תחיית הלשון העברית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
בשם תחיית הלשון העברית מכנים תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון שהיא לשון כתובה וליטורגית (משמשת לצרכים דתיים) בלבד ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. התהליך הזה איננו תהליך לשוני גרידא, אלא הוא משתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, ובעיקר הוא משתלב במהפכה הציונית ובהקמת היישוב העברי החדש בארץ ישראל, תהליכים שהביאו בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית.
השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות לא הייתה העברית לשון מתה לפני התהליך; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך נחשב לתהליך יחיד במינו, והבלשנות המודרנית איננה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד. (מוכרים כמה תהליכים שבהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית).
התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשון חדש, שמאפייניו שאובים גם מן השפה העברית על כל תקופותיה וגם מן השפות האירופיות שעל רקען התחולל התהליך, בראש ובראשונה היידיש. מצב הלשון החדש שנוצר הוא העברית הישראלית בת-זמננו.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
מאז שנפסק הדיבור בלשון חז"ל במאה השנייה לספירה לא הייתה העברית לשון מדוברת כשפת אם. אף על פי כן נעשה בה בתקופת הביניים שימוש אצל היהודים במגוון רחב של תחומים, והשימוש הזה שימר חלק נכבד מן התכונות שאפיינו אותה.
- ראשית לכול - העברית הקלאסית השתמרה באוצר גדול יחסית של מקורות שהיו מוכרים היטב, בראשם המקרא (בעיקר החלקים ששימשו לצרכים ליטורגיים, כלומר התורה, ההפטרות, המגילות וספר תהילים) והמשנה. מלבד המקרא והמשנה הייתה העברית של המקורות מוכרת גם מן התפילה והפיוטים, מן המדרשים ומשאר ספרי ארון הספרים היהודי שנכתבו עברית.
- במהלך ימי הביניים נעשה שימוש בעברית כלשון כתב בספרות הרבנית - שכללה ספרי פסיקת הלכה, שאלות ותשובות וספרי הגות. ברוב המקרים, ובודאי בתקופה ובאזור שעל רקעם צמח תהליך התחייה - כלומר, אירופה במאות ה-18 וה-19 - השימוש בעברית לא היה טבעי, אלא עמוס במליצות ובמובאות, בצורות לא-דקדוקיות ובבלילה של לשונות לעז, בעיקר ארמית. (זאת מלבד הספרות הרבנית שלא נכתבה בעברית בכלל אלא באחת מלשונות היהודים האחרות - ארמית, ערבית יהודית, יידיש וכיוצא בזה.)
- השימוש בעברית לא היה רק בלשון כתב. העברית הייתה בשימוש גם כלשון הגויה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. באופן זה נשתמרו כללי ההגייה של העברית והאופן שבו מבטאים את העיצורים והתנועות. עם זאת, בשטח זה חלו שינויים רבים בשפה בהשפעת לשונות מקומיות, והתפתחו דרכי הגייה שונות, שניתן לחלק אותן באופן כללי לשלוש קבוצות:
- ההגייה האשכנזית, כלומר האירופית, ששמרה בעיקר על מבנה התנועות אבל איבדה את אופן הביצוע שלהן וכן איבדה חלק נכבד מן העיצורים ואת ההטעמה, השווא הנע והדגש החזק;
- ההגייה הספרדית, שהייתה בשימוש אצל יהודי עדות המזרח, ששימרה מבנה תנועתי השונה מן הניקוד הטברני המוכר (היו בה רק חמש תנועות, כתוצאה מהתמזגות הקמץ עם הפתח והסגול עם הצירה, על פי הניקוד הארצישראלי) אבל שימרה את העיצורים וגם את ההטעמה הדקדוקית ואת הדגשים והשוואים;
- ההגייה התימנית, שאומנם שימרה כמעט את כל אופן ההגייה של העברית הקלאסית אבל כלל לא הייתה מוכרת במקומות שבהם התחולל תהליך התחייה.
- גם בתוך כל סוג היה מגוון רחב של דרכי הגייה; למשל, בתוך ההגייה האשכנזית, לא הרי הגיית יהודי פולין כהגיית יהודי ליטא, ושתיהן שונות מהגיית יהודי הונגריה.
- על פי עדויות שמצאו החוקרים מתברר שבחמישים השנים שקדמו לתחילת תהליך התחייה כבר היה קיים דיבור עברי בשוקי העיר ירושלים. היהודים הספרדים שדיברו לאדינו או ערבית והיהודים האשכנזים שדיברו יידיש נזקקו לשפה משותפת לצורך המסחר, ולצורך זה דיברו ביניהם בעברית. אומנם יש כאן שימוש בעברית כשפה מדוברת, ואולם ברור שהעברית לא שימשה כשפת אם ילידית אלא רק כשפה משותפת בתחום מצומצם, מעין לינגואה פרנקה של היהודים.
- דיגלוסיה: המצב הלשוני שעל רקעו התרחש תהליך התחייה היה עדיין מצב של דיגלוסיה, כלומר של שימוש בשתי לשונות, אחת לכתיבה - לשון תרבות, שנחשבה "גבוהה" ואיכותית, כגון הלטינית או היוונית - ואחת לדיבור, לשון עממית ו"פשוטה". בכל ארצות אירופה התנהל במאות האחרונות תהליך של יציאה ממצב זה, שראשיתו באנגליה במאה ה-16, ואולם עדיין השפה שהייתה מדוברת בחיי היום-יום לא הייתה לשון התרבות והספר; הרוסי דיבר רוסית עממית וכתב רוסית גבוהה או צרפתית, הגרמני דיבר בניב מקומי וכתב בגרמנית גבוהה וכן הלאה. כך גם אצל היהודים, הלשון המדוברת הייתה יידיש, ולשון הכתב הייתה עברית לצרכים דתיים, ולשון התרבות המקומית - רוסית, צרפתית, גרמנית וכדומה - לצרכים חילוניים.
[עריכה] תחיית העברית הספרותית
התהליך של תחיית העברית נע למעשה בשני קווים מקבילים: תחיית העברית הכתובה-הספרותית ותחיית העברית המדוברת. בעשרות השנים הראשונות התהליכים האלה היו מנותקים זה מזה ואף התרחשו במקומות שונים: העברית הספרותית התחדשה בערי אירופה, ואילו העברית המדוברת התפתחה בעיקר בארץ ישראל (היו ניסיונות לדיבור עברי גם באירופה, אולם הם נבלעו במגוון העצום של תנועות אידאולוגיות שפעלו ביהדות אירופה בתחילת המאה ה-20). המפגש בין התהליכים התחיל רק בתוך המאה העשרים, ונקודת ציון חשובה בעניין זה היא עלייתו של חיים נחמן ביאליק לארץ ישראל ב-1924. גם לאחר המעבר של העברית הספרותית לארץ נשאר הבדל ניכר בין מאפייני העברית הספרותית והמדוברת, וההבדל הזה קיים גם היום; מאפיינים של דיבור עברי חדרו ללשון הדיאלוג בספרות רק החל בשנות הארבעים (בספריהם של משה שמיר וס' יזהר), וללשון הנרטיב בספרות רק בשנות התשעים (מפורסמים בהקשר זה ספריו של אתגר קרת).
[עריכה] העברית של תקופת ההשכלה
תהליך מקדים לתחיית העברית הספרותית התרחש בספרות של תנועת ההשכלה באירופה. המשכילים, שביקשו להתרחק מן התרבות הרבנית והיידישאית שכנגדה פעלו, החליטו שספרות יפה ראויה להיכתב בעברית, ודווקא בעברית מקראית. לשון חז"ל, ארמית ווריאציות אחרות של העברית נחשבו בעיניהם שפות משובשות ולא מתאימות לכתיבה. הספרות המשכילית שנכתבה עברית התבססה על שני עקרונות מרכזיים: פוריזם ומליצה. פוריזם, כלומר טהרנות, היה עיקרון שלפיו בטקסט שנכתב הופיעו אך ורק מילים שמקורן במקרא (גם אם במשמעות לא מקראית). עיקרון המליצה התבסס על הבאת פסוקים וביטויים שלמים כצורתם מן המקרא, וככל שטקסט ספרותי הכיל יותר מליצות כך נחשב יותר איכותי. מאפיין לשוני נוסף שהעלה את קרנו של הטקסט היה שימוש מרובה במילים יחידאיות. כדוגמה לטקסט משכילי, הנה פסקת הפתיחה של הרומן "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו:
- "איש היה בירושלים בימי אָחָז מלך יהודה ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה; ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה, ושתי נשים היו לו, שם האחת חַגִית בת עִירָא, ושם השנית נַעֲמָה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת תואר היא. ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד. אך נעמה הייתה נעימה בתארה ובמעלליה, ויעש לה יורם בית לבד, למען לא תצור אותה חגית צרתה. ועָכָן היה בן-משק בית חורם, ויתן יורם לו את חֶלְאָה, שפחת חגית הכנענית, לאשה. ואוהב דבֵק מאח היה ליורם ושמו יְדִידְיָה הנדיב, מגזע מלכי יהודה, ושר הרכוש אשר למלך, איש חמודות, רך בשנים, עשיר ומגן לבני הנביאים לִמודי ה', כי אהב נועם לקחם ויט למשל אזנו, ויתמכם בנדבת ידו, על כן קראו שמו ידידיה הנדיב. ויתנוססו יורם וידידיה כאבני-נזר בדור תהפוכות, דור אחז, כי נאמנה רוח שניהם עם אל ועם קדושיו, ויתהלכו בין למודי ה', אשר תעודת בן אמוץ צרורה אתם ותורת ה' חתומה בם".
לצד הספרות הקימו אנשי תנועת ההשכלה עולם של עיתונות עברית. החל מקהלת מוסר, נסיון הבוסר של משה מנדלסון בשנות החמישים של המאה ה-18, דרך המאסף, ביכורי העתים וכרם חמד, ועד המגיד, המליץ, החלוץ, הצפירה, השחר ואחרים, שמרו המשכילים על הקשרים ביניהם באמצעות כתבי עת ועיתונים עבריים שהופצו ברחבי הקהילות באירופה וכללו פובליציסטיקה, מאמרים בחכמת ישראל וקטעי ספרות ושירה. כתבי עת אלה תרמו תרומה חשובה להתחדשות העברית ולהרחבת השימוש בשפה לז'אנרים נוספים.
הכבלים הלשוניים שבהם כבלה את עצמה הספרות המשכילית הקשו יותר ויותר על כתיבה חופשית ורחבת היקף. אם ב"אהבת ציון", רומן המתרחש ברקע מקראי, הצליח מאפו לתת תיאורים סבירים של הדמויות, המקומות והעלילה, הרי כשפנו סופרי ההשכלה לעסוק בעלילות המתרחשות בזמנים מודרניים יותר הורגש יותר ויותר המחסור באוצר מילים רחב מספיק לצורך התיאור; קל וחומר כשביקשו לכתוב ספרי מדע וטבע או לתרגם ספרות יפה מאירופה. את המחסום שנוצר פרץ, בשנות ה-80 של המאה ה-19, מנדלי מוכר ספרים.
[עריכה] מנדלי מוכר ספרים
מנדלי (שלום יעקב אברמוביץ, 1836–1917) החל את כתיבתו בעברית כסופר משכילי וכתב ספרות לפי כל כללי העברית המשכילית. בשלב מסוים פנה לכתוב ביידיש וערך גם בשפה זו מהפכה לשונית, שהתבטאה בהרחבת השימוש ביידיש המדוברת לצורכי ספרות יפה. אחרי הפסקה גדולה חזר ב-1886 לכתוב בעברית, אבל החליט לוותר על השימוש בכללי העברית המקראית והכניס לתוך אוצר המילים והדקדוק שלו את לשון חז"ל והלשון הרבנית של ימי הביניים. בספרו "בסתר רעם" שיצא ב-1886 פתח סגנון חדש בכתיבה העברית, סגנון קולח ומגוון המשקף את היידיש שדוברה בסביבתו, ומשתמש בכל הרבדים ההיסטוריים של העברית. לצורך ספריו העבריים, שהיו בחלקם תרגום של הספרים שכתב ביידיש, נזקק ללשון שתייצג דיבור עממי שוטף, מתובל בהלצות ובתיאורים מפורטים, ואת הצורך הזה סיפק בהשתחררות מכבלי המליצה המקראית המשכילית, בפנייה למטבעות לשון ואוצר מילים חז"ליים ובשילוב מאפיינים תחביריים מן השפות האירופיות.
שפתו של מנדלי נתפסה כ"לשון סינתטית", כלומר מורכבת מכמה רובדי לשון קודמים ולא כהמשך ישיר של רובד לשון מסוים. בזמן האחרון עברו החוקרים לתפיסה שלשונו ממשיכה בהמשך ישיר את הספרות הרבנית והחסידית של תחילת העת החדשה, עם הוספה של יסודות חדשים, בעיקר דקדוקיים.
[עריכה] המשך תהליך התחייה הספרותית
הסגנון של מנדלי אומץ בהתלהבות על ידי סופרי התקופה והתפשט במהירות. הוא הורחב גם לתחומים נוספים: אחד העם כתב ב-1889 מאמר בשם "לא זה הדרך" שנחשב כמופת לכתיבה עיונית בסגנון החדש, וביאליק הרחיב, עם פרסום שירו הראשון "אל הציפור" ב-1889, את השימוש בסגנון החדש לצורך כתיבת שירה. נעשה מאמץ גדול גם לכתוב ספרי טבע ומדע בעברית, ולשם כך גם הורחב אוצר המילים הטכני והמדעי; באירופה נוסדו עיתונים וכתבי עת בשפה העברית, ואף ישיבות ודיונים של כנסים ציוניים ואחרים באירופה נערכו ונרשמו בעברית. הכתיבה העברית הלכה והתרחבה, ועם מעבר הסופרים והמשוררים לארץ ישראל, בעיקר בעלייה השנייה, השפיעה העברית הספרותית החדשה במידה מסוימת גם על תהליך תחיית הדיבור, שהתנהל באותה תקופה בארץ.
על אף ההתקרבות הגאוגרפית והלשונית בין התהליכים, נשארה העברית הכתובה שונה במאפיינים רבים מן העברית המדוברת, יותר מאשר בשפות אחרות שיש להן לשון דיבור ולשון כתב. אוצר המילים, הדקדוק והתחביר העבריים מתנהגים אחרת במסמך כתוב ובדיבור זורם. גם הייצוג של העברית המדוברת בספרות היה בתחילה בסגנון גבוה ורשמי מאוד, ורק במחצית השנייה של המאה העשרים חדרו מאפיינים סגנוניים של העברית המדוברת לתוך לשון הדיאלוג הספרותי.
[עריכה] תחיית העברית המדוברת
כשמדברים על תהליך תחיית העברית עולה מיד שמו של אליעזר בן יהודה (1858 - 1922) בתור "מחיה השפה העברית". ואולם בחינה של העובדות מגלה שעיקר תרומתו של בן יהודה הייתה בתחומים הרעיוניים והסמליים; הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, הוא פרסם מאמרים ועיתונים בנושא, הוא עמל על כתיבת מילון עברי מקיף והוא שפעל ללא ליאות להשאיר את הנושא בתודעה ולהילחם נגד מתנגדי התהליך. אך הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן יהודה בירושלים, אלא במושבות של העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ. שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית. עדיין, זכותו של בן יהודה עומדת לו בהיותו המחולל והמנהיג הסמלי של תחיית העברית.
את תהליך תחיית העברית המדוברת ניתן לחלק לשלושה שלבים עיקריים, המקבילים באופן כללי לעלייה הראשונה, לעלייה השנייה ולתקופת המנדט הבריטי. בתקופה הראשונה התרכזה הפעילות בבתי הספר העבריים במושבות ובחוגו של בן-יהודה; בתקופה השנייה הורחב השימוש בעברית להתכנסויות ולפעילויות ציבוריות, בעיקר במושבות; ובתקופה השלישית הפכה העברית ללשון ששימשה את היישוב כולו לכל צרכיו, לרבות הכרזת העברית כלשון רשמית על ידי ממשלת המנדט. כל השלבים התאפיינו בהקמת מוסדות רבים מסוגים שונים שהתייחדו בפעילות בשפה העברית באופן אידאולוגי ואקטיבי, ועל רקע זה יש להבין את הקמתן של (בסדר לא כרונולוגי) הגימנסיות העבריות: הגימנסיה העברית בירושלים, גימנסיה הרצליה בתל אביב ובית הספר הריאלי העברי בחיפה, וכן הקמתם של האוניברסיטה העברית, הגדודים העבריים, ההסתדרות של העובדים העבריים, וגולת הכותרת - תל אביב, העיר העברית הראשונה.
לכל אורך התהליך סימנה העברית, הן בעיני מחוללי התהליך והן בעיני מתנגדיו הרבים, את האנטיתזה ליידיש: כנגד היידיש הגלותית, הרבנית וה"בעל-ביתית" עמדה העברית החילונית והציונית, שפת החלוצים עובדי האדמה - שפת המהפכה של העם היהודי ההופך להיות העם העברי בארצו. היידיש כונתה בזלזול "ז'רגון" ומי שדיבר ביידיש נתקל בהתנגדות חריפה.
[עריכה] העלייה הראשונה: בן יהודה ובתי הספר העבריים
עם התעוררות התנועות הלאומיות באירופה במהלך המאה ה-19 נכבש גם אליעזר בן יהודה ברעיון הלאומי. התפיסה ששלטה אז באירופה הייתה שאחד הקריטריונים המגדירים עם הראוי לזכויות לאומיות הוא הדיבור בשפה משותפת המהווה "לשון תשתית" של החברה ושל הפרט. בן יהודה ביטא לראשונה את ההשקפה הזו במאמר בשם "שאלה לוהטה" (שנדפס תחת הכותרת "שאלה נכבדה") בשנת 1879, ובשנת 1881 עלה לארץ ישראל ובא לירושלים.
בירושלים, שכאמור כבר היה בה דיבור עברי במידה מצומצמת, ניסה בן יהודה לעשות נפשות לרעיון הדיבור העברי. הוא קבע שבמשפחתו שלו ידברו רק עברית וניסה להשפיע על משפחות נוספות לעשות כן, ייסד אגודות לדיבור עברי (לרבות ועד הלשון העברית), החל להדפיס את העיתון העברי "הצבי", ולימד תקופה קצרה בבתי ספר, לראשונה בשיטת עברית בעברית. בסביבתו של בן יהודה לא קצרו פעולותיו הצלחה נרחבת: לפי עדות משנת 1902 אפתה אז אשתו עוגה למשפחה העשירית שקבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים - למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו!
לעומת זאת, פעילות נרחבת (אם כי אף היא עדיין אצל בודדים) החלה במושבות של העלייה הראשונה, ועיקרה בפעילות בתי הספר העבריים. ב-1886 קם בית הספר העברי הראשון בראשון לציון, ובו נלמדו חלק מן השיעורים בעברית. ההתקדמות הייתה איטית מאוד בשלב זה (ב-1895 התאספו כל המורים העבריים בארץ ישראל, ומספרם היה שלושה עשר בסך הכול), ונתקלה בקשיים רבים: ההורים התנגדו לכך שילדיהם ילמדו בשפה לא שימושית, שלא תעזור להם כשיבקשו להתקדם ללימודים גבוהים (שהיו בדרך כלל בצרפתית); בתי הספר היו ברמה נמוכה, בתי ספר ארבע-שנתיים של ילדי איכרים; והיה מחסור גדול באמצעים לשוניים עבריים, ואפילו חסר במילים שימושיות לחפצים בחיי היום-יום, שלא לדבר על ספרי לימוד. בנוסף לא הייתה הסכמה על המבטא: חלק מהמורים לימדו בהגייה אשכנזית וחלק בהגייה ספרדית.
בשנת 1903 הוקמה הסתדרות המורים העבריים, ובאספת היסוד שלה השתתפו שישים מורים וגננות. מתברר אם כן שהתהליך לא התקדם הרבה מבחינה כמותית בשלב הראשון, אולם היו לו הישגים חשובים בגיבוש גרעין של כמה מאות צעירים דוברי עברית ילידית ובהוכחה שעברית יכולה לתפקד כשפה מדוברת בחיי יום יום.
[עריכה] העלייה השנייה: תל אביב והמושבות
עם בואם של אנשי העלייה השנייה החלה העברית לפרוץ מן המסגרת המשפחתית ומבתי הספר אל המרחב הציבורי. אנשי העלייה השנייה, שהונעו מאידאלים של שלילת הגלות ותרבותה היידישאית הקימו תאים חברתיים סגורים יחסית של אנשים צעירים בעלי תפיסת עולם משותפת. בתאים חברתיים אלה - בעיקר במושבות - שימשה העברית בכל ההתכנסויות הציבוריות. אמנם עדיין לא דוברה בכל הבתים ובמסגרות פרטיות, אך תפסה את מקומה כלשון הבלעדית שבה נערכו עצרות עם, כינוסים ודיונים (שהיו למכביר בתקופת העלייה השנייה). גם הקונגרס הציוני אימץ את העברית כשפתו הרשמית. אנשי העלייה השנייה שהגיעו מאירופה כבר הכירו את העברית הספרותית החדשה שהתפתחה שם, והזדהו מאוד עם רעיון הדיבור העברי כמנוף לקיום לאומי של עם ישראל בארץ. לאלה הצטרפו גם בוגרי בתי הספר העבריים במושבות, שכעת כבר הקימו משפחות והולידו ילדים שהעברית הייתה, לראשונה, שפתם הילידית היחידה.
ב-1909 הוקמה העיר העברית הראשונה, תל אביב. ברחובותיה כבר דוברה העברית בכל מקום, גם בחנויות ובבתי הקפה (אבל עדיין לא בתוך הבתים והמשפחות). כל הפעילות המנהלית בעיריית תל אביב התנהלה בעברית, ועולים חדשים או מי שעדיין לא אימץ את הדיבור העברי נאלצו לנסח את דבריהם בעברית; דיבור בשפה אחרת ברשות הרבים לא התקבל בעין יפה. גם שלטי הרחובות והמודעות נכתבו עברית. הסופר יהואש מספר ב-1913 על תל אביב כי "היידיש כאן היא טריפה מחזיר. כדי לדבר יידיש ברחוב אדם זקוק לאומץ אדיר".
במקביל נמשכה ההתרחבות של החינוך העברי, והוקמו עוד ועוד מוסדות חינוך בעברית, לרבות בתי ספר תיכוניים (הגימנסיות העבריות). המורים העבריים הקימו מחדש את ועד הלשון, שכעת החל לפעול באופן רחב יותר ולקבוע כללי שפה אחידים, במקום הפעילות הלא-אחידה שהתקיימה עד אז; ועד הלשון קבע לעצמו כמטרה "להכשיר את הלשון העברית לשימוש בתור לשון מדברת בכל ענייני החיים", ניסח כללים בענייני ההגייה והדקדוק והציע מילים ומונחים לשימוש בבתי הספר ואצל הציבור הרחב. החלה גם פעילות נרחבת של הוצאת ספרי לימוד ועזרי הוראה בעברית, שחסרונם הורגש היטב, ואף הוחל בכתיבת שירי ילדים לעברית (כגון שיריו של לוין קיפניס ושירי הילדים של ביאליק).
את שיא התקופה מסמל אירוע שהתרחש לקראת סופה: מלחמת השפות. בשנת 1913 ביקשה חברת עזרה של יהודי גרמניה להקים מוסד אקדמי על-תיכוני ללימודי הנדסה, והתעקשה ששפת הלימוד בו תהיה גרמנית. היישוב העברי קם כולו כנגד החלטה זו ובסופו של דבר הכניע את חברת העזרה, והטכניון הוקם כמוסד לימודים עברי. מאורע זה סימן באופן מוחלט את העברית כשפתו הבלעדית של היישוב.
[עריכה] תקופת המנדט: רב-מערכת עברית
לאחר מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברור שהעברית היא השפה שתהיה השפה המדוברת בארץ ישראל. אמנם העולים שהמשיכו להגיע מן התפוצות לא דיברו עברית כשפת אם, אך ילדיהם למדו אותה, ורק אותה, כשפה ילידית; וכל הפעילות התרבותית והיומיומית בארץ התנהלה בעברית. בתקופה זו הדיבור העברי היה כבר עובדה מוגמרת, והתהליך הפך להיות תהליך של התפשטות ולא של יצירה. בתל אביב הוקם גדוד מגיני השפה, שקיים פעילות נרחבת למען הדיבור העברי, לעתים גם בשיטות כוחניות. יהודים שדיברו בשפות אימם ברחוב נענו בתגובה "יהודי, דבר עברית", וכנסים שהתקיימו ביידיש פוצצו על ידי חברי הגדוד (אפילו בשנות החמישים נאסר על צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומכר להופיע ביידיש).
במינוח של איתמר אבן-זהר, בארץ ישראל הייתה קיימת בשלב זה "רב-מערכת עברית חילונית". את החותם הרשמי לתהליך נתנה מועצת חבר הלאומים, שהכירה בעברית כאחת מן השפות הרשמיות בארץ ישראל, באשרה את ממשלת המנדט הבריטי (בין השאר בהשתדלותו של בן יהודה). מעתה התנהלו כל ענייני האדמיניסטרציה של היישוב בעברית, גם כלפי חוץ. פעילות זו היוותה הקדמה נוחה לקביעתה של השפה העברית כלשון הרשמית של מדינת ישראל, פחות משבעים שנה לאחר שפרסם בן יהודה את מאמרו הראשון.
הפקידות הבריטית הקשתה על התהליך. הדבר התבטא לדוגמה בהנחיה לשימוש בשלוש הלשונות (גם בעברית) באזורים עירוניים וכפריים, שהאוכלוסייה היהודית בהם היא יותר מחמישית מכלל האוכלוסייה (שפה רשמית חייבת להיות בשימוש תמיד), ובמקומות האחרים בארץ ישראל ישתמשו בשפה הערבית או בערבית ובאנגלית. ביטוי אחר לכך ניתן בסירוב להשתמש באותיות עבריות במברקה הארצישראלית (ראו גם מאבקו של ישראל עמיקם במשך 25 שנה מול הממשל הבריטי, להכנסת הלשון העברית למברקה בישראל).
[עריכה] תמיכה וההתנגדות לדיבור העברי; גורמי הצלחת התהליך
כבר מראשיתו של תהליך תחיית הדיבור העברי הוא נתקל בהתנגדות מכיוונים רבים. החרדים התנגדו לשימושה של "לשון הקודש" לצורכי חול (וגם על רקע ההתנגדות הכללית לציונות); מן הכיוון ההפוך התנגדו אלו שסברו שהיהודים צריכים להתערב בעמי אירופה ולדבר את לשונם. גישה אחרת, היידישיזם, קיבלה את הרעיון שצריכה להיות שפה לאומית לעם היהודי, אולם סברה ששפה זו צריכה להיות דווקא היידיש. רבים זלזלו ברעיון החיאת הדיבור העברי משום שלא האמינו שניתן לחולל שינוי נרחב כל-כך; הרצל כותב בספרו מדינת היהודים שלא ייתכן שמדינת היהודים תתנהל בעברית, כי "מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?".
גם בין מחיי העברית לבין עצמם היו ויכוחים רבים לגבי אופי העברית. בוועד הלשון היו דיונים רבים לגבי דרכי חידוש המילים ולגבי ההגייה הראויה. גם חלק מן הסופרים העבריים באירופה התנגדו לחידוש הדיבור העברי ולמעבר להגייה הספרדית; עד שנות השלושים עוד נכתבו השירים בהגייה אשכנזית.
דמותו של בן יהודה עצמו עמדה במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות, הטרידו אותו והעלילו עליו עלילות שווא שהביאו אף למאסרו בידי השלטונות העות'מאניים. לחברת "שפה ברורה" שהקים קראו "שפה ארורה". מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים והאדירו את פעילותו הרבה מעבר להיקפה הממשי.
מה היו הגורמים שהביאו להצלחת החייאת הדיבור העברי? ללא ספק הגורם הראשי והעיקרי הוא ההקשר האידאולוגי של התהליך. תהליך התחייה היה חלק משינוי רחב היקף שעבר על החברה היהודית כולה בעת החדשה, ועיקרו עזיבת תרבות השטעטל הדתית והגלותית. מחיי העברית תיעלו את עזיבת העיירה והדת לכיוון של הקמת תרבות חדשה דוברת עברית בהגייה ספרדית, אופוזיציה ליידיש ולהגייה האשכנזית. השילוב של המטען הציוני והלאומי של הדיבור העברי יחד עם ההתנגדות לתרבות העיירה השוקעת הביא לתנופה של התרבות העברית בארץ ישראל, שהזדהתה גם עם ערכים של עבודת אדמה, חלוציות וטבעיות.
מלבד הגורם האידאולוגי סייעו לתהליך התחייה גורמים שעמדו ברקע התהליך. בנימין הרשב מונה שלושה גורמים עיקריים:
- חיי העברית בגולה - במקורות הכתובים, בתפילה ובקריאת התורה בבית הכנסת, בכתיבה בספרות הרבנית, במילים העבריות המשוקעות ביידיש ובשאר השפות היהודיות ועוד.
- תחיית העברית שבכתב - בספרות של תקופת ההשכלה ובזו שממנדלי ואילך, על חידושי המילים ועל דרכי הניסוח שלה.
- תאים חברתיים חדשים ב"מדבר החברתי" בארץ ישראל - הקמת תאים חברתיים סגורים ומלוכדים, רחוקים מההשפעה החזקה של ההיסטוריה היהודית באירופה וצמיחתם במקום שבו לא הייתה קיימת, על פי תפיסת החלוצים עצמם, תרבות או שפה חלופית (הערבית, שפת המקום, והטורקית, שפת השלטונות, כלל לא נלקחו בחשבון כשפות תרבות).
השילוב החד-פעמי של כל הגורמים האלה אפשר לאידאולוגיה לפעול את פעולתה ולהצמיח תרבות עברית ילידית בארץ ישראל.
[עריכה] מאפיינים לשוניים
התהליכים הלשוניים שחלו בשפה העברית בתקופת התחייה מתאפיינים בהשפעה שבאה משלושה כיוונים שונים: מן הירושה ההיסטורית של העברית; מתכונות של שפות אירופה, שהיו השפות הדומיננטיות בתודעת מחיי העברית; ומתהליכים עצמאיים שחלו בתוך העברית, כשם שהם חלים בכל שפה חיה. בתודעת בני התקופה עצמה הייתה התייחסות בעיקר למרכיב הראשון, ולפי השקפתם הם אכן חידשו, או ניסו לחדש, את העברית שהייתה מדוברת בימי המקרא ובימי חז"ל. עם הזמן גברה המודעות לפעולת המרכיב השני, בעיקר אצל מתקני לשון שניסו להתריע נגד חדירת גורמים זרים בלשון. ההכרה שהעברית הישראלית היא שפה העומדת בפני עצמה התגבשה רק בשנות החמישים, עם פעולתם של חיים רוזן וחיים בלנק.
[עריכה] הרחבת אוצר המילים וחידושי לשון
התהליך הלשוני המוכר ביותר ביחס להחייאת העברית הוא הרחבת אוצר המילים שלה. בתחילת תהליך התחייה עמדו הדוברים בפני מחסור חמור במילים שיביעו מעשים וחפצים שבחיי היום-יום; כשביקש בן יהודה מאשתו להכין תה, אמר לה: "קחי כך ועשי כך, והיי לי כך ואשתה". את המחסור באוצר המילים ניתן היה להשלים על ידי שאיבה מן המאגר ההיסטורי של העברית, לעתים תוך החלפת משמעות או גיוון בין משמעויותיהם של מילים שוות-משמעות מתקופות שונות (ילד-תינוק, ארוחה-סעודה), על ידי יבוא מילים מלשונות זרות או על ידי יצירת מילים חדשות באמצעות כלי גזירה שהיו קיימים בעברית או שהתחדשו. פעילות חידושי המילים התנהלה גם על ידי יחידים וגם על ידי ארגונים. מבין היחידים, המחדש הפורה ביותר היה בן יהודה עצמו. מלבדו חידשו מילים עוד אישים רבים, בהם יוסף קלאוזנר, ביאליק ורבים נוספים. מבין הארגונים מוכר בעיקר ועד הלשון העברית.
פעילות הרחבת אוצר המילים התנהלה עוד בתקופת ההשכלה (גם בימי הביניים היו חידושי מילים). אנשי ההשכלה, נאמנים לסגנון המקראי שלהם, השתמשו בעיקר במילים מקראיות נדירות או לא מוכרות, בדרך כלל תוך שינוי המשמעות שלהן (למשל מכונה, ביקורת). הייתה נטייה לבחור מילה הקרובה בצלילה למילה הלועזית שביקשו לתרגמה לעברית. לעתים אף נטבעו בדרך זו צירופים המחקים את צליליהן של מילים לועזיות ("דילוג רב" = טלגרף; "לו כמו תוף" = קטר, בצרפתית locomotive), אך חידושים מסוג זה כמעט שלא שרדו. שיטת חידוש נוספת הייתה תרגום של צירופי מילים מן השפות האירופיות כצורתן, למשל תפוח-אדמה, ספר-מילים (=מילון), מורה שעות (=שעון). עם תחילת הדיבור העברי הועדף חידוש מילים יחידות על פני צירופי מילים, בין אם על ידי שקילת שורשים ובין אם על ידי הוספת תחיליות או סופיות למילים קיימות (בינלאומי, קיבוצניק). מילים רבות נוצרו כהלחם של שתי מילים (רכבל, קרנף).
בין מחדשי המילים היו ויכוחים רבים באשר לדרכי חידוש המילים. ויכוח אחד היה סביב שאילת מילים זרות משפות אירופה. בן יהודה התנגד לכך וניסה להפוך את כל המילים הלועזיות לעבריות. בסופו של דבר גברה הגישה האחרת, ומילים בעלות צליל זר התאזרחו במספר רב בעברית הישראלית, תוך התאמת למערכת הפונולוגית העברית (אנציקלופדיה, אקטואלי). ויכוח אחר התקיים סביב שאילת שורשים וצורנים מן הערבית.
[עריכה] הגייה
שאלת ההגייה ה"נכונה" של העברית נידונה עוד מתחילת המאה ה-19. אנשי תנועת ההשכלה העדיפו את ההגייה הספרדית של העברית, שלדעתם שימרה תכונות רבות יותר של העברית הקלאסית. לעומת זאת, תחיית העברית הכתובה התקיימה על פי ההגייה האשכנזית; הדבר בולט בעיקר בשירים שנכתבו, שיש בהם חריזה אשכנזית (כגון "אוקיינוס" עם "לבנות", בשירו של ביאליק "ציפורת") והטעמה מלעילית.
עם תחילת הדיבור העברי עלתה במלוא חומרתה שאלת ההגייה. בפרט התלבטו בשאלה זו המורים בבתי הספר העבריים. ההחלטה שנתקבלה הייתה ללמד שנתיים בהגייה המוכרת לתלמידים ושנתיים בהגייה האחרת (בתי הספר היו ארבע שנתיים). החלטה זו לא הייתה יכולה לשמש לצרכים מעשיים, ובסופו של דבר החליט ועד הלשון, אחרי דיונים ארוכים, לאמץ את ההגייה הספרדית (ובכלל קבע כאחת ממטרותיו "לשמר את תכונתה המזרחית של הלשון"). בין הנימוקים: העובדה שההגייה הספרדית משמרת את מערכת העיצורים הקדומה וכן את השווא הנע, הדגש החזק וההטעמה הדקדוקית; האחידות של ההגייה הספרדית לעומת הסוגים השונים של ההגייה האשכנזית (אנשי ועד הלשון, אשכנזים ברובם, לא הכירו את מגוון ההגיות השונות של עדות המזרח); העובדה שהדיבור העברי בשוקי ירושלים התקיים בהגייה ספרדית; וכן העובדה שההגייה הספרדית נתפסה כ"אסתטית" יותר (על רקע היחס הכללי של החלוצים לתרבות המזרח).
מה שהתקיים למעשה אצל הדוברים הוא איבוד ההבחנות שהיו קיימות בהגייה האשכנזית ולא היו קיימות בהגייה הספרדית, בעיקר ההבחנה בין קמץ לפתח, בין צירה לסגול ובין ת רפה ודגושה. ואולם הדוברים לא הצליחו לאמץ הבחנות שהיו קיימות בהגייה הספרדית, ובכללן הגיית העיצורים הלועיים והנחציים, השוואים הנעים והדגשים החזקים (הדוברים אימצו את מערכת ההטעמה הדקדוקית). למעשה התקבלה מערכת הגייה חדשה, שהיא בבחינת המכנה המשותף הנמוך של ההגייה הספרדית והאשכנזית. ש' גויטיין, שהיה הממונה על הוראת העברית מטעם ממשלת המנדט, קבע כי "המבטא המקובל ביישוב הוא ספרדי לפי הרצון ואשכנזי לפי היכולת. הוא מנסה להיות ספרדי באמצעות ההגיים הנמצאים באשכנזית".
[עריכה] לקריאה נוספת
- נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה - הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב-תרפ"ב (1881 - 1922), האקדמיה ללשון העברית, תשס"ד
- איתמר אבן-זהר, הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל, 1948-1882, קתדרה 16, תש"ם (גרסת PDF)
- בנימין הרשב, מסה על תחיית הלשון העברית, אלפיים 2, 1990
- חיים רבין, מה הייתה תחיית הלשון העברית, חקרי לשון, ירושלים תשנ"ט
- יהושע בלאו, הרהורים על תחיית העברית, לשוננו ס"ה, חוברת ג-ד, התשס"ג
- רון כוזר, על "הרהורים על תחיית העברית", לשוננו ס"ו, חוברת ג-ד, התשס"ד
- חיים באר, מלשון הקב"ה ללשון הסט"א: על מאבקי האורתודוקסיה עם העברית, קשת החדשה 4, 2003.
- ישראל עמיקם, כ"ב אותיות לוחמות לזכותן , פרשת האבקותה של הלשון העברית במשך כ"ה שנים במברקה הארץ ישראלית, חיפה התש"ז
[עריכה] ראו גם
- אליעזר בן-יהודה, דוד ילין, דוד יודילוביץ', חיים נחמן ביאליק, יוסף קלוזנר, יוסף ויתקין, ישראל עמיקם
- יידישיזם, ריב הלשונות, מלחמת השפות
- חברת שפה ברורה, ועד הלשון העברית, הסתדרות המורים העבריים, גדוד מגיני השפה
- ספרות עברית חדשה, שירה עברית חדשה, עיתונות עברית
[עריכה] קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל היישוב | ||
 |
פורטל השפה העברית | ||
- תחיית השפה העברית באתר השפה העברית.
- יואב קרני, נכבדה, נכבדה מאוד, בבלוג "יואב קרני בוושינגטון"
- אוריה שביט, קיצור תולדות העברית, בעיתון הארץ
- רון כוזר, "איך נוצרה העברית הישראלית": חלק א', חלק ב' וחלק ג' באתר הגדה השמאלית.
- "עברית קדומה ועברית בת-ימינו — לשון אחת? (שיח בלשנים)", (המשוחחים: איתמר אבן-זהר, עוזי אורנן, עלי איתן ואליעזר רובינשטיין, בהנחיית אסא כשר) מתוך: לשוננו לעם, ל"א/ד' (אדר תש"ם).
