ניקוד טברני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הניקוד הטַבְרָנִי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של הטקסט המקראי בפי יהודי העיר טבריה בראשית ימי הביניים.
העברית בת ימינו משתמשת בסימנים הגרפיים שהמציאו מפתחי השיטה הטברנית, אולם משמעות סימני הניקוד וכלליהם בעברית בת ימינו שונים מהשיטה הטברנית המקורית. לשימוש המודרני בסימני הניקוד ראו הניקוד בעברית בת ימינו.
תוכן עניינים |
[עריכה] התפתחות הניקוד הטברני
כל עוד הייתה העברית שפה מדוברת, נשתמרה הגיית הטקסט המקראי גם ללא מנגנון גרפי שיסמן את ההגייה. אולם בתחילת ימי הביניים נוצר חשש ממשי שהגיית הטקסט תישכח. מספר חכמים מהעיר טבריה מצאו פתרון לבעיה זו בדמות פיתוחה של מערכת סימני ניקוד וטעמים, שהוספו על גבי הטקסט העיצורי. נראה שבכך אימצו חכמים אלו שיטה שכבר הייתה קיימת אצל שכניהם ממזרח, המדקדקים הסורים, שהם בתורם אימצו מהמדקדקים היוונים.
קשה לקבוע בוודאות מתי הומצא הניקוד. על סמך העובדה שהניקוד אינו מוזכר בתלמוד נראה שאין להקדים אותו למאה ה-7. כתב היד המנוקד הקדום ביותר הנושא את תאריך כתיבתו הוא כתב יד קהיר לנביאים משנת 895, והוא מציג כבר שיטת ניקוד מגובשת. המשמעות היא שהניקוד הומצא בין ראשית המאה ה-7 לסוף המאה ה-9, ועל כן מקובל לראות במאה ה-8 את תקופת פיתוחו הראשית.
בתוך השיטה הטברנית התקיימו שתי אסכולות מרכזיות, זו של אהרן בן משה בן אשר וזו של משה בן דוד בן נפתלי. ההבדלים בין שתי האסכולות נוגעים ברובם להבדלי ניקוד והטעמה מזעריים של הטקסט המקראי. הבדלים אלו נאספו על ידי מישאל בן עוזיאל בספרו כתאב אלכ'לף ("ספר החילופים") שנכתב במחצית השנייה של המאה ה-11. אסכולת בן אשר דחקה את רגליה של אסכולת בן נפתלי ושל אסכולות אחרות, והיא זו שהתקבלה לבסוף.
למסורת ההגייה הטברנית יצא שם של מסורת הגייה מדויקת ביותר, ושיטת הניקוד שלה אומצה כמעט על ידי כל קהילות עם ישראל בתפוצות (למעט קהילות בבל ותימן, אשר המשיכו להשתמש גם בניקוד הבבלי), וזאת חרף העובדה שאף אחת מקהילות אלו לא הגתה את העברית במסורת הטברנית.
לקראת סוף ימי הביניים, עם הידלדלות היישוב היהודי בטבריה, נכחדה מסורת ההגייה הטברנית, ונוצר המצב המוזר - הקיים עד ימינו - שכמעט כל קהילות ישראל משתמשות בשיטת ניקוד של הגייה שאינה קיימת עוד.
[עריכה] עדויות לשיטת הניקוד
שיטת ניקוד הטברנית השתמרה במספר רב של כתבי מקראיים מימי הביניים ששרדו עד ימינו. שני כתבי היד הידועים ביותר הם כתר ארם צובא (אשר נוקד על ידי אהרן בן משה בן אשר עצמו במאה ה-10 לספירה) וכתב יד לנינגרד אשר נוקד בשנת 1008.
בנוסף לשני כתבי היד הללו נשתמרו מספר חיבורים מימי הביניים, המתארים את השיטה ואת כלליה. ראש וראשון לחיבורים אלו הוא "ספר דקדוקי הטעמים" שכתב מפתח השיטה הטברנית, אהרן בן משה בן אשר. חיבורים ידועים נוספים הם "ספר הוריית הקורא" מאת אבו אלפרג' הרון, "המאמר על השווא" שמחברו אינו ידוע, ו"ספר צחות לשון העברים" לרב סעדיה גאון.
מקורות אלו מאפשרים לנו כיום, אף על פי שחלפו למעלה מאלף שנים, לשחזר את ערכם הפונטי של סימני הניקוד הטברניים.
[עריכה] סימני הניקוד הטברני
מערכת התנועות של העברית הטברנית כללה שבע תנועות רגילות ושבע תנועות קצרות. מקובל לכנות את התנועות הרגילות במונח תנועות מלאות ואת התנועות הקצרות במונח תנועות חטופות.
[עריכה] סימנים לתנועות המלאות
כל אחת משבע התנועות המלאות סומנה בסימן ייחודי לה, למעט התנועה [u]. תנועה זו סומנה על ידי שורוק או על ידי קובוץ בהתאם לקיומה או אי קיומה של האות וי"ו בהברה. בטבלה שלהלן מפורטות התנועות המלאות וסימני הניקוד המסמנים אותן:
| התנועה (בתעתיק IPA) | סימן גרפי | שם הסימן | הערות |
|---|---|---|---|
| [ɑ] | [ָ] | קמץ | בכתבי יד צורתו של הקמץ היא קו ומתחתיו נקודה. השם "קמץ" מעיד על כך שבעת הגיית התנועה השפתיים נקמצות (=נסגרות, מתעגלות). ייתכן שהתנועה שסומנה על ידי הקמץ היא לא [ɑ] אלא [ɔ] (מדובר בתנועות קרובות). |
| [a] | [ַ] | פתח | השם "פתח" מעיד על כך שבעת הגיית התנועה השפתיים נפתחות. |
| [e] | [ֵ] | צירי | |
| [ɛ] | [ֶ] | סגול | כפי הנראה, משמעות השם "סגול" היא אשכול ענבים, והסימן נקרא כך על שם צורתו. |
| [i] | [ִ] | חיריק | אין משמעות פונטית להבדל בין חיריק שיש אחריו יו"ד ("חיריק מלא") לבין חיריק שאין לאחריו יו"ד ("חיריק חסר") |
| [o] | [ֹ] | חולם | בכתבי יד מסומן החולם תמיד לשמאל האות המונעת, גם אם יש לאחריה וי"ו (כלומר, החולם לא סומן מעל וי"ו כבימינו). לאור זאת גם ברור שלא התקיימה הבחנה פונטית בין חולם "מלא" לחולם "חסר". |
| [u] | [ֻ] או [וּ] | קובוץ או שורוק | ההבחנה בין הסימנים היא גרפית: אם נמצאה וי"ו בטקסט היו מסמנים שורוק, ובהיעדר וי"ו - קובוץ. אין הבדל פונטי בין שני הסימנים. |
חשוב להדגיש ששבע תנועות אלו היו בעלות אותו אורך. כמו כן, במסורת ההגייה הטברנית לא התקיימה הבחנה פונטית בין קמץ גדול וקטן, חיריק חסר ומלא, חולם חסר ומלא, קובוץ ושורוק; זוגות אלו נהגו באופן זהה לחלוטין, וההבחנה ביניהן היא מעשה ידי מקדקים מאוחרים (ראה: ניקוד העברית בת ימינו).
[עריכה] סימנים לתנועות החטופות
לצד שבע התנועות המלאות התקיימו שבע תנועות קצרות יותר, כך שלכל תנועה מלאה הייתה תנועה מקבילה בעלת אורך קצר יותר. תנועות אלו נקראות תנועות חטופות.
להבדיל מהתנועות המלאות, לא הומצאו סימנים גרפיים לכל אחת מהתנועות החטופות. עובדה זו נובעת כפי הנראה מכך שהעומס הפונמטי בינן לבין עצמן היה נמוך (כלומר, לא הייתה משמעות רבה לשאלה איזו מבין התנועות החטופות יש להגות, ולכן סימונן המדויק לא היה מספיק חשוב).
לצורך סימון התנועות החטופות משמש בדרך כלל סימן השווא. לצידו משמשים עוד סימנים, הנקראים "חטפים". סימני החטפים משמשים בעיקר תחת אותיות גרוניות, אולם יש מקרים לא מועטים שחטף מופיע גם תחת אות לא גרונית, לדוגמה: הַגֳּרָנוֹת (יואל ב, כד), אֶשְׁפֲּטֶךָ (יחזקאל לה, יא).
להלן התנועות וסימניהן:
| התנועה (בתעתיק IPA) | סימן גרפי | שם הסימן | הערות |
|---|---|---|---|
| [ɑ̆] | [ְ] או [ֳ] | שווא או חטף-קמץ | |
| [ă] | [ְ] או [ֲ] | שווא או חטף-פתח | |
| [ĕ] | [ְ] | שווא | |
| [ɛ̆] | [ְ] או [ֱ] | שווא או חטף-סגול | |
| [ĭ] | [ְ] | שווא | ישנו גם סימן חטף-חיריק [ְִ] אולם הוא נדיר ביותר. |
| [ŏ] | [ְ] | שווא | |
| [ŭ] | [ְ] | שווא |
[עריכה] סימן השווא
בשונה מיתר סימני הניקוד, השווא בשיטה הטברנית מייצג מהות פונטית גמישה הן מבחינת אורך התנועה והן מבחינת איכות התנועה. מבחינת האורך, שווא יכול לייצג גם העדר תנועה ("שווא נח"), גם תנועה חטופה ("שווא נע"), ולעתים גם תנועה מלאה. מבחינת האיכות, סימן השווא יכול לייצג כל אחת משבע התנועות הקיימות במסורת ההגייה הטברנית.
בחלק גדול מן המקרים אין דרך לדעת מראש מתי שווא הוא נח ומתי הוא נע, והדבר תלוי בניסבות המוזיקאליות של הפסוק הספציפי. למשל, השווא במילה "אֶקְרָא" הוא נח בתהלים יח, ד אבל נע בתהלים יח, ז - אף על פי שמדובר באותה מילה. זיהוי מהותו של השווא במקרים אלו אפשרי הודות לטעמי המקרא וסימן הגעיה. עם זאת, ישנם ארבעה "כללי ברזל" החלים תמיד, והם:
- שווא בראש מילה - נע (למעט המילים "שְׁתַּיִם" ו"שְׁתֵּי" שבהן השווא נח; מילים אלו נהגו בקירוב "אֶשְתַּיִם", "אֶשְׁתֵּי").
- שווא בסוף מילה - נח.
- שווא תחת אות דגושה בדגש חזק - נע.
- שני שוואים רצופים - הראשון נח והשני נע.
השווא הנע נהגה בדרך כלל כתנועת [a] חטופה (כמו חטף-פתח). כאשר השווא קודם לעיצור גרוני, הוא מבוטא כתנועה החטופה המקבילה לתנועת העיצור הגרוני, למשל: מְאֹד נהגה [mŏʔoð]. כאשר השווא קודם ליו"ד עיצורית, השווא נהגה כתנועת i חטופה, למשל: בְּיוֹם נהגה [bĭjom].
מקרה מיוחד הוא שווא-געיה (שווא הבא בצירוף עם געיה). שווא-געיה מבוטא לפי אותם כללים של השווא הרגיל, אולם במקום תנועה חטופה התנועה תהיה תנועה מלאה, למשל: בְּהֹנוֹת בשופטים א, ז נהגה [bohonoθ].
[עריכה] סימן הדגש
דגש הוא נקודה הנכתבת במרכז האות (ּ). השימושים העיקריים של סימן הדגש בשיטת הניקוד הטברנית הם:
- דגש קל (dagesh lene) - משמש להבחנה בין בג"ד כפ"ת חוככות ופוצצות. דגש זה מופיע בראש מילה או לאחר שווא בלבד. לדוגמה: בָּרָא, מִדְבָּר.
- דגש חזק (dagesh forte) - משמש לסימון ההכפלה של עיצור. דגש זה מופיע רק לאחר עיצור המונע בתנועה מלאה, ובדרך כלל אינו מופיע באותיות אהחע"ר. לדוגמה: הַכְּלָבִים, שָׁרֵּךְ (יחזקל טז ד).
- דְּחִיק או אָתֵי מֵרָחִיק (dagesh conjunctivum) - צמד מילים, שהראשונה בהן מסתיימת בהברה פתוחה, והשנייה פותחת בהברה מוטעמת, האות הראשונה של המילה השנייה מקבלת לעתים דגש. לדוגמה: שׂדֶה טּוֹב (יחזקאל יז, ח). חָלִלָה לְּךָ (בראשית יח, כה). אין אחידות דעים באשר למהותו הפונטית של דגש זה. בעבר סברו כי השמות השונים, דחיק ואתי מרחיק, מסמנים דגשים שונים, אולם כיום מקובל להניח שמדובר בשני שמות לאותה תופעה.
[עריכה] סימנים נוספים
- רפה (־) - קו עליון קצר, הנכתב מעל האות, ונועד לציין את העדרו של הדגש. מופיע בעיקר מעל אותיות בג"ד כפ"ת רפות (כלומר, שאין בהן דגש), לדוגמה: שָׁרָבֿ.
- מפיק (ּ) - סימן זהה לדגש, אם כי בכתב יד הוא נכתב בחתית האות ולפעמים גם מתחתיה, כמו חיריק. הוא נועד לסמן הגייה עיצורית של אחת מאמות הקריאה, בדרך כלל האות ה"א בסוף מילה. לדוגמה: שֶׁלָּהּ. המפיק מופיע לעתים רחוקות גם באותיות אל"ף ו-וי"ו, לדוגמה: תָּבִיאּוּ (ויקרא כג, יז).
- נקודה דיאקריטית - נקודה מעל הזרוע הימנית או השמאלית של שי"ן (שׁ או שׂ) - מסמנת את ההבחנה בין הגיית השי"ן כ-[ʃ] או כ-[s] בהתאמה.
[עריכה] ראו גם
- הגייה טברנית
- ניקוד בבלי
- ניקוד ארצישראלי
- ניקוד ארצישראלי-טברני
- ניקוד העברית בת ימינו
[עריכה] קישורים חיצוניים
- דקדוק העברית המקראית מאת וילהלם גזניוס, מתורגם לאנגלית בידי ארתור ארנסט קאולי, אוקספורד 1910 (באנגלית) - מתוך מאגר הספרים הסרוקים של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הפרקים העוסקים בסימני הניקוד הם פרקים 7 ו-8, אולם הצגת הדברים בספר זה מיושנת בחלקה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- גוטהלף ברגשטרסר, דקדוק הלשון העברית, מגרמנית: מרדכי בן אשר, ירושלים תשמ"ב. הפרקים העוסקים בניקוד הם פרקים 8 עד 11, ואף על פי שהספר מיושן מעט, הוא עדיין הדקדוק המדעי הטוב ביותר הכתוב עברית.
- ישראל ייבין, המסורה למקרא, ירושלים תשס"ג. חשובים בהקשר זה בעיקר פרק 13 על הגעיה, פרק 15 על השווא ופרק 16 על הדגש.
