קמץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קמץ הוא אחד משבע התנועות העיקריות במערכת הניקוד של העברית לפי שיטת הניקוד הטברני. הוא מסומן בקו קצר אופקי מתחת לאות, שממנו יוצא קו קצר אנכי כלפי מטה. יש שני סוגים של קמץ, קמץ קטן וקמץ גדול.

[עריכה] התפתחות

תנועת הקמץ מייצגת בניקוד הטברני שתי תנועות שונות שהיו בשלב הלשון שלפניה: תנועת a ארוכה ותנועת u קצרה. שני המקורות האלה תואמים לשני סוגי הקמץ, הגדול והקטן בהתאמה. ברוב המקרים שבהם נוצר הקמץ מתנועת a ארוכה, התגלגלה תנועה זו עצמה מתנועת a קצרה שהייתה קיימת בשלב הקדום יותר. להלן פירוט המקרים:

• קמץ בא בדרך כלל מתנועת a פרוטו-שמית קצרה שהתארכה. ההארכה הייתה רק כשהתנועה הייתה בהברה המוטעמת (הארכה טונית) או בהברה שלפני הטעם (הארכה פרה-טונית). למשל, במילה הפרוטושמית המשוערת *dabaru, שבה שתי תנועות a קצרות והטעם מופיע בהברה ba, חלה התארכות התנועה בשתי התנועות ונוצרה לפי ההשערה המקובלת המילה *dābāru (קו מעל התנועה מסמל תנועה ארוכה). זו התגלגלה, לאחר נשילת התנועה הסופית, לצורה דָבָר. לעומת זאת בצורת הסמיכות, שבה לא הייתה הטעמה, התקצרה (נחטפה) תנועת ה-a הראשונה, ונותרה בעינה תנועת ה-a הקצרה השנייה, ונוצרה הצורה דְבַר־, שבה אין קמץ. קמץ נוצר מתנועת a קצרה גם במקום שחלה בו הארכת תמורה (=תשלום דגש), כלומר כאשר אמור היה להופיע אחרי התנועה דגש חזק: יְתָאֵר.

• במקום שהייתה בו כבר בפרוטושמית תנועת ā ארוכה, היא הפכה בתקופות הקדומות של העברית לתנועת o, בתהליך המכונה המעתק הכנעני. אולם בתנאים מסוימים המעתק לא חל, ואז הפכה תנועת ā בסופו של דבר לקמץ. למשל: רָאשִי, אבל: רֹאש (במקור כנראה: ra'š > rāš). המעתק לא חל גם במילים שנכנסו בתקופה מאוחרת יותר לעברית, החל מראשית ימי בית שני: כְּתָב. במקרה כזה מתייחסים לקמץ כאל "קמץ פרוטושמי ארוך", והוא מתאפיין בכך שאינו נחטף גם בהטייה: פְּרָט - פְּרָטֵיהֶם.

• תנועת קמץ נוצרה כאמור גם מתנועת u קצרה, למשל במילים חָכְמָה, יִשְמָרְךָ. כאמור, בהגייה הספרדית של העברית מכונה קמץ כזה "קמץ קטן", והוא נהגה כתנועת o: חוכמה, ישמורך.

• קמץ הוא גם תוצאה של כיווץ תלת-תנועה המסתיימת ב-a. למשל, השורש גל"י בבניין קל היה במקור בצורת galaya, ותלת-התנועה aya התכווצה ל-ā ארוכה וממנה לקמץ: גָלָה.

[עריכה] הגייה

ככל הנראה בתקופת הניקוד הטברני נהגה הקמץ בתנועה שבין a ו-o, כלומר תנועה אחורית חצי-פתוחה מעוגלת (בסימון IPA: ɔ). בהגייה התימנית והאשכנזית של העברית הוא נהגה כתנועת o. בהגייה הספרדית השתמר, כאמור, הבדל בין שני סוגי קמץ: קמץ גדול, שמקורו בתנועת a, נהגה a, וקמץ קטן, שמקורו בתנועת u, נהגה o. אולם יש אי-התאמה קלה בין המקומות שבהם מופיע קמץ קטן לפי הדקדוק ובין הדרך שבה הוגים אותו, כדלהלן:

• כאשר קמץ מופיע בהברה סגורה בלתי מוטעמת, הרי הוא קמץ קטן לכל הדעות. למשל: חָכְמָה (הוגים: חוכמה), וַיָּקָם (הטעמת מלעיל, הוגים: ויקוֹם), כָּל־ (אין הטעמה בשל הסמיכות).
• כאשר קמץ מופיע לפני חטף-קמץ (פָּעֳלוֹ, צָהֳרַיִם) או לפני קמץ קטן נוסף (פָּעָלְךָ) וכן בשתי הצורות קָדָשִים, שָרָשִים, הקמץ הראשון הוא לפי הדקדוק קמץ קטן, שכן מקורו בתנועת u (פֹּעַל, קׁדֶש). אף על פי כן מסורות הקריאה של העברית בהגייה הספרדית, וכן מדקדקי העברית בימי הביניים, תופסים אותו כקמץ גדול הנהגה בתנועת a. דוברי העברית המודרנית בדרך כלל קוראים אותו לפי הדקדוק, כלומר בתנועת o, אך קיימת אצל הדוברים גם הצורה בתנועת a.

בכמה סידורים וחומשים מודרניים מסמנים קמץ קטן בסימון שונה במעט מסימון הקמץ הרגיל, כדי להבליט את הגייתו השונה.

בכתיב של היידיש מסמנת האות א עם קמץ את התנועה o, למשל לאָנדאָן = לונדון.