נפש החיים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נפש החיים הינו ספרו הסמי-קבלי של הרב חיים מוולוז'ין שהיה בכיר תלמידי הגר"א, אב"ד העיר וולוז'ין ומייסד ישיבת וולוז'ין.
ספר זה מתבסס על ספר הזוהר, עץ החיים וספרי קבלה נוספים. ספר זה מוכיח שגם היהדות הליטאית הרציונלית, ינקה רבות מהקבלה והייתה מחוברת אליה לא פחות מהחסידות. ספר זה בא להסביר סוגיות חשובות בעולם היהדות ונכתב כמענה לספר התניא של חסידות חב"ד. בספר ישנו עימות עם הרעיונות החסידיים כפי שהשתקפו אז בעיני הציבור הלא-חסידי, כמו מרכזיותו של הצדיק בהוויה היהודית ("צדיק יסוד עולם"), עליונות הדבקות הרגשית ויראת השמים על-פני לימוד התורה וההפחתה בערך ההקפדה על פרטי המצוות בהשוואה לכוונה הכללית שמאחורי העשייה.
תוכן עניינים |
[עריכה] תקציר הספר
הספר מתחלק לארבע שערים:
[עריכה] שער א' - מהות האדם (22 פרקים)
הרעיון המרכזי של שער זה, קובע על פי התנ"ך והקבלה, שהאדם נברא בצלם אלוהים, ולכן כשם ששם אלוהים מבטא שליטה ואדנות של האלוהות על כל היקום (בעל הכוחות כולם), כך האדם כולל בתבניתו את כל הכוחות והעולמות כולם, ולכן יש בידיו כוחות קוסמולוגיים להשפיע לטובה או לרעה על כל היקום כולו, מרום מעלתו הנסתרת ועד לתחתיתו הגלויה, עם כל העולמות הנגלים והנסתרים שבו ואפילו להוסיף כוח בפמליה של מעלה ולתגבר את הגילוי האלוהי בעולם בסוד תנו עוז לאלוהים ורוכב שמים בעזרך. ובדבר זה הוא עליון על המלאכים. ואין צורך לאדם במתווכים בינו לבין האלוהות. כמו כן, מכיוון שבכל מעשה ומעשה האדם יכול להשפיע מבחינה מטפיזית על כל היקומים, יש להזהר ולדקדק במעשים כפי שהתורה שהיא נשמת העולם מדריכה עליהם. אמנם האבות שהייתה להם רוח הקודש, ידעו בגלל השגתם הגבוהה לקיים את התורה עוד לפני שניתנה, ולפעמים ראו שצריך לשנות מעשים מסוימים מכיוון, שבהשגתם הגבוהה ראו שיצא ממעשיהם תיקון גדול בעולמות, אבל מאז שמשה גדול הנביאים הוריד את התורה, לא בשמים היא, ואין אדם שיכול לקבוע שהפרה של מצווה מסוימת תגרום לתיקון, אלא אם כן הוא נביא, ואז הוא יכול לזמנו ובתנאים מסוימים לבטל מצוה.
[עריכה] שער ב' - מהות התפילה (18 פרקים)
אף שיש פער לא נתפס ואינסופי בין עצמות הבורא האינסופית ולבין האדם, וזוהי מחשבת עזות לפנות אליו, כך הוא גילה שזהו רצונו.
עבודת האל שבלב זו תפילה והיא המזון הרוחני לעולמות ולאדם עצמו ולכן היא עומדת ברומו של עולם. הברכה שאנו מברכים את האלוהים אין הכוונה לעצמותו האינסופית כשלעצמה, שהיא סתומה מכל ואין לנו בה שום תפיסה, אלא לעצמות אינסוף מצד כוחותיו האלוהיים המתחברים אל העולם מצד הכרתינו והשגותינו, שבזה תפילת האדם מעוררת את השפע האלוהי לרדת ולהחיות הכל, שזה עניין הברכה, השפע והריבוי החיוניות האלוהית בעולם.
אמנם כאשר האדם מתפלל אסור לו להתפלל אל ההתגלויות של האלוהות, אלא אל יחידו של עולם, אל העצמות האלוהית בלבד. ב"קוראינו אליו" - אליו ולא אל מידותיו. כוונת התפילה צריכה להיות להוסיך כוח בעולמות העליוניים, כשם שחייל משליך נפשו על כבוד מלכו.
[עריכה] שער ג' - על האלוהות (14 פרקים)
האלוהים הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו ולכן הוא נקרא "המקום", ולכן בכל רגע ושנייה כל העולמות מתהוים וקיימים מרצונו, ולכן הוא נקרא בשם הויה, שהוא מתחבר ברצונו לעולמות להוום ולקיימם בכל רגע. יחס האלוהות לעולם הוא יחס הנשמה לגוף ולא עוד אלא שבאמת לית אתר פנוי מינא והאלוהות ממלאת את הכל, "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא", ועצמותו נמצאת בכל בצורה שווה. אמנם מבחינתנו אין אנו במדרגה של תפיסת האלוהות כשלעצמה, אלא בתפיסה של השתלשלות העולמות ומידרוגתם, ומהצד הזה אנחנו מקיימים את המצוות, ומבדילים בין טוב לרע.
[עריכה] סיום (8 פרקים)
אזהרה להשמר מהתייהרות בעבודת האל.
[עריכה] שער ד' - על חשיבות לימוד התורה (34 פרקים)
ישנה חשיבות עצומה ללמוד את החוק העברי בתלמוד ומפרשיו ולא רק ללמוד ספרי מוסר ויראה. יש חשיבות להבין את הדברים, ואין צורך ללמוד אותם בהתפעלות ודבקות רגשית. התורה היא הדיבור האלוהי, ואור כל העולמים וחיות וקיום ושורש של הכל, והעולם נברא בשביל התורה שהייתה התוכנית האדריכלית שלו, ולכן כל הלומד תורה כשלעצמה גם בלא כוונות ודבקות רגשית, דבוק בדיבור האלוהי שברא את כל העולמות וייסד ארץ והוא נעשה שותף המעשה בראשית.
שורש התורה הוא בעליון שבעולמות המטפיזיים, והיא הראשית שהיא למעלה אפילו מעולם האצילות, "ישראל שעלו במחשבה תחילה". ולכן כל הלומד בתורה מוסיף חיוניות אלוהית, אור ושפע אצילי בכל העולמות כולם, שמאירים ושמחים בהתגלות הזו, עד שאותה חיות אצילית מגיע אליו לטהרו, לקדשו ולהשלימו ולהעבירו מהנהגה טבעית להנהגה ניסית.
