הומור בתרבות היהודית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
הקשר בין ההומור ליהדות ניכר לאורך דורות רבים. המסורת היהודית מעודדת הומור לרוב, והתרבות היהודית פיתחה לה הומור משלה. קומיקאים יהודים רבים השפיעו רבות על ההומור בעולם כולו. היהודים עצמם חשופים להומור רב כלפיהם וכלפי חלקים שונים מהם, וסטריאוטיפים כגון הנסיכה היהודית האמריקאית (Jewish-American princess, ובקיצור JAP) והאמא היהודיה תפסו ועדיין תופסים חלק משמעותי בהומור במשך שנים רבות.
תוכן עניינים |
[עריכה] הומור והתנ"ך
[עריכה] אזכורים להומור בתנ"ך
בתנ"ך היו מספר אזכורים להומור. המילה הומור עצמה לא הופיעה בתנ"ך, מכיוון שהיא מילה חדשה יחסית השאולה מאנגלית. המילה צחוק, לעומת זאת, הופיעה בתנ"ך שתים עשרה פעמים: תשע פעמים בספר בראשית ועוד שלוש בספרים אחרים (שמות, שופטים ויחזקאל).
גם המילה צחוק אינה מופיעה במובן של בתנ"ך במובן של תגובה להומור. לרוב מדובר בצחוק של אי אמון או זלזול, כמו במקרה של יצחק, ששמו נבע מהצחוק והפקפוק של אברהם ושרה בני התשעים ותשע והשמונים ותשע בהתאמה כששמעו את הצהרת ה' על כניסתה של שרה להיריון: ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי (בראשית, כא', ו'). במקרים אחדים הצחוק מוזכר בתנ"ך בהקשר מיני.
[עריכה] המחלוקת על קיומו של הומור בתנ"ך
השאלה האם קיים הומור בתנ"ך עוררה מחלוקות רבות. הגישה היהודית-מסורתית והמאמינה מאמינה כי כטקסט קדוש כמו התנ"ך, שנכתב על ידי אלוהים, חייב להיות רציני לחלוטין בתקופות קדומות ההומור נחשב לדבר שאינו חשוב, ועל כן הנחת היסוד הייתה שאין בטקסט קדוש כמו התנ"ך כל הומור. בכל אופן, האפקט ההומוריסטי מבוסס מעצם טבעו על ההיענות אליו, כך שקוראי התנ"ך, ובמיוחד אלו המסורתיים, נטו לא להתייחס להומור בתנ"ך גם אם הוא היה קיים.
הגישה המסורתית במחקר, גם כזה שלא מבוסס על אמונה, היא שאין הומור בתנ"ך. כך לדוגמה הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד אמר כי "ההיעדר המוחלט של הומור בתנ"ך הוא אחד הדברים הייחודיים בכל הספרות". לעומת זאת, מספר חוקרים מודרניים טוענים שקיים בתנ"ך הומור, או לפחות אירוניה. מקומות בהם נטען שקיים הומור הם בין השאר סיפורם של יוסף ואשת פוטיפר, בתיאורים האירוטיים בשיר השירים, בשמות כמו מחלון וכיליון, בסיפור אתונו של בלעם, בלעג לאלילים ובמשלי הנביאים. בספר מלכים, לדוגמה, מובאים דברי הלעג של אליהו הנביא לנביאי הבעל: "וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ" (מלכים א',יח', פס' כו-כח).
[עריכה] שיבושים, פרשנויות הומוריסטיות ונתינת משמעויות חדשות לפסוקי התנ"ך
מבחינת היהודים המסורתיים עומדת על הפרק השאלה האם מותר להשתעשע בתנ"ך. בהקשר זה אמר יונה גירונדי כי לפי הכתוב בספר משלי וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים, יוֹם יוֹם; מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת. לא מְשַׂחֶקֶת, בְּתֵבֵל אַרְצוֹ; שַׁעֲשֻׁעַי, אֶת-בְּנֵי אָדָם (משלי, ח', ל'-לא') ניתן ואף רצוי להשתעשע בתורה:
| "וכשאתה מייגע את עצמך בתורה, השתעשע בה, שמצינו שאמרה תורה: " ה' קנני ראשית דרכו... ואהיה שעשועים יום יום... ", הנה לך, כי ה' ברוך הוא היה משתעשע בה, ויש לך לעשות כן, וזהו שנאמר: "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם", רוצה לומר, כאשר הייתה התורה שעשועים להקב"ה קודם יצירת העולם, כן תהיה משחקת בתבל אחרי שנברא העולם, ושעשועים לבני אדם" | ||
| -- ביאור למסכת אבות ב יח | ||
על כן, ישנם לא מעטים שמשתעשעים בכתוב בתורה. כך, לדוגמה, היו שאמרו שמתשובתו של קין לאלוהים על שאלתו "אי הבל אחיך?" בשאלה "השומר אחי אנוכי?", אמרה שנאמרה חצי ברצינות[1] למדו יהודים לענות על שאלה בשאלה[2].
ישנם אנשים, מסורתיים וחילוניים, המשתעשעים בתנ"ך מבחינה מילולית. יש המחברים חלקים שונים מהתנ"ך לכדי מסקנה הומוריסטית אחד המבוססת על שעשוע לשוני[3]. בתשבצי היגיון עבריים מופיעות לעתים הגדרות המרמזות לפסוק מהתנ"ך, תוך שהן נותנות לו משמעות שונה ממשמעותו המקורית. כך לדוגמה ההגדרה "הרמזור הדובר במדבר" (5, 4, 4, 2, 5, 2), שפתרונה הוא "ויאמר אליו אֶדום, לא תעבור בי" (במדבר, כ, יח), פסוק תנכ"י שבמקורו עוסק בדברי העם אדום. לעתים ישנם המשתעשעים בגימטריה בתנ"ך, ומחפשים פסוקים בעלי ערך גימטרי שווה. יש לציין שלעתים דברים מסוג זה נמצאים בשימוש רציני בנסיונות למציאת צפנים בתנ"ך.
[עריכה] יחס המסורת היהודית להומור
יחס היהדות להומור היה מעורב מאז ומעולם. מצד אחד, ההתעסקות בהומור נחשב בעיני רבים לעניין של חול, שמתבטל לעומת דברי הקודש כגון לימוד התורה ומסיט את דעתו של האדם ממנו. עוד נאמר שההומור הוא בעצם לעג לחולשותיו של האחר ותו לא. מצד שני, היו רבים שאישרו את ההומור ואף עודדו אותו, כל עוד לא יבוא על חשבון ההלכה והאמונה באלוהים.
בעיני רבים ההומור נחשב להנאה ארצית (בניגוד לאלו השמימיות, הקשורות בקודש), ולכן התומכים בהומור נטו להיות התומכים גם בהנאות אחרות שקיימות בעולם הזה. היהדות מעודדת את השמחה לרוב, ובניגוד לדתות אחרות, משפטים כגון אין שמחה אלא בבשר ויין המעודדים את הנאות הגוף תופסים חלק משמעותי בתולדות היהדות. לעומת זאת, התומכים בהתנזרות מתנגדים להומור, בהיותו חלק מהנאות הגוף, הנחשבות להנאות "נמוכות" יחסית ברמתן הרוחנית.
בדחנים יהודים הופיעו בטקסים יהודיים רבים החל מימי הביניים ותיבלו אותם בהלצות ובבדיחות. בנוסף, הבדחנים גם הטיפו מוסר בדרכים קומיות, המאפשרות לציבור להתחבר אליהם בקלות. בדחנים כגון אליקום צונזר ומוטקה חב"ד מילאו תפקיד חשוב בתרבות היהודית לאורך שנים רבות. שיתופם בטקסים יהודים מעיד על קבלה של ההומור ביהדות.
חג הפורים נחשב לחג המעודד הומור. התחפושות ומנהגים כגון העדלאידע משלבים בתוכם הומור ושמחת חיים, וגם מנהגים מודרניים, כגון רב פורים מתובלים בהומור רב.
