וכל הקהל קבל את אדמו"רותם, וזאת רק בזכות יחוסם.
- הדגשת התפילה והדבקות על חשבון לימוד תורה. חצרות רבים לא הקפידו בקיום תפילה בזמניה, וטענו שהכוונה והספונטניות חשובה מהדיוק[5]. לרבי מקוצק מיוחסת האימרה "אין לנו שעון, יש לנו נשמה". הרב חיים מוולוז'ין תלמידו של הגר"א, כותב בספרו נפש החיים, כי חסידים היו יוצאים לראות אם רואים בשמים שלוש כוכבים כדי להתפלל תפילת מנחה. רוב החסידויות למעט כמה בודדות, הדגישו את נושא הדבקות בה', והמאמצים הגדולים שצריכים להיות בתפילה, בניגוד ללימוד תורה שנזנח בצורה כזו או אחרת. כביקורת נגדם טענו הליטאים, שדבקות רגשית ללא תוכן מחשבתי תורני היא לקויה, ושעל זה נאמר במשלי, שמי שמסיר אוזנו משמוע תורה - גם תפילתו תועבה[6].
- הדגשת הכוונה והדבקות בה' תוך זלזול בהלכה פסוקה. החסידות העדיפה בניגוד לתנועת התנגדות לנסות לכוון לרצון ה' ולא לדבריו כמי שמובעים בפוסקי ההלכה. כלומר לכוון לרוח התורה ולא ללשון החוקים. ולכן בקרב אנשי החסידות היו נפוצים מעשים כמו לימוד תורה, טבילה ואפילו אכילה קודם התפילה כהכנה לה, גם אם בסופו של דבר התפילה לא תהיה בציבור. או נתינת צדקה יותר מאשר על פי ההלכה. הלך רוח חסידי אופייני היה למשל מעדיף טילטול ברשות הרבים של דף סידור בשבת, כדי שלא יהיה מוטל בביזיון על הארץ. החסידים ראו את מעלתם היתירה על פני המתנגדים, בכך שהם לא מקיימים את ההלכה באופן טכני כמו רובוטים, אלא מנסים לכוון לרוח התורה. כמובן שיש לציין שלא מדובר בזלזול סתם של ההלכה אלא בפיתוח התפיסה של "גדולה עבירה לשמה, מאשר מצווה שלא לשמה"[7].
[עריכה] החסידות והציונות
רבים מאדמו"רי החסידות התייחסו בחשדנות כלפי הציוניים, בעיקר בגלל אופייה החילוני ובגלל חילוניותם של ראשיה. חלק מהאדמו"רים הביעו את התנגדותם בפומבי, חלק מהם אף בחריפות.
בין האדמו"רים היו גם קיצוניים יותר בהתנגדותם לציונות, כמו רבי יואל טייטלבוים מייסד חסידות סאטמר, רבי צבי הירש שפירא וביתר שאת בנו - רבי חיים אלעזר שפירא אדמור"י חסידות מונקאטש.
התנגדותם של חסידים רבים לציונות לא מנעה מקבוצות של חסידים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, ללא קשר לציונות דווקא.
עם זאת, כמה חסידויות דווקא תמכו בציונות. בקבוצה זו ניתן למנות, לדוגמה, את חסידות הוסיאטין ואת האדמו"ר החלוץ.
[עריכה] הספרות המודרנית והחסידות
ראשוני סופרי ההשכלה היהודית הסתייגו מן החסידות. אצל היינריך גרץ מכונה החסידות כ'הזיה', וגרץ מעמת בין הופעתה החשוכה לטעמו לבין הופעת אור ההשכלה בישראל, על ידי משה מנדלסון. גם בספרות ההשכלה בגליציה עמדה החסידות במוקד התקפות ארסיות, כמו בחיבוריהם הסאטיריים של יוסף פרל ויצחק ארטר.
אם בספרותה של תנועת ההשכלה היהודית מקובל היה להציג את החסידות באור שלילי ביותר, באה תקופת התחייה בספרות העברית החדשה ושינתה במידה רבה את היחס המודרני אל החסידות. בין הסופרים וההוגים המודרניים שעסקו בכך ניתן למנות את אליעזר שטיינמן, אליעזר צויפל, שמעון דובנוב בצעירותו, י"ל פרץ, יהודה שטיינברג, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, הלל צייטלין, בר טוביה. גם בדורות שלאחר מכן הופיעו חיבורים מודרניים המציגים את המאור שבחסידות. תופעה מודרנית זו זכתה לכינוי נאו חסידות.
[עריכה] שושלות וחצרות מפורסמות
- בעלזא - שושלת שנוסדה על ידי רבי שלום רוקח מבעלזא, תלמידו של החוזה מלובלין. לפני השואה היה כוחה רב בקרב יהודי גליציה והונגריה. כיום החסידות נחשבת לאחת החסידויות הגדולות והמובילות בארץ ובתפוצות. בנוסף למרכזי החסידות בירושלים ובשאר ערי הארץ יש לה מרכזים בבריטניה, בבלגיה, בשווייץ, בארצות הברית ובקנדה.
- ברסלב - זרם חסידי שלא המשיך הנהגה שושלתית לאחר פטירת הרבי המייסד, רבי נחמן מברסלב נינו של הבעש"ט. החל משנות השמונים זכתה לפריחה ושגשוג. בעיקר בקרב חוזרים בתשובה.
- גור - שושלת שנוסדה על ידי רבי יצחק מאיר אלתר מגור, תלמידו של הרבי מקוצק, אשר ייסד תורה של נאמנות לאמת בכל מחיר ובכל מצב. לפני השואה היה כוחה רב בקרב יהודי פולין. החסידות למעשה נחשבת כיום לחסידות הגדולה והמובילה בארץ ובתפוצות. יש לה השפעה פוליטית חשובה ומכרעת, היא מנהלת את אגודת ישראל והאדמו"ר שלה חבר במועצת גדולי התורה. החסידות מאוחדת ביותר, ומאוגדת תחת האדמו"ר מגור, מה שלא קיים בחצרות קטנות בהרבה.
- ויז'ניץ
- חב"ד - אותה יסד רבי שניאור זלמן מלאדי ה"אדמור הזקן" של חב"ד, בעל ספר התניא. האדמו"ר האחרון בתנועה זו היה רבי מנחם מנדל שניאורסון הידוע בכינוי "הרבי מלובביץ".
- מונקאץ' שושלת שנוסדה על ידי רבי צבי אלימלך שפירא ממונקאץ'-דינוב. החזיקה בקו אנטי ציוני מובהק עד לאחר השואה.
- סאטמר - חסידות שמקורה בסאטו מארה שברומניה ומוקדה העיקרי כיום בויליאמסבורג שבברוקלין. החסידות מפורסמת בקו הקנאי שלה ובהתנגדותה הנחרצת לציונות. בארץ - החסידות מהווה חלק מהעדה החרדית.
- סלונים - שושלת הנמשכת קרוב ל-200 שנה ואשר נוסדה על ידי רבי אברהם וינברג, מחבר ספר יסוד העבודה, באר אברהם, חסד לאברהם.
- קוצק - חסידות שנחשבה לראדיקלית במיוחד בחיפושה אחר האמת.
- תולדות אהרן - מרכזה בירושלים ובבית שמש. החסידות מהווה חלק מהעדה החרדית.
- צאנז - נוסדה על ידי רבי חיים הלברשטאם מצאנז, מחבר ספר השו"ת "דברי חיים". לחסידות קהילה גדולה בנתניה, בשכונת קרית צאנז.
[עריכה] רשימת חיבורים חסידיים חשובים
- תניא, או ליקוטי אמרים - לרבי שניאור זלמן מלאדי, מייסדה של חסידות חב"ד ותלמיד המגיד ממזריטש.
- שפת אמת - לרבי יהודה אריה ליב אלתר, אדמור"ה השני של חסידות גור.
- ליקוטי תורה ותורה אור - לרבי שניאור זלמן מלאדי, מייסדה של חסידות חב"ד ותלמיד המגיד ממזריטש.
- תולדות יעקב יוסף - לרבי יעקב יוסף מפולנאה, תלמיד הבעש"ט.
- מגיד דבריו ליעקב - חיבורו של המגיד ממזריטש, תלמיד הבעש"ט, ומי שנחשב על ידי חסידים ליורשו בהנהגת התנועה.
- נועם אלימלך - לרבי אלימלך מליז'נסק, מפיצה החשוב של החסידות בגליציה.
- קדושת לוי - לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הידוע כ"סנגורם של ישראל".
- מאור עינים - לרבי מנחם נחום מצ'רנוביל, אביו של מייסד חסידות צ'רנוביל, תלמידו של המגיד ממזריטש.
- ליקוטי תורה - לרבי מרדכי המגיד מצ'רנוביל, האדמו"ר הראשון של צ'רנוביל (עם פטירת אביו בעל ה"מאור-עינים").
- ליקוטי מוהר"ן - לרבי נחמן מברסלב, נכדו של הבעש"ט.
- עטרת צבי - לרבי צבי הירש מזידיטשוב (על קבלה)
- ישמח ישראל - לרבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר מאלכסנדר.
- יסוד העבודה - לרבי אברהם וינברג, אבי שושלת סלונים.
- נתיבות שלום - לרבי נח שלום ברזובסקי מסלונים.
- צדקת הצדיק - לר' צדוק הכהן מלובלין, תלמידו של ר' מרדכי יוסף לינער בעל "מי השילוח".
- בני יששכר - לרבי צבי אלימלך מדינוב.
- מי השילוח - לרבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- דובנוב, ש. תולדות החסידות, הוצאת דביר, 1967.
- אלפסי יצחק, "אנציקלופדיה לחסידות- אישים" כרכים א-ג, הוצאת מוסד הרב קוק, 1986, 2000, 2004.
- נתנאל לדרברג, סוד הדעת - דמותו הרוחנית והנהגתו החברתית של רבי ישראל בעל שם טוב. הוצאת ראובן מס.
- אברהם ברוך פבזנר, על הצדיקים, תפיסתו של הצדיק במשנת הקבלה והחסידות. ירושלים, תשנ"א.
- יהודה לייב מימון שרי המאה חלק שלישי, רשומות וזכרונות על תנועת החסידות. ירושלים תשל"ח.
- הרב משה צוריאל, תנועת החסידות שבחיה ופגמיה - לתפיסתו של הראי"ה קוק, אתר ישיבה
- משה אידל, החסידות - בין אקסטזה למאגיה, שנת 2000, 476 עמ'
- מור אלטשולר, הסוד המשיחי של החסידות, הוצאת זמורה ביתן
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: חסידות |
- חסידות עשרות מאמרים בנושא מאתר "דעת"
- קורס מזורז בהיסטוריה יהודית - התנועה החסידית
[עריכה] הערות שוליים
- ^ הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי שבא מרקע חסידי והתחלן סיפר, שלא יכול היה לסבול שאדמו"ר צעיר שרק עלה על כס האדמורות, שאל את זקן תלמידי החכמים שבחבורה, "איך היראת שמים שלך"?
- ^ רק עם שליט"א
- ^ כל ההשפעות עוברות דרך ה"משה" שבדור, אתר הגאולה, אתר צעירי חב"ד
- ^ לקוטי שיחות ח"ב, ע' 511
- ^ יעקב כץ, תנועת החסידות, מתוך מסורת ומשבר, הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ח - 1978, עמ' 262-270
- ^ מתיה קם, תנועת החסידות, אתר מט"ח
- ^ אגרת לידיד, ירושלים תשנ"ג, יהושע מונדשיין
|
אורתודוקסים · רפורמים · קונסרבטיבים · רקונסטרוקטיבים · קראים |
 |
