יוסף ריבלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יוסף ישעיהו ריבלין (1837 לערך - 1896) היה מראשי הקהילה היהודית בירושלים במאה ה-19, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר במפעל היציאה מהחומות.

תוכן עניינים 1 מעורבותו ביציאה מהחומות 2 המניע האידאולוגי 3 אחרית ימיו 4 כתביו 5 לקריאה נוספת 6 ראו גם

[עריכה] מעורבותו ביציאה מהחומות

ריבלין היה נכדו של רבי הלל ריבלין משקלוב, אחד מתלמידי הגר"א הרבים, שעלו ארצה בשנת 1809, מתוך כוונה להקביל את פני המשיח הממשמש ובא. התפיסות הקבליות והמשיחיות, שרווחו במאה ה-19, הביאו ארצה חסידים כמתנגדים, ותפיסות אלו היו הגורם המכריע שהניע את העולים, את בניהם ואף את נכדיהם להרחיב את גבולה של ירושלים ולבנות שכונות חדשות מחוץ לחומותיה.

יוסף ריבלין הושפע רבות מתורת סבו, ופעל כל ימי חייו להגשמת "מצוות הרחבה" - הציווי ההלכתי להרחיב את גבולה של ירושלים לקראת בוא המשיח. במשך שנים ארוכות עמד ריבלין בראש ועד הכללי כנסת ישראל שאיחד את כל קהילות האשכנזים בירושלים (ולמשך תקופה אף את קהילות הספרדים), ובמסגרת זו היה מעורב בהקמת שכונות יהודיות רבות מחוץ לחומה, עד כי כונה ביידיש: "רבי יושעה דער שטטלאך מאכער" (רבי יושע בונה השכונות). בין השכונות שלהקמתן היה אחראי במישרין ניתן לציין את נחלת שבעה, שכונת בית דוד, מאה שערים, זיכרון טוביה, ועוד. יש הזוקפים לזכותו את הקמתן של 16 שכונות בירושלים, ואת הצלתם של מאות עניים מרעב וממחלות.
דבקותו במטרת יישוב היהודים מחוץ לחומות, אף בסיכון עצמי (הוא התגורר 32 חודשים לבדו בנחלת שבעה, עד שהצטרפו אליו אחרים), הביאה לביקורת כלפיו מצד חלק מאנשי ירושלים, הן בשל הסיכון, והן בשל השימוש הנלוז, לדעתם, בשימוש בכספי החלוקה. המגורים מחוץ לחומה באותה עת היו אכן מסוכנים, בעיקר בשל חשש מפגיעתם של שודדים ואנשי חרב. באחד הימים הותקפה אשתו של ריבלין, ששהתה לבדה בבית בנחלת שבעה, על ידי אנס ערבי, ולמרות שהצליחה להתגבר עליו, הבהלה שאחזה בה הביאה למותה ("מוסד היסוד", עמ' 188 הערה 30).

[עריכה] המניע האידאולוגי

ריבלין ראה בפעולותיו מעשה הצלה ליהודים הדחוסים בצפיפות בין החומות, ומשלמים שכר דירה מופרז לבעלי הבתים המוסלמים, אך בעיקר ראה בפעולותיו, כאמור, מעשה של קירוב המשיח וקיום ציווי אלוהי של "מצוות הרחבה". הוא העלה על הכתב מאות שירים, המבוססים כולם על סודות ורמזים קבליים, ובהם שטח את הסיבות לפעולותיו. באחד השירים יצר פראפראזה על המילים "רב לך שבת בעמק הבכא" מתוך המזמור לכה דודי, ואף רמז בראש השיר לשמו:

	"רב לן שבת בחצרי בני נכר, ידם בכל ושכרם מאמירים בני שרה בתוך בני הגר, במחשך שוכנים ובחלאם נגועים. "לב עולמנו" קיומו ומרחבו, אך במכון לשבתנו כי נכונן לנו, נאות דשא על הירושלים, במרחביה נוכח ה"ר צבי קדשנו.
-- פרזות תשב ירושלים, בתוך ברית אבות בסערת אליהו, שנת תרט"ו

בשיר אחר, בו הוא מתייחס לחומות העיר כשלשלאות כובלות, וכגלות בפני עצמה, כתב:

	את מוסרותיה ננתקה חומת האבן, ה' חומת אש לה פרזותיה, לקרוא "ישועה" חומותיך... ו"שערייך" תהילה אות לאור אליה, תהי כ"עיר שחוברה לה יחדיו", פרזות ירושלם על כל ארץ החיים, יחדיו הרי "יהודא השרון והכרמל" ב"חומותייך ישועה" כולם מוקפים".
-- ברכת ה' בבית ובשדה, שם, עמ' 38

[עריכה] אחרית ימיו

במשך שנים ארוכות נדד ריבלין בין השכונות שהקים, וגר בכל אחת מהן. לאחר מות אשתו הראשונה (לעיל) נישא בשנית ונולדו לו בנים ובנות. בני משפחתו סבלו מאוד הן בשל המעברים הרבים והן בשל מצוקתם הכלכלית הקשה, עקב התעקשותו של ריבלין להוכיח כי כספי הציבור שבידו נתונים לציבור בלבד.
בשלהי שנת תרנ"ו (1896) נפטר והותיר את משפחתו בחוסר כל. רבים ספדו לו, וביניהם יחיאל מיכל פינס אשר הכביר מילות הספד על חברו הטוב מעל דפי עיתון החבצלת. שמו של ריבלין הונצח לאחר מותו בקריאת אחד מרחובות נחלת שבעה על שמו. הייתה זו מחוות הנצחה ראשונה מסוגה, שכן הוא התעקש כל ימיו שלא ייקרא דבר מכל שבנה על שמו.

[עריכה] כתביו

ריבלין פרסם, כאמור, מאות שירים, אותם הוציא לבסוף בספר שנקרא כתב "ברית אבות בסערת אליהו". בספר פזמונים זה ביטא את עקרונות הגאולה על פי הגר"א, אותם למד מסבו. הספר יצא בכמה מהדורות, שהאחרונה שבהן כוללת שירים שנכתבו על ידי צאצאיו ברוח פזמוניו.

בשנת 1966 ראה אור קובץ ממאמריו, שנקרא בשם "מגילת יוסף".

[עריכה] לקריאה נוספת

• אלעזר הורביץ (עורך), מוסד היסוד - תולדות ועד הכללי כנסת ישראל, ירושלים תשי"ח (1958)
• ברית אבות בסערת אליהו - ספר הפזמונים לרבי יוסף ריבלין

[עריכה] ראו גם

• הלל ריבלין
• משפחת ריבלין
• נחלת שבעה
• שכונת בית דוד
• היציאה מהחומות
• עליית תלמידי הגר"א